מכשפות מאז ולעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מכשפות מאז ולעולם
מכר
מאות
עותקים
מכשפות מאז ולעולם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מכשפות מאז ולעולם

4.5 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

ספרה השני של הסופרת זוכת פרס ההוגו אליקס א. הארו, שספרה הראשון "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי" יצא לאור בעברית בשנת 2020 וזכה בשבחי הביקורת ובאהבת הקהל. זהו סיפור רב עוצמה על מרד, על אחוות אחיות (סיסטרהוד) ועל זכות ההצבעה, המתרחש בגרסה אלטרנטיבית של ניו אינגלנד בסוף המאה התשע־עשרה, ומשלב נושאים קלאסיים כמו גילוי עצמי והעצמה אישית עם רקע היסטורי ואלמנטים פנטסטיים קלים. 
"ספר כובש וקסום שמחבר בחוכמה את הנקודות מהתנועה הסופרג'יסטית בעבר אל תנועת מי טו של ימינו. חובה לקרוא." - בוקליסט

פרק ראשון

1
היא טווה קורים סביב
כדי לבלבל את היריב
כישוף לסיכול ולהסחת הדעת, המצרכים:
קורי עכביש שנאספו בליל מולד הירח ודקירה באצבע

היה היו שלוש אחיות.

גֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר אִיסְטְווּד, בעלת השיער השחור הפרוע כנוצות עורב, היתה האחות הצעירה. היא היתה הפראית מבין השלוש. הערמומית, החייתית, זאת שחצאיותיה קרועות וברכיה חבולות ובעיניה מזדהר ניצוץ ירוק כמו אור קיץ שזורח מבעד לעלים. היא ידעה היכן מקננים התחמסים ואיפה נמצאות מאורות השועלים; היא יכלה למצוא את דרכה הביתה בחצות בליל מולד הירח.

אבל ביום השוויון האביבי2 של 1893, ג'יימס ג'וניפר איבדה את הדרך.

היא יורדת בצליעה מהרכבת ורגליה מזמזמות משקשוק הנסיעה ונקישותיה. היא נשענת בכבדות על מטה עץ הארז האדום שלה, ואינה יודעת לאן לפנות. בתוכנית שלה יש רק שני שלבים — שלב א', לברוח, ושלב ב', להמשיך לברוח — ועכשיו שלוש מאות וחמישים קילומטרים מפרידים בינה לבין הבית, ואין לה דבר בכיסיה מלבד פרוטות אחדות ודרכי כישוף, ואין לה לאן ללכת.

היא מתנודדת על הרציף. אנשים שבהחלט יש להם לאן ללכת דוחפים אותה ומתנגשים בה. קיטור נפלט מן המנוע בלחישה ומסתלסל, מתחכך בחצאיותיה כמו חתול. כרזות ומודעות מתנפנפות על הקיר. אחת מהן היא רשימה של התקנות החדשות בעיר ניו סיילם והקנסות על הפרתן: על זריקת פסולת במקומות אסורים, על ניבול פה, על שחיתות, על חוסר מהוגנות ועל נוודוּת. בכרזה אחרת מוצגת גבירת החירות באגרוף מונף אל־על, מזמינה את "כל הגברות שמאסו ברודנות" להשתתף בעצרת אגודת הנשים של ניו סיילם בכיכר ג'ורג' הקדוש בשש בערב ביום השוויון.

בכרזה אחרת מופיעים פניה של ג'וניפר עצמה בשחור־לבן מטושטש, מעל המילים "מיס ג'יימס ג'וניפר איסטווד, בת שבע־עשרה, מבוקשת בעוון רצח וחשד לכישוף".

לעזאזל. מצאו אותו. היא חשבה שהבית השרוף יעכב אותם קצת יותר.

ג'וניפר מישירה מבט אל עיניה שבכרזה ומושכת את הברדס כדי שיכסה היטב את ראשה.

מגפיים מכים ברציף בקול עמום: איש במדים שחורים נאים מטייל לכיוונה בעיניים מצומצמות ומתופף באלה על כף ידו.

ג'וניפר שולחת לעברו את המשובח שבחיוכיה פעורי העיניים וידה מזיעה סביב המטה שלה. "בוקר טוב, אדוני. אני בדרך ל —" היא זקוקה למטרה, למקום ללכת אליו. עיניה נודדות אל הכרזה של גבירת החירות העצבנית. "כיכר ג'ורג' הקדוש. תוכל להסביר לי איך מגיעים לשם?" היא מפיקה מהמבטא שלה את מלוא הכפריות האפשרית וההברות המחוברות ניגרות מבין שפתיה כמו דבש.

השוטר סוקר אותה מכף רגל ועד ראש: שיער שנגזר בפראות מתחכך בלסתה, מפרקי אצבעותיה מכוסים לכלוך, מגפיה מוכתמים בבוץ. הוא פולט נהמה של צחוק מרושע. "שהקדושים יצילו אותנו, אפילו כפריות בורות רוצות זכות הצבעה."

ג'וניפר מעולם לא הקדישה מחשבה מרובה להצבעה או לבחירות או לזכויות נשים, אבל לשמע נימת דיבורו היא זוקרת את סנטרה. "זה פשע?"

רק אחרי שהמילים ניתזות מפיה עולה בדעתה של ג'וניפר שלא נבון מצדה להרגיז את נציג החוק. בייחוד כשמאחורי ראשו מתנוססת כרזה שפניה מופיעים עליה.

"בגלל המזג המחורבן הזה שלך יעלו אותך על המוקד," נהגה מאמא מאגס לומר לה. "אישה חכמה בוערת רק מבִּפְנים." אבל האחות החכמה היא בֶּלה, והיא עזבה את הבית מזמן.

זיעה צורבת את עורפה של ג'וניפר בדקירות חדות. היא רואה את הוורידים בצווארו של השוטר מסגילים, את כפתורי הכסף המבהיקים נמתחים על חזהו, וידיה מחליקות אל כיסי החצאית. אצבעותיה מוצאות צמד בדלי נרות ושרביט עשוי עץ אורן; מסמר של פרסה וסבך קורי עכביש כסוף; צמד שיני נחש שהיא נשבעת שלא תשתמש בהן שוב.

חום נצבר בכפות ידיה; מילים מחכות בגרונה.

אולי השוטר לא יזהה אותה בתספורתה הקצרה ובראשה המכוסה בברדס. אולי הוא פשוט יצעק וירקע ברגליו כמו תרנגול שפרעו את נוצותיו ויניח לה ללכת לדרכה. ואולי הוא יגרור אותה לתחנה והיא תסיים את חייה על הגרדום של ניו סיילם, ואות הקלון של המכשפות יוטבע על חזה באפר קרוש. ג'וניפר מחליטה לא לחכות עד שהדבר יתברר לה.

הרצון. חום כבר בוער במפרקי ידיה, זורם בעורקיה כמו ויסקי.

המילים. הן צורבות את לשונה כשהיא לוחשת אותן לתוך הרעש וההמולה שבתחנה. "היא טווה קורים סביב —"

הדרך. ג'וניפר דוקרת את אגודלה במסמר ואוחזת בחוזקה בקורי העכביש.

היא מרגישה את הקסם הקופץ אל תוך העולם, גחלת שנורית מאש אדירה בלתי נראית, והשוטר מתחיל לשפשף את פניו. הוא מקלל ומתיז מפיו מילים מבולבלות כאילו פסע היישר לתוך קורי עכביש. עוברים ושבים מצביעים לעברו וצוחקים.

ג'וניפר חומקת משם בזמן שהוא משפשף את עיניו. פרץ של קיטור, קבוצה חולפת של עובדי מסילה שקופסאות האוכל שלהם מיטלטלות לצד גופם, והיא מחוץ לתחנה. היא רצה בצעדים קופצניים כהרגלה, והמטה שלה מקיש על המרצפות.

כשג'וניפר היתה ילדה, העיר ניו סיילם הצטיירה בעיניה כמעין גן עדן, אילו היו בגן עדן קרוניות מסע ופנסי גז — מקום מואר ונקי ועשיר, מרוחק אלפי מילין מהחטאים של סיילם העתיקה — אבל כעת היא רואה שהעיר קרה וחסרת צבע, כאילו כל החיים הנקיים האלה שאבו ממנה את הברק. כל הבניינים אפרפרים וקודרים, ובחלונות לא נראה אפילו וילון פשוט או עציץ. גם האנשים אפרפרים וקודרים, והבעות פניהם מרמזות שכל אחד ואחת מהם בדרך למלא משימה דחופה אך מעיקה, בצווארונים מעומלנים ובחצאיות מכופתרות היטב.

אולי זה בגלל היעדר כישוף; מאגס אמרה שהקסם מזמין מידה מסוימת של בלגן, ולכן היערה סביב ביתה צומחת במהירות גדולה פי שלושה מהרגיל, וציפורי השיר מקננות בשולי גגהּ בכל העונות. בניו סיילם — העיר ללא חטאים, שבה הקרוניות יוצאות בזמן וכל רחוב מתהדר בשם של קדוש — הציפורים היחידות הן יונים והירוק היחיד הוא הבוהק העמום של רפש בביבים.

חשמלית מצלצלת במרחק סנטימטרים ספורים מבהונותיה של ג'וניפר והנהג מקלל לעומתה. ג'וניפר משיבה קללה. היא ממשיכה ללכת כי אין איפה לעצור. אין גדמי עץ טחובים ואין חורשות אורנים; כל פינה וכל מקום ישיבה מלאים באנשים. פועלים ומשרתות, כמרים ושוטרים, גברים בעלי שעוני כיס וגברות בכובעים גדולים, ילדים שמוכרים לחמניות ועיתונים ופרחים קמלים. ג'וניפר מנסה לברר איך להגיע למחוז חפצה, אבל בשתי הפעמים ההוראות שהיא מקבלת מבלבלות ודומות לחידה (לכי בווינסנט הקדוש עד הרביעית פינת וינתרופ, תחצי את תוֹרְן ותמשיכי ישר). בתוך שעה היא מוזמנת לקרב אִגרוף, פונה אליה אדון שרוצה לדון בקשר בין יום השוויון לבין קץ הימים, והיא מקבלת מפה שמלבד שלושים ותשע כנסיות לא מסומן עליה דבר.

ג'וניפר לוטשת עיניים במפה המקומטת, הזרה וחסרת התועלת, ורוצה לעוף משם הביתה.

ביתהּ הוא עשרים ושלושה אקרים בצדו המערבי של נהר ביג סאנדי. ביתהּ הוא עצי הקרנית שפורחים בעומק היער כמו פנינים שקצותיהן ורודים, והוא הריח החריף של בצלים ירוקים תחת הרגליים. ביתהּ הוא חלקת הפרא שבה נשרף האסם הישן, והוא צלע ההר הירוקה והרטובה והשוקקת חיים כל כך עד שעיניה כואבות לְמַרְאֶהָ. ביתהּ הוא המקום שפועם כמו לב שני מאחורי צלעותיה של ג'וניפר.

פעם הבית היה אחיותיה. אבל הן עזבו ולא שבו — אפילו לא שלחו גלויה שעולה שתי פרוטות — וכעת גם ג'וניפר לא תעשה זאת.

זעם אדום גואה בחזה של ג'וניפר. היא מקמטת את המפה באגרופה וממשיכה ללכת כי אם היא לא תרוץ היא תשרוף משהו, ואֶת זה היא כבר עשתה.

היא הולכת מהר יותר ויותר, מועדת קצת על רגלה הפגועה, מפלסת דרך בין חצאיות רחבות וגלימות קצרות אופנתיות. דבר אינו מכוון אותה בדרכה מלבד פעימות לבה, ואולי גם חוט קלוש של משהו אחר.

היא חולפת על פני בתי מרקחת ומכולות וחנות שלמה שמוקדשת כל־כולה לנעליים. חנות אחרת מוקדשת לכובעים, ובחלון הראווה מוצבים ראשים חסרי פנים מכוסים בתחרה מקציפה ובמיני קישוטים מגונדרים. בית קברות מכוסה דשא גזום ומצבות זקופות כחיילי אבן משתרע כמו עיר נפרדת מאחורי גדר ברזל גבוהה. עינה של ג'וניפר נמשכת אל חלקת המכשפות הכמושה והשוממת שבפאתי בית הקברות, שם ממליחים את אפרן של המורשעות ומפזרים אותו; דבר אינו צומח בחלקה הזאת מלבד שיח עוזרר יחיד, מגויד כמו מפרק של אצבע.

היא חוצה גשר מעל נהר שצבעו כצבע רוטב מאתמול. העיר שסביבה נעשית גבוהה ואפורה יותר. בנייני אבן בעלי עמודים וכיפות בולעים את האור, וגברים בחליפות שומרים על הכניסות. אפילו הקרוניות החשמליות מקפידות על התנהגות נאותה וגולשות על פסים חלקים.

הרחוב מוביל אל כיכר רחבה. עצי טיליה מטופחים וזהים זה לזה במידה בלתי טבעית מנקדים את שולי הכיכר, ואנשים מתקהלים במרכז.

"— ואנו שואלות מדוע נשים צריכות לחכות בחושך, בזמן שהאבות והבעלים שלהן קובעים את גורלן? מדוע מונעים מאיתנו — האמהות המסורות, האחיות האהובות, הבנות היקרות ללב — את הזכות הבסיסית ביותר: זכות ההצבעה?"

הקול נוקב ומלא דחיפות, והוא מתנשא גבוה מעל לשאון העיר. ג'וניפר רואה אישה עומדת במרכז הכיכר, ולראשה פאה נוכרית לבנה מתולתלת שנראית כמו חיה קטנה חסרת מזל. פסל ברונזה של ג'ורג' הקדוש שולח אליה מבט רושף ונשים מתקהלות סביבה ומנופפות בשלטים ובכרזות.

ג'וניפר מבינה שבסופו של דבר מצאה את כיכר ג'ורג' הקדוש ואת עצרת "אגודת הנשים של ניו סיילם".

מעולם לא ראתה במו עיניה סופרג'יסטית בשר ודם. בקריק־טורות של ימי ראשון ציירו אותן פרועות שיער ובעלות אפים ארוכים, ודומות דמיון חשוד למכשפות. אבל הנשים האלה לא נראות כמו מכשפות. הן דומות יותר לדוגמניות בפרסומת לסבון אייבורי, מנופחות ולבנות ומגונדרות. שמלות הקפלים שלהן מגוהצות, בכובעיהן יש נוצות, נעליהן מצוחצחות והדורות.

ג'וניפר מפלסת דרך ביניהן והן זזות לצדדים ומלכסנות מבטים אל הליכתה המתנודדת כשל אדם הלוקה במחלת ים, אל הבוץ של מחוז קרואו הדבוק עדיין לאמרת שמלתה. היא אינה מבחינה בכך; מבטה מרותק אל האישה הקטנה בעלת הקול הגדול העומדת למרגלות הפסל ועל חזה תג שכתוב עליו: "מיס קיידי סטון, נשיאת אננ"ס".

"נראה שנבחרי הציבור שלנו חולקים על החוקה, שמעניקה לנו זכויות מסוימות שאין לערער עליהן. נראה שראש העירייה וורתינגטון חולק אפילו על האל הטוב, שברא את כולנו שווים."

האישה ממשיכה לדבר וג'וניפר ממשיכה להקשיב. היא מדברת על הקלפי ועל הבחירות לראשות העירייה בנובמבר ועל חשיבות ההגדרה העצמית. היא מדברת על ימים עבָרו, שבהם נשים היו מלכות ומלומדות ואבירות. היא מדברת על צדק ועל שוויון זכויות ועל חלוקה שוויונית.

ג'וניפר לא מבינה את כל הפרטים — היא הפסיקה לבקר בבית הספר בן החדר האחד של מיס הרסטון בגיל עשר, מפני שאחיותיה עזבו וכבר לא היה מי שיכריח אותה ללכת לשם — אבל היא מבינה מה מיס סטון שואלת. היא שואלת: עוד לא נמאס לכן? לא נמאס לכן לסבול השפלה והתעלמות? להסתפק בפירורים, אחרי שפעם חבשנו כתרים?

היא שואלת: אתן כבר כועסות?

וכן, ג'וניפר כועסת! היא כועסת על אִמה כי מתה מהר מדי, ועל אביה כי לא מת מספיק מהר. היא כועסת על בן־הדוד הטיפש המחורבן שלה כי ירש את האדמה שהיתה צריכה להיות שלה. היא כועסת על האחיות שלה כי עזבו ועל עצמה כי היא מתגעגעת אליהן. היא כועסת על כל העולם המחורבן הזה.

ג'וניפר מרגישה כמו חייל שאוחז ברובה טעון וסוף־סוף הראו לו מטרה לירי. כמו ילדה שמחזיקה גפרור דולק וסוף־סוף הראו לה משהו שהיא יכולה לשרוף.

משני צדיה עומדות נשים, מנופפות בשלטים וממלאות את כל ההפוגות בקריאות "נכון! בדיוק!" ופניהן קורנים מרעב. לרגע קט מעמידה ג'וניפר פנים שהיא שוב עומדת שכם אל שכם עם אחיותיה. היא מרגישה את החלל המרוקן שהן הותירו אחריהן, את הריקנות העצומה שאפילו הזעם אינו מסוגל למלא.

היא תוהה מה היו אומרות לו יכלו לראות אותה עכשיו. אגנס, שתמיד ניסתה להיות האֵם שלא היתה להן, היתה דואגת. בלה היתה שואלת שבעים שאלות.

מאגס היתה אומרת: "נערות שמחפשות צרות בדרך כלל מוצאות."

אבא שלה היה אומר: "אל תשכחי מה את, ילדה." ואז היה מפיל אותה על הרצפה בחשיכה מכורסמת התולעים ומסנן את התשובה: "אַת כלום."

ג'וניפר לא קולטת שהיא נושכת את שפתה עד שטעם הדם מציף את פיה. היא יורקת, וכשהרוק נוחת על הקרקע היא שומעת קול תסיסה קלוש, כמו שמן במחבת חמה.

הרוח מתחזקת.

היא נושבת בכיכר, חורשת מזימות וקרה כמו הלילה, ופורעת את הרשימות שהכינה מיס קיידי סטון לקראת הנאום. ריחה פראי ומתוק, מוכר למחצה, כמו ריח ביתה של מאמא מאגס ביום ההיפוך. כמו ריח ורדי הבר הקטנים הפורחים במעמקי היער.

מיס סטון מפסיקה לדבר. המאזינות נאחזות בכובעיהן ובשרוכי גלימותיהן ומביטות מעלה בעיניים מצומצמות. נערה עכברית למראה שעומדת ליד ג'וניפר מתעסקת במטריית תחרה, כאילו היא סבורה שזוהי סערה יומיומית שאפשר לטפל בה באמצעים יומיומיים. ג'וניפר שומעת עורבים ועורבנים קוראים במרחק. קריאותיהם חדות ופראיות, והיא יודעת שזאת לא סערה רגילה.

היא מסתובבת, מחפשת את המכשפה העומדת מאחורי המתרחש —

והעולם נפרם.

2 נקודת השוויון היא מונח אסטרונומי המציין את הזמן בשנה שבו חצי כדור הארץ הצפוני והדרומי מוארים במידה שווה, ולפיכך אורך היום ואורך הלילה שווים. נקודות השוויון מתרחשות בחודש מרץ ובחודש ספטמבר מדי שנה.

עוד על הספר

מכשפות מאז ולעולם אליקס א.הארו
1
היא טווה קורים סביב
כדי לבלבל את היריב
כישוף לסיכול ולהסחת הדעת, המצרכים:
קורי עכביש שנאספו בליל מולד הירח ודקירה באצבע

היה היו שלוש אחיות.

גֵ'יימְס ג'וּנִיפֶּר אִיסְטְווּד, בעלת השיער השחור הפרוע כנוצות עורב, היתה האחות הצעירה. היא היתה הפראית מבין השלוש. הערמומית, החייתית, זאת שחצאיותיה קרועות וברכיה חבולות ובעיניה מזדהר ניצוץ ירוק כמו אור קיץ שזורח מבעד לעלים. היא ידעה היכן מקננים התחמסים ואיפה נמצאות מאורות השועלים; היא יכלה למצוא את דרכה הביתה בחצות בליל מולד הירח.

אבל ביום השוויון האביבי2 של 1893, ג'יימס ג'וניפר איבדה את הדרך.

היא יורדת בצליעה מהרכבת ורגליה מזמזמות משקשוק הנסיעה ונקישותיה. היא נשענת בכבדות על מטה עץ הארז האדום שלה, ואינה יודעת לאן לפנות. בתוכנית שלה יש רק שני שלבים — שלב א', לברוח, ושלב ב', להמשיך לברוח — ועכשיו שלוש מאות וחמישים קילומטרים מפרידים בינה לבין הבית, ואין לה דבר בכיסיה מלבד פרוטות אחדות ודרכי כישוף, ואין לה לאן ללכת.

היא מתנודדת על הרציף. אנשים שבהחלט יש להם לאן ללכת דוחפים אותה ומתנגשים בה. קיטור נפלט מן המנוע בלחישה ומסתלסל, מתחכך בחצאיותיה כמו חתול. כרזות ומודעות מתנפנפות על הקיר. אחת מהן היא רשימה של התקנות החדשות בעיר ניו סיילם והקנסות על הפרתן: על זריקת פסולת במקומות אסורים, על ניבול פה, על שחיתות, על חוסר מהוגנות ועל נוודוּת. בכרזה אחרת מוצגת גבירת החירות באגרוף מונף אל־על, מזמינה את "כל הגברות שמאסו ברודנות" להשתתף בעצרת אגודת הנשים של ניו סיילם בכיכר ג'ורג' הקדוש בשש בערב ביום השוויון.

בכרזה אחרת מופיעים פניה של ג'וניפר עצמה בשחור־לבן מטושטש, מעל המילים "מיס ג'יימס ג'וניפר איסטווד, בת שבע־עשרה, מבוקשת בעוון רצח וחשד לכישוף".

לעזאזל. מצאו אותו. היא חשבה שהבית השרוף יעכב אותם קצת יותר.

ג'וניפר מישירה מבט אל עיניה שבכרזה ומושכת את הברדס כדי שיכסה היטב את ראשה.

מגפיים מכים ברציף בקול עמום: איש במדים שחורים נאים מטייל לכיוונה בעיניים מצומצמות ומתופף באלה על כף ידו.

ג'וניפר שולחת לעברו את המשובח שבחיוכיה פעורי העיניים וידה מזיעה סביב המטה שלה. "בוקר טוב, אדוני. אני בדרך ל —" היא זקוקה למטרה, למקום ללכת אליו. עיניה נודדות אל הכרזה של גבירת החירות העצבנית. "כיכר ג'ורג' הקדוש. תוכל להסביר לי איך מגיעים לשם?" היא מפיקה מהמבטא שלה את מלוא הכפריות האפשרית וההברות המחוברות ניגרות מבין שפתיה כמו דבש.

השוטר סוקר אותה מכף רגל ועד ראש: שיער שנגזר בפראות מתחכך בלסתה, מפרקי אצבעותיה מכוסים לכלוך, מגפיה מוכתמים בבוץ. הוא פולט נהמה של צחוק מרושע. "שהקדושים יצילו אותנו, אפילו כפריות בורות רוצות זכות הצבעה."

ג'וניפר מעולם לא הקדישה מחשבה מרובה להצבעה או לבחירות או לזכויות נשים, אבל לשמע נימת דיבורו היא זוקרת את סנטרה. "זה פשע?"

רק אחרי שהמילים ניתזות מפיה עולה בדעתה של ג'וניפר שלא נבון מצדה להרגיז את נציג החוק. בייחוד כשמאחורי ראשו מתנוססת כרזה שפניה מופיעים עליה.

"בגלל המזג המחורבן הזה שלך יעלו אותך על המוקד," נהגה מאמא מאגס לומר לה. "אישה חכמה בוערת רק מבִּפְנים." אבל האחות החכמה היא בֶּלה, והיא עזבה את הבית מזמן.

זיעה צורבת את עורפה של ג'וניפר בדקירות חדות. היא רואה את הוורידים בצווארו של השוטר מסגילים, את כפתורי הכסף המבהיקים נמתחים על חזהו, וידיה מחליקות אל כיסי החצאית. אצבעותיה מוצאות צמד בדלי נרות ושרביט עשוי עץ אורן; מסמר של פרסה וסבך קורי עכביש כסוף; צמד שיני נחש שהיא נשבעת שלא תשתמש בהן שוב.

חום נצבר בכפות ידיה; מילים מחכות בגרונה.

אולי השוטר לא יזהה אותה בתספורתה הקצרה ובראשה המכוסה בברדס. אולי הוא פשוט יצעק וירקע ברגליו כמו תרנגול שפרעו את נוצותיו ויניח לה ללכת לדרכה. ואולי הוא יגרור אותה לתחנה והיא תסיים את חייה על הגרדום של ניו סיילם, ואות הקלון של המכשפות יוטבע על חזה באפר קרוש. ג'וניפר מחליטה לא לחכות עד שהדבר יתברר לה.

הרצון. חום כבר בוער במפרקי ידיה, זורם בעורקיה כמו ויסקי.

המילים. הן צורבות את לשונה כשהיא לוחשת אותן לתוך הרעש וההמולה שבתחנה. "היא טווה קורים סביב —"

הדרך. ג'וניפר דוקרת את אגודלה במסמר ואוחזת בחוזקה בקורי העכביש.

היא מרגישה את הקסם הקופץ אל תוך העולם, גחלת שנורית מאש אדירה בלתי נראית, והשוטר מתחיל לשפשף את פניו. הוא מקלל ומתיז מפיו מילים מבולבלות כאילו פסע היישר לתוך קורי עכביש. עוברים ושבים מצביעים לעברו וצוחקים.

ג'וניפר חומקת משם בזמן שהוא משפשף את עיניו. פרץ של קיטור, קבוצה חולפת של עובדי מסילה שקופסאות האוכל שלהם מיטלטלות לצד גופם, והיא מחוץ לתחנה. היא רצה בצעדים קופצניים כהרגלה, והמטה שלה מקיש על המרצפות.

כשג'וניפר היתה ילדה, העיר ניו סיילם הצטיירה בעיניה כמעין גן עדן, אילו היו בגן עדן קרוניות מסע ופנסי גז — מקום מואר ונקי ועשיר, מרוחק אלפי מילין מהחטאים של סיילם העתיקה — אבל כעת היא רואה שהעיר קרה וחסרת צבע, כאילו כל החיים הנקיים האלה שאבו ממנה את הברק. כל הבניינים אפרפרים וקודרים, ובחלונות לא נראה אפילו וילון פשוט או עציץ. גם האנשים אפרפרים וקודרים, והבעות פניהם מרמזות שכל אחד ואחת מהם בדרך למלא משימה דחופה אך מעיקה, בצווארונים מעומלנים ובחצאיות מכופתרות היטב.

אולי זה בגלל היעדר כישוף; מאגס אמרה שהקסם מזמין מידה מסוימת של בלגן, ולכן היערה סביב ביתה צומחת במהירות גדולה פי שלושה מהרגיל, וציפורי השיר מקננות בשולי גגהּ בכל העונות. בניו סיילם — העיר ללא חטאים, שבה הקרוניות יוצאות בזמן וכל רחוב מתהדר בשם של קדוש — הציפורים היחידות הן יונים והירוק היחיד הוא הבוהק העמום של רפש בביבים.

חשמלית מצלצלת במרחק סנטימטרים ספורים מבהונותיה של ג'וניפר והנהג מקלל לעומתה. ג'וניפר משיבה קללה. היא ממשיכה ללכת כי אין איפה לעצור. אין גדמי עץ טחובים ואין חורשות אורנים; כל פינה וכל מקום ישיבה מלאים באנשים. פועלים ומשרתות, כמרים ושוטרים, גברים בעלי שעוני כיס וגברות בכובעים גדולים, ילדים שמוכרים לחמניות ועיתונים ופרחים קמלים. ג'וניפר מנסה לברר איך להגיע למחוז חפצה, אבל בשתי הפעמים ההוראות שהיא מקבלת מבלבלות ודומות לחידה (לכי בווינסנט הקדוש עד הרביעית פינת וינתרופ, תחצי את תוֹרְן ותמשיכי ישר). בתוך שעה היא מוזמנת לקרב אִגרוף, פונה אליה אדון שרוצה לדון בקשר בין יום השוויון לבין קץ הימים, והיא מקבלת מפה שמלבד שלושים ותשע כנסיות לא מסומן עליה דבר.

ג'וניפר לוטשת עיניים במפה המקומטת, הזרה וחסרת התועלת, ורוצה לעוף משם הביתה.

ביתהּ הוא עשרים ושלושה אקרים בצדו המערבי של נהר ביג סאנדי. ביתהּ הוא עצי הקרנית שפורחים בעומק היער כמו פנינים שקצותיהן ורודים, והוא הריח החריף של בצלים ירוקים תחת הרגליים. ביתהּ הוא חלקת הפרא שבה נשרף האסם הישן, והוא צלע ההר הירוקה והרטובה והשוקקת חיים כל כך עד שעיניה כואבות לְמַרְאֶהָ. ביתהּ הוא המקום שפועם כמו לב שני מאחורי צלעותיה של ג'וניפר.

פעם הבית היה אחיותיה. אבל הן עזבו ולא שבו — אפילו לא שלחו גלויה שעולה שתי פרוטות — וכעת גם ג'וניפר לא תעשה זאת.

זעם אדום גואה בחזה של ג'וניפר. היא מקמטת את המפה באגרופה וממשיכה ללכת כי אם היא לא תרוץ היא תשרוף משהו, ואֶת זה היא כבר עשתה.

היא הולכת מהר יותר ויותר, מועדת קצת על רגלה הפגועה, מפלסת דרך בין חצאיות רחבות וגלימות קצרות אופנתיות. דבר אינו מכוון אותה בדרכה מלבד פעימות לבה, ואולי גם חוט קלוש של משהו אחר.

היא חולפת על פני בתי מרקחת ומכולות וחנות שלמה שמוקדשת כל־כולה לנעליים. חנות אחרת מוקדשת לכובעים, ובחלון הראווה מוצבים ראשים חסרי פנים מכוסים בתחרה מקציפה ובמיני קישוטים מגונדרים. בית קברות מכוסה דשא גזום ומצבות זקופות כחיילי אבן משתרע כמו עיר נפרדת מאחורי גדר ברזל גבוהה. עינה של ג'וניפר נמשכת אל חלקת המכשפות הכמושה והשוממת שבפאתי בית הקברות, שם ממליחים את אפרן של המורשעות ומפזרים אותו; דבר אינו צומח בחלקה הזאת מלבד שיח עוזרר יחיד, מגויד כמו מפרק של אצבע.

היא חוצה גשר מעל נהר שצבעו כצבע רוטב מאתמול. העיר שסביבה נעשית גבוהה ואפורה יותר. בנייני אבן בעלי עמודים וכיפות בולעים את האור, וגברים בחליפות שומרים על הכניסות. אפילו הקרוניות החשמליות מקפידות על התנהגות נאותה וגולשות על פסים חלקים.

הרחוב מוביל אל כיכר רחבה. עצי טיליה מטופחים וזהים זה לזה במידה בלתי טבעית מנקדים את שולי הכיכר, ואנשים מתקהלים במרכז.

"— ואנו שואלות מדוע נשים צריכות לחכות בחושך, בזמן שהאבות והבעלים שלהן קובעים את גורלן? מדוע מונעים מאיתנו — האמהות המסורות, האחיות האהובות, הבנות היקרות ללב — את הזכות הבסיסית ביותר: זכות ההצבעה?"

הקול נוקב ומלא דחיפות, והוא מתנשא גבוה מעל לשאון העיר. ג'וניפר רואה אישה עומדת במרכז הכיכר, ולראשה פאה נוכרית לבנה מתולתלת שנראית כמו חיה קטנה חסרת מזל. פסל ברונזה של ג'ורג' הקדוש שולח אליה מבט רושף ונשים מתקהלות סביבה ומנופפות בשלטים ובכרזות.

ג'וניפר מבינה שבסופו של דבר מצאה את כיכר ג'ורג' הקדוש ואת עצרת "אגודת הנשים של ניו סיילם".

מעולם לא ראתה במו עיניה סופרג'יסטית בשר ודם. בקריק־טורות של ימי ראשון ציירו אותן פרועות שיער ובעלות אפים ארוכים, ודומות דמיון חשוד למכשפות. אבל הנשים האלה לא נראות כמו מכשפות. הן דומות יותר לדוגמניות בפרסומת לסבון אייבורי, מנופחות ולבנות ומגונדרות. שמלות הקפלים שלהן מגוהצות, בכובעיהן יש נוצות, נעליהן מצוחצחות והדורות.

ג'וניפר מפלסת דרך ביניהן והן זזות לצדדים ומלכסנות מבטים אל הליכתה המתנודדת כשל אדם הלוקה במחלת ים, אל הבוץ של מחוז קרואו הדבוק עדיין לאמרת שמלתה. היא אינה מבחינה בכך; מבטה מרותק אל האישה הקטנה בעלת הקול הגדול העומדת למרגלות הפסל ועל חזה תג שכתוב עליו: "מיס קיידי סטון, נשיאת אננ"ס".

"נראה שנבחרי הציבור שלנו חולקים על החוקה, שמעניקה לנו זכויות מסוימות שאין לערער עליהן. נראה שראש העירייה וורתינגטון חולק אפילו על האל הטוב, שברא את כולנו שווים."

האישה ממשיכה לדבר וג'וניפר ממשיכה להקשיב. היא מדברת על הקלפי ועל הבחירות לראשות העירייה בנובמבר ועל חשיבות ההגדרה העצמית. היא מדברת על ימים עבָרו, שבהם נשים היו מלכות ומלומדות ואבירות. היא מדברת על צדק ועל שוויון זכויות ועל חלוקה שוויונית.

ג'וניפר לא מבינה את כל הפרטים — היא הפסיקה לבקר בבית הספר בן החדר האחד של מיס הרסטון בגיל עשר, מפני שאחיותיה עזבו וכבר לא היה מי שיכריח אותה ללכת לשם — אבל היא מבינה מה מיס סטון שואלת. היא שואלת: עוד לא נמאס לכן? לא נמאס לכן לסבול השפלה והתעלמות? להסתפק בפירורים, אחרי שפעם חבשנו כתרים?

היא שואלת: אתן כבר כועסות?

וכן, ג'וניפר כועסת! היא כועסת על אִמה כי מתה מהר מדי, ועל אביה כי לא מת מספיק מהר. היא כועסת על בן־הדוד הטיפש המחורבן שלה כי ירש את האדמה שהיתה צריכה להיות שלה. היא כועסת על האחיות שלה כי עזבו ועל עצמה כי היא מתגעגעת אליהן. היא כועסת על כל העולם המחורבן הזה.

ג'וניפר מרגישה כמו חייל שאוחז ברובה טעון וסוף־סוף הראו לו מטרה לירי. כמו ילדה שמחזיקה גפרור דולק וסוף־סוף הראו לה משהו שהיא יכולה לשרוף.

משני צדיה עומדות נשים, מנופפות בשלטים וממלאות את כל ההפוגות בקריאות "נכון! בדיוק!" ופניהן קורנים מרעב. לרגע קט מעמידה ג'וניפר פנים שהיא שוב עומדת שכם אל שכם עם אחיותיה. היא מרגישה את החלל המרוקן שהן הותירו אחריהן, את הריקנות העצומה שאפילו הזעם אינו מסוגל למלא.

היא תוהה מה היו אומרות לו יכלו לראות אותה עכשיו. אגנס, שתמיד ניסתה להיות האֵם שלא היתה להן, היתה דואגת. בלה היתה שואלת שבעים שאלות.

מאגס היתה אומרת: "נערות שמחפשות צרות בדרך כלל מוצאות."

אבא שלה היה אומר: "אל תשכחי מה את, ילדה." ואז היה מפיל אותה על הרצפה בחשיכה מכורסמת התולעים ומסנן את התשובה: "אַת כלום."

ג'וניפר לא קולטת שהיא נושכת את שפתה עד שטעם הדם מציף את פיה. היא יורקת, וכשהרוק נוחת על הקרקע היא שומעת קול תסיסה קלוש, כמו שמן במחבת חמה.

הרוח מתחזקת.

היא נושבת בכיכר, חורשת מזימות וקרה כמו הלילה, ופורעת את הרשימות שהכינה מיס קיידי סטון לקראת הנאום. ריחה פראי ומתוק, מוכר למחצה, כמו ריח ביתה של מאמא מאגס ביום ההיפוך. כמו ריח ורדי הבר הקטנים הפורחים במעמקי היער.

מיס סטון מפסיקה לדבר. המאזינות נאחזות בכובעיהן ובשרוכי גלימותיהן ומביטות מעלה בעיניים מצומצמות. נערה עכברית למראה שעומדת ליד ג'וניפר מתעסקת במטריית תחרה, כאילו היא סבורה שזוהי סערה יומיומית שאפשר לטפל בה באמצעים יומיומיים. ג'וניפר שומעת עורבים ועורבנים קוראים במרחק. קריאותיהם חדות ופראיות, והיא יודעת שזאת לא סערה רגילה.

היא מסתובבת, מחפשת את המכשפה העומדת מאחורי המתרחש —

והעולם נפרם.

2 נקודת השוויון היא מונח אסטרונומי המציין את הזמן בשנה שבו חצי כדור הארץ הצפוני והדרומי מוארים במידה שווה, ולפיכך אורך היום ואורך הלילה שווים. נקודות השוויון מתרחשות בחודש מרץ ובחודש ספטמבר מדי שנה.