המכשף

קול התבונה 1

היא באה אליו לקראת בוקר.

היא נכנסה בזהירות רבה, בצעדים חרישיים, ריחפה על פני החדר כרוח רפאים, כשד, והצליל היחיד שליווה את תנועתה היה קול גלימתה שהחליקה על עורה החשוף. ואולם, דווקא אותו רשרוש קלוש, כמעט אילם, הוא שהעיר את המכשף, ואולי רק ניתקוֹ מן הנמנום המונוטוני שהיה שרוי בו, כאילו ריחף במעמקים אינסופיים, תלוי בין הקרקעית ופני הים הרגוע, בינות פסי אצות שצפו מעדנות על גבי הגלים.

הוא לא נע, אף לא נרעד. הנערה גלשה קרוב יותר, השליכה מעליה אט־אט את גלימתה והשעינה בהיסוס את ברכה המכופפת על שפת המיטה. הוא בחן אותה מבעד לעפעפיו המושפלים, עדיין מבלי להסגיר שאינו ישן. הנערה העפילה בזהירות על המיטה ואז עליו וחבקה אותו בין ירכיה. היא נסמכה על זרועותיה המתוחות וליטפה את פניו בשערותיה, שהדיפו ניחוח קמומיל. היא רכנה בנחישות וכאילו בלי סבלנות ונגעה בקצות שדיה בעפעפיו, בלחיו, בפיו. הוא חייך ואחז בזרועותיה בתנועה אטית מאוד, בזהירות, בעדינות. היא הזדקרה, חומקת מבין אצבעותיו, קורנת, מוארת, מטושטשת מזוהרה שלה באור השחר הערפילי. הוא זז, אך היא לחצה בתקיפות את שתי כפות ידיו ואסרה עליו לשנות את תנוחתו. היא דרשה תשובה בתנועות אגן קלות אך החלטיות.

הוא השיב. היא לא נסוגה עוד מפני ידיו, הטילה את ראשה לאחור, ניערה את שערה. עורה היה קר וחלק להפתיע. העיניים שראה כשקירבה את פניה אל פניו היו גדולות וכהות כעיני נימפה.

הוא חש מעורסל ושקע בים של קמומיל, שחדל להיות שלו והחל לגעוש ולרחוש.

 

המכשף

I

מאוחר יותר אמרו שהגיע מן הצפון, משער החבלים. הוא הלך ברגל והוביל ברסן את הסוס שנשא את מטענו. הערב כבר התקרב. דוכני קושרי החבלים והרצענים כבר נסגרו, והרחוב הצר נותר ריק מאדם. היה חמים, אך על כתפיו של האיש נח מעיל שחור. הוא משך תשומת לב.

הוא נעצר לפני פונדק נַרְקוֹרְט הזקן, נעמד לרגע והאזין לקולות הרמים שבקעו מבפנים. הפונדק, כרגיל באותה שעה, היה הומה אדם.

האלמוני לא נכנס לנרקורט הזקן. הוא משך את סוסו והתקדם במורד הרחוב. שם שכן בית מרזח נוסף וקטן יותר, שנקרא "אצל השועל". כאן היה די ריק. בית המרזח לא נהנה ממוניטין טובים במיוחד.

בעל הפונדק הרים את ראשו מעל חבית של מלפפונים כבושים ובחן את האורח במבטו. הזר, עדיין במעיל, עמד קפוא מול הדלפק ושתק.

"מה למזוג?"

"בירה," אמר האלמוני. קולו לא היה נעים. המוזג ניגב את ידו בסינר בד ומזג לתוך ספל חֵמר. הספל היה סדוק.

האלמוני לא היה מבוגר, אך שערו היה לבן כמעט לחלוטין. מתחת למעילו לבש אפוד עור מהוה, עם שרוכים מתחת לצוואר ובכתפיים. כשהסיר את מעילו הבחינו כל הנוכחים שעל הרצועה שלאורך גבו נשא חרב. עניין זה כשלעצמו לא היה מוזר, שכן בְּוויז'ימָה התהלכו כמעט כולם חמושים, אולם איש לא נשא חרב על הגב כאילו היתה קשת או אשפת חִצים.

האלמוני לא הסב לשולחנות בין האורחים הספורים, אלא המשיך לעמוד על יד הדלפק ונעץ במוזג מבט חודר. הוא לגם מן הספל.

"אבקש חדר ללילה."

"אין," נהם בעל הפונדק ובחן את מגפיו המאובקים והמטונפים. "תשאל בנרקורט הזקן."

"הייתי מעדיף כאן."

"אין," בעל הפונדק זיהה לבסוף את מבטאו של האלמוני. הוא היה ריבי.

"אני אשלם," אמר הזר בשקט, כאילו בחוסר ביטחון. אז החל למעשה כל אותו סיפור אומלל. גבר מגודל וגמלוני, מחוטט פנים, שלא הסיר מן הזר את מבטו הקודר מרגע שנכנס, קם ממקומו וניגש אל הדלפק. שני בני לווייתו התייצבו מאחוריו, במרחק של לא יותר משני צעדים.

"אין מקום, נווד ריבי מנוול," סינן מחוטט הפנים שעמד כבר ממש בסמוך לאלמוני. "אנחנו לא צריכים אנשים כמוך כאן, בוויז'ימה. זאת עיר של אנשים הגונים!"

האלמוני לקח את ספלו וסב הצדה. הוא הסתכל על בעל הפונדק, אך זה התחמק ממבטו. גם הוא לא התכוון להגן על הריבי. אחרי הכול, מי אוהב אורחים מריביה?

"כל הריבים גנבים," המשיך מחוטט הפנים, שהסריח מבירה, משום ומכעס. "אתה שומע מה שאני אומר, ממזר אחד?"

"הוא לא שומע. יש לו דונג באוזניים," אמר אחד מהשניים האחרים. חברו צחקק.

"שלם ותסתלק!" נהם בעל החטטים. רק כעת הסתכל האלמוני לעברו.

"אסיים את הבירה."

"נעזור לך," סינן המחוטט. הוא הדף את הספל מידו של הריבי ובו בזמן אחז בכתפו של הזר ונעץ את אצבעותיו ברצועת העור שהתלכסנה לרוחב חזהו. אחד מחבריו הניף את אגרופו באוויר והתכונן להכות. הזר השתופף והוציא את מחוטט הפנים משיווי משקלו. החרב שרקה בנדנה והבהיקה לרגע באור העששיות. פרצה המולה. צעקה נשמעה. אחד האורחים הנותרים נמלט אל היציאה. כיסא התנפץ על הרצפה, טראח, וכלי החרס ניחתו בקול רעש עמום על הרצפה. המוזג צפה ברטט שפתיים בפניו השסועות להחריד של המחוטט, שעוד הספיק להיאחז באצבעותיו בקצה הדלפק בטרם שקע מטה ונעלם מעיניו, כאילו טבע. שני האחרים שכבו על הרצפה. האחד לא נע, האחר פִּרפר בתוך שלולית כהה שהלכה והתרחבה. באוויר הסתחררה צרחת אישה היסטרית, דקה, מחרישת אוזניים. בעל הפונדק נרעד, התנשם בכבדות, הקיא.

האלמוני נסוג אל הקיר. דרוך ומתוח. הוא אחז בחרב בשתי ידיו והניע את קצה הלהב. איש לא זז. האימה נדבקה לפנים כמו בוץ קר, שיתקה את האיברים, נתקעה בגרונות.

שלושה שומרים פרצו לבית המרזח ברעש גדול. ודאי היו בקרבת מקום. הם החזיקו אלות שלופות, כרוכות ברצועות עור, אך למראה הגופות מיהרו לאחוז בחרבותיהם. הריבי נצמד בגבו לקיר ושלף ביד שמאל פגיון מתוך מגפו.

"זרוק אותו!" צרח אחד השומרים בקול רועד. "זרוק אותו, מרצֵח! אתה בא איתנו!" שומר אחר בעט בשולחן שחסם את דרכו כדי לאגף את הריבי מן הצד.

"רוץ להביא אנשים, טְרֶסְקָה!" הוא צעק אל השלישי, שעמד קרוב יותר אל הדלת.

"אין צורך," אמר האלמוני והשליך את חרבו. "אני אבוא בעצמי."

"אתה תבוא, זרע כלב שכמוך, אבל קשור בחבל!" צרח השומר, שרעד. "זרוק את החרב או שאשבור לך את הראש!"

הריבי הזדקף. הוא מיהר לתחוב את הלהב תחת זרועו השמאלית. את הימנית נשא מעלה, אל עבר השומרים, ושרטט במהירות באוויר סימן מורכב. המסמרים ששובצו בצפיפות בגלימת העור שלו, עד המרפקים, הבהיקו.

השומרים נסוגו לרגע והליטו את פניהם בזרועותיהם. אחד האורחים קפץ ממקומו. אחר חמק אל הדלת. האישה צרחה שוב, צרחה פראית ומחרידה.

"אני אלך בעצמי," חזר ואמר האלמוני בקול מתכתי מהדהד. "ואתם שלושתכם תלכו לפני. תובילו אותי אל נציב העיר. אני לא מכיר את הדרך."

"כן, אדוני," מלמל השומר והשפיל את ראשו. הוא נע אל עבר היציאה והביט סביבו בחשש. שני הנותרים נחפזו בעקבותיו, בהליכה לאחור. האלמוני הלך אחריהם. הוא השיב את חרבו לנדנה ואת הפגיון אל מגפו. כשחלפו על פני השולחנות, הליטו האורחים את פניהם בין כנפי אפודיהם.

 

II

וֵלֵרָד, נציב העיר ויז'ימה, גירד מתחת לסנטרו והרהר. הוא לא האמין באמונות תפלות ולא היה רך לבב, אבל עדיין לא מצא חן בעיניו הרעיון להישאר בגפו עם לבן השיער. לבסוף החליט.

"צאו," ציווה על השומרים. "ואתה שב. לא, לא כאן. שם, רחוק יותר, אם תואיל."

האלמוני התיישב. הוא כבר לא נשא את החרב ולא את מעילו השחור.

"כולי אוזן," אמר ולרד, תוך ששיחק בשרביט הכבד שהונח על השולחן. "אני ולרד, נציב העיר ויז'ימה. מה יש לך לומר לי, שודד דרכים נכבד, לפני שתושלך אל הצינוק? שלושה הרוגים, ניסיון להטיל כישוף... לא רע, לא רע בכלל. אצלנו בוויז'ימה משפדים על דברים כאלה. אלא שבהיותי איש צדק, אאזין לך קודם. דבּר."

הריבי פתח את כפתורי אפודו ושלף מגילת עור עז לבנה.

"אתה תולה את זה בצומתי דרכים, בבתי מרזח," הוא אמר בשקט. "זו האמת, מה שכתוב פה?"

"אהה," מלמל ולרד כשהביט באותיות הרוּניות שנחרטו על מגילת העור. "אז זה העניין. גם אני לא הבנתי מיד. ובכן, אמת היא. אמת טהורה. על החתום: הוד מעלתו פוֹלְטֶסְט, מלך ושליט טָמַרְיָה, פּוֹנְטֶר ומָהָקָם. ולכן - אמת. צו הוא צו, אבל חוק הוא חוק. וכאן, בוויז'ימה, אני אחראי על החוק והסדר! לא ארשה לרצוח אנשים! הבנת?"

הריבי הנהן לאות שהבין. ולרד נחר בכעס.

"סמל מכשף יש לך?"

האלמוני שלח שוב יד אל פתח הגלימה ושלף משם תליון עגול על שרשרת כסף. בתליון הוטבע ראש זאב עם ניבים חשופים.

"יש לך שם? לא משנה איזה, אני לא שואל מתוך סקרנות, אלא רק כדי שיהיה קל יותר לשוחח."

"שמי גֵרַלְט."

"שיהיה גרלט. אתה מריביה, אם אני מסיק נכון מן המבטא?"

"מריביה."

"ובכן, אתה יודע מה, גרלט? את זה," ולרד טפח על הצו בכף יד פתוחה, "את זה כדאי שתעזוב במנוחה. זה עניין חשוב. רבים כבר ניסו. זה, ידידי, לא אותו דבר כמו לשסף כמה בריונים."

"אני יודע. זה התחום שלי, כבוד נציב העיר. כתוב: פרס של שלושת אלפים אוֹרֵנים."

"שלושת אלפים," הזדעף ולרד, "וידה של הנסיכה. כך מפטפטים האנשים, אף שאת זה פולטסט רב החסד לא כתב."

"אני לא מעוניין בנסיכה," אמר גרלט בניחותא. הוא ישב ללא ניע וידיו על הברכיים. "כתוב: שלושת אלפים."

"זמנים שכאלה," נאנח הנציב. "אילו זמנים מזופתים! לפני עשרים שנה, מי היה מעלה על דעתו, אפילו בגילופין, שיהיו מקצועות כאלה? מ־כ־שפים! רוצחי בסיליסקים בהזמנה! שוחטים נודדים של דרקונים ושל רוחות טובעים! גרלט, לאנשים בתחומך מותר לשתות בירה?"

"ודאי."

ולרד מחא כף אל כף.

"בירה!" קרא. "ואתה, גרלט, שב קרוב יותר. מה אכפת לי?" הבירה היתה קרה ומכוסה קצף.

"הגיעו זמנים מזופתים," המשיך ולרד את המונולוג שלו ולגם מן הספל. "התרבו כל סוגי הסחי. במהקם, בהרים, כבר ממש שומעים את הרחש של הבּוֹבּוֹלְקִים. פעם ביערות היו שומעים יללות של זאבים, ועכשיו ערפדים, כל מיני בּוֹרוֹבִיקִים ושְפְּרִיגָנִים1 - איפה שלא תירק תמצא איש זאב או מגפה אחרת. בכפרים, נימפות ודלפניות חוטפות ילדים, נרשמו כבר מאות מקרים. מחלות שאיש לא שמע עליהן קודם לכן, השׂערות סומרות. ואם לא די בכך, אז עכשיו גם זה!" הוא דחף את מגילת העור לאורך השולחן. "מה הפלא, גרלט, שקיים כזה ביקוש לשירותים שלכם."

"הצו המלכותי הזה, כבוד נציב העיר," זקף גרלט את ראשו. "אתה יודע את הפרטים?"

ולרד נשען לאחור בכיסא ושילב את ידיו על בטנו.

"פרטים, אתה אומר? מכיר. אמנם לא ממקור ראשון, אבל מגורמים מהימנים."

"בדיוק לכך התכוונתי."

"אם אתה מתעקש. הקשב," ולרד סיים לשתות את הבירה והנמיך את קולו. "עוד כשהיה יורש העצר, בימי שלטון אביו מֵדֶל הזקן, הראה לנו פולטסט רב החסד שלנו למה הוא מסוגל, והוא היה מסוגל להרבה. ציפינו שעם הגיל זה יעבור לו. אלא שזמן קצר אחרי הכתרתו, מיד לאחר מותו של המלך הזקן, הצליח פולטסט להתעלות אפילו על עצמו, עד שלכולנו נשמטו הלסתות. בקיצור: הוא הביא לעולם ילד עם אחותו מלידה, אָדָה. אדה היתה צעירה ממנו והם תמיד הסתובבו יחד, אלא שאיש לא חשד בדבר, אולי פרט לאמם המלכה... בקיצור: פתאום אנו רואים את אדה עם כזאת בטן, ופולטסט מתחיל לדבר על חתונה. עם אחותו. אתה מבין, גרלט? המצב הסתבך כהוגן, כי בדיוק אז ויזימיר מנוֹביגְרָד גמר אומר לחתן את בתו דאלְקָה עם פולטסט. הוא שלח משלחת רשמית והיה צריך ממש לקשור לפולטסט את הידיים והרגליים כדי שלא ירוץ החוצה ויעליב את השליחים. זה הצליח, וטוב שכך, כי ויזימיר הפגוע היה מולק לנו את הראשים. אחר כך, בעזרתה של אדה, שהשפיעה על אחיה, הצליחו להניא את זב החוטם מן הרעיון של חתונת בזק. ואז אדה ילדה תינוק, בדיוק במועד. ועכשיו תקשיב טוב, כי כאן מתחיל הסיפור. הדבר שהיא ילדה, לא רבים ראו אותו, אבל מיילדת אחת קפצה אל מותה מחלון המגדל, ודעתה של אחרת נטרפה עליה. היא לא שבה לאיתנה מאז ועד היום. מכל זה אני מסיק שהממזר לא יצא יפה, בלשון המעטה. זו היתה תינוקת. והיא מתה, לדעתי, עוד לפני שמישהו הספיק לחתוך לה את חבל הטבור. אדה, למזלה, לא שרדה את הלידה. ואחר כך פולטסט שוב עשה מעצמו אוויל גמור. את הממזרתא היה צריך לשרוף או לא יודע מה, אולי לקבור אותה אי־שם בשממה, אבל בשום פנים ואופן לא לקבור בסרקופג במרתפים של הארמון."

"מאוחר מדי לדוש בזה עכשיו," גרלט זקף ראש. "בכל מקרה היה צריך לזמן את אחד הידענים."

"אתה מדבר על השרלטנים האלה עם הכוכבים על הכובע? הזמינו אולי עשרה מהם, כמובן, אבל רק אחרי שהתברר מה שוכב בסרקופג ומה זוחל ממנו החוצה בלילות - וזה לא התחיל לזחול מיד. הו, לא. במשך שבע שנים אחרי הקבורה היה שקט. עד שלילה אחד, ליל ירח מלא, פתאום נשמעה צרחה בארמון. צעקות, מהומה! אבל אין טעם לדוש בעניין, אתה הרי מודע לכך. גם אתה קראת את הצו. העוללה גדלה בתוך ארון המתים, גדלה כהוגן, ואפילו צמחו לה שיניים כמו שצריך. במילה אחת, סְטְריגָה. חבל שלא ראית את הגופות כמוני. אני בטוח שהיית עושה סיבוב גדול בשביל לעקוף את ויז'ימה."

גרלט שתק.

"על כל פנים," המשיך ולרד, "כפי שאמרתי, פולטסט הזעיק חבורה שלמה של קוסמים. הם פטפטו וברברו, קטעו זה את זה, לא היה חסר הרבה כדי שיתחילו להתקוטט עם המוטות האלה שהם ודאי נושאים כדי לגרש כלבים. ואני חושב שמשסים בהם כלבים כל הזמן. אני מתנצל מראש, גרלט, אם דעתך על הקוסמים שונה משלי. במקצוע שלך זה ודאי ככה, אבל בעיני הם אוכלי חינם וכסילים. אתם המכשפים מעוררים יותר אמון בקרב אנשים. אתם לפחות, איך לומר זאת, ענייניים."

גרלט חייך ולא הגיב.

"טוב, אבל אם נחזור לענייננו..." הנציב שלח מבט אל ספלו ומזג עוד בירה לעצמו ולריבי. "כמה מן העצות של הקוסמים דווקא התגלו כבלתי־טיפשיות בעליל. אחד הציע לשרוף את הסטריגה עם הארמון והסרקופג גם יחד. אחר יעץ לשפד את ראשה. הנותרים המליצו לנעוץ יתדות עץ בחלקים שונים של גופה - במהלך היום, כמובן, כשהשדה ישנה בארון המתים, מותשת מתענוגות הלילה. למרבה הצער, נמצא גם אחד, מוקיון עם כובע מחודד על גולגולתו הקירחת, נזיר מתבודד וגיבן, שהגיע למסקנה שניתן לבטל את הכישופים ושהסטריגה תהפוך שוב לבתו הקטנה והמלבבת של פולטסט. מישהו צריך רק לשבת כל הלילה בקריפטה, זה הכול. והאידיוט רפה השכל הזה אכן עשה את הלילה בארמון המלכותי. רק תאר לעצמך, גרלט! לא קשה לנחש שעד הבוקר לא נותר ממנו הרבה, ככל הנראה רק המצנפת והמטה. אבל פולטסט נדבק לרעיון הזה כמו קרצייה לזנב של כלב. הוא אסר כל ניסיון להרוג את הסטריגה, ובמקום זאת הביא לוויז'ימה שלל שרלטנים מכל קצות הארץ כדי שינסו לבטל את הכישוף ולהפוך את הסטריגה שוב לנסיכה. ואיזו חבורה זו היתה! כל מיני דודות מטורללות, צולעים למיניהם, מטונפים, מכונמים, מעוררי רחמים. הם התחילו בקסמים שלהם, בעיקר עם קערות וספלים. מובן שפולטסט או המועצה חשפו חיש מהר את ערוותם של כמה וכמה מהם. היו שאפילו שופדו על כלונסאות, אבל אלה היו מעטים מדי, מעטים מדי. אני הייתי תולה את כולם. אין צורך אפילו לציין שהסטריגה המשיכה בינתיים לנגוס באנשים מזדמנים ולא התייחסה כלל לרמאים ולקללות שלהם. גם פולטסט כבר לא התגורר בארמון. איש לא גר שם יותר."

ולרד עצר וסיים את הבירה. המכשף שתק.

"וכל זה, גרלט, נמשך כבר שבע שנים, כי הדבר נולד בערך לפני ארבע־עשרה שנה. בינתיים היו לנו גם דאגות אחרות, כי נלחמנו בוויזימיר מנוביגרד, אבל זאת בגלל טעמים מוצקים ומובנים - סכסוך על אבני גבול, לא על בנות או על בריתות נישואים. במאמר מוסגר אומר לך שפולטסט כבר מתחיל לגלות עניין בנישואים ובוחן דיוקנאות שנשלחים אליו מחצרות מלוכה שכנות; פעם היה נוהג להשליך אותם לאסלה. אלא שמפעם לפעם אותו שיגיון שב ומתלקח, והוא שולח את רוכביו לחפש קוסמים חדשים. הוא אף הבטיח פרס, שלושת אלפים, שבעקבותיו הגיעו כמה תימהונים, אבירים תועים, ואפילו רועה אחד קטן, שידוע בכל האזור כשוטה, שינוח בשלום על משכבו. באשר לסטריגה, שלומה עדיין טוב, אלא שמדי כמה זמן היא טורפת מישהו. מתרגלים לזה. ומכל הגיבורים שמנסים לכשף אותה בחזרה צומחת לפחות תועלת אחת: המפלצת זוללת מספיק בו במקום ולא יוצאת למסעות ציד מחוץ לארמון. ולפולטסט יש ארמון חדש ויפה להלל."

"שבע שנים," גרלט הרים את ראשו. "במשך שבע שנים אף אחד לא טיפל בעניין?"

"אכן," ולרד נעץ במכשף מבט נוקב. "כי העניין אינו בר־תיקון, ואין ברירה אלא להשלים עם כך. אני מדבר על פולטסט, שליטנו רב החסד והאהוב, שממשיך לתלות את הצווים הללו בצומתי דרכים. אלא שלאחרונה יש פחות ופחות מתנדבים למשימה. למען האמת, לאחרונה דווקא היה מתנדב אחד, אך הוא ביקש לקבל את הזהב מראש. לכן תחבנו אותו לשק והשלכנו לאגם."

"רמאים לא חסרים."

"לא, לא חסרים. יש אפילו הרבה מהם," אישר הנציב, שלא הסיר את מבטו מהמכשף. "לכן כשתלך לארמון, אל תדרוש את הזהב מראש. אם בכלל תלך לשם."

"אני אלך."

"ובכן, זה עניינך. ובכל זאת, זכור את עצתי לך. ואם כבר בפרס עסקינן, דע שלאחרונה התחילו לדבר על חלקו השני, כפי שציינתי בפניך. ידה של הנסיכה. אינני יודע מי המציא את זה, אבל אם הסטריגה אכן נראית כפי שמספרים, אזי זו בדיחה מן הסוג הנבזי ביותר. בכל מקרה, לא היו חסרים כסילים שמיהרו בדהרה אל הארמון ברגע שנודע להם שצצה הזדמנות פז להיכנס אל שורות משפחת המלוכה. שני שוליות סנדלרים, ליתר דיוק. למה סנדלרים הם כאלה טיפשים, גרלט?"

"אני לא יודע. ומכשפים, כבוד נציב העיר? ניסו?"

"היו כמה, ועוד איך. ברוב המקרים, כששמעו שצריך לכשף את הסטריגה מחדש, ולא להרוג אותה, הם משכו בכתפיים והמשיכו בדרכם. לכן פיתחתי כבוד למכשפים, גרלט. אבל אז הגיע אחד, צעיר ממך. איני זוכר מה היה שמו הפרטי, בהנחה שבכלל סיפק כזה. הוא ניסה."

"ו...?"

"הנסיכה קרעה את איבריו הפנימיים במלתעותיה וירקה אותם סביב־סביב למרחק ניכר."

גרלט הרכין את ראשו.

"הוא היה האחרון?"

"היה עוד אחד."

ולרד שתק לרגע. המכשף לא האיץ בו.

"כן," אמר לבסוף הנציב. "היה עוד אחד. פולטסט איים תחילה לשלוח אותו לגרדום אם יהרוג את הסטריגה ואפילו רק יטיל בה מום, והוא פרץ בצחוק והחל לארוז. אבל אחר כך..."

קולו של ולרד שוב היה כמעט ללחישה, והוא רכן אל השולחן.

"אחר כך הוא לקח על עצמו את המשימה. אתה מבין, גרלט, יש כאן בוויז'ימה כמה אנשים נבונים, כמה מהם אפילו בתפקידים רמי־מעלה, שמאסו בכל העניין. השמועה גורסת שאותם אנשים שכנעו בחשאי את המכשף שלא ישתעשע בשום תכסיסים או כשפים, אלא ימית את הסטריגה ויאמר למלך שהכישוף כשל, שבתו הקטנה נפלה במדרגות... בקיצור, שזו היתה תאונת עבודה. המלך, כצפוי, יזעם, אבל זה יסתכם בכך שלא ישלם לו אף לא אוֹרֶן שחוק אחד מן הפרס. בתגובה להצעתנו אמר המכשף המנוול שאנו יכולים לרדוף אחרי הסטריגה בחינם בעצמנו. נו, מה היה אפשר לעשות... ערכנו מגבית, התמקחנו... רק שבסוף לא יצא מזה כלום."

גרלט זקר את גבותיו.

"כלום," חזר ולרד. "המכשף לא רצה ללכת מיד, בלילה הראשון. הוא זחל, ארב, סרק את הסביבה. בסוף, כך אומרים, הוא ראה את הסטריגה, ככל הנראה בפעולה, שהרי המפלצת לא תזחל מחוץ לקריפטה רק כדי למתוח רגליים. ובכן, הוא ראה אותה והסתלק בו בלילה. בלי להיפרד."

גרלט עיקם את שפתיו קלות, כפי הנראה לכדי הבעה שהיתה אמורה להיות חיוך.

"האנשים הנבונים האלה," הוא שאל. "הכסף ודאי עדיין בידיהם, לא? מכשפים לא לוקחים תשלום מראש."

"אכן," אמר ולרד. "הוא בידיהם, זה ברור."

"השמועה לא הבהירה בכמה כסף מדובר?"

ולרד חשף שיניים. "יש שאומרים שמונה מאות..."

גרלט נד בראשו לשלילה.

"אחרים," מלמל הנציב, "מדברים על אלף."

"לא הרבה, אם מביאים בחשבון ששמועות נוטות לנפח הכול. אחרי הכול, המלך נותן שלושת אלפים."

"שלא לדבר על האירוסים," התלוצץ ולרד. "חבל אפילו להשחית על זה זמן. ברור שלא תקבל את השלושת אלפים ההם."

"ומנין אתה מסיק שזה ברור?"

ולרד הלם בכף ידו על השולחן.

"גרלט, אל תהרוס את דעתי החיובית על מכשפים! זה נמשך כבר שבע שנים! הסטריגה מחסלת עד חמישים איש מדי שנה, עכשיו פחות, כי כולם שומרים מרחק מן הארמון. לא, ידידי, אני מאמין בקסמים, ראיתי לא מעט ואני מאמין - עד גבול מסוים, כמובן - בכישוריהם של המיסטיקנים והמכשפים. אבל לבטל כישוף? זאת שטות שהמציא קשיש גיבן ומנוזל שאיבד את שפיותו מרוב תעניות, שטות שאיש לא מאמין בה. חוץ מפולטסט. לא, גרלט! אדה ילדה סטריגה כי שכבה עם אחיה. זאת האמת, ושום כישוף לא יועיל. הסטריגה טורפת אנשים, כדרכה של סטריגה, וצריך להרוג אותה, ישר ולעניין. שמע, לפני שנתיים היה דרקון שטרף כמה כבשים לאיכרים באיזה חור שכוח אל, לא רחוק ממָהָקָם. הם התארגנו, דקרו אותו בקלשונות ואפילו לא חשבו שיש סיבה מיוחדת להתפאר בכך. ואילו אנחנו כאן בוויז'ימה מחכים לנס, נועלים את הדלתות לפני כל ליל ירח מלא או קושרים פושעים לעמוּד לפני הארמון בציפייה שהמפלצת תשביע את רעבונה ותחזור לארון שלה."

"שיטה לא רעה," העלה המכשף חיוך. "ושיעורי הפשיעה ירדו?"

"אף לא כהוא זה."

"אל הארמון, הארמון החדש, כיצד מגיעים?"

"אני אלווה אותך אישית. ומה לגבי ההצעה שהעלו האנשים הנבונים?"

"כבוד נציב העיר," אמר גרלט. "מה החיפזון? תאונת עבודה אכן עלולה להתרחש גם בלי קשר לכוונותי. אז יהיה על האנשים הנבונים לחשוב כיצד להציל אותי מפני חרון אפו של המלך ולגייס את אותם אלף וחמש מאות אורנים שעליהם מדברת השמועה."

"דובר על אלף."

"לא, אדון ולרד," אמר המכשף בנחרצות. "מי שהצעתם לו אלף רק ראה את הסטריגה וכבר ברח. הוא אפילו לא התמקח. זאת אומרת שהסיכון גדול מאלף. האם הוא גדול גם מאלף וחמש מאות? זה יתברר בהמשך. מובן שאבוא להיפרד לפני כן."

ולרד גירד את ראשו.

"גרלט? אלף ומאתיים?"

"לא, כבוד נציב העיר. זוהי לא עבודה קלה. המלך נותן שלושת אלפים, ואני חייב לומר לך שלפעמים קל יותר לבטל כישוף מאשר להרוג. אחרי הכול, אילו זה היה כה פשוט, אחד מקודמי כבר היה הורג את הסטריגה. אתה חושב שהם נפלו טרף רק כי פחדו מהמלך?"

"בסדר, ידידי." ולרד השפיל את ראשו בעגמומיות. "החוזה תקף. רק שום ציוץ למלך על האפשרות של תאונת עבודה. זאת עצתי הכנה אליך."

 

III

פולטסט היה רזה ובעל פנים יפות - יפות מדי. המכשף התרשם שעוד לא מלאו לו ארבעים. הוא ישב על מושב הבד של כיסא עשוי עץ שחור מגולף ומתח את כפות רגליו אל עבר האח שלצדה התחממו שני כלבים. על תיבה לידו ישב גבר גדול מידות ומזוקן, שהיה מבוגר ממנו. מאחורי המלך עמד גבר נוסף, לבוש בהידור ובעל הבעת פנים גאה. גביר.

"המכשף מריביה," אמר המלך מיד עם תום דברי ההקדמה של ולרד.

"כן, אדוני," גרלט הרכין ראש.

"ממה הלבין לך ככה השיער? מרוב כשפים? אני רואה שאתה לא מבוגר. טוב, בסדר, בסדר. זו היתה בדיחה, אל תגיד כלום. מותר לי להניח שיש לך ניסיון כלשהו?"

"כן, אדוני."

"הייתי שמח לשמוע."

גרלט רכן נמוך אף יותר.

"אדוני הרי יודע שהקודקס שלנו אוסר לדבר על מה שאנו עושים."

"קודקס נוח, כבוד המכשף. נוח עד מאוד. ובכל זאת, בלי להיכנס לפרטים, האם יש לך ניסיון כלשהו עם שדי יער?"

"כן."

"עם ערפדים? עם לֵשים?"

"גם."

פולטסט היסס לרגע.

"עם סטריגות?"

גרלט זקף את ראשו והביט למלך בעיניים.

"גם."

פולטסט הסב את מבטו.

"ולרד!"

"כולי אוזן, הוד מעלתו."

"עדכנת אותו בפרטים?"

"כן, הוד מעלתו. הוא טוען שניתן לבטל את הכישוף על הנסיכה."

"את זה אני יודע מזמן. באיזה אופן, כבוד המכשף? אה, נכון, שכחתי. הקודקס. טוב. רק הערה אחת קטנה. כבר היו אצלי כמה מכשפים. ולרד, סיפרת לו? בסדר. לפיכך, אני יודע שתחום התמחותך הוא יותר להרוג, ולאו דווקא לבטל כשפים. זה לא בא בחשבון. אם תיפול שערה משערות ראשה של בתי, תמצא את הראש שלך על שיפוד. זה הכול. אוֹסְטְריט ואתה, אדון סֵגֵלין, תישארו. ספקו לו את כל המידע שירצה. יש להם תמיד הרבה שאלות, למכשפים. תאכילו אותו ותלינו אותו בארמון. שלא יסתובב בבתי מרזח."

המלך קם ממקומו, שרק לכלבים והתקדם אל הדלת. בדרכו פרע את הקש שכיסה את רצפת החדר. לפני הדלת הסתובב.

"תצליח, המכשף, והפרס יהיה שלך. אם תפליא לעשות, אולי אפילו אוסיף עוד משהו. מובן שבריכולים העממיים על נישואים לנסיכה אין ולו מילה אחת של אמת. אתה הרי לא סבור שאתן את ידה של בתי לנווד מצוי."

"לא אדוני, אני לא סבור כך."

"טוב. זה מוכיח שאתה אדם בר דעת." פולטסט יצא וסגר אחריו את הדלת. ולרד והגביר, שעד אז עמדו, הסבו מיד לשולחן. הנציב סיים לגמוע את המשקה שנותר בגביעו המלא למחצה של המלך, הציץ אל תוך הכד ופלט קללה. אוסטריט, שתפס את מקומו של פולטסט, בחן את המכשף בזעף בעודו מלטף את ידיות הכיסא המפוסלות. סגלין המזוקן החווה לגרלט בראשו.

"שב נא, כבוד המכשף, שב נא. מיד יגישו את ארוחת הערב. על מה היית רוצה לדבר? קרוב לוודאי שנציב העיר ולרד כבר סיפר לך הכול. אני מכיר אותו ויודע שמיהר לספר יותר מדי מאשר פחות מדי."

"רק כמה שאלות."

"שאל בבקשה."

"נציב העיר אמר שלאחר שהסטריגה הופיעה, המלך זימן ידענים רבים."

"כך היה. אבל אל נא תאמר 'סטריגה'. אמור: 'הנסיכה'. כך יהיה לך קל יותר להימנע מטעויות כאלה באוזני המלך... ומחוסר הנעימות הכרוך בהן."

"האם היה בקרב הידענים האלה מישהו מוכר? מפורסם?"

"היו כאלה גם אז וגם מאוחר יותר. אינני זוכר את שמותיהם. ואתה, אדון אוסטריט?"

"אני לא זוכר," ענה הגביר. "אבל אני יודע שהיו בהם כאלה שזכו לתהילה ולהכרה. דובר על כך רבות."

"האם הם היו תמימי דעים שניתן להסיר את הקללה?"

"הם היו רחוקים מתמימות דעים," חייך סגלין. "בכל עניין שהוא. אבל כן, היו שטענו כך. זה היה אמור להיות פשוט. למעשה, כלל לא נדרשו לכך יכולות מאגיות. אם הבנתי נכון, היה די בכך שמישהו יבלה לילה שלם, מרדת השמש ועד לקריאת התרנגול השלישית, בקריפטה, לצד הסרקופג."

"אכן פשוט," סינן ולרד.

"הייתי רוצה לשמוע תיאור... של הנסיכה."

ולרד זינק מן הכיסא.

"הנסיכה נראית כמו סטריגה!" הוא צרח. "כמו הסטריגה הכי סטריגאית ששמעתי עליה אי־פעם! הוד רוממותה בת המלך, ממזרת־העל המקוללת, מתנשאת לגובה של ארבע אמות. היא מזכירה חבית בירה, הלוע שלה נמתח מאוזן לאוזן ומלא שיניים שנראות כמו פגיונות. יש לה עיניים אדומות וסחבת שיער אדמונית! יש לה טפרים מחודדים כמו של חתול בר, והם מגיעים עד לרצפה! אני מתפלא שעוד לא התחלנו לחלק מיניאטורות שלה בחצרות שמיודדות איתנו! הנסיכה - שתיחנק ממגפה, אמן - כבר בת ארבע־עשרה. הגיע הזמן לחשוב על לחתן אותה עם איזשהו נסיך!"

"רסן את עצמך, נציב העיר," הרצין אוסטריט והסתכל לכיוון הדלת. סגלין חייך קלות.

"התיאור הזה, ציורי ככל שיהיה, מדויק למדי, וזה מה שכבוד המכשף רצה לשמוע, הלוא כן? ולרד שכח להוסיף שהנסיכה מתנועעת במהירות שלא תיאמן וחזקה פי כמה מכפי שניתן להסיק לנוכח גובהה ומבנה גופה. וזו עובדה שהיא בת ארבע־עשרה. אם יש לכך איזושהי חשיבות."

"יש," אמר המכשף. "האם ההתקפות על התושבים מתרחשות רק בלילות ירח מלא?"

"כן," השיב סגלין. "כאשר היא תוקפת מחוץ לתחומי הארמון הישן. בארמון נהרגו אנשים כל הזמן גם ללא תלות במצב הירח, אבל ממנו היא יוצאת רק כשהירח מלא, וגם אז לא תמיד."

"האם היה לפחות מקרה אחד של מתקפה בשעת יום?"

"לא, בשעת יום לא היה."

"היא תמיד טורפת את הקורבנות?"

ולרד ירק על הקש בהפגנתיות.

"גרלט, עוד מעט תקבל את ארוחת הערב. טפו! היא טורפת, נוגסת, משאירה חלקים שונים בהתאם למצב רוחה, אני מניח. לאחד היא קרעה רק את הראש, היו כאלה ששפכה להם את המעיים, ואילו אחרים היא חיסלה עד תום, רק את העצמות השאירה, אפשר לומר. כזאת היא, יימח שמה ושם אמה!"

"היזהר, ולרד," סינן אוסטריט. "על הסטריגה תגיד מה שאתה רוצה, אבל את אדה אל תעליב בנוכחותי, כפי שבנוכחות המלך לא תעז!"

"האם היה מישהו שהיא תקפה ושרד?" שאל המכשף, שהתעלם במופגן מהתפרצותו של הגביר.

סגלין ואוסטריט הסתכלו זה על זה.

"כן," אמר המזוקן. "ממש בהתחלה, לפני שבע שנים, היא התנפלה על שני חיילים שעמדו במשמר בקריפטה. אחד מהם הצליח להימלט."

"ואחר כך," התפרץ ולרד לדבריו, "היה הטוחן שהיא תקפה מחוץ לעיר. זוכרים?"

 

IV

למחרת, בשעת ערב מאוחרת, הביאו את הטוחן אל החדרון שמעל מפקדת המשמר, שם שוּכּן המכשף. הביא אותו חייל במעיל עם ברדס.

השיחה לא הצמיחה רוב תועלת. הטוחן היה מבוהל, גמגם ומלמל. המכשף למד יותר מהצלקות שעל גופו: לסטריגה היה מערך לסתות מרשים ושיניה אכן היו חדות, ובכלל זה הניבים העליונים הארוכים במיוחד - ארבעה, שניים מכל צד. ציפורניה היו ודאי חדות משל חתול בר, אך מעוקלות פחות. רק בזכות עבודה זו הצליח הטוחן להיחלץ.

לאחר שסיימו את החקירה סימן גרלט לטוחן ולחייל וליווה אותם החוצה. החייל דחף את הבחור אל מחוץ לדלת והסיר את הברדס. זה היה פולטסט בכבודו ובעצמו.

"שב, אל תקום," אמר המלך. "זה ביקור לא רשמי. מרוצה מהריאיון? שמעתי שהיית בארמון לפני הצהריים."

"כן, אדוני."

"מתי אתה מתכוון להתחיל לפעול?"

"בעוד ארבעה ימים יהיה הירח מלא. אחרי הירח המלא."

"אתה רוצה לחזות בה בעצמך לפני כן?"

"אין בכך צורך. אבל אם הנסיכה... תאכל לשובע... היא תהיה פחות פעלתנית."

"סטריגה, כבוד המכשף. סטריגה. בוא לא נשתעשע בדיפלומטיה. נסיכה היא עוד תהיה. בדיוק על זה באתי לשוחח איתך. תענה לי באופן לא רשמי, קצר ולעניין: היא תהיה או לא תהיה? רק אל תסתתר מאחורי שום קודקס."

"אני מאשר, הוד מעלתו, שאת הכישוף אפשר לבטל. ואם אינני טועה, שהייה של לילה אחד בארמון תעשה את הדרוש. קריאת התרנגול השלישית, בתנאי שתפתיע את הסטריגה מחוץ לסרקופג, תמחה את הכישוף. כך בדרך כלל מטפלים בסטריגות."

"כל כך פשוט?"

"זה לא פשוט. ראשית, צריך לשרוד את הלילה הזה. ועל כך צריך להוסיף גם את המקרים יוצאי הדופן. לדוגמה, ייתכן שלילה אחד לא יספיק ויידרשו שלושה. ברצף. יש גם מקרים... ובכן... חסרי תקווה."

"כן," נהם פולטסט. "אני כל הזמן שומע את זה מכל מיני אנשים. שצריך להרוג את המפלצת כי זה מקרה חשוך מרפא. כבוד המכשף, אני בטוח שכבר דיברו איתך על כך, לא? שצריך לחסל את זוללת האנשים בלי שהיות, ישר בהתחלה, ולומר למלך שלא היתה ברירה אחרת. המלך לא ישלם, אנחנו נשלם. פתרון נוח מאוד. וזול. כי המלך יצווה לערוף את ראשו של המכשף או לתלות אותו, והזהב יישאר בכיס."

"המלך יצווה בהכרח לערוף את ראשו של המכשף?" עיווה גרלט את פניו.

פולטסט הביט לרגע ממושך בעיני המכשף.

"המלך לא יודע," אמר לבסוף. "אבל המכשף צריך להביא בחשבון התפתחות כזאת."

עכשיו גרלט שתק לרגע.

"אני מתכוון לעשות כל שביכולתי," אמר לאחר רגע. "אך אם זה ילך רע, לא תהיה לי ברירה אלא להגן על חיי. גם אתה, אדוני, חייב להביא בחשבון התפתחות כזאת."

פולטסט קם על רגליו.

"אתה לא מבין אותי. לא זה העניין. מובן שתהרוג אותה אם המצב יסלים, ואחת היא אם זה מוצא חן בעיני או לא. הרי אחרת היא תהרוג אותך בוודאות מוחלטת. אני לא מכריז על כך בפומבי, אבל לא הייתי מעניש אף אדם שהיה הורג אותה לו היה עושה זאת מתוך הגנה עצמית. אבל לא ארשה שיהרגו אותה שלא מתוך ניסיון להינצל. היו כבר ניסיונות להצית את הארמון הישן. כבר ירו עליה חצים, חפרו בורות, הניחו רשתות ומלכודות, ולא הפסיקו עד שתליתי כמה אנשים. אבל לא זה העניין. מכשף, הקשב!"

"אני מקשיב."

"אחרי שלוש קריאות התרנגול האלה לא תהיה יותר סטריגה, אם הבנתי נכון. אז מה יהיה?"

"אם הכול יתנהל כשורה, נערה בת ארבע־עשרה."

"אדומת עין? עם שיני קרוקודיל?"

"בת ארבע־עשרה נורמלית. רק ש..."

"מה?"

"מבחינה שכלית."

"מזל ביש. מה מבחינה שכלית? כל יום היא תאכל לארוחת הבוקר דלי של דם? ירך של ילדה?"

"לא. מבחינה שכלית... אין לדעת... אני סבור שהיא תהיה ברמה של ילדה בת שלוש־ארבע. היא תזדקק לטיפול צמוד למשך תקופה ארוכה."

"זה ברור. מכשף?"

"כולי אוזן."

"זה יכול לחזור לה? בהמשך?"

המכשף שתק.

"א־הא," אמר המלך. "זה יכול. ומה אז?"

"אם אחרי עילפון ארוך של כמה ימים היא תמות, יש לשרוף את הגופה. בלי לאבד רגע."

פניו של פולטסט קדרו.

"אבל אינני סבור שזה יגיע לכדי כך," הוסיף גרלט. "ליתר ביטחון, אתן לך כמה הנחיות כיצד לצמצם את הסיכון."

"כבר עכשיו? זה לא מוקדם מדי, מכשף? ומה אם..."

"כבר עכשיו," קטע המכשף את דבריו. "דברים שונים יכולים לקרות, הוד מעלתו. יכול להיות שבבוקר תמצאו בקריפטה את הנסיכה ללא הכישוף ואת גופתי לידה."

"עד כדי כך? למרות האישור שנתתי להגנה עצמית? שגם בלעדיו, כמדומני, לא ייחסת לה חשיבות מיוחדת."

"זה עניין רציני, הוד מעלתו. הסיכון גדול. לכן אבקש שתקשיב: הנסיכה חייבת לענוד תמיד על צווארה אבן ספיר - והטוב ביותר, אינְקְלוּז - על שרשרת כסף. תמיד. יומם וליל."

"מה זה אינקלוז?"

"אבן ספיר עם בועת אוויר בתוכה. נוסף על כך, בחדר שבו היא תלון יש להבעיר מדי פעם באח זרדי ערער, שיח מטאטא ואלסר."

פולטסט נתפס למחשבות.

"אני מודה לך על העצות, כבוד המכשף. איישם אותן, במקרה ש... אבל כעת הקשב לי אתה בתשומת לב. אם תהיה סבור שזה מקרה חסר תקווה, הרוג אותה. אם תצליח לבטל את הכישוף, אך הנערה לא תהיה... נורמלית... אם יהיה לך צל של ספק בהצלחה המלאה של ההליך, הרוג אותה גם כן. אל חשש, לא צפוי לך שום איום מצדי. אני אצעק עליך בנוכחות האנשים, אגרש אותך מן הארמון והעיר, אך לא יותר מכך. את הפרס לא אתן, כמובן. אולי תצליח לסחוט משהו אתה יודע ממי."

הם שתקו לרגע.

"גרלט," פנה פולטסט לראשונה אל המכשף בשמו הפרטי.

"אני מקשיב."

"כמה אמת יש בשמועה שהילדה נולדה כמו שהיא ולא אחרת כי אדה היתה אחותי?"

"לא הרבה. כשפים לא קורים מעצמם. מישהו צריך להטיל אותם. אבל אני חושב שהקשר שלך עם אחותך אכן היה הסיבה להטלת הכישוף, ולכן זו תוצאתו."

"כך חשבתי. כך אמרו כמה מן הידענים, אף שלא כולם. גרלט? מנין נובעים עניינים כאלה? כשפים, מאגיה?"

"אני לא יודע, הוד מעלתו. הידענים עוסקים בחקר הגורמים לתופעות האלה. לנו, המכשפים, די לדעת שריכוז של רצון מסוגל לגרום לתופעות כאלה. ולדעת כיצד להיאבק בהן."

"להרוג?"

"ברוב המקרים. בדרך כלל אכן משלמים לנו לעשות זאת. מעטים מאוד האנשים שדורשים ביטול של כשפים, הוד מעלתו. ככלל אנשים רוצים פשוט להתגונן מפני איום. אך אם המפלצת אחראית גם למוות של בני אדם, מתווסף על כך עניין הנקמה."

המלך קם ממקומו, התהלך כמה צעדים בחדר ונעצר לפני חרבו של המכשף, שהיתה תלויה על הקיר.

"בזו?" שאל בלי להביט בגרלט.

"לא. זו מיועדת לבני אדם."

"שמעתי. אתה יודע מה, גרלט? אני אבוא איתך אל הקריפטה."

"לא בא בחשבון."

פולטסט הסתובב. עיניו ברקו.

"האם אתה יודע, קוסם, שאני בכלל לא ראיתי אותה? לא אחרי הלידה, ולא... אחר כך. פחדתי. אני עלול שלא לראות אותה יותר אף פעם, נכון? שמורה לי לפחות הזכות לראות איך אתה רוצח אותה."

"אני אומר שוב, זה לא בא בחשבון. זה מוות ודאי. גם עבורי. אם הקשב שלי יתערער, אם כוח הרצון ייחלש... לא, הוד מעלתו."

פולטסט הסתובב והתקדם אל הדלת. לרגע היה נדמה לגרלט שהוא יֵצא בלי לומר מילה, בלי שום מחוות פרידה, אבל המלך נעצר והסתכל עליו.

"אתה מעורר אמון," אמר. "אף שאני יודע כמה חמום מוח אתה. סיפרו לי מה קרה בפונדק. אני בטוח שהרגת את הפרחחים האלה רק כדי שישמעו עליך, כדי להרתיע אנשים, אותי. ברור לי מאליו שיכולת להכניע אותם גם בלי להרוג. אני חושש שלעולם לא אדע אם אתה מתכוון להציל את בתי או להרוג אותה. אבל אני משלים עם זה. אין לי ברירה. אתה יודע למה?"

גרלט לא השיב.

"כי אני חושב," אמר המלך, "אני חושב שהיא סובלת. אני צודק?"

המכשף נעץ במלך מבט חודר. הוא לא הנהן, לא השפיל ראש, לא ביצע ולו מחווה זעירה שבזעירות, אולם פולטסט ידע. הוא ידע את התשובה.

 

V

גרלט השקיף מבעד לחלון הארמון בפעם האחרונה. הדמדומים עמדו לרדת. מעבר לאגם הבהבו אורותיה הקטנים והעמומים של ויז'ימה. הארמון היה נתון בטבורה של רצועת שממה - שטח הפקר ששימש זה שבע שנים חיץ בין העיר לבין מקום הסכנה, ולא נותר בו דבר מלבד כמה חורבות, קורות עץ מרקיבות ושרידי כלונסאות סדוקים שככל הנראה לא השתלם לפרקם ולהעבירם ממקומם. רחוק ככל הניתן משם, ממש בקצה־קצהו של היישוב, קם ארמונו החדש של המלך. מגדלו העבה ניבט קודרני על רקע השמים הכחולים המתכהים.

המכשף שב אל השולחן המאובק באחד החדרים הריקים שנבזזו זה מכבר, שם התכונן ברוגע, בסבלנות ובהשתדלות. הוא ידע שיש לו די זמן. הסטריגה לא תצא מהקריפטה לפני חצות.

מולו על השולחן נחה תיבה קטנה עם מנעול. הוא פתח אותה. בתוכה הונחו בצפיפות, על משטח של דשא מיובש, בקבוקונים עשויים זכוכית כהה. המכשף הוציא שלושה מהם.

הוא הרים מהרצפה חבילה מוארכת, עטופה בעורות כבש וכרוכה ברצועה. הוא פתח אותה והוציא מתוכה חרב בעלת ידית מעוטרת, נתונה בנדן שחור ומבהיק שכוסה בטורים של אותיות ושאר סימנים רוניים. הוא חשף את הלהב, שהבהיק בברק נקי וצלול. הוא היה עשוי כסף טהור.

גרלט מלמל לחש, שתה את תכולתם של שני בקבוקונים ובתום כל לגימה הניח את כף ידו השמאלית על להב החרב. לאחר מכן הידק סביבו את המעיל השחור והתיישב על הרצפה. בחדר לא היה כיסא, וכך גם ברחבי הארמון כולו.

הוא ישב דומם ועיניו עצומות. נשימתו, שהיתה סדירה בתחילה, האיצה בהדרגה והיתה לחרחור מאומץ. לבסוף פסקה לחלוטין. התערובת שהקנתה למכשף שליטה מלאה על פעולתם של כל איבריו היתה עשויה בעיקר בֵּלָדוֹנָה דָטוּרה, עוזרר וחלבלוב. לרכיביה האחרים לא היו שמות בשום שפת אדם. מבחינתו של כל אדם שלא הורגל אליה מילדות, כמו גרלט, היא היתה רעל קטלני.

המכשף סובב את ראשו בפתאומיות. חוש השמיעה שלו, שחודד כעת מעבר לכל מידה, דלה בקלות מתוך הדממה את רחש הצעדים בחצר מגודלת הסרפדים. זו לא היתה יכולה להיות הסטריגה; האור עדיין היה רב מדי. גרלט חגר את החרב על גבו, טמן את צרורו בפתח תנור האבן החרב וירד במדרגות בריצה, חרישי כעטלף.

בחצר עדיין היה די אור כדי שעובר האורח יוכל להבחין בפני המכשף. האיש - זה היה אוסטריט - נסוג באחת. שפתיו התעקלו בעווית לא רצונית של חרדה ודחייה. המכשף חייך חיוך עקום - הוא ידע איך הוא נראה עכשיו. אחרי שתיית תערובת של בֵּלָדוֹנָה, כובע נזיר ועֲלַקְלוּק, הפנים לובשות צבע גיר והאישונים נפערים ומשתלטים על כל הקשתית. ואולם, המרקחת מאפשרת לראות גם בחושך האפל ביותר, וזו היתה מטרתו של גרלט.

אוסטריט התאושש במהרה.

"אתה נראה כאילו כבר הפכת לגווייה, קוסם," הוא אמר. "בטח מרוב פחד. אל תחשוש, דאגתי לך לחנינה."

המכשף לא השיב.

"אתה לא שומע מה שאמרתי לך, רופא אליל ריבי? ניצלת - והתעשרת," אוסטריט אמד בידו את משקלו של שק גדול למדי והשליך אותו לרגלי גרלט. "אלף אורנים. קח את זה, עלה על הסוס והסתלק מכאן!"

הריבי עדיין שתק.

"אל תנעץ בי עיניים!" אוסטריט הרים את קולו. "ואל תבזבז את הזמן שלי. אני לא מתכוון להמשיך לעמוד כאן עד חצות. אתה מבין? אני לא רוצה שתבטל את הכישוף. לא, אל תחשוב שניחשת נכונה. אני לא משתף פעולה עם ולרד וסגלין. אני לא רוצה שתהרוג אותה. אתה פשוט צריך להסתלק מכאן. הכול צריך להישאר כשהיה."

המכשף לא זע. הוא לא רצה שהגביר יגלה עד כמה מהירות תנועותיו ותגובותיו עכשיו. החושך מיהר לרדת, והעובדה שאפילו העלטה של שעת הדמדומים היתה בהירה דיה עבור אישוניו המורחבים שיחקה לטובתו.

"ולמה, אדוני, צריך הכול להישאר כשהיה?" הוא שאל וניסה לבטא לאט את המילים הנפרדות.

"זה," זקף אוסטריט את ראשו בגאווה, "באמת אינו מעניינך."

"ומה אם אני כבר יודע?"

"מעניין."

"ודאי יהיה קל יותר להדיח את פולטסט מן הכס אם הסטריגה תטריד את מנוחת האנשים עוד יותר, נכון? אם הטירוף המלכותי יעלה את חמת האצילים והמוני העם גם יחד? נסעתי אליכם דרך רֵדַנְיָה, דרך נוביגרד. הרבה אנשים מדברים שם על כך שלא מעט אנשים בוויז'ימה רואים במלך ויזימיר גואל ומונרך אמיתי. אבל אני, אדון אוסטריט, לא מתעניין בפוליטיקה ולא במשפחות מלוכה או בהפיכות חצר. אני כאן כדי לבצע עבודה. לא שמעתם על תחושת חובה ועל יושרה בסיסית? על אתיקה מקצועית?"

"שים לב אל מי אתה מדבר, פרחח!" צעק אוסטריט בזעם והניח את ידו על קת החרב. "זה די והותר מבחינתי. אני לא נוהג להתדיין עם סתם אנשים! תראו אותו... אתיקה, קודים, מוסר?! ומי אומר את זה? שודד שרק הגיע וכבר רצח אנשים? שכרע ברך בפני פולטסט ואז הלך מאחורי גבו והתמקח עם ולרד כמו שכיר חרב? ואתה מעז להרים ראש, משרת עלוב? להתחזות לידען? לקוסם? למחולל פלאים? מכשף מזופת שכמוך! הסתלק מכאן לפני שאסטור לך בפרצוף בצד הקהה של הלהב!"

המכשף לא הניד עפעף, רק המשיך לעמוד וכולו שלווה.

"אני מציע שאתה תלך מכאן, אדון אוסטריט. כבר מתחיל להחשיך."

אוסטריט נסוג צעד אחד לאחור והושיט יד מהירה אל חרבו.

"אתה ביקשת את זה, קוסם. אני אהרוג אותך. שום הוקוס פוקוס לא יעזור לך עכשיו. אני נושא עלי אבן צב."

גרלט חייך. השמועה על כוחותיה של אבן הצב היתה נפוצה ממש כשם שהיתה שגויה. אך המכשף לא התכוון לבזבז כוחות על כישופים, וגם לא לחשוף את להב הכסף להתנגשות בחרבו של אוסטריט. הוא צלל מתחת לחוד החרב המסתחרר והלם בשורש כף ידו ובחפתי הכסף ברקתו של הגביר.

 

VI

אוסטריט שב במהרה להכרתו. הוא גלגל עיניים סביבו בעלטה המוחלטת. הוא הבחין שהוא קשור. את גרלט, שעמד ממש בסמוך, לא ראה, אולם הוא הבין היכן הוא נמצא והשמיע יללה מתמשכת ומחרידה.

"שתוק," אמר המכשף. "אתה תגרום לה לבוא בטרם עת."

"רוצח מקולל! איפה אתה? שחרר אותי תכף ומיד, מנוול! אתה תיתלה על כך, בן כלבה!"

"שתוק."

אוסטריט התנשף.

"אתה משאיר אותי כטרף בשבילה! ככה, קשור?" שאל בקול שקט יותר והוסיף עוד עלבון גס כמעט בלחש.

"לא," השיב המכשף. "אני אשחרר אותך. אבל לא כעת."

"פושע אחד," סינן אוסטריט. "כדי לפתות הנה את הסטריגה?"

"כן."

אוסטריט השתתק, הפסיק להיטלטל, שכב בשקט.

"מכשף?"

"כן."

"זה נכון שרציתי להפיל את פולטסט. אני לא היחיד. אבל אני היחיד שחשק במותו. רציתי שימות בייסורים, שישתגע, שיירקב חיים. אתה יודע למה?"

גרלט שתק.

"אהבתי את אדה. את אחות המלך. את מאהבת המלך. את פרוצת המלך. אהבתי אותה... מכשף, אתה כאן?"

"אני כאן."

"אני יודע מה אתה חושב. אבל זה לא היה ככה. האמן לי, לא הטלתי שום כשפים. אני לא מבין בשום קסמים. רק פעם אחת אמרתי מתוך כעס... רק פעם אחת. מכשף? אתה מקשיב?"

"אני מקשיב."

"זאת אמא שלו, המלכה האם. זאת היא, בוודאות. היא לא יכלה לראות איך הוא ואדה... זה לא אני. אני, רק פעם אחת, אתה יודע, ניסיתי להניא אותה, ואדה... מכשף! יצאתי מדעתי ואמרתי... מכשף? זה הייתי אני? אני?"

"זה כבר לא חשוב."

"מכשף? כבר קרוב לחצות?"

"קרוב."

"שחרר אותי קודם. תן לי עוד זמן."

"לא."

אוסטריט לא שמע את חריקת הגולל הנע מעל הקבר, אך המכשף שמע. הוא רכן וחתך בפגיונו את כבליו של הגביר. אוסטריט לא המתין שתיאמר עוד מילה. הוא התרומם בגמלוניות, קרטע כאחוז דיבוק והחל לרוץ. ראייתו הסתגלה לחשיכה די הצורך להבחין בדרך מן האולם הראשי אל היציאה.

לפתע נשמע קול חבטה עז ומן הרצפה התרומם לוח האבן שחסם את הכניסה לקריפטה. גרלט, שנקט משנה זהירות והתחבא מאחורי מעקה המדרגות, הבחין בדמותה המעוותת של הסטריגה נעה בזריזות ובהחלטיות בעקבות פסיעותיו המתרחקות של אוסטריט. הסטריגה לא השמיעה ולו את הצליל הקלוש ביותר.

צרחה מקפיאת דם, נרעדת, צרחה של טירוף הדעת, פילחה את הלילה, הרעידה את הקירות העתיקים והתמשכה, עולה ויורדת, מהדהדת. המכשף לא היה יכול להעריך במדויק את המרחק - שמיעתו החדה הטעתה אותו - אך הוא ידע שהסטריגה התנפלה על אוסטריט מהר. מהר מדי.

הוא יצא אל מרכז האולם והתמקם ממש על יד הכניסה לקריפטה. הוא השליך את מעילו, מתח את זרועותיו והיטיב את מיקום החרב. הוא עטה כפפות. היה לו עוד קצת זמן. הוא ידע שהסטריגה, גם אחרי שתזלול לשובע, לא תיחפז להשליך את גווייתו של אוסטריט. הלב והכבד היו צידה יקרת ערך לשהות הארוכה בתרדמת.

המכשף המתין. עד שיעלה השחר, חישב, נותרו כשלוש שעות. קריאת התרנגול עלולה רק לבלבל אותו, מה גם שבסביבה לא היו ככל הנראה שום תרנגולים.

הוא האזין. היא הלכה לאטה, בגרירת רגליים.

ואז הוא ראה אותה.

התיאור היה מדויק. הראש הגדול וחסר הפרופורציה שנתלה על צוואר קצר היה הילה מסובכת ומתפתלת של שיער אדמוני. עיניה זרחו באפלה כמו שתי אבני אודם. הסטריגה עמדה ללא ניע ובהתה בגרלט. לפתע פערה את מלתעותיה כאילו ביקשה להתפאר בשורות שיניה הלבנות והמחודדות ומיד טרקה את לסתותיה כמו מכסה של ארגז. ואז קפצה ממקומה באחת, בלי שנדרכה קודם כהוא זה, ושלחה אל עבר המכשף טפרים נוטפי דם.

גרלט ניתר הצדה והסתחרר בפירואט קל כברק. הסטריגה באה בעקבותיו, הסתחררה גם היא ופילחה את האוויר בציפורניה. היא לא איבדה משיווי משקלה ומיד תקפה אותו שוב, בחצי סיבוב. היא סגרה את שיניה כחוט השערה מחזהו של גרלט. הריבי זינק אל הצד השני, ובעיצומו של פירואט מרהיב הספיק לשנות את כיוון הסיבוב שלוש פעמים, וכך בלבל את הסטריגה. בעודו קופץ לאחור, הכה את הסטריגה בעוצמה אך ללא תנופה בצד ראשה באמצעות דוקרני הכסף שבצדה החיצוני של הכפפה, מעל מפרקי האצבעות. הסטריגה פלטה שאגה מעוררת פלצות שהדהדה ברחבי הארמון, צנחה על הקרקע, קפאה במקום ונשאה את קולה ביללות עמומות של טירוף וזעם.

חיוך זדוני עלה על פניו של המכשף. כפי שצפה, הניסיון הראשון עלה יפה. כסף היה קטלני לסטריגות, כמו לרוב המפלצות שנוצרו בכישופים. היה אפוא סיכוי: החיה היתה כמו האחרות, וזה בישר טובות בכל הנוגע לאפשרות שהכישוף יבוטל בהצלחה. יתר על כן, במקרה הצורך תהיה חרב הכסף ערובה לכך שחייו יינצלו.

הסטריגה לא מיהרה לתקוף שוב. היא קרבה אליו לאט, חשפה את ניביה וריירה להגעיל. גרלט נסוג לאחור והתווה סביבה חצי מעגל. הוא אמד את צעדיו בשימת לב, החיש והאט את תנועותיו לסירוגין כדי להסיח את דעתה של הסטריגה ולהקשות עליה לזנק. בעודו צועד שחרר המכשף שרשרת ארוכה, דקה וחזקה, שלקצהּ חוברה משקולת. השרשרת היתה עשויה כסף.

ברגע שהסטריגה נמתחה וזינקה, השרשרת שרקה באוויר, התפתלה כנחש וכהרף עין נכרכה סביב כתפיה, צווארה וראשה של המפלצת. הזינוק של הסטריגה היה להתרסקות והיא השמיעה צווחה מחרישת אוזניים. היא הוטחה על הרצפה בשאגות איומות, בין אם מתוך זעם ובין אם בשל הכאב הבוער שהסבה לה המתכת השנואה. גרלט היה שבע רצון - לו רצה בכך, לא היה מתקשה להרוג את הסטריגה בו ברגע. אלא שהמכשף לא שלח יד אל חרבו. דבר בהתנהגותה של הסטריגה לא נתן לו עד כה סיבה להניח שמדובר במקרה חשוך מרפא. גרלט נסוג למרחק מתאים. הוא לא התיק את מבטו מן הגוש המתפתל על הרצפה ולו לרגע. הוא שאף עמוקות והתרכז.

השרשרת פקעה. רסיסי כסף ניתזו לכל עבר כגשם והצטלצלו על רצפת האבן. הסטריגה עמדה להסתער בטירוף עיוור. גרלט המתין ברוגע ובידו הימנית המורמת התווה באוויר את סימן האָארְד.

הסטריגה נהדפה כמה צעדים לאחור כאילו הוכתה בפטיש, אך התייצבה על רגליה, שלפה את טפריה וחשפה ניבים. שערותיה סמרו והתנפנפו כאילו הלכה בתוך סערה. היא הלכה לאט, במאמץ גדול ותוך חרחורים, צעד אחר צעד. ובכל זאת הלכה.

גרלט נדאג. הוא אמנם לא ציפה שהסימן ישתק את הסטריגה לחלוטין, אך גם לא שיער שהחיה תתגבר על המכשול בקלות כזאת. לא היה בכוחו להחזיק בסימן לאורך זמן, זה היה מתיש מדי, ואילו לסטריגה נדרשו לא יותר מעשרה צעדים. הוא הסיר את הסימן באחת וזינק הצדה. בדיוק כפי שקיווה, הסטריגה המופתעת זינקה קדימה, איבדה את שיווי המשקל, התהפכה, החליקה לאורך הרצפה וצנחה במורד המדרגות ומבעד לפתח הפעור ברצפה, שהוביל אל הקריפטה. יללותיה האיומות הדהדו מלמטה.

כדי להרוויח זמן, גרלט זינק על המדרגות שהובילו אל הגלריה. הוא לא הספיק לצלוח אפילו חצי מגרם המדרגות בטרם פרצה הסטריגה מפתח הקריפטה והסתערה כעכביש שחור ענקי. המכשף המתין עד שהתחילה לעלות בעקבותיו במדרגות ואז זינק מטה מעל המעקה. הסטריגה הסתובבה, קפצה מן המדרגות והסתערה עליו בזינוק בל ייאמן, יותר מעשרה מטרים אורכו. כעת כבר לא הלכה שולל אחר הפירואטים שלו, ופעמיים הותירו טפריה חותם על גלימת העור של הריבי - ואולם, בפעם השנייה הצליח המכשף להלום בה בעוצמה בדוקרני הכסף שעל הכפפה ולהדוף אותה. גרלט חש בזעם נאגר בתוכו. הוא התנודד, נטה לאחור ובעט בצד גופה של החיה, שצנחה ארצה.

הזעקה שהשמיעה היתה חזקה מכל אלו שקדמו לה. עזה עד כדי כך שטיח נשר מן התקרה.

הסטריגה זינקה, רועדת מזעם בלתי־נשלט ומתאוות רצח. גרלט חיכה. הוא כבר אחז בחרבו, שאת להבהּ הניע במעגלים באוויר. הוא צעד סביב הסטריגה והקפיד שתנועת החרב לא תותאם לקצב צעדיו. הסטריגה לא זינקה. היא התקרבה לאט ועקבה במבטה אחר השובל הבהיר של הלהב.

פתאום עצר גרלט וקפא על עומדו עם חרבו המונפת באוויר. הסטריגה המבולבלת עצרה גם היא. המכשף שרטט באטיות בחוד החרב חצי עיגול ועשה צעד בכיוון הסטריגה. ואחריו עוד צעד. ואז זינק תוך שהוא מסובב את חרבו מעל ראשה.

הסטריגה התכווצה במקומה והחלה לסגת לאחור בנתיב עקלתוני. גרלט שוב היה קרוב אליה והלהב בהק בידו. עיניו של המכשף ניצתו בזוהר מבשר רעות ומבעד לשיניו החשוקות פרצה שאגה צרודה. הסטריגה נסוגה שוב, נהדפת בכוח השנאה המרוכז, בעוצמות הזעם שְקָרנו מן האדם שתקף אותה, הכו בה גלים־גלים וחדרו עד עומק מוחה וקרביה. התחושה הזאת, החדשה לה בתכלית, החרידה אותה עד כאב וסחטה ממנה צפצוף רועד ודק. היא הסתובבה וזינקה במנוסת אמוק אל מבוך המסדרונות החשוכים של הארמון.

גרלט עמד לבדו במרכז האולם ורעד. הוא חשב שלקח זמן רב עד שהריקוד הזה על סף תהום, אותו בָּלֶט קדחתני של מאבק מקאברי, הוביל לתוצאה הרצויה ואִפשר לו להשיג אחדות נפש עם יריבתו, לחדור אל רובדי העומק של הרצון העז, המרוכז, שהסטריגה היתה רוויה בו - הרצון הרע והחולני שממנו נוצרה. המכשף נרעד כשנזכר ברגע שבו בלע הוא עצמו את מטען הרוע הזה כדי להשיבו כמו ראי אל המפלצת. עד כה מעולם לא נתקל בריכוז כזה של שנאה וטירוף רצחני. אפילו לא אצל הבָּסיליסְקים, שזכו למוניטין הגרועים ביותר מבחינה זו.

מוטב כך, חשב כשצעד אל עבר הפתח לקריפטה, שנראה כמו שלולית שחורה ענקית על הרצפה. מוטב כך, כי הדבר רק הגביר את עוצמת המכה שספגה הסטריגה. זה משאיר לו עוד קצת זמן לפעולה לפני שהחיה תתאושש מן ההלם. המכשף לא סבר שיהיה בו די כוח למאמץ נוסף כזה. השפעת הסם שלקח הלכה והתפוגגה, והשחר עוד היה רחוק. אסור שהסטריגה תשוב אל הקריפטה לפני זריחת החמה או שכל עמלו יהיה לשווא.

הוא ירד במדרגות. הקריפטה לא היתה גדולה וכללה שלושה סרקופגים עשויים אבן. מכסהו של הראשון, הקרוב לכניסה, היה פתוח למחצה. גרלט שלף מחיקו את הבקבוקון השלישי, לגם במהירות את תכולתו, נכנס אל ארון הקבר ושקע בתוכו. כפי שציפה, ארון הקבר היה כפול - לאם ולבת.

הוא הסיט את המכסה רק כאשר שמע מעליו שוב את שאגת הסטריגה. הוא נשכב פרקדן לצד גופתה החנוטה של אדה ושרטט מבפנים את סימן האירְדֶן על מכסה הארון. על חזהו הניח את חרבו ולצדה שעון חול זעיר, שתכולתו זהרה בחושך. הוא הצליב את זרועותיו. הוא כבר לא שמע את צרחותיה של הסטריגה, שהרעידו את הארמון. הוא לא שמע יותר כל דבר שהוא, מפני שתערובת הפּריס־ארבע־עלה והכְלידוניום החלה להשפיע.

 

 

VII

כאשר פקח גרלט את עיניו, החול בשעון כבר נשפך עד תום. פירוש הדבר היה שתרדמתו היתה ארוכה מן הנחוץ. הוא הטה אוזן אך לא שמע דבר. חושיו שבו לפעולתם הרגילה.

הוא לקח את החרב בידו, שלח יד אל מכסה הסרקופג ומלמל נוסחת קסם, ואז הסיט את הלוח קלות, רק בכמה סנטימטרים.

דממה.

הוא הזיז את המכסה עוד והתיישב. הוא החזיק את נשקו בהיכון וזקר את ראשו מעל לארון הקבר. בקריפטה היה חשוך, אבל המכשף ידע שבחוץ עלה השחר. הוא הצית עששית קטנה והרים אותה. האור הטיל צללים משונים על קירות הקריפטה.

ריק.

הוא יצא מתוך הסרקופג במאמץ רב, גופו דאב, נוקשה וקפוא מקור. ואז הבחין בה. היא שכבה על גבה ליד ארון הקבר, עירומה, מעולפת.

היא היתה די מכוערת. רזונת, עם שדיים קטנים ומחודדים, מלוכלכת. שערה היה בצבע אדמוני בהיר והגיע כמעט עד מותניה. הוא הניח את העששית על המצבה, כרע ברך ורכן אליה. שפתיה היו חיוורות, ועל עצם הלחי שלה נותר שטף דם מן המכה שהנחית עליה. גרלט הסיר את הכפפה, הניח את החרב והרים את שפתה העליונה באצבעו בלא טקס. שיניה היו רגילות. הוא חיפש אחר ידה, שהיתה קבורה בסבך שערותיה. עוד לפני שהספיק למשש את כף ידה, הבחין בעיניה הפקוחות. זה היה מאוחר מדי.

ציפורניה חתכו בצווארו והדם ניתז על פניה. היא ייללה ושלחה את ידה השנייה אל עיניו. הוא זינק עליה, אחז בשני פרקי ידיה ומסמר אותה אל הרצפה. היא סגרה את שיניה בנקישה מול פניו, אך הן היו קצרות מדי. הוא הלם במצחו בפניה ולחץ בכוח. כוחה כבר לא היה כמקודם, היא רק התפתלה תחתיו, ייללה וירקה דם - הדם שלו - שניגר על שפתיה. הדם זרם מהר. לא היה זמן. המכשף פלט קללה ונשך את צווארה בחוזקה, ממש מתחת לאוזן. הוא נעץ את שיניו והידק אותן ולא שחרר עד שהיללה הלא־אנושית נחלשה ונהפכה לזעקה דקה ונואשת ואחריה ליבבה חנוקה - בכי של נערה מעונה בת ארבע־עשרה.

הוא שחרר אותה כשחדלה לנוע. אז התרומם על ברכיו, קרע פיסת בד מן הכיס שעל שרוולו ולחץ אותה לצווארו. הוא גישש אחר החרב שנחה לא רחוק משם, הצמיד את הלהב לגרונה של הנערה המעולפת ורכן אל כף ידה. ציפורניה היו מלוכלכות, שבורות, מדממות, אבל... נורמליות. לגמרי נורמליות.

המכשף קם על רגליו במאמץ. מבעד לכניסה לקריפטה כבר נהרה פנימה האפרוריות הדביקה־רטובה של השחר. הוא התקדם אל המדרגות, אך בדרך מעד והתיישב בכבדות על הרצפה. הדם המשיך לזרום מבעד לבד הרטוב ובמורד זרועו, עד השרוול. הוא פרם את הגלימה, הסיר את חולצתו, קרע אותה לרצועות וקשר אותן סביב צווארו. הוא ידע שלא נותר לו זמן רב עד שיאבד את הכרתו...

הוא הספיק. ואז התעלף.

בוויז'ימה, מעבר לאגם, זקר התרנגול את נוצותיו בצינת הטל וקרא בצרידות בפעם השלישית.

 

VIII

הוא ראה את הקירות החיוורים ואת תקרת הקורות של החדרון מעל למגדל המשמר. הוא הזיז את ראשו, העווה את פניו בכאב ונאנק. לצווארו נכרכו תחבושות עבות, שהונחו במקצועיות וביעילות.

"שכב, קוסם," אמר ולרד. "שכב, אל תזוז."

"החרב... שלי..."

"כן, כן. שום דבר לא חשוב כמו חרב המכשפים הכסופה שלך, זה ברור. היא כאן, אל תחשוש. גם החרב וגם התיק. ושלושת אלפים אורנים. כן, כן, אל תגיד דבר. אני הכסיל הזקן ואתה המכשף החכם. פולטסט אומר את זה שוב ושוב כבר יומיים."

"יומיים..."

"אכן. יומיים. היא עשתה לך חתך הגון בצוואר, היה אפשר לראות כל מה שיש לך שם בפנים. איבדת המון דם. למרבה המזל מיהרנו אל הארמון מיד אחרי קריאת התרנגול השלישית. בוויז'ימה אף אחד לא נרדם בלילה ההוא. לא היה אפשר. הרעשתם שם נורא. אני מקווה שהפטפטת שלי לא מעייפת אותך?"

"הנסי... כה?"

"נסיכתית. רזה. מטופשת כזאת. בוכה בלי סוף. ומרטיבה במיטה. אבל פולטסט אומר שזה יעבור לה. אני חושב שזה לא ישתנה לרעה. מה אתה אומר, גרלט?"

המכשף עצם את עיניו.

"טוב, אני כבר הולך." ולרד קם. "תנוח. גרלט? לפני שאלך, תאמר לי בבקשה, למה ניסית לנשוך אותה למוות? הא? גרלט?"

המכשף ישן.