מאחדות לריבוי

מבוא

 
הציונות הדתית הצמיחה בקרבּה טיפוסים דומיננטיים שונים זה מזה: הבורגני, הפוליטיקאי, הרב, הקיבוצניק הדתי, המתנחל ועוד ועוד. הטיפוסים האלה מבטאים בדרכם שלהם מיני ממדים של תודעה משותפת — היא התודעה הציונית הדתית. אני משתמש במונח "תודעה" לציון האופן שהציוני הדתי מכונן את עצמו כסובייקט והאופן שהוא תופס את עצמו ואת סביבתו ומתנסה בהם. אני מניח שלכל הטיפוסים רכיבים תודעתיים משותפים שצירופם יחד מייצג את התודעה המיוחדת של הציונות הדתית. כל טיפוס מבטא בדרך שלו את הרכיבים האלה, שכל אחד מהם כאמור מציין דרך התייחסות של התודעה אל עצמיותה ואל סביבתה.1 הווי אומר, התודעה הציונית הדתית משותפת לכולם, אך כל אחד משקף אותה בדרכו. למשל, הבורגני מכריע לטובת אתוס אוטונומי; הפוליטיקאי חותר לאחדות לאומית ולנאמנות תאולוגית; הרב מכוון להטמעת הלאומיות בדת, או להפך; הקיבוצניק מבטא התאמה של התאולוגיה ליסודות סוציאליסטיים; והמתנחל דבֵק באידאל השיבה לארץ אבות.
בחיבור זה אבקש לטעון שהציונות הדתית פיתחה תודעה קולקטיבית, היינו ההשתייכות לתנועה הציונית הדתית היא ביטוי של תודעה סובייקטיבית מיוחדת שמעורבים בה רכיבים מסוימים של דת, לאומיות, משיחיות, פסיכולוגיה וכדומה. עוד אנסה לטעון שהכרעותיה של התנועה הציונית הדתית כל השנים נובעות מן המזיגה של רכיבים תודעתיים אלה.
הדיון בחיבור פנומנולוגי בעיקרו, ומגמתו לחשוף את רובדי התודעה הציונית הדתית. משום כך הוא נסמך על ניתוח חיבוריהם של קברניטי התנועה והוגיה לתקופותיהם, בשימת לב לרקע ההיסטורי והאקטואלי שבו נכתבו. אני מניח כי כל אחד מן החיבורים האלה משקף בדרכו שלו, מתוך הסביבה המיוחדת לו, רכיבים תודעתיים משותפים, וכי פירוק החיבורים ליסודותיהם יפרושׂ בפני הקורא את מבנה התודעה.

הגדרות יסוד

תנועת הציונות הדתית לכל תקופותיה כללה זרמים שונים זה מזה ומגוונים. ואולם נוצרה בה מסגרת פוליטית ותאולוגית קשוחה למדי של אמונות, פרשנויות והנחות מטפיזיות ואידאולוגיות. מסגרת זו איחדה את הרוב המוחלט של התומכים בדרך הציונית הדתית, מראשיתה (תרס"ב [1902]) עד אמצע שנות השמונים של המאה העשרים למצער. המסגרת המאחדת מורכבת מכמה עיקרים כלהלן:
א. יעד — שתי מטרות עיקריות של הציונות הדתית: (1) יעד חיצוני וכללי של הקמת מדינת הלכה (בין שיעד זה רשמי ומוצהר ובין שהוא משקף ציפייה נסתרת ואזוטרית), ועד למימוש מלא של מדינת הלכה — חתירה לצביון יהודי בתנועה הציונית (לפני קום המדינה) ובמדינת ישראל; (2) יעד פנימי ואישי של יצירת טיפוס דתי חדש בעל תודעה מורכבת הפועל מחד גיסא בעולם מודרני, מתוך רצון להשתלב בו השתלבות אמתית, ומאידך גיסא בעולם של גאולה, אגב בחינה חוזרת ונשנית של התקדמות הגאולה לאור המאורעות התוכפים והולכים.
ב. תשתית רעיונית — אימוץ מוצהר של שורת תפיסות רעיוניות כגון שיוך ערך דתי לציונות ולמדינת ישראל, גאולת העולם באמצעות גאולת עם ישראל (אוניברסליזציה של התחייה הלאומית), פרשנות משיחית להיסטוריה.
ג. אינטואיציות רעיוניות — אימוץ של הנחות יסוד מטפיזיות ואידאולוגיות כגון אחדות ישראל (זיקה סמויה המאחדת כל יהודי ואף נהיית לערך מוסרי), נוכחות אלוהית בעולם (או לפחות בתהליך ההיסטורי), פתיחות תרבותית המתחייבת מחתירה להקמת ישות מדינית, תפיסת החילונות בעם ישראל כתופעה חולפת.
את מאפייני המסגרת הפוליטית והתאולוגית המוצעת כאן ביררתי בכמה וכמה חיבורים.2 מסגרת זו יצרה תודעה ששכבת העומק שלה פילוסופית ותאולוגית. תודעה זו התאפיינה במידה של תנועה כלפי חוץ: החתירה להקים מדינה בעולם מודרני מחייבת מראש פתיחות טכנולוגית ותרבותית, והציונות הדתית אימצה פתיחות זו מרצון ובידיעה ברורה. ואולם תנועה זו אל החוץ התאפיינה גם בממד שמרני קשוח. כך התגבשו מאפייני היסוד של הזהות הציונית הדתית.

שכבות התודעה

תנועה בעלת מאפיינים תאולוגיים, פוליטיים וחברתיים כמו הציונות הדתית מפתחת עם השנים תודעה קיבוצית ייחודית. שני גורמים עיקריים הביאו לידי הופעתה של תודעה זו: (א) גורם שלילי — בידוד, דחייה של הסמכות הרבנית ברחבי אירופה וניתוק ממנה כבר בשלהי המאה התשע־עשרה; (ב) גורם חיובי — חדשנות, שותפות לדרך מקורית המושתתת על יסודות דתיים, פרשניים (להיסטוריה ולהווה) ואידאולוגיים.
תודעה כזאת מורכבת משלוש שכבות עיקריות:3 (א) שכבת עומק — מערכת היעדים, האמונות והאינטואיציות הרעיוניות המפרנסים את הרעיון הציוני הדתי;4 (ב) שכבת ביניים — מערכת היישומים של שכבת העומק בתחומים נורמטיביים ותרבותיים (משטר, חינוך, סמכות רבנית וכדומה); (ג) שכבת הפרקטיקה — מערכת התגובות לאירועים הפוליטיים והחברתיים האקטואליים (מחאה, עימותים, תקצוב וכדומה).

שכבת העומק

כאמור, הציונות הדתית פיתחה בשמונים שנותיה הראשונות (משנת 1902 [תרס"ב], שנת ייסודה של "המזרחי", עד שלהי שנות השמונים של המאה העשרים) תודעה קולקטיבית בעלת רכיבים שונים זה מזה. ממד העומק של תודעה זו מושתת בראש ובראשונה על הנחות עיוניות. הווי אומר, התודעה הציונית הדתית חתרה להשקפת עולם לאומית דתית. וכפי שציינתי קודם, בהשקפת העולם הציונית הדתית כבר עסקתי בחיבורים אחדים. ואולם ארצה להעיר כאן כמה הערות קצרות על השקפת עולם זו ועל תרומתה להתרקמות הרובד העמוק של התודעה הציונית הדתית.
השקפת העולם הציונית הדתית מתאפיינת בראש ובראשונה בשיח ער על הנוכחות האלוהית בהיסטוריה, בחברה ובטבע. שוב אלוהים איננו ניצב מרחוק ומכוון את הדברים מן ה"שם", לאמור ממקומו הרם והנישא; הנוכחות האלוהית מקרבת את האלוהות אל ה"כאן". כך הרב יצחק יעקב ריינס, הוגה שלא הכיר באימננטיות אלוהית קונקרטית, נקט ניסוחים המציגים נוכחות אלוהית בתהליך ההיסטורי. גם אם הוגי "תורה ועבודה" לא ירדו לעומק משמעותה של הנוכחות האלוהית בעבודת האדמה ובגאולתה, הם הביעו את תחושותיהם בניסוחים של נוכחות אלוהית. חוג הרב אברהם יצחק הכהן קוק (להלן הראי"ה) אף הציג בחינות אונטולוגיות ברורות של נוכחות אלוהית בעולם.5
מה סיבת ההיגררות האובססיבית כמעט לניסוחי הנוכחות האלוהית הפנימית בהוויה או בתהליך ההיסטורי? נראה שהתשובה פשוטה למדי. הציונות הדתית קמה מתוך אפולוגטיקה. הרב ריינס חיבר את ספרו "אור חדש על ציון" כדי להבהיר כי אין ברעיון הציוני הדתי משום "עלייה בחומה", וכי אין זיקה בין רעיון זה ובין הגאולה.6 מכאן ניכר שההאשמה התאולוגית החמורה ביותר שהתמודדה עמה הציונות הדתית היא נקיטת היזמה לגאולה.7 הייתה כאן לכאורה חוצפה כלפי שמים: אדם מקבל לידיו את האחריות לגורלו8 ופוגם בתכנית האלוהית של הגאולה. התגובה התאולוגית של הציונות הדתית לא הייתה אלא האימננטיות האלוהית. בעקבות ההאשמות טען הרב ריינס בעקיפין כי לא בני אדם יוזמים את התהליך; האל בכבודו ובעצמו נוכח בתהליך ההיסטורי ומניע אותו מתוכו עד גמירא. לתנופה תאולוגית זו חברו הוגים רבים במחנה הציוני הדתי. הנוכחות האלוהית נתנה טעם לעשייה עצמה והעניקה את ההגנה הראויה מפני טענות המתנגדים. אכן, ההוגים הציונים הדתיים לא הוסיפו נופך חדש לרעיון האימננטיות ולא צבעו אותו בצבעים חדשים. ואולם רעיון זה שימש אותם כתשובה אפולוגטית כלפי החברה החרדית.
מתוך כך מתחוור העיסוק הבולט של ההגות הציונית הדתית במושג האמונה. רק האגדה, הדרוש והפילוסופיה היו יכולים להעניק לתנועה הציונית הדתית את הצידוק לדרך. מבחינה הלכתית היה שיתוף הפעולה עם עוברי עברה בעייתי ופרדוקסלי, ולא היו לה לציונות הדתית בראשית ימיה רבנים בעלי סמכות ורושם שיצדיקו את דרכה הצדקה הלכתית צרופה. הבחינה התאולוגית היא שגישרה אפוא על הפער. מכאן ברורה המגמה הציונית הדתית של בניין תאולוגי מחודש, של שידוד מערכות ברמה הרעיונית המופשטת.
על כך אני קורא: תודעה ייחודית מתפתחת לפנינו. אף על פי שאבני הבניין מושרשות במסורת היהודית הקלסית, הסיגול התאולוגי לשם התמודדות עם התמורות הפוליטיות והדתיות מאפיין את המחנה הציוני הדתי. למהפכנות הציונית הדתית ייחדתי דיון העומד לעצמו,9 ולכן ארצה לשוב ולהדגיש כאן את ההיבט הרעיוני של המהפכנות: המנגנונים הרעיוניים מסבירים כעת את היזמה האנושית. אמנם ההסבר נועד בראש ובראשונה לצרכים אפולוגטיים, אבל במהלך העשייה התפתחה תודעה מיוחדת של אחריות ויזמה אישיות המוּנעות בכוח הנוכחות האלוהית. במחקר השוואתי של הדת אפשר למצוא דיונים לא־מעטים בסוגיית הדטרמיניזם מול הרצון. הציונות הדתית פתרה סוגיה זו בהידרשות התדירה לנוכחות האלוהית. המחשבה החרדית עסקה אף היא בסוגיית האמונה כתשובה לבעיות הדור, אך לא כמניע וכהצדקה למהפכה. וישנם עוד הבדלים שלא ארחיב כאן את הדיבור עליהם.
ההידרשות לשפינוזה, שתיארתי בהרחבה בספר "אמונה על פרשת דרכים",10 אף היא משקפת נאמנה את מוקדי העניין בהגות הציונית הדתית. כשאינטלקטואל מודרני מבקש ביטוי מובהק לתפיסה של נוכחות אלוהית הוא מוצא אותו מיד במשנתו של שפינוזה. לפיכך טבעי הדבר שהוגי הציונות הדתית יסבו תשומת לב להיבטים המטפיזיים במשנת שפינוזה. עיונם במשנה זו מתגלה אפוא כיסוד מהותי בעיצוב תפיסתם הציונית הדתית. לשון אחר, ההידרשות לשפינוזה איננה מבטאת פתיחות בלבד; היא נובעת במישרין מאופי ההגות הציונית הדתית. מכאן נקל להבין שהחתירה להשקפת עולם ציונית דתית מסמנת למעשה תודעה חדשה.

שכבת הביניים

בחיבור זה אנסה להתקדם עוד שלב, אל מעבר למשקע התודעתי הפילוסופי והתאולוגי, ואתמקד בשכבת הביניים של התודעה הציונית הדתית: אתאר את קווי היסוד של התודעה הציונית הדתית שאין להם בהכרח אחיזה בפילוסופיה ובתאולוגיה המופשטות, ואתחקה על היחס שהתפתח בציונות הדתית אל הטקסט ופרשנותו, אל הסמכות הרבנית, אל הדגם האידאלי של הציוני החילוני,11 אל עיצוב הגבולות הפוליטיים נוכח תנועות דתיות מתחרות, אל החינוך הראוי וכדומה.
כיצד יש לחשוף את יסודות שכבת הביניים של התודעה הציונית הדתית? במחקר הסוציולוגי־האנתרופולוגי מאז וֶבּר ישנה קריאה לעסוק בתופעה החברתית או הרעיונית ולהבינה בקטגוריות הלקוחות מתוכה, בלי להטיל עליה הבחנות חיצוניות. אילו התמקד חקר הרעיון הציוני הדתי בחידושים הפילוסופיים שחידשה התנועה, די היה בניתוח של שלוש־ארבע דמויות בולטות בלבד (למשל הרב יצחק יעקב ריינס, הראי"ה, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק). ואולם חקר המחשבה הציבורית של הציונות הדתית איננו מתמקד בראש ובראשונה בתרומה למחשבה הדתית המודרנית אלא בהבנת הדינמיקה הרעיונית של התנועה.
האמת ניתנת להיאמר: ניתוח המקורות ההגותיים והפובליציסטיים של הציונות הדתית מלמד כי התנועה בחרה להתמודד עם המודרנה קודם כול בהתבוססות בביצה המטפיזית. ההתמודדות עם המצבים המשתנים נעשתה בהדגשת אלמנטים רעיוניים מופשטים ומתוך מתן פרשנות תאולוגית מופשטת לאירועי ההווה (שלבי הגאולה). הרי על כך זעק פרופ' ישעיהו ליבוביץ (לפחות בעקיפין) השכם והערב: במקום להיערך היערכות הלכתית־מעשית למצב המודרני בחרה הציונות הדתית להשתקע ברמה המופשטת — ניסוח מחודש של האימננטיות האלוהית והתרפקות על ההתממשות המשיחית.
לפיכך כאשר אנו נדרשים לשרטט את קווי היסוד של התודעה הציונית הדתית שומה עלינו להשתמש במלוא מבטאיה של התנועה, החל בהגות השיטתית והעקיבה וכלה בפובליציסטיקה תלוית ההקשר, המשתנֶה חדשים לבקרים. בחיבור זה אבקש לחשוף את אשיות התודעה הציונית הדתית בעבר, בהווה ובעתיד.

עתיד ועבר

בשיח הציוני הדתי על עקרונות התנועה, שיח ער המתקיים זה שלושים שנה, רווחת הנטייה להתעלם משורשיה ההיסטוריים הנרחבים. ככל שהשיח נדרש לעבר, הוא מתמקד בדמויות סמכותיות מסוימות. כך רבים מאנשי העולם הרבני בציונות הדתית מתמקדים בדמותו הסמכותית של הראי"ה, ומנגד תנועות המרכז מעמידות דמויות כמו הרב חיים הירשנזון והרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. כמו כן מתגלעים מאבקים פרשניים בשאלת המסרים העולים מן הטקסטים של הדמויות הסמכותיות. ההחמצה של נטייה זו בשיח הציוני הדתי כפולה: ראשית, המצע ההיסטורי־האידאולוגי הוא פרי אקלים תרבותי ורוחני הנבנה משכבות חברתיות שונות (רבנים, פקידים, אנשי ההתיישבות ועוד); שנית, השיח בהווה מושתת ביודעין או שלא ביודעין על הדיונים ההיסטוריים.
התודעה הציונית הדתית הושפעה מן האירועים ההיסטוריים העוקבים שהתרחשו בתקופות הזמן השונות (למשל קריסת השלטון העות'מאני, מלחמות העולם, השואה, כינון המדינה, מערכות ישראל, ההתיישבות ביש"ע). על כן בחינת רכיביה מחייבת ראייה פנורמית והכרת המסד ההיסטורי שבו התרקמה. תרומתו הראשונית של חיבור זה מתמקדת בניתוב השיח על הציונות הדתית לעיסוק בהיבטיה ההיסטוריים והאינפורמטיביים, שהרי המהלך הפנומנולוגי מושרש בתולדות התנועה ובמהלכיה.
חקר הציונות הדתית בשנים האחרונות התרחב לא רק מבחינה כמותית אלא גם מבחינה איכותית ומתודולוגית, וחוקרים רבים נדרשים לשילוב של היבטים היסטוריים, תרבותיים ורעיוניים: היסטוריון פוזיטיביסטי של הציונות הדתית דוגמת יוסף שלמון דן במאמריו בהיבטים תרבותיים חשובים באידאולוגיה של "הפועל המזרחי" ובדמותו של האדם החדש, ואילו חוקר תולדות הרעיונות דוגמת משה אידל דן במאמריו בהיבטים היסטוריים מהותיים של המשיחיות והציונות ובגישותיהם של הראי"ה והרב דוד כהן (הנזיר). מן ההיבט המחקרי, העתיד כבר נוכח בהווה, וחיבור זה יעסוק גם בתהליכים האלה.

 
*

 
הקורא מוזמן אפוא למסע בנבכי התודעה הציונית הדתית ובדרכיה הפתלתלות. תשעת הפרקים הראשונים של החיבור הם תשעה נתיבים או תשע תחנות במסע התודעתי. הפרק העשירי והפרק האחד־עשר מעידים על מבוי סתום הנקרה בדרכו של הנוסע, או לחלופין על אופקים חדשים הנפתחים לפניו. המסע המרתק ורווי המהמורות מלמד על תודעה עשירה המורכבת מיסודות נוגדים ומשלימים גם יחד.
תודות לעמיתיי פרופ' אבי שגיא ואשר כהן על הערותיהם. כמו כן אודה לאנשי מוסד ביאליק, ובראשם אורית אלירז, על יחסם החם. ולבסוף תודות לעדי לייבו על העריכה האיכותית ועל הסבלנות האין־סופית.