המתיקות שבשכחה

1

הרחוב שקט ודומם מחוץ לחלון הקונדיטוריה, ובמחצית השעה שלפני זריחת השמש, כשאצבעות השחר הדקות רק מגיחות מעל האופק, אני כמעט מסוגלת להאמין שאני האדם היחיד עלי אדמות. חודש ספטמבר, שבוע וחצי אחרי שחגגנו את "יום העבודה", ופירוש הדבר שהתיירים בערים הקטנות שברחבי קֵייפ קוֹד כבר נסעו הביתה, שתושבי בוסטון כבר הגיפו היטב את בתי הקיץ שלהם עד העונה הבאה, ושברחובות עומדת אווירת נטישה של חלום לא רגוע.

העלים בחוץ כבר החלו להשתנות. אני יודעת שבתוך שבועות ספורים הם ישקפו את הגוונים העמומים של השקיעה, אף שמרבית האנשים אינם חושבים כלל לחפש כאן את צבעי השלכת. שוחרי העלים יעשו דרכם לוורמונט, לניו המפשיר ולהרי בֶּרקשייר שבמערב המדינה שלנו, היכן שעצי האלון והאֶדֶר יצבעו את העולם באדום לוהט ובכתום שרוף. אך בדממת העונה המתה בקייפ הימים יתקצרו, ועשב החוף המתנועע ילך ויצהיב; ציפורים נודדות יגיעו בלהקות ענק מדרום קנדה ויעצרו כאן למנוחה; הביצות ידהו וייראו כמשיחות מכחול של צבעי מים. ואני אתבונן לי, כמו תמיד, מבעד לחלון קונדיטוריית "כוכב הצפון".

מאז ומתמיד הרגשתי שהעסק המשפחתי הוא הבית שלי יותר מהקוטג' הצהוב שגדלתי בו ליד המפרץ, המקום שאליו נאלצתי לחזור עכשיו, אחרי שהתגרשתי.

גירושים. שוב ושוב המילה הזאת מצלצלת באוזני, מעוררת בי תחושה שנכשלתי, גם עכשיו בשעה שאני מנסה לשמור על שיווי המשקל וללהטט בין פתיחת דלת התנור ברגל אחת, השחלת שני מגשים בגודל תעשייתי של עוגות קינמון מיניאטוריות והצצה אל חזית הקונדיטוריה. וכשאני מחליקה פנימה את העוגות ומוציאה החוצה מגש קרואסונים וסוגרת את דלת התנור בהדיפת ירך, עולה בדעתי, לא לראשונה, שאם מנסים להשיג הכול, הידיים תמיד מלאות. ובמקרה הזה, פשוטו כמשמעו.

כל כך רציתי להישאר נשואה, למען אֵנני. לא רציתי שבתי תגדל בבית שבו תרגיש מבולבלת בנוגע להוריה, כמו שקרה לי בילדותי. רציתי שלה יהיה טוב יותר. אבל החיים הרי אף פעם אינם מתנהלים כמו שתכננת אותם, לא?

דלת הכניסה משמיעה צלצול בדיוק כשאני מוציאה את קרואסוני החמאה הנימוחים מתבנית האפייה. אני מציצה בטיימר של התנור המִשני; הקפקייקס וניל צריכים לצאת בעוד פחות משישים שניות, ופירוש הדבר שאתעכב ביציאה לחזית החנות.

"הוֹפ?" קורא קול עמוק מכיוון החזית. "אַת שם בִּפנים?"

אני פולטת אנחת רווחה. את הלקוח הזה אני לפחות מכירה. ולא שאינני מכירה כמעט את כל מי שנשאר בעיר אחרי שהתיירים עוזבים.

"כבר יוצאת, מֵט!" אני צועקת.

אני עוטה את כפפות התנור שלי, כפפות תכולות שקפקייקס רקומים בשוליהן, מתנה מאנני ליום הולדתי השלושים וחמישה בשנה שעברה, ומוציאה קפקייקס וניל מהתנור. אני שואפת שאיפה עמוקה - הניחוח הסוכרי מחזיר אותי לרגע ליַלדותי שלי. מָאמִי שלי - "סבתא" בצרפתית - הקימה את קונדיטוריית "כוכב הצפון" שישים שנה קודם לכן, שנים אחדות אחרי שעברה לקייפ קוד עם סבא שלי. אני גדלתי כאן, ועל ברכיה למדתי לאפות. היא שהסבירה לי באורך רוח איך עושים בצק, למה לחם תופח, ואיך להפוך צירופי מרכיבים מסורתיים ומפתיעים גם יחד למוצרים שה"בוסטון גלוב" וה"קייפ קוד טיימס" גומרים עליהם את ההלל מדי שנה.

אני מניחה את הקפקייקס על שבכת הקירור ומכניסה לתנור במקומם שני מגשים של עוגיות אָניס ושוּמָר. מתחת להם, על השבכה התחתונה, אני מחליקה משטח של סהרונים: מחית שקדים מתובלת במי פריחת הדרים, בְּזוקה בקינמון, עטופה בקונכיית בצק מעוגלת קלות.

אני סוגרת את דלת התנור ומנערת את הקמח מידַי. אני לוקחת נשימה עמוקה, מכוונת את הטיימר הדיגיטלי ויוצאת מהמטבח אל החדר הקדמי המואר של הקונדיטוריה. רצוצה ככל שאהיה, תמיד כשאני נכנסת בדלת עולה חיוך על פני; אנני ואני צבענו את החנות בסתיו שעבר, כשלא היתה הרבה עבודה, והיא בחרה בצבע ורוד של נסיכות עם קישוטים בצבע קרם. לפעמים אני מרגישה שאני חיה בתוך קפקייק ענקי.

מט הַיינס יושב על כיסא מול הדלפק. כשהוא רואה אותי הוא מזנק ממקומו ומחייך.

"הֵי, הופ," הוא אומר.

אני מחזירה לו חיוך. מט היה חבר שלי בתיכון, לפני חצי חיים. נפרדנו כשכל אחד מאיתנו פנה לקולג' אחר; אני חזרתי כעבור שנים אחדות עם תואר ראשון, לאחר לימודים חלקיים חסרי תועלת בפקולטה למשפטים, עם בעל טרי ועם תינוקת. מאז מט ואני מיודדים. אחרי שהתגרשתי הוא הזמין אותי כמה פעמים לצאת איתו, אבל אני הבנתי, כמעט להפתעתי, שכבר איננו מתאימים. מט הוא כמו סוודר ישן ואהוב שכבר אינו מתאים ואינו מחמיא. החיים משַנים אותך, גם אם אתה לא שם לב כשזה קורה, ומתברר שאתה לא יכול להחזיר את השנים שחלפו. אבל מט כנראה לא מבין זאת.

"הֵי, מט." אני מנסה להישמע ידידותית וניטרלית. "אפשר להציע לך כוס קפה? על חשבון הבית, כי נאלצת לחכות." אני לא מחכה לתשובה, וכבר מוזגת. אני יודעת בדיוק איך מט אוהב את הקפה שלו: שתי כפיות סוכר וקצת חלב בכוס חד־פעמית, שיוכל לקחת איתו ל"בנק קייפ" שבו הוא משמש סגן מנהל אזור, ולהתחיל בעבודת הניירת שלו עוד לפני שהבנק נפתח. מאחר שהוא עובד ברחוב מיין, במרחק כמה בניינים בהמשך, הוא עוצר כאן פעם־פעמיים בשבוע.

מט מהנהן ולוקח ממני את הקפה בחיוך.

"מה עוד אני יכולה להציע לך?" אני שואלת ומצביעה על חלון הזכוכית של הקונדיטוריה. אני כאן משעה ארבע, וגם אם עוד לא סיימתי להכין הכול, יש כבר הרבה מאפים טריים. אני נוטלת עוגה מיניאטורית בצורת פאי - מין קונכיית פילו מוכנה, ממולאת במחית שקדים לימונית ומוברשת במי ורדים ודבש. "מה דעתך על שושנת טארט שקדים?" אני שואלת ומגישה לו. "אני יודעת שאתה אוהב את זה."

הוא מהסס רק שנייה ונוטל את הטארט בידו. הוא נוגס ועוצם את עיניו. "את נולדת לזה, הופ," הוא אומר בפה מלא. ואף שאני יודעת שזאת מחמאה, המילים פוגעות בי מאוד, כי אף פעם לא התכוונתי לעסוק בזה, בכלל לא. מט יודע שלא חיים כאלה רציתי לעצמי. אלא שסבתא שלי חלתה, אמא שלי מתה, ולי כבר לא נותרה ברירה.

אני מנפנפת מעלי את המילים ומעמידה פנים שלא אכפת לי, ומט אומר, "הֵי, תקשיבי, האמת היא שהגעתי הבוקר כדי לדבר איתך על משהו. את יכולה לשבת איתי רגע?"

החיוך שלו נראה קצת קפוא, אני מבחינה פתאום, ואני מופתעת שלא שמתי לב לזה קודם.

"אה..." אני מעיפה מבט אל המטבח מאחורי. עוד מעט אצטרך להוציא את עוגות הקינמון, אבל יש לי עוד כמה דקות עד שהטיימר יצלצל. אין כאן איש מלבדו בשעה מוקדמת כל כך. אני מושכת בכתפי. "כן, בסדר, אבל רק לרגע."

אני מוזגת לעצמי קפה - שחור, כוס שלישית שלי הבוקר - ומתיישבת בכיסא מול מט. אני נשענת על השולחן ומכינה את עצמי למקרה שהוא יזמין אותי שוב לצאת איתו. אני לא יודעת בוודאות מה עלי לומר; שנים של התמקדות בבעלי ובבת שלי עלו לי באובדן מרבית קשרי החברוּת שהיו לי בעבר, וכעת מתוך אנוכיות אינני רוצה לאבד גם את מט. "מה קורה?"

הוא שותק רגע לפני שהוא עונה, ואז אני יודעת שמשהו לא בסדר. אולי מפני שהתרגלתי לאחרונה לחדשות רעות. הסרטן של אמא שלי. השיטיון של סבתא שלי. בעלי שהחליט שאינו רוצה עוד להיות בעלי. לכן אני מופתעת כשמט אומר, "מה שלום אנני?"

אני מתבוננת בו היטב, הלב שלי דוהר פתאום, ואני תוהה אם הוא יודע משהו שאיני יודעת. "למה? מה קרה?"

"בסך הכול התעניינתי," מט ממהר לומר. "מתוך נימוס. שיחת חולין."

"אה," אני אומרת וחשה הקלה על שאינו נושא עמו חדשות רעות. לא הייתי מופתעת לשמוע שהבת שלי נתפסה על איזו שטות כמו גניבה מחנות או ריסוס צבע על קירות חטיבת הביניים שלה. היא השתנתה מאז אביה ואני נפרדנו: מתוחה, עצבנית, כועסת. יותר מפעם אחת כבר חיפשתי בחדר שלה, למרות רגשי האשמה שלי, במחשבה שאמצא סיגריות או סמים. אבל העדוּת היחידה בינתיים לשינוי שחל באנני שלי היא העוינות הרבה שלה. "מצטערת," אני אומרת למט. "אני כל הזמן מחכה שעוד משהו ישתבש."

הוא מסב את עיניו. "מה דעתך לצאת לאכול הערב?" הוא שואל. "אני ואת. אנני תהיה שוב אצל רוֹבּ, נכון?"

אני מהנהנת. בעלי לשעבר ואני חולקים משמורת משותפת, סידור שלא ממש מוצא חן בעיני, מפני שאני חושבת שהחיים של אנני יציבים עוד פחות בגללו. "אני לא יודעת, מט," אני אומרת. "אני פשוט חושבת -" אני מחפשת מילים שלא יפגעו בו. "אני חושבת שאולי זה מוקדם מדי, אתה מבין? רק התגרשתי, ולאנני ממש קשה. אני חושבת שעדיף ש -"

"זו רק ארוחת ערב, הופ," מט קוטע אותי. "לא הצעת נישואים."

הלחיים שלי לוהטות פתאום. "ברור שלא," אני ממלמלת.

הוא צוחק ואוחז בידי. "תירגעי, הופ." וכשאני מהססת, הוא מחייך קלות ומוסיף, "לאכול הרי חייבים, מה את אומרת?"

"טוב, בסדר," אני אומרת, ובדיוק אז נפתחת לרווחה דלת החנות ואנני נכנסת. הילקוט שלה תלוי על כתפה והיא מרכיבה משקפי שמש אף על פי שהשמש עדיין לא עלתה. היא עוצרת ונועצת בנו מבט לרגע, ואני מבינה מיד מה היא חושבת. אני מרחיקה את ידַי ממט, אבל מאוחר מדי.

"יופי," היא אומרת. היא מסירה באחת את משקפי השמש שלה, מנערת מעל כתפה את שערה הגלי הארוך, שצבעו בלונד־אפרפר, ושולחת לעברנו מבט זועם שמעניק לעיניה האפורות־עמוקות מראה סוער מתמיד. "אז התכוונתם כאילו להתחיל להתמזמז פה אם לא הייתי מגיעה?"

"אנני," אני אומרת ונעמדת על רגלַי. "זה לא מה שנדמה לך."

"מה שתגידי," היא רוטנת. זה עכשיו הביטוי החביב עליה.

"אל תתחצפי אל מט," אני אומרת.

"מה שתגידי," היא חוזרת על עצמה, והפעם גם מגלגלת עיניים לשם הדגשה. "אני במטבח. אז אתם יכולים כאילו לחזור למה שלא עשיתם קודם."

אני מלווה אותה במבט חסר אונים כשהיא מסתערת מבעד לדלתות הכפולות המובילות אל המטבח. אני שומעת שהיא זורקת את הילקוט שלה על השיש, משקלו מרעיד את ערימת קערות הנירוסטה שאני מאחסנת שם, ואני מתכווצת.

"מצטערת," אני אומרת ומסתובבת בחזרה אל מט. הוא בוהה נכחו בכיוון שבו אנני נעלמה.

"היא משהו," הוא אומר.

אני פולטת צחוק מאולץ. "ילדים."

"למען האמת, אני לא מבין איך את משלימה עם זה," הוא אומר.

אני משגרת לעברו חיוך קפוץ. לי מותר להתעצבן על הבת שלי, לו אסור. "היא פשוט עוברת תקופה קשה," אני אומרת. אני קמה ממקומי ומעיפה מבט לעבר המטבח. "קשה לה עם הגירושים. ואתה בטח זוכר איך זה בכיתה ז' - שנה לא בדיוק קלה."

גם מט קם ממקומו. "אבל את מרשה לה לדבר אלייך ככה..."

משהו מתכווץ לי בבטן. "להתראות, מט," אני אומרת מבעד ללסתות מהודקות עד כאב. אני מפנה לו עורף ופונה למטבח לפני שיספיק לענות, בתקווה שיבין את הרמז וילך.

"את לא יכולה להתחצף ללקוחות," אני אומרת לאנני כשאני נכנסת למטבח מבעד לדלתות הכפולות. היא עומדת בגבה אלי, בוחשת משהו בקערה - בלִילה לקפקייקס "קטיפה אדומה", אני חושבת. לרגע נדמה לי שהיא מתעלמת ממני, אבל אז אני רואה אוזניות תחובות באוזניה. האייפוד הארור הזה.

"הֵי!" אני מרימה את קולי. אין תגובה, אז אני מתייצבת מאחוריה ותולשת את האוזנייה מאוזנה השמאלית. היא מזנקת ומסתובבת אלי, עיניה רושפות כאילו סטרתי לה.

"אלוהים, אמא, מה הבעיה שלך?" היא דורשת לדעת.

אני מופתעת מהכעס שבפניה וקופאת לרגע במקומי, כי לנגד עיני אני עדיין רואה את הילדה הקטנה והמתוקה שהיתה זוחלת אל חיקי ומקשיבה לאגדות של אמא, הילדה שבאה לבקש אצלי ניחומים אחרי כל שפשוף בברך, הילדה שאילצה אותי לעשות תכשיטים מפלסטלינה וגם התעקשה שאענוד אותם לקניות בסוּפר. הילדה הזאת עדיין כאן באיזה מקום, אלא שהיא מסתתרת מאחורי מסיכה צוננת. מתי השתנה כל זה? אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת אותה, ושהייתי רוצה שלא נריב ככה, אבל בִּמקום זה אני שומעת את עצמי אומרת בקור רוח, "לא אמרתי לך לא להתאפר לבית הספר, אנני?"

היא מצמצמת את עיניה, שמרוחות במידה מופרזת של מסקרה, ומכווצת בחיוך מטופש את שפתיה, שמרוחות במידה מופרזת של אודם. "אבא אמר שזה בסדר."

אני מגדפת בלבי את רוֹבּ. הוא כנראה שם לו למטרה לחתור מתחת לכל דבר שאני אומרת.

"ואני אומרת לך שזה לא בסדר," אני אומרת בתקיפות. "אז תיכנסי לשירותים ותורידי את זה."

"לא," אנני אומרת. היא מניחה את ידיה בהתרסה על מותניה ונועצת בי מבטי זעם. היא לא מרגישה שמרחה בתוך כך בלילת "קטיפה אדומה" על הג'ינס שלה. אני בטוחה שגם העניין הזה ייזקף לחובתי לכשתגלה אותו.

"זה לא נתון לוויכוח, אנני," אני אומרת, "את עושה את זה עכשיו או מקבלת ריתוק."

אני שומעת את הקור שבקולי ונזכרת באמא שלי. לרגע אני שונאת את עצמי, אבל אני ממשיכה לנעוץ באנני מבט ממושך בלי למצמץ.

היא מסבה ראשונה את עיניה. "מה שתגידי!" היא תולשת מעליה את הסינר ומשליכה אותו אל הרצפה. "אני לא אמורה בכלל לעבוד פה!" היא צועקת ומניפה את ידיה באוויר. "זה מנוגד לחוקי העסקת ילדים!"

אני מגלגלת עיניים. כבר דיברנו על זה עשרת אלפים פעמים. מבחינה טכנית היא לא עובדת שכירה; זה העסק המשפחתי שלנו, ואני מצפה ממנה לעזרה, כשם שאני בגילה עזרתי לאמא שלי, וכמו שאמא שלי עזרה לסבתא שלי. "אני לא מתכוונת עוד פעם להסביר לך את זה, אנני," אני אומרת בתוקף. "את מעדיפה במקום זה לכסח את הדשא ולעזור בעבודות הבית?"

היא מסתערת החוצה, ככל הנראה אל השירותים שמעבר לדלתות הכפולות. "אני שונאת אותך!" היא צועקת לעברי ונעלמת.

המילים פוגעות בי כמו סכין בלב, אף על פי שאני זוכרת שצעקתי את אותן המילים לעבר אמא שלי כשהייתי בגילה של אנני.

"יופי," אני ממלמלת, ולוקחת את קערת הבלילה ואת כף העץ שהשאירה על השיש. "מה עוד חדש?"

בשעה שבע וחצי, כשאנני כבר עומדת לצאת בדרכה אל חטיבת הביניים "סי בְּריז", מרחק ארבעה רחובות, כל המאפים כבר בחוץ והחנות מלאה בלקוחות הקבועים. בתנור יש משטח של שטרודל הבית, ממולא בתפוחי עץ, שקדים, קליפת תפוז מסוכרת וקינמון, והניחוח המנחם נישא בחלל הקונדיטוריה. קִיי סאליבן וברברה קוּנץ, שתי אלמנות בנות שמונים ומשהו, שגרות מעבר לרחוב, לוגמות קפה ליד השולחן הקרוב ביותר לדלת. הן שקועות בשיחה, ובתוך כך בוהות בחלון. גאווין קִיז, האיש שעזר לי בקיץ תמורת תשלום להחזיר את הבית של אמא שלי למצב שמיש, יושב ליד שולחן סמוך לשלהן, לוגם קפה, אוכל פחזנית וקורא בעיתון "קייפ קוד טיימס". דֵרֶק ווֹלס, אב שהתאלמן ומתגורר ליד החוף, יושב כאן עם תאומיו בני הארבע, גֵ'יי ומרי, כל אחד מהם מלקק ציפוי של קפקייק וניל, אף שזו עדיין שעה של ארוחת בוקר. ואֵמה תומאס, אחות בהוספיס, בת חמישים ומשהו, שטיפלה באמא שלי כשהיתה על ערש דווי, עומדת ליד הדלפק ומנסה לבחור לעצמה מאפה שילווה את כוס התה שלה.

כשאני עומדת לארוז לאֵמה מאפין אוכמניות, אנני שועטת על פנַי. היא לבושה במעיל, והילקוט שלה תלוי על כתף. אני שולחת יד ותופסת אותה בזרועה לפני שתחמוק.

"תַראי לי את הפָּנים שלך," אני אומרת.

"לא," היא ממלמלת ומשפילה עיניים.

"אנני!"

"מה שתגידי," היא רוטנת. היא מרימה את עיניה, ואני רואה שהיא מרחה שכבה חדשה של מסקרה וגם את השפתון הדוחה. היא נראתה כאילו גם הוסיפה שכבה של סומק ורוד עז שהיה שונה לגמרי מהגוון של עצמות לחייה.

"תורידי את זה, אנני," אני אומרת. "עכשיו. ותשאירי כאן את האיפור."

"את לא יכולה לקחת לי את זה," היא משיבה בחדות. "קניתי את זה בכסף שלי."

אני מעיפה מבט מסביב ושמה לב שפרט לג'יי ולמרי המפטפטים בפינה, יש דממה בחנות. גאווין מתבונן בי בדאגה, והקשישות שליד הדלת סתם נועצות עיניים. אני נבוכה פתאום. אני יודעת שכיוון שלא השכלתי לשמור על חיי הנישואים שלי, אני ממילא כבר נחשבת כישלון בעיר הזאת; כולם כאן חושבים שהוא מושלם, ושהיה לי מזל שבכלל התחתן איתי. כעת אני ודאי מצטיירת גם ככישלון הורי.

"אנני," אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות. "תעשי את זה עכשיו. והפעם את באמת מרותקת, בגלל שלא שמעת בקולי."

"אני אצל אבא בימים הקרובים," היא מטיחה בי ומגחכת. "אז את לא יכולה לרתק אותי, זוכרת? את כבר לא גרה שם."

אני בולעת רוק בקושי. אבל לא אניח לה להבין שדבריה פגעו בי. "נפלא," אני אומרת חד וחלק. "תהיי בריתוק מהרגע שתגיעי לבית שלי."

היא מסננת גידוף, מעיפה מבט סביב ומבינה כנראה שכולם מסתכלים עליה. "מה שתגידי," היא ממלמלת בדרכה לשירותים.

אני פולטת נשיפה וחוזרת אל אֵמה. "מצטערת," אני אומרת. כשאני נוטלת שוב את המאפה שלה, מתחוור לי שידַי רועדות.

"אני גידלתי שלוש בנות, מותק," היא אומרת. "אל תדאגי. זה עובר."

היא משלמת ויוצאת, ואני מתבוננת בגברת קונץ ובגברת סאליבן, שבאות לכאן מהיום שבו הקונדיטוריה נפתחה, לפני שישים שנה. הן קמות ממקומן ומקרטעות החוצה, נשענות כל אחת על מקלה. גם דרק והתאומים מתכוננים לעזוב, ואני ניגשת לפנות את הצלחות שלהם. אני עוזרת למרי לכפתר את הז'קט שלה בזמן שדרק רוכס את מעילו של ג'יי. מרי מודה לי על הקפקייק, וכשהם יוצאים אני מנופפת להם לשלום.

אנני יוצאת מהשירותים כעבור דקה, ולשמחתי, פניה נקיים מאיפור. היא מטיחה על אחד השולחנות שפופרת מסקרה, שפתון ומכָל סומק ומביטה בי בכעס. "הנה. מרוצה?" היא שואלת.

"מאושרת," אני עונה ביובש.

היא עומדת כך לרגע, נראית כאילו היא רוצה לומר משהו. אני מקשיחה את עצמי לקראת עלבון עוקצני כלשהו, ואז אני מופתעת כשהיא אומרת רק, "אז מי זאת בכלל לֵאוֹנָה?"

"לאונה?" אני מפשפשת לשווא בזיכרוני. "אני לא יודעת. למה? איפה שמעת את השם הזה?"

"מִמָאמי," היא אומרת. "היא כל הזמן כאילו קוראת לי ככה. וזה ממש כאילו מעציב אותה."

אני נחרדת. "הלכת לבקר את מאמי?" לפני שנתיים, אחרי שאמי נפטרה, נאלצנו להעביר את מאמי לבית אבות לתשושי נפש; השיטיון שלה הידרדר במהירות.

"כן," אנני אומרת. "אז מה?"

"אני... פשוט לא ידעתי שהלכת."

"מישהו צריך לעשות את זה," היא מטיחה בי.

אני בטוחה שפנַי מלאות אשמה, כי אנני כבר חוגגת את ניצחונה.

"אני עסוקה עם הקונדיטוריה, אנני," אני אומרת.

"נו טוב, אז אני מוצאת לי זמן," היא אומרת. "אילו היית מבלה פחות עם מט הַיינס, אולי היית מצליחה לבלות יותר עם מאמי."

"אין לי שום דבר עם מט." אני מודעת פתאום בחריפות לנוכחותו של גאווין, שיושב קרוב מאוד, ומרגישה שלחיי מתלהטות. רק חסר לי עוד שכל העיר תדע מה קורה אצלי. או מה לא קורה אצלי, במקרה זה.

"מה שתגידי," אנני אומרת ומגלגלת את עיניה. "בכל אופן, מאמי לפחות אוהבת אותי. היא כל הזמן אומרת לי את זה."

היא מחייכת אלי בלגלוג, ואני יודעת שאני אמורה לומר גם אני אוהבת אותך, חומד, או אבא שלך ואני אוהבים אותך מאוד, או משהו מהסוג הזה. ככה אמא טובה היתה אומרת, לא? אבל אני אמא איומה, ומה שיוצא לי מהפה הוא, "באמת? לי זה נשמע כאילו היא אומרת 'אני אוהבת אותך' למישהי בשם לאונה."

פניה של אנני נופלות והיא בוהה בי לרגע. אני רוצה להושיט יד, לעטוף אותה בחיבוק ולומר, סליחה, לא התכוונתי. אבל לפני שאני מספיקה, היא כבר סובבת על עקביה ושועטת החוצה, אם כי לא לפני שאני רואה דמעות נוצצות בזוויות עיניה. היא לא מביטה לאחור.

אני בוהה בכיוון שבו נעלמה ולבי נחמץ. אני צונחת על אחד הכיסאות שהתאומים פינו רק לפני דקות ספורות ומשעינה את ראשי בין ידַי. בכל דבר אני נכשלת, אבל בעיקר בקשר שלי עם האנשים שאני אוהבת.

אני לא מרגישה שגאווין קיז עומד מעלי עד שהוא מניח את ידו על כתפי. אני מרימה את ראשי בבהלה ורואה היישר מול עינַי חור קטן בירך הג'ינס הדהוי שלו. לרגע תוקף אותי דחף משונה ביותר להציע לו שאתקן את החור, אבל זה מגוחך; הכישורים שלי בחוט ומחט אינם עולים על כישורַי באמהוּת ובשימור חיי נישואים. אני מטלטלת את ראשי ונושאת את עינַי במעלה חולצת הפלאנל המשובצת שלו, אל פניו, שזיפי זקן כהים וצפופים בולטים בהן על קו הלסת החזקה. רעמת שערו הכהה נראית כאילו לא ראתה מסרק זה ימים, אבל במקום שייראה מרושל הוא נראה טוב כל כך עד שאני מרגישה אי־נוחות. הוא מחייך אלי ברכּות, וגומות החן שלו מזכירות לי כמה הוא צעיר. עשרים ושמונה, אני חושבת, אולי עשרים ותשע. אני מרגישה פתאום זקנה, אף על פי שאני מבוגרת ממנו רק בשבע או שמונה שנים. איך זה להיות צעיר כל כך, בלי שום מחויבות ממשית, בלי בת מתבגרת ששונאת אותך, בלי עסק כושל שצריך להציל?

"תפסיקי לייסר את עצמך," הוא אומר. הוא טופח לי על השכם ומכחכח בגרונו. "היא אוהבת אותך, הופ. את אמא טובה."

"כן, בטח, תודה," אני אומרת ונמנעת מלהביט בעיניו. נכון שהתראינו כמעט כל יום בחודשים שהוא עבד אצלי בבית; ואחרי הצהריים, כשחזרתי הביתה מהעבודה, הכנתי לשנינו הרבה פעמים לימונדה, וישבתי איתו במרפסת, והשתדלתי כמיטב יכולתי לא להסתכל על זרועותיו השריריות והשזופות. אבל הוא לא מכיר אותי. לא באמת. בוודאי לא מספיק כדי לשפוט את כישורי האמהוּת שלי. הרי אילו הכיר אותי היטב, היה יודע איזה כישלון אני.

הוא מעניק לי עוד טפיחה מביכה על גבי. "דיברתי ברצינות," הוא אומר.

ואז גם הוא עוזב, מותיר אותי לבדי בקפקייק הוורוד הענקי שלי שטעמו פתאום מר מאוד.