הממציא המטורף ושודדי הים

פרק ראשון
נווה־סעד

כרטיס הביקור שקיבל באותו יום, 15 ביוני, מנהל מוסד נווה־סעד, נשא בפשטות וללא כל גינוני אצולה, את השם

הרוזן ד'ארטיגס

מתחת לשם זה, בפינת הכרטיס, הייתה כתובה בעפרון הכתובת הבאה:

"על סיפון האֶבָּה, העוגנת בחוף העיר ניו־ברן, לגונת פַּמְלִיקוֹ"

עיר הבירה של קרוליינה הצפונית — אחת מארבעים וארבע מדינות האיחוד באותו זמן — היא העיר החשובה למדי, ראלי, הנמצאת בתוככי המדינה והמרוחקת כמאתיים וארבעים ק"מ מן החוף. הודות למיקומה המרכזי הפכה העיר למושב בית המחוקקים, אף שישנן ערים אחרות המשתוות לה או אף עולות עליה בחשיבותן התעשייתית או המסחרית — כמו וילמינגטון, שרלוט, פייטויל, אדנטון, וושינגטון, סליסברי, טרבורו, הליפקס או ניו־ברן. ניו־ברן ממוקמת בקצהו של שפך הנהר נוּס, הזורם לתוך לגונת פַַמְלִיקו, מעין אגם ימי רחב ידיים המוגן על ידי סכר טבעי של האיים והאיונים של חוף קרוליינה.

מנהל נווה־סעד לא היה מנחש לעולם מדוע קיבל כרטיס ביקור זה, אלמלא היה הכרטיס מלווה במכתב המבקש לאפשר לרוזן ד'ארטיגס לבקר במוסד שלו. הרוזן קיווה שהמנהל ייתן ברצון את הסכמתו לביקור זה.

רצונו של אזרח זר לבקר בבית מרפא מפורסם זה, המבוקש במיוחד על ידי חוֹלֶיהָ העשירים של ארצות הברית, נראה טבעי לגמרי. היו אנשים נוספים מסוגו שפקדו את המקום וביניהם אצילים בעלי יוחסין לא פחות מן הרוזן ד'ארטיגס. פעמים רבות חלקו הם שבחים למנהל נווה־סעד, ועל כן מיהר הלה להסכים לביקור. הוא הודיע כי לכבוד יהיה לו לפתוח בפני הרוזן ד'ארטיגס את שערי המוסד.

נווה־סעד, אשר נוהל על ידי צוות מובחר, ואשר הבטיח את טיפולם של הרופאים בעלי המוניטין הטובים ביותר, הוקם מכוח יוזמה פרטית והיה בלתי תלוי בבתי חולים ובתי מרפא, אך נתון לפיקוח המדינה. שררו בו כל תנאי הנוחיות והאשפוז הנדרשים למוסדות מסוג זה, מוסדות שייעודם לקלוט ציבור של לקוחות עשירים.

קשה היה למצוא מיקום נאה יותר מזה של נווה־סעד. מאחורי גבעה השתרע גן בן מאתיים אקרים, שבו ניטעו עצים מרהיבי עין מסוגים שונים, עצים המצויים בשפע בחלק זה של אמריקה הצפונית, בקו רוחב זהה לזה של קבוצות האיים הקנריים ואיי מדיירה. בקצה הנמוך יותר של הגן התחתר נהר נוס רחב הידיים, שקורר ללא הרף על ידי בריזה מלגונת פַּמְלִיקוֹ ומשבי רוח המגיעים מהים הפתוח מעבר לקו החוף הצר.

נווה־סעד נועד בעיקרו לטיפול בחולים שלקו במחלות כרוניות, אולם ההנהלה לא דחתה גם חולים שסבלו מבעיות נפשיות, כל עוד לא היה מדובר במקרים קשים במיוחד. וזה בדיוק מה שאירע — מקרה שמעצם טבעו משך את תשומת הלב אל נווה־סעד, ויתכן שאף היה סיבת ביקורו של הרוזן ד'ארטיגס. אישיות בעלת שם עולמי אושפזה שם מזה שמונה עשר חודשים, תחת השגחה מיוחדת.

האישיות שבה מדובר הייתה אזרח צרפתי בשם תומאס רוש, בן ארבעים וחמש. אין ספק שהוא סבל ממחלת נפש. אולם המומחים למחלות נפש סברו כי הוא לא איבד לגמרי את יכולותיו השכליות. עם זאת היה ברור מעבר לכל ספק כי הוא אינו מודע לסביבתו, ככל שמדובר בפעולות הפשוטות ביותר בחייו. אך באותם מקרים שבהם נדרש ליישם את גאוניותו, הייתה שפיותו תקינה וללא דופי, עובדה המוכיחה את האמרה כי גאוניות ושיגעון דרים לעיתים בכפיפה אחת! יכולותיו הרגשיות והחושיות נפגעו קשות. הדבר בא לידי ביטוי באובדן זיכרון, באי־יכולת להתרכז, בחוסר מודעות לסביבה, ובמיוחד ביכולת להפעיל שיקול דעת. תומאס רוש לא היה מסוגל לדאוג לצרכי היום יום שלו. הוא חסר אפילו את האינסטינקט הטבעי שנמצא אצל חיות — אינסטינקט ההישרדות, והיה צורך להשגיח עליו כעל פעוט שאין להסיר ממנו את העיניים. זו הסיבה שבביתן 17 הממוקם בתחתית הגן של נווה־סעד, מקום שבו שׁוּכָּן החולה, הוטלה על שומרו המשימה לשמור עליו יומם ולילה.

רפואות וטיפולי תרפיה הוכרו כבר לפני זמן רב כבלתי יעילים, במקרים בהם אי השפיות היא חשוכת מרפא. האם היו אמצעים אלה ניתנים ליישום במקרה של תומאס רוש? ניתן היה להטיל בכך ספק, אפילו בסביבה שלווה ובריאה זו של נווה־סעד. אי־השקט שלו, השינויים במצב רוחו, העצבנות, העצבות, האפתיה, הסלידה מעיסוקים רציניים או מענגים, סימפטומים מגוונים אלה היו ברורים לגמרי. שום רופא לא היה יכול לטעות בהם, נראה ששום טיפול לא היה בכוחו לרפאם או להקל עליהם.

נכונה היא האמרה כי אי־שפיות היא מצב של תודעה עצמית יתרה, כלומר ישות או נפש שמנתבת עודף משאבים לפעילותה המנטלית, ומעט מדי לקליטת התרשמויות חיצוניות. אצל תומאס רוש, אדישות זו לרשמים חיצוניים הייתה קיצונית ביותר. הוא לא חי אלא בתוך עצמו, טרף לרעיון קבע שהשתלט עליו באובססיביות והביא אותו למצבו זה. האם יכול היה לחול במצבו שיפור באופן שיגרום לו לחזור ולהפנות את עצמו לעולם שמחוצה לו? אף כי הדבר היה אפשרי לא נראה שהיתה זו אפשרות סבירה במקרה הזה.

מן הראוי הוא לתאר עתה באלה נסיבות עזב צרפתי זה את צרפת, מה גרם לו להגיע לארצות הברית ומדוע החליט הממשל הפדרלי לאשפזו, כאמצעי זהירות חיוני, במוסד סיעודי, שבו נרשם בתשומת לב יתרה כל דבר שפלט מפיו שלא במודע במהלך התקפיו.

שמונה עשר חודשים קודם לכן, פנה אותו תומאס רוש לשר הימייה בוושינגטון בבקשה לקבלו לראיון שבמהלכו ביקש להעביר לו מסר. ברגע שראה השר את שמו, הבין מיד במה מדובר. אף ששיער מראש מה אמור להיות טיבו של אותו מסר ואילו דרישות ילוו אותו, לא היסס, והריאיון אושר מיד.

אכן, כה רב היה המוניטין שקנה לעצמו תומאס רוש, עד שהשר, מתוך דאגה לנושאים שבתחום אחריותו, לא יכול היה שלא לקבלו ולהקשיב למה שביקש הלה למסור לו באופן אישי.

תומאס רוש היה ממציא, ממציא גאוני. כמה תגליות חשובות שלו כבר הביאו לפרסומו ברבים והפנו את הזרקור אל אישיותו הסוערת. הוא מצא שימוש מעשי לדברים שנחשבו עד אז לתאורטיים בלבד. שמו היה מוכר בעולם המדע. הוא נחשב לאחד מהמדענים הבחירים בעולם. אנו נראה להלן מהם הקשיים שעמם התמודד, ומה היו מפח הנפש, הסבל והעלבונות שספג מעיתונאים ציניים אשר הביאוהו לידי טירוף הדעת, וחייבו את אשפוזו בנווה־סעד.

המצאתו האחרונה בתחום כלי הנשק נשאה את השם פולגורטור רוש. לכלי נשק זה היה, אם להאמין לדבריו, יתרון כה גדול על פני כל כלי נשק אחר, עד שלמדינה שתחזיק בו תהיה שליטה צבאית מוחלטת ביבשות ובימים כאחד.

ידוע היטב באילו קשיים מצערים נתקלים ממציאים בבואם למכור את המצאותיהם, ובעיקר כאשר הם מנסים להביא לכך שרכישתן תאושר על ידי ועדות ממשלתיות. עדיין זכורות לציבור כמה דוגמאות ידועות לכך. אין טעם להרחיב על כך את הדיבור, מכיוון שבעסקים מסוג זה לעתים קרובות משחקים תפקיד אינטרסים סמויים שקשה לעמוד עליהם. אולם, ככל שמדובר בתומאס רוש, יהיה זה נכון לומר כי, בדומה לרבים מן הממציאים שקדמו לו, היו לו דרישות מוגזמות למדי. הוא דרש עבור המצאתו מחיר כה מופקע עד שכמעט ולא ניתן היה לנהל עמו משא ומתן סביר.

דבר זה נבע, יש לציין, מכך שעבור המצאות חדשניות קודמות שלו, שנשאו פירות רבים, לא זכה לקבל את התשלום הגבוה שלו ציפה, ועל כן נעשה, ויש לומר בצדק, אדם מר־נפש. מכיוון שהפך לחשדן, כפה הוא תנאים בלתי מקובלים במשא ומתן שניהל. הוא דרש שיסמכו עליו ודרש לקבל סכומי כסף גדולים עוד לפני שיאפשר ביצוע ניסויים כלשהם בהמצאתו, ועל כן נראו הדרישות הכספיות שהעלה בלתי מתקבלות על הדעת.

בהיותו צרפתי, הציע בתחילה את פולגורטור רוש לצרפת. הוא תיאר בפני הוועדה שהוסמכה לדון בדבר את טיבה של המצאתו. מדובר היה בקליע הנע בכוחות עצמו, מלאכת מחשבת יוצאת דופן, אשר הוטען בחומר נפץ עשוי מרכיבים חדישים, וצויד במצת חדיש מיוחד במינו.

כאשר נורה קליע זה, גם אם לא פגע ישירות במטרתו, כי אם במרחק מה ממנה, הייתה פעולתו על השכבות האטמוספריות כה עצומה, עד שכל מבנה שהוא, ויהיה זה מבצר מרוחק או ספינת מלחמה, היה נהרס ונמחה ברדיוס של עשרת אלפים מטרים מרובעים. זה גם היה עיקרון פעולתם של הפגזים שנורו מהתותח הפנאומטי של זלינסקי, תותח שנערכו בו כבר ניסויים באותה עת, אם כי עם תוצאות פחותות פי מאה.

אם אכן היתה להמצאתו של תומאס רוש עוצמה כה רבה, יכלה היא להבטיח לארצו עליונות הן במתקפה והן במגננה. אך כלום לא הגזים הפעם הממציא בדרישותיו, גם אם הוכיח בעבר את יכולותיו בהמצאות אחרות מעשה ידיו, שיעילותן לא היתה מוטלת בספק? רק ניסויים יכלו להוכיח זאת, אולם, נקודת המחלוקת במשא ומתן שניהל היתה נעוצה בכך שלא הסכים לעריכת הניסויים, בטרם יקבל לידיו את המיליונים שבהם העריך את מחיר המצאתו.

קרוב לוודאי שבנקודה זו החלה ההפרעה באיזונו הנפשי ובכושרו המנטלי של תומאס רוש. שוב לא שלט כראוי בפעילות מוחו. אנשים היו ערים לכך שהוא צועד בדרך אשר תוביל אותו לידי שיגעון מוחלט. שום ממשלה לא יכולה הייתה למחול על כבודה בנושא זה ולקבל את התנאים שביקש לכפות עליה.

הוועדה הצרפתית נאלצה להפסיק את המגעים עמו, והעיתונים, אפילו אלה של האופוזיציה הרדיקלית, חייבים היו להכיר בכך שקשה להיענות לעסקה זו. הצעותיו של תומאס רוש נדחו, וזאת מבלי שיתעורר החשש, שמדינה אחרת תיאות להסכים לתנאיו.

נוכח ההתמרמרות אשר גאתה והלכה בנפשו המעורערת כל כך של תומאס רוש, אין זה מפתיע כי עבותות הפטריוטיות, שהניעו אותו, הלכו ונמוגו עד כי נעלמו כליל. עם זאת יש לציין למען כבוד הטבע האנושי שלו, כי באותה עת חדל תומאס רוש להיות מודע לסביבתו. כל חיותו הצטמצמה לכל מה שהיה קשור ישירות להמצאתו. בתחום זה, הוא לא איבד דבר מכוח גאוניותו. אולם ככל שהיה מדובר בהיבטי הקיום השגרתיים ביותר, גברה והלכה קריסתו המוסרית מיום ליום ושללה ממנו את האחריות המלאה על מעשיו.

תומאס רוש נדחה אם כך על ידי ארצו. יתכן שרצוי היה במקרה זה למנוע מבעדו להציע את המצאתו לגורמים אחרים, אך דבר זה לא נעשה והייתה זו טעות גדולה.

מה שחייב היה לקרות, אכן קרה. בהשפעת חוסר שקט הולך וגובר, נכחדו בנפשו של הממציא המאוכזב רגשי הפטריוטיות, המהווים את הבסיס של נאמנות אזרח לארצו — ההכרה בכך שטובת המדינה קודמת לטובת עצמו. הוא החל לשקול את מכירת המצאתו לאומות אחרות. הוא חצה את הגבול, תוך שכחת העבר שלא ניתן למחותו, והציע את הפולגורטור לגרמניה.

אך גם שם, ברגע שנודעו תביעותיו המופרזות של תומאס רוש, סירבה הממשלה לקיים עמו מגעים. יתרה מכך, משרד המלחמה הגרמני עמל על פיתוחו של נשק בליסטי חדש, והאמין כי יכול הוא להתעלם מהמצאתו של הממציא הצרפתי.

או אז התווספה לזעם שגאה בקרבו גם שנאה. שנאה אינסטינקטיבית נגד האנושות, בעיקר לאחר שנכשלו פניותיו למועצת האדמירלים של בריטניה. מכיוון שהאנגלים הם אנשים מעשיים, הם לא דחו על הסף את תומאס רוש, אלא ניסו לעמוד על טיבו ולהימנע מהתחייבויות מוקדמות. תומאס רוש לא חפץ להקשיב למאומה. סודו היה שווה מיליונים, ואת המיליונים האלה הוא ישיג, אחרת לא ימסור להם את סודו. גם האדמירליה ניתקה לבסוף את מגעיה עמו.

בתנאים אלה, כאשר גברה הפרעתו הנפשית מיום ליום, עשה הוא ניסיון אחרון ופנה אל ארצות הברית. דבר זה אירע כשמונָה עשרה חודשים לפני ראשיתו של סיפור זה.

האמריקאים, בהיותם מעשיים יותר מהאנגלים, לא התמקחו עמו על המצאתו, המצאה שייחסו לה ערך יוצא דופן, בהתחשב במוניטין שיצאו לכימאי הצרפתי הגדול. הם חשבוהו, בצדק, לגאון, ונקטו באמצעים שהוצדקו על ידי מצבו — בהיותם נכונים לפצותו כראוי בהמשך.

מכיוון שתומאס רוש גילה סימנים ברורים למדי של אי־שפיות, החליטה הממשלה כי זה הזמן הנכון לאשפזו.

כידוע לכם, תומאס רוש לא אושפז בבית חולים רגיל לחולי נפש, אלא הובא למוסד נווה־סעד, שהתחייב לטפל במחלתו. אולם, אף שהוענקו לו טיפול מיטבי ותשומת הלב, לא הושגה המטרה עד לאותו יום.

ושוב עלינו להדגיש כי תומאס רוש, אף שהיה במצב כמעט מתמיד של חוסר מודעות, חזר לעצמו מיד כששאלו אותו בעניין המצאותיו. הוא נתמלא בחִיוּת, ודיבר בהחלטיות של אדם הבטוח בעצמו, עם סמכות שיש בה כדי לשכנע את הבריות. בלהט דיבורו הרהוט תיאר הוא את סגולותיו הנפלאות של הפולגורטור שלו ואת אפקט ההרס יוצא הדופן שיש ביכולתו לחולל. אך כששאלוהו לטיבם של חומרי הנפץ והמצת שהמציא, ליסודות שהרכיבו אותם, אופן ייצורם, והמיומנויות המיוחדות שנדרשו להפעלתם, הוא התחפר בשתיקתו ולא ניתן היה להוציא ממנו כל מידע. יותר מפעם אחת במהלך התקפים שעבר, היה מקום להאמין כי יסגיר את סודותיו וננקטו כל הצעדים הדרושים, אך לשווא. גם אם תומאס רוש לא יכול היה עוד לשמור על עצמו, יכול היה בהחלט לשמור על סודות המצאתו.

ביתן 17 של בית המרפא נווה־סעד מוקם בתוך גן מוקף בגדר חיה. בגן זה יכול היה תומאס רוש לטייל תחת פיקוחו של המשגיח שלו. משגיח זה התגורר באותו ביתן עצמו, ישן עמו באותו חדר, שמר עליו יום וליל ולא עזבו מעולם אף לשעה קלה. הוא האזין בתשומת לב אף לפחותה שבמילים שבקעו משפתיו במהלך הזיות שפקדו אותו, לרוב במצב ביניים בין ערנות לשינה, והקשיב אפילו למילים שהשמיע מתוך חלום.

שומר זה נקרא גיידן. זמן מועט לאחר אשפוזו של תומאס רוש, כאשר נודע לו כי מחפשים משגיח מלווה המדבר באופן שוטף בשפתו של הממציא, הגיש הוא את מועמדותו לנווה־סעד, והתקבל לעבודה כשומרו של הדייר החדש.

לאמיתו של דבר אותו גיידן היה מהנדס צרפתי בשם סימון הרט, שעבד מזה שנים אחדות בשירותה של חברה למוצרים כימיים מניו־ג'רסי. סימון הרט, בן ארבעים שנה, היה בעל מצח גבוה חרוש קמטים של אדם בעל חוש אבחנה, וגישה נחושה המצביעה על צירוף של נמרצות ועקשנות. סימון הרט היה בקי מאוד בסוגיות השונות הנוגעות לשכלולם של כלי הנשק המודרניים. הוא ידע על כל החידושים בתחום חומרי הנפץ, שבאותה עת הוערך מספרם ביותר מאלף ומאה, והעריך מאוד את תומאס רוש. הוא האמין בעוצמת הפולגורטור שלו, ולא הטיל ספק בכך שהיה ברשותו נשק המסוגל לשנות את מהלך המלחמה ביבשה ובים, בין אם מדובר בהתקפה ובין אם במגננה.

הוא ידע כי תומאס רוש על אף טירופו הוא עדיין איש מדע ובתוך מוחו הלקוי עדיין יוקדת אש הגאונות. סימון הרט חשש שאם במהלך התקפיו יחשוף תומאס רוש את סודותיו, תפיק מדינה אחרת תועלת מהמצאתו של האזרח הצרפתי. על כן החליט להציע את עצמו לתפקיד המשגיח על תומאס רוש, בכך שהתחזה לאמריקאי, השולט בצרפתית. בתואנה של טיול לאירופה הגיש את התפטרותו, ושינה את שמו. למרבה המזל, שיחק לו מזלו והצעתו התקבלה. הנה כי כן כיהן סימון הרט כשומר ומשגיח במוסד נווה־סעד מזה כחמישה עשר חודשים.

החלטיות זו העידה על רגש מסירות נדיר ועל פטריוטיות נאצלה, כיוון שהיה מדובר בתפקיד מתיש עבור אדם במעמדו והשכלתו של סימון הרט. אולם — אין לשכוח — המהנדס לא התכוון בשום אופן לנשל את תומאס רוש, והתכוון לאפשר לו ליהנות מהרווחים שיגיעו לו אם יעלה בידו לחשוף את סוד המצאתו.

כך, במשך חמישה עשר חודשים, חי סימון הרט, או אולי עדיף לומר המשגיח גיידן, בסמיכות לאדם מטורף זה, צופה, משגיח ואפילו מתחקר, מבלי להשיג דבר. מלבד זאת, היה הוא משוכנע יותר מתמיד בחשיבות המצאתו של תומאס רוש. הדבר שחשש ממנו יותר מכל היה כי טירופו החלקי של המטופל יתדרדר ויגיע לכדי טירוף כללי, או שהתקף קיצוני שיעבור המטופל ימחה לנצח את סודו. זה היה מצבו של סימון הרט, וזו היתה המשימה שלמענה ולמען מולדתו הקריב את כל כולו.

אולם, חרף מידה רבה של סבל ומפח נפש שעברו על תומאס רוש, בריאותו הגופנית לא נפגמה, וזאת בזכות מבנה גופו החסון. אופיו הנירוטי אפשרה לו לעמוד בפני מספר רב של גורמים הרסניים. קומה בינונית, ראש גדול, מצח רחב, גולגולת מסיבית, שערות מאפירות ועיניים שלעתים היה בהן זיק של טירוף, אך עם זאת מלאות חיות והחלטיות שהציתה בהן מחשבתו. שפם עבות מתחת לאף שנחיריו רוטטים, פה ששפתיו קמוצות, כאילו נאטמו כדי שלא יפלטו את סודו. מראה פנים מהורהר, כשל פניו של אדם שלחם זמן רב ואשר נחוש בדעתו להמשיך וללחום — כזה היה הממציא תומאס רוש, הכלוא באחד הביתנים של נווה־סעד. יתכן גם שלא היה כלל מודע להיותו כלוא ולבידוד שנכפה עליו, כמו גם לכך שהיה נתון תחת השגחתו של המהנדס סימון הרט, שהפך למשגיח גיידן.