אדיפוס – לידתו של מיתוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדיפוס – לידתו של מיתוס

אדיפוס – לידתו של מיתוס

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

מעין מזור

ד"ר מעין מזור מלמד היסטוריה ותרבות יוון ורומא באוניברסיטת תל אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים.

תקציר

אדיפוס – לידתו של מיתוס עוסק בעלילות המיתוס של אדיפוס, למן האפוסים של הומרוס ועד לסוף המאה החמישית לפנה"ס. במשך תולדותיו הארוכות תואר המיתוס במגוון דרכים; בספר נבחנים המקורות היווניים העוסקים בו.

הספר חושף את הגרעין הקשה של המיתוס, ובד בבד את גמישותו לשינויים בהתאם לזמן, למקום ולמחבר. נראה שמקומו של אדיפוס בעלילת המיתוס הלך והתעצם. התהליך הושפע משינויים שחלו בחברה היוונית ובהתייחסותה לסוגיות מוסר, למשמעות הגורל, למגבלות הידע האנושי, למערכת היחסים בין האדם לאלים ולאחריותו של האדם לחייו. 

ד"ר מעין מזור מלמד היסטוריה ותרבות יוון ורומא באוניברסיטת תל אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים.

פרק ראשון

פרק ראשון
האפוס הקדום
 

האיליאדה
העדות הכתובה הראשונה למיתוס של אדיפוס הופיעה באיליאדה:
ואוריאלוס (Euryalus) לבדו קם, גבר דומה לאל, / בנו של מקיסטאוס (Mecisteus) השליט, צאצאו של טלאוס (Talaus), / אשר הגיע פעם לתבי לקבורה של אדיפוס שנפל; / ושם גבר על כל בני קדמוס.[31]
 
על פי המסופר באיליאדה מקיסטאוס הגיע לתבי לחגיגות קבורה של אדיפוס. מן הכתוב אפשר להסיק שאדיפוס מת בתבי, ושההלוויה שלו משכה אליה מבקרים ממרחקים. על מותו של אדיפוס נאמר שהוא "נפל בחבטה" (doupeo). במקור היווני מופיע פועל זה בצורת בינוני, דבר שהטריד מלומדים כבר בעת העתיקה וגם כמה חוקרים מודרנים, שכן זו הפעם היחידה שפועל זה מופיע אצל הומרוס בצורת בינוני בזמן פרפקטום.[32]
מהשוואה עם שימושים אחרים של הפועל אפשר להסיק שאדיפוס נפל בקרב, ורעש החבטה נוצר לכאורה בעקבות פגיעת השריון בקרקע. המסקנה העולה מפירוש זה היא שאדיפוס היה מלך שמת בגבורה בקרב ונקבר ברוב כבוד בתבי. אך בעיניהם של כמה מכותבי הסכוליה העובדה שאדיפוס מת בקרב ובתבי לא התיישבה עם גרסאות מאוחרות יותר למיתוס, ובייחוד זו של סופוקלס. לפיכך הם העלו הצעות אחרות לנסיבות מותו: האחת שגופו של אדיפוס נחבט בקרקע ולא השריון, שכן לדעתם אדיפוס לא נשא על גופו נשק; ההצעה האחרת היא שאדיפוס התאבד בקפיצה מצוק גבוה כדי לשים קץ לסבל שהוא ידע בגלל מעשיו. בהצעה שלישית הועלתה הטענה שצורת הבינוני היא פשוט דרך עקיפה לומר שאדיפוס מת. ברוח פרשנות אחרונה זו הסיק צ'ינגאנו שתרגום הבינוני "נפל בקרב" מוטעה.
דלוּת הפרטים מקשה עלינו לקבוע בוודאות אם אדיפוס מת בקרב כגיבור או לעת זקנתו לאחר ששלט שנים רבות על תבי. נראה שמפרשים רבים הושפעו מאוד מגרסאות מאוחרות יותר למיתוס, ובייחוד מתיאור סיום חייו של אדיפוס כפי שמופיע אצל סופוקלס במחזה אדיפוס בקולונוס, וניסו ליישב בדרך זו או אחרת את השוני הבולט ביניהן.[33] בשלב זה נוכל לזהות בוודאות שני מוטיבים: אחד שאדיפוס מת בתבי (גם אם צורת המוות וסיבתה אינן חד־משמעיות); שמותו היה אירוע גדול שמשך אליו מבקרים ממקומות שונים ביוון. מכאן אפשר להסיק את המוטיב השני, שהוא מת בכבוד גדול.
 
האודיסיאה
באודיסיאה[34] מסופר על אודיסאוס היורד לשאול ופוגש בין השאר באפיקסטה (אמו־אשתו של אדיפוס).[35]
 
וראיתי את אמו של אדיפוס, אפיקסטה (Epicaste) היפה, / אשר עשתה מעשה נורא כשבבלי דעת / נישאה לבנה שלה; והוא נשאה לאישה לאחר שהרג את אביו; / וזמן מה לאחר מכן [aphar] הביאו האלים את הדברים האלה לידיעת בני־האדם. / אבל הוא [אדיפוס] שלט בתבי היפה על הקדמאים / על פי תכניתם הרת האסון של האלים, שלט בתבי אך בסבל; / ואילו היא [אפיקסטה] ירדה להאדֶס, שומר הסף העצום, / לאחר שהידקה לצווארה את הלולאה המשתלשלת מן התקרה הגבוהה, / אחוזה בכאבה; והשאירה לו [לאדיפוס] / צרות רבות מאוד לעתיד, אלה שאריניות של אֵם מוציאות לפועל.
 
בפעם הראשונה מופיעים שני המעשים הידועים: רצח האב והנישואים עם האם. הנישואים של אפיקסטה עם אדיפוס מכונים "מעשה גדול" שנעשה מתוך "אי־ידיעתה". אדיפוס עצמו ממשיך למשול בתבי לאחר גילוי המעשים. האלים גילו את המעשים לבני האדם – aphar, מושג שכבר בעת העתיקה עורר את תהיית הפרשנים אם יש לפרשו במשמעות של מיד או לאחר מכן.[36] אם המשמעות היא מיד, אין זה הגיוני שלאדיפוס נולדו ילדים מאפיקסטה, שכן על פי הכתוב האלים חשפו את טיב הקשר בינו לבין אמו מיד אחרי הנישואים. אפשר להניח שאדיפוס התחתן בשנית אחרי מותה של אפיקסטה, ומאישה זו נולדו לו ילדיו (או לפחות מקצתם). אטאוקלס ופולינייקס, בניו של אדיפוס, מוזכרים באיליאדה, אך לא שם אמם, ולכן אי־אפשר לקבוע בוודאות אם הם בניה של אפיקסטה או של אישה אחרת.
מעניינת העובדה שאף שאדיפוס המשיך למשול בתבי, נאמר פעמיים במפורש ש"צרות" (algea) נכונו לו אחרי התאבדותה של אמו־אשתו.[37] על פי הכתוב (טור 276) נובעות הצרות כנראה מתכניות קטלניות של האלים, ואילו בהמשך (טורים 279-280) נאמר שהאריניות הנקמניות של אמו אחראיות להן. בכך יש אולי רמז לסבל הצפוי לאדיפוס או לצאצאיו מיד האלים או מידן של האריניות שיעשו את שלהן כמנהגן במקרים של פשעים כאלה. אולי אפשר גם לזהות בתכניתם של האלים מטרה רחבה יותר – הכחדת דור הגיבורים, לעומת פעולתן של האריניות שהיא מימוש ספציפי יותר של תכנית האלים במשפחתו של אדיפוס.
 
אדיפוס של האודיסיאה – סיכום:
 
  • הורג את אביו ומתחתן עם אמו, בלא ידיעתה. 
  • האלים מגלים לבני האדם את המעשים מיד, ולכן ככל הנראה אדיפוס ואמו־אשתו אינם מספיקים להוליד ילדים. 
  • אחרי הגילוי אדיפוס ממשיך לשלוט בתבי, ומתייסר מצרות. 
  • אפיקסטה מתאבדת בתלייה ומותירה את אדיפוס חי חיי סבל. 
  • אפיקסטה לבדה שילמה מחיר גבוה על הנישואים עם הבן, אף שנאמר במפורש שהיא נישאה לבנה שלא מדעת, ואף שככל הנראה לא נולדו להם ילדים. 
  • על הנסיבות שבהן רצח אדיפוס את אביו לא נאמר דבר. 
 
הֶסיודוס
במעשים וימים[38] מספר הסיודוס על שתי המלחמות הגדולות – מלחמת תבי ומלחמת טרויה, שבהן הוכחד דור הגיבורים, הדור הרביעי בשרשרת הדורות:
 
אבל משנקבר גם הדור הזה באדמה, / הקים שוב זאוס בן קרונוס דור אחר, רביעי, צודק וחזק יותר, / על פני האדמה המזינה כול, / דור של גברים גיבורים בני אלים, המכונים / חצאי־אלים, דור קדום יותר על פני האדמה הנצחית. / חלקם נשמדו במלחמה רעה ובקרב נורא / בתבי ששבעה שערים לה, על אדמת / קדמוס, בעת שנלחמו בגלל הצאן של אדיפוס, / חלקם, לאחר שהובלו בספינות על פני הים העמוק / אל טרויה בגלל הלנה יפת המחלפות. / שם הביא עליהם המוות את קצם.
 
על פי הסיודוס, העילה למלחמה בתבי היתה צאנו של אדיפוס, ואילו סיבת המלחמה בטרויה היתה כמובן הלנה יפת המחלפות. כיוון ששתי המלחמות נתפסו כאירועים מקבילים וחשובים, גם הסיבות להן נחשבו מרכזיות וחשובות ביוון הקדומה.
אשר למלחמת תבי נשאלת השאלה איזו מלחמה התעוררה "בגלל הכבשים של אדיפוס"? נילסון (Nilsson) סבר שמדובר במלחמת השבעה בתבי, דהיינו המלחמה בין תבי לארגוס שהתעוררה בעקבות הסכסוך בין פולינייקס ובין אטאוקלס בניו של אדיפוס על השלטון בתבי.[39] לעומת זאת רוברט הבין את הביטוי כפשוטו, וחשב שלפנינו עדות למלחמה אחרת – בין תבי לאורכומנוס (Orchomenus). במלחמה זו, שקדמה לדעתו למלחמה בין ארגוס לתבי, מצא אדיפוס את מותו בתבי כשניסה למנוע את המינאים (בני מיניאַס) מאורכומנוס מלשדוד את כבשיו.[40] למסקנה זו הגיע רוברט אחרי עיון במקור אחר המיוחס לפרקידס (Pherecydes) האתונאי.[41] פרקידס מספר שקראון מסר לאדיפוס את המלוכה ואת יוקסטה אשת לאיוס. מיוקסטה נולדו לאדיפוס שני בנים, פרסטור ולאוליטוס (Phrastor, Laolytus), שנהרגו בידי המינאים וארגינוס מנהיגם.[42]
אך לאור ההקבלה שהסיודוס עורך בין הסיבה למלחמת טרויה לבין הסיבה למלחמת תבי, קשה להניח שהוא יציין אירוע משני בחשיבותו כסיבה להיעלמו של דור הגיבורים. בהקשר של הדור שהוכחד בשתי מלחמות גדולות נראה הגיוני יותר שהסיודוס התכוון למלחמה הגדולה שניטשה בין תבי לארגוס. בהקשר זה אפשר להבין את המילה צאן (mela) במשמעות רחבה יותר – מִקנה או אפילו רכוש או נכסים. אפשר אפוא להניח שהסיודוס ראה בסכסוך בין בניו של אדיפוס על רכושו או על נכסיו של אביהם את הסיבה למלחמה בין תבי לארגוס. עדות אחרת המחזקת פירוש זה אפשר למצוא גם אצל סטסיכורוס, שם mela נדרשת לכל נכסיו של אדיפוס.[43]
כך כותב פרשן קדום[44] בהערתו לטור 679 בספר 23 של האיליאדה שכבר צוין לעיל:
שהרי אומרים כי הוא [אדיפוס] מת בזמן שמלך על תבי, בניגוד לדברי המחברים המאוחרים יותר; וגם הסיודוס אומר כי אחרי מותו בתבי באה לשם ארגיאה (Argeia) בת אדרסטוס (Adrastus) עם אנשים אחרים כדי להשתתף בקבורתו.
מותו של אדיפוס בתבי, וטקסי קבורתו שמשכו מבקרים, מחזקים את הנאמר באיליאדה. במקום השימוש בצורת הבינוני dedoupotos (נפל) שראינו באיליאדה ביחס למותו של אדיפוס, מופיע כאן הבינוני apotanontos (מת), שמחזק את טענת צ'ינגאנו שאדיפוס לא מת בקרב.[45]
פרגמנט זה מעלה עוד נקודה הראויה לציון: קבורת אדיפוס בתבי משכה אליה מבקרים מארגוס המוכרת לנו מתקופה מאוחרת יותר כיריבתה של תבי בזמן המלחמה בין בניו של אדיפוס. שני המבקרים בטקסי הקבורה שהוזכרו הם מקיסטאוס באיליאדה, ואצל הסיודוס ארגיאה בת אדרסטוס, אחיו של מקיסטאוס. ידוע שאדרסטוס השיא את בתו ארגיאה לפולינייקס, בנו של אדיפוס, בעקבות נבואה.[46] מכאן אפשר להסיק שבזמן שלטונו של אדיפוס על תבי לא היה כל סכסוך בינה לבין ארגוס, ולא זו בלבד אלא שהיחסים ביניהן היו טובים דיָם – גם לקשרי נישואים בין משפחות המלוכה, וגם לכבוד שחָלקו אנשי ארגוס לאדיפוס בהשתתפותם במשחקים שנערכו לכבודו לאחר מותו.
אם כך הדבר ניתן לשאול באיזה שלב הגיע ארגיאה לטקסי הקבורה לכבוד אדיפוס? מארץ' (March) מצאה את התשובה אצל פאוסניאס,[47] המספר שפולינייקס, בנו של אדיפוס, עזב את תבי בזמן שאביו היה עדיין בחיים מחשש שהקללות שאדיפוס הטיל עליו ועל אחיו יתגשמו. הוא הגיע לארגוס, נשא את ארגיאה לאישה, ובהזמנת אחיו חזר לתבי לקבורת אדיפוס אביהם. במהלך ביקור זה רבו האחים, ופולינייקס יצא לגלות (בפעם השנייה) ונעזר באדרסטוס להקמת צבא שיילחם באחיו בתבי.[48]
בפרגמנט נוסף המיוחס להסיודוס[49] מוזכר אירוע כלשהו המתקיים בתבי, ככל הנראה טקס קבורת אדיפוס.[50] נראה שגם על פי פרגמנט זה אדיפוס מת בתבי, וסיבת מותו אינה מוזכרת. נאמר עליו רק שהיה "מלא צער [או כאב]". יש מקום להניח שמדובר בצרות שנכונו לו לאחר מות אמו־אשתו, כפי שסופר באודיסיאה.[51]
 
האפוסים המעגליים
המונח "אפוס מעגלי" מוכר לנו מהמאה הרביעית לפנה"ס, וכוונתו לאוסף של אפוסים קדומים המתוארכים למאה השביעית והשישית לפנה"ס. אפוסים אלו נערכו במאה הרביעית במערך של רצף סיפורי מראשית העולם ועד לסוף תקופת הגיבורים. זהותם של מחברי האפוסים מעורפלת למדי, כמה מהם יוחסו להומרוס וכמה מהם למחברים בלתי מוכרים, וזאת מן הסתם משום שאפוסים אלה שאבו את תוכנם ממגוון של סיפורים מסורתיים שלא זוהו בהכרח עם מחבר יחיד. אך סביר להניח, כפי שגורסים תומכי האסכולה הנאואנליטית, שסיפורים מסורתיים אלה קדמו אף להומרוס, וייחוס חלק מהם אליו חל בשלב מאוחר יותר.[52] מאפוסים אלה, שהיו חלק מן המחזור התבני שהתמקד בריב בין בניו של אדיפוס ובמלחמת השבעה בתבי, שרדו קטעים בודדים, בהם האוידיפודיאה והתבאיס המאזכרים אירועים הקשורים בגורלו של בית אדיפוס. מהטורים המעטים שנותרו לא נוכל לשחזר את השתלשלות המיתוס של אדיפוס במלואו. נוכל רק ללמוד על כמה מוטיבים בולטים שעשויים לגלות איך התקבל המיתוס במאה השביעית־השישית לפנה"ס. ראוי לציין שעצם ההתמקדות בביתו של אדיפוס ובמלחמה בין בניו מעידה על החשיבות הרבה שיועדה למיתוס זה בתקופה קדומה, וזאת כחלק ממחזור האפוסים סביב בית תבי. עוד דוגמה למרכזיות המיתוס אפשר לראות גם באִזכור קטן של אדיפוס באפוס אחר, קיפרייה, שמסופר בו על פגישה בין מנלאוס לנסטור, לאחר שנודע למנלאוס על בריחתה של הלנה עם פריס, והוא החליט עם אחיו אגממנון לצאת למלחמה בטרויה. נסטור מספר לו על אפופאוס (Epopeus) שפיתה את בתו של ליקורגוס (Lycurgus) ובשל כך הוחרבה עירו. וכן מספר נסטור על אדיפוס, על השיגעון של הרקלס, ועל תסאוס ואריאדנה (Ariadne). מוסר ההשכל של הסיפור הראשון ברור; אשר לשאר הסיפורים נראה שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם דוגמאות למערכות יחסים שהסתיימו בכישלון. אם השערה זו נכונה, נוכל להסיק שמחבר הקיפרייה הכיר מוטיב מרכזי בחייו של אדיפוס – נישואיו עם אמו. ייתכן שזה אחד המוטיבים שעמדו במרכזו של המיתוס בגרסתו הקדומה. העובדה שנסטור מציג למנלאוס דוגמה זו כמופת מחזקת את התחושה שהמיתוס של אדיפוס היה מהבולטים שבמיתוסים הקדומים של יוון.
 
אוידיפודיאה
מתוך אפוס האוידיפודיאה, המיוחס למשורר קינאייתון (Cinaethon), נותרו שלושה פרגמנטים בלבד מתוך 6,600 טורים.[53] מתוך קטעים ספורים אלה אי־אפשר לשחזר את גרסת האפוס לסיפור של אדיפוס, אך ניתן לדלות כמה פרטים חשובים. הפרגמנט הראשון נמצא אצל פאוסניאס[54] המצטט את הקטע שהוזכר לעיל באודיסיאה (שיר 11, טורים 271-274):
 
אינני חושב שנולדו לו ילדים ממנה; ועֵד הוא לדידי הומרוס, שכתב באודיסיאה "וראיתי את אמו של אדיפוס, אפיקסטה (Epicaste) היפה, / אשר עשתה מעשה נורא כשבבלי דעת / נישאה לבנה שלה; והוא נשאהּ לאישה לאחר שהרג את אביו; / וזמן מה לאחר מכן [aphar] הביאו האלים את הדברים האלה לידיעת בני האדם". איך הם עשו את הדברים מיד אם אמנם נולדו לאדיפוס ארבעה ילדים מאפיקסטה? הם נולדו מאוריגניאה (Euryganea), בתו של היפרפאס (Hyperphas); וגם המשורר של האפוס, שאותו מכנים אוידיפודיאה, מבהיר זאת.
 
פאוסניאס טוען שלאדיפוס לא נולדו ילדים מאמו אלא מאוריגניאה בת היפרפאס. שתי סיבות הביאו אותו לידי מסקנה זו: האחת נובעת לדעתו מן השימוש במילה aphar, שהוא מפרש אותה כמיד, ומסיק מכך שלא ייתכן שאדיפוס ואמו הספיקו להוליד את הילדים המיוחסים להם בטרגדיה. את הסיבה האחרת מוצא פאוסניאס באוידיפודיאה: "וגם המשורר של האפוס, שאותו מכנים אוידיפודיאה, מבהיר זאת". חיזוק חלקי לדבריו של פאוסניאס נמצא בעוד שני מקורות.
על פי פייסנדרוס (Peisandrus), המחבר ההלניסטי,[55] ארבעת ילדיו המפורסמים של אדיפוס (אטאוקלס, פולינייקס, אנטיגונה ואיסמנה) נולדו מאוריגנה (Eurigane). על פי פריקידס[56] אחרי מותה של יוקסטה התחתן אדיפוס עם אוריגניאה (Euriganeia) בת פריפס, וממנה נולדו לו ארבעת ילדיו. פריקידס מוסיף אף אישה שלישית, אסטימדוזה (Astymedousa) שמה, בת סתנלוס (Sthenelus), שאדיפוס התחתן אתה אחרי מותה של אוריגניאה.[57] אך השם אסטימדוזה היה ככל הנראה שם נוסף, ממקור אחר, לאישה השנייה.[58] פריקידס הוא המקור היחיד המזכיר שני בנים (פרסטור ולאוליטוס) מהזיווג של אדיפוס עם יוקסטה אמו. בנים אלו שייכים ככל הנראה למסורת אפית שעסקה במלחמות בין תבי לאורכומנוס, שכן על פי פריקידס הם מתו בידי המינאים בני אורכומנוס:[59]
 
קראון נתן לאדיפוס את המלוכה וגם את אשת לאיוס, את אמו שלו, את יוקסטה, שממנה נולדו לו פרסטור ולאוליטוס, אשר נהרגו מידי המינאים וארגינוס. ולאחר זמן נשא אדיפוס לאישה את אוריגניאה בת פריפנטוס, וממנה נולדו לו אנטיגונה ואיסמנה, שאותה הרג טידאוס ליד מעיין המכונה עקב כך "איסמנה". וממנה [מאוריגניאה] נולדו לו הבנים אטאוקלס ופולינייקס. אחרי מות אוריגניאה נשא אדיפוס את אסטימדוזה בת סתנלוס.[60]
 
תבאיס
זהותו של מחבר התבאיס אינה ידועה לנו. מחברים רבים תלו את האפוס בהומרוס, ופאוסניאס אף החשיב אותו כאפוס השני במעלתו רק לאיליאדה ולאודיסיאה.
בשני פרגמנטים שנותרו מהתבאיס אנו מוצאים את אדיפוס מקלל את בניו. בפרגמנט הראשון מקדים אתנאיוס (Athenaeus) ואומר שאדיפוס קילל את בניו משום שהגישו לו אוכל בכלים אסורים:[61] "ואדיפוס קילל את בניו בשל גביעים, לדבריו של מחבר התבאיס המעגלית, כי הם הגישו לו גביע שהוא אסר [להגיש בו], ובתוך כך הוא [מחבר התבאיס] אומר" (כאן מביא אתנאיוס את הציטוט מתוך התבאיס):
 
אבל הגיבור הדומה לאלים, פולינייקס בהיר השער, הגיש לאדיפוס תחילה שולחן יפה מכסף שהיה שייך לקדמוס האלוהי; ואחר כך מילא את גביע הזהב הנאה ביין מתוק. אבל כאשר הוא [אדיפוס] הבין (phraste) כי תשורותיו המכובדות של אביו הונחו לפניו, רעה גדולה תקפה את לבו, ומיד הטיל על שני בניו קללות כואבות שלא נעלמו מהאריניה שליחת האלים: שהם לא יחלקו את הירושה בידידות, ושניהם יהיו לעולם שרויים במלחמות ובמאבקים...
 
הפרגמנט השני נמצא בסכוליה (בפרשנות הקדומה) לאדיפוס בקולונוס (נשען על טור 1375), ובו מקלל אדיפוס את בניו על שום העלבון שספג מהם כשהגישו לו את החלק העלוב שבקרבן:
 
אטאוקלס ופולינייקס, שנהגו לשלוח לאדיפוס אביהם את הכתף כחלקו מכל קרבן, שכחו זאת פעם, בין מתוך רשלנות ובין מסיבה אחרת, ושלחו לו את הירך. ואילו הוא, בשפלות ובאופן בלתי אצילי בתכלית, הטיל עליהם קללות מתוך שחש השפלה קשה. כך מדווח מחבר התבאיס: "כשהבין (enohse) שזה ירך, הוא השליכו ארצה ואמר: אוי לי, בניי שלחו בחרפה..."... הוא התפלל לזאוס המלך ולשאר בני האלמוות שבניו יֵרדו לביתו של האדֶס איש בידי רעהו.
 
בפעם הראשונה אנו נתקלים באדיפוס כדמות דוברת, וניתן להתרשם מתחושותיו בנוגע למצבו. עקב יחסם הפוגע של בניו מתעורר החשד כי לפנינו מלך שמעמדו אינו איתן. אין לדעת כיצד הגיע אדיפוס למצב שבניו נוהגים בו זלזול, ואפשר רק לשער שהצרות שהוזכרו באודיסיאה הביאו אותו בדרך כלשהי לסיטואציה שבה הוא מצוי בתבאיס. דה־קוק (de Kock) מציין את חוסר הפרופורציה בין יחס הבנים לבין תגובתו הקיצונית של אדיפוס,[62] ומעלה את ההשערה שהקללות שהוא מטיח בבניו מעידות על רגישות יתר שלו עקב מודעות עצמית לחטא ותחושה של טומאה. אם השערה זו נכונה, טוען דה־קוק, הרי שדמותו של אדיפוס כבר עשתה כברת דרך מעולמו המוסרי של הומרוס, שבו הוא המשיך למלוך בתבי, בלי שסביבתו הקרובה או אנשי תבי ראו במעשיו פשעים הראויים לעונש.[63]
לחיזוק הטענה שאדיפוס של התבאיס הפך לטמא המודע לפשעיו, טוען דה־קוק שאדיפוס גם עיוור ותלוי בבניו. את זאת הוא מסיק מן הפועל phraste (הבין, הבחין) בפרגמנט הראשון, ומן הפועל enohse (הבין, ידע) בפרגמנט השני. אך על סמך שימוש בפעלים אלו לא ניתן לקבוע שאדיפוס עיוור.[64] בה במידה מרחיקת לכת גם הקביעה שאדיפוס נסמך על בניו. השימוש במילה trapezan (שולחן) (שורה ראשונה בפרגמנט הראשון) עשוי לרמז על מעמד דתי־טקסי, בדומה למנהג שיוחס לפולחן הגיבורים, כך שייתכן שלפנינו גיבור שנפגע במסגרת אי־כיבוד טקס פולחני.[65] אכילת בשר מסמלת את שגשוג הבית והקהילה, ופרישׂתו על השולחן משקפת הצלחה כלכלית ופוליטית. נתחי הבשר הטובים מוגשים למכובדים שבמסובים, ובכך ניתן ביטוי מעשי גם להבדלי מעמדות חברתיים. על רקע תרבותי־חברתי שכזה, יחסם של הבנים בהחלט מבטא יחס של זלזול ופחיתות כבוד כלפי אביהם.[66] אך חוסר הפרופורציה לכאורה בין מעשי הבנים לתגובת אדיפוס יכול לנבוע מאי־הבנה של ערכי התקופה הארכאית, וייתכן שהפרשן הקדום השופט את אדיפוס לחומרה עושה זאת לפי מוסכמות זמנו. בהקשר המלא של התבאיס אפשר גם שהזלזול של הבנים באדיפוס היה חמור מכפי שנדמה. למשל, הבנים אולי הפגינו חוסר כבוד כלפי אביהם, ובזאת הפרו ערך חברתי חשוב בחיי היוונים – כיבוד הורים, והסיטואציה שלפנינו היא שיאו של יחס שלילי זה. מכל מקום מתקבל הרושם שהשערות אלה נובעות מן הרצון להתאים את העדויות הקדומות למיתוס למסורת מאוחרת יותר, ולנסות להציג התפתחות מוסרית בדמותו של אדיפוס. אך על סמך פרגמנטים אלה נוכל לזהות בוודאות רק את מוטיב הקללה שהוטלה על הבנים עקב יחסם המזלזל כלפי אביהם ואת תוכנה. בפרגמנט הראשון הקללה נוגעת לריב הבנים על הירושה, ואילו בפרגמנט השני מקלל אדיפוס את בניו שימותו זה מידי זה.
 
הצעה לשחזור המיתוס הארכאי על פי האפוסים העתיקים
  • אדיפוס הרג את אביו והתחתן עם אמו שנישאה לו מתוך אי־ידיעה. 
  • זמן קצר אחרי הנישואים חשפו האלים את הפשעים לפני בני התמותה. 
  • אמו־אשתו (אפיקסטה או יוקסטה) תלתה עצמה מתוך צער, והשאירה לאדיפוס צרות. 
  • אדיפוס נשאר למלוך על תבי, התחתן בשנית עם אוריגניאה או אסטימדוזה, וממנה נולדו לו ארבעת ילדיו: פולינייקס, אטאוקלס, אנטיגונה ואיסמנה. 
  • לאדיפוס נכונו "צרות" שטיבן אינו ברור לגמרי, אך ניתן להניח שהן נגרמו לו משתי סיבות (או שילוב ביניהן): 
  1. א.  הריב עם בניו שהפגינו זלזול באביהם. עקב ריב זה קילל אדיפוס את בניו שהם עתידים למות זה מידי זה במלחמה עקובה מדם. מלחמה זו היתה שנייה בחשיבותה רק למלחמת טרויה.
  2. ב.  רדיפת האריניות של אמו מבטאת תחושת אשמה כלשהי שרדפה את אדיפוס אחרי גילוי המעשים.
  • מכל מקום אדיפוס מלך שנים רבות, ובסוף ימיו מת בתבי ונקבר בכבוד גדול. 
  • טקסי קבורה נערכו לכבודו, ומבקרים מערים אחרות הגיעו כדי לחלוק לו כבוד במותו,[67] ובהם ארגיאה, בת אדרסטוס, מלך ארגוס, רעיית פולינייקס, בנו של אדיפוס, ומקיסטאוס דודה של ארגיאה. 
  • מקיסטאוס מוכר לנו כאחד המנהיגים שכעבור זמן תקף עם פולינייקס את תבי.[68] מעשה זה מעיד אולי על האפשרות שהריב בין בניו של אדיפוס ובין תבי לארגוס התחולל רק אחרי מותו של אדיפוס, ונבע מהקללה שהוטלה על הבנים שנלחמו על רכוש אביהם אחרי מותו. 
 
האפוס הקדום – ממצאים ומסקנות
אדיפוס "הקדום" היה מלך מכובד שמלך בתבי כל חייו ובסופם נקבר בכבוד בעירו. תהפוכות בית המלוכה התבאי וקורותיו של אדיפוס נמנו עם הבולטים שבמיתוסים של יוון הקדומה וזכו להנצחה בשני אפוסים נרחבים. רצח האב והנישואים עם האם מופיעים כבר אצל המחברים הארכאיים. אין ספק שמעשים אלה נתפסו כנוראים ונחשבו לחריגה חמורה מהתנהלות חברתית תקינה, אך עם זאת, ועל אף מיעוט המקורות, מתקבל הרושם שמרכז הכובד של העלילות הושם לא על חומרת המעשים כשהם לעצמם, אלא דווקא על המעשים כגורמים ראשוניים למלחמה בין בניו של אדיפוס. המלחמה בין בניו של אדיפוס, כלומר המלחמה בין תבי לארגוס, היתה כאמור חלק מתכנית אלוהית להשמיד את דור הגיבורים, ובייעודה זה, ובמשתמע גם בהיקפה, היתה שנייה רק למלחמת טרויה.[69] את זאת מספר לנו הסיודוס במפורש, וגם הומרוס רומז על כך, בהזכירו שאדיפוס המשיך לשלוט בתבי כחלק מ"תכנית קטלנית" של האלים. לא נרחיק לכת אם נשער שהאוידיפודאה והתבאיס השלימו זה את זה כשאחד מתאר את השתלשלות האירועים שהובילו למלחמה והאחר את מהלכה.
במסגרת אפוסים אלה ניתן להניח ששלושה דורות לפחות (לאיוס, אדיפוס ובניו) זכו לתיאורים נרחבים שגוללו שלב אחר שלב את קריסת בית המלוכה התבאי עד למלחמה בין הבנים. במסכת זו, שנפרשה על פני כמה דורות, תפסו מעשיו של אדיפוס חלק אחד, אמנם חשוב, בתוך רצף מעלליו של בית המלוכה התבאי. את חטאם של אדיפוס ואפיקסטה מחלישה במידה מסוימת גם העובדה שהם כנראה לא הולידו ילדים – שהזיווג ביניהם לפחות לא הניב פירות באושים. המעשים מתגלים במהרה ומאפשרים לאדיפוס להתחתן בשנית ולהעמיד צאצאים, דבר שמעורר שוב את המחשבה שעיקר הכובד העלילתי הוטל על התוצאות ארוכות הטווח שיבואו לידי ביטוי בעתיד רחוק יותר ובהיקף מלחמתי רחב, שלא לומר אפי, ולאו דווקא על המעשים עצמם ועל השפעתם המידית ומשמעותם המוסרית המצומצמת. היקפן הרחב של ה"צרות" יתברר רק בעתיד, עת יילחמו בניו של אדיפוס על רכושו כחלק מתכנית שנועדה כאמור להשמיד את דור הגיבורים.
אדיפוס כמדומה אינו סובל מיד מגילוי מעשיו. הוא אינו מאשים את עצמו, וגם סביבתו אינה רואה במעשיו עילה מספקת להטלת עונש או להוקעה כטומאה. אך ראוי להפריד בין שני המעשים. כאשר נרצח אב, בן משפחתו מחויב פורמלית לנקום את דמו, או עליו להגיש תביעה משפטית נגד הרוצח (בתקופה הקלסית). אך אדיפוס הוא קרוב משפחתו הקרוב ביותר של הנרצח ולפיכך אין מי שיאיים עליו בנקמת דם. קשה יותר להסביר כיצד טומאה אינה דבקה בו, ולוּ בשל הפגיעה החמורה בקשרי משפחה.[70] הוא ממשיך למלוך בעיר, ובמותו, ככל הנראה בקרב, זוכה לכבוד רב. דלוּת המקורות אינה מאפשרת העלאת השערות הנשענות דיין על שינוי מוסרי או נורמטיבי שחל בחברה ביחס לרצח אב. ייתכן בהחלט שבאפוסים תואר תהליך כלשהו של כפרה או של טיהור (למשל ביציאה לגלות זמנית) שאדיפוס עבר ושלא הגיע אלינו.[71] עם זאת ניכר שגילוי שני המעשים אינו מעורר באדיפוס תחושת אשמה כלשהי, והוא בוודאי אינו מטיל מום בעצמו. גם הסביבה אינה רואה בו אחראי. ואכן אדיפוס ממשיך למשול בתבי ואף מתחתן בשנית.[72]
אשר למשכב עם האם, אמו היא שמקבלת עליה את האחריות לגילוי שהיא נשואה לבנה, ומענישה עצמה בעונש החמור ביותר – מיתה. האומנם השגגה שיצאה מלפני אדיפוס פוטרת אותו מאחריות להם ומעונש? בטווח הזמן המידי נראה שכן, אך חשוב להדגיש, שאף על פי כן אדיפוס עתיד לסבול, וכפי שראינו מחבר האודיסיאה אף ציין זאת פעמיים. הצרות יתממשו ביחס המזלזל כלפיו מצד בניו ובקללה שהוא יטיל עליהם (תבאיס), קללה שאכן תתגשם רק אחרי מותו. אין להקל ראש בסבל שנגרם לאדיפוס מהזלזול שבניו גילו כלפיו בעודו בחיים. כפי שראינו, לחלוקת הבשר היתה משמעות דתית וחברתית עמוקה, וחוסר כבוד של בנים להוריהם נתפס כעברה חמורה מאין כמוה.[73] בחברה השבטית־פטריארכלית הקדומה יחס מזלזל של בנים לאביהם פגע בנורמה חברתית חזקה והמיט קלון על ההורה והבנים כאחד. כך למשל, גם פיניקס מספר לאכילס על הפחד מפני זעמו של אביו אמינטור (Amintor) שקילל אותו בשליחת האריניות, ואף איחל לו שלא יהיו לו בנים.[74]
ואכן, בשתי הפעמים שצוינו (באודיסיאה ובתבאיס) האריניות הן שהוציאו לפועל את זעם ההורים – פעם אחת את זעמה של אמו־אשתו של אדיפוס, ובפעם השנייה את זעמו של אדיפוס על בניו. ראוי לשים לב שבשני המקרים מדובר ב"הפעלת" האריניות עקב פגיעה בהורים, ואין כל הבדל אם האריניות רודפות את מבצע העברה באופן ספונטני בגלל הטומאה (אמו של אדיפוס באודיסיאה) או בעקבות קללה מפורשת (אדיפוס מקלל את בניו בתבאיס).[75] בשני המקרים מדובר בפשעים המאיימים על המבנה המסורתי של המשפחה והחברה, ומערערים על סמכות המשפחה.[76] נראה אפוא שקיים דפוס התנהגות חוזר של פגיעה בהורים בבית המלוכה התבאי כשכל דור פוגע בדרכו במוסד המשפחה. ההשקפה החבויה כאן היא שילדיו של אדם יתנהגו כלפיו כפי שהוא התנהג כלפי הוריו, ומכאן קצרה הדרך לאמונה בקללה תורשתית שתופיע אחר כך (ראה פינדרוס בפרק הבא).[77] לפי זה רווחה גם האמונה בהיפוכה של קביעה זו, דהיינו שלהורים טובים יהיו הילדים הטובים ביותר.[78] אמונה זו כרוכה בקשר בל יינתק בתפישה הארכאית הרואה במשפחה יחידה מוסרית אחידה שחבריה שותפים לאותו גורל לטוב ולרע. הבן יורש את חובותיו המוסריים של האב וגם את חובותיו הכלכליים.[79] כבלי המשפחה (oikos) והשבט חזקים במיוחד בחברה שבה זהותו ומקומו של אדם נקבעים בראש ובראשונה על פי שיוך משפחתי־שבטי. זו גם הסיבה שהחיים שמחוץ למסגרת המשפחתית־שבטית, למשל בגלות, היו משולים כמעט למוות. אחריות אישית של אדם למעשיו תופיע לאחר מכן כחלק מתהליך רחב של שחרור הולך וגובר של היחיד מכוחם של המשפחה והשבט שאיבדו מסמכותם לטובת מוסדות הפוליס המתהווים. כך למשל יעבור מנהג נקמת הדם באתונה מידי המשפחה והשבט לאראופגוס (Areopagus) שיישב כבית משפט לענייני רצח. כך גם עתיד סולון לחוקק חוק ולפיו מי שפוגע בזולתו, שמורה לכל אזרח הזכות לתבוע אותו לדין בשמו של הנפגע. חוק הרומז על כך שקודם לכן הורשו רק מעטים לתבוע, ככל הנראה קרובי משפחה.[80] האפשרות של אדם להגן על עצמו במוסדות משפטיים חלופיים עתידה לשנות גם את היחס הקדום לשפיכות דמים.
[31] Il. 23.677-680 
[32] Cingano, p. 1 
[33] סיכום מקוצר מופיע אצל Cingano, p. 2, note 1. 
[34] Od. 11.271-280 
[35] על פי הגישה הרווחת במחקר שני השמות הם גרסאות שונות העוסקות באותה דמות (Mastronarde, p. 21). 
[36] Dindorfius, I, 11.274 
[37] Od. 11. 275, 279-280 
[38] Op. 156-165 
[39] Nilsson, pp. 108ff. 
[40] Robert, p. 113ff.
[41] Fowler (2000), Pherecydes 3 F95 
[42] על המלחמה בין אורכומנוס לתבי ראה Buck, p. 62. 
[43] Cingano, p. 8; Stesich. PMGF 222 (b), 241 in Hutchinson (2001)
[44] Merkelbach and West, fr. 192 
[45] Cingano, pp. 6-7 
[46] על פי הנבואה הצטווה אדרסטוס להשיא את בנותיו לאריה ולחזיר בר שאותם הוא זיהה עם פולינייקס וטידאוס. ראה E. Ph. 411. 
[47] Paus. 9.5.12-13. על פי Apollod. 3.6.1 פולינייקס עזב את תבי רק לאחר מותו של אדיפוס ולאחר שאטאוקלס סירב להעביר לו את השלטון על פי הסכם הרוטציה ביניהם. במהלך גלות זו הוא הגיע לארגוס ונשא לאישה את ארגיאה בת אדרסטוס. מובן שגרסה זאת אינה תואמת את המסופר בפרגמנט. [חזרה]
[48] March, pp. 134-135, שגם ניסתה להסביר מדוע בחר הפרשן הקדום לציין את שמה של ארגיאה דווקא. אך הצעתה, משכנעת ככל שתהא, ספקולטיבית לגמרי (כפי שהיא מעידה בעצמה). 
[49] Merkelbach and West, P.S.I 131 
[50] West (1985), p. 111, note 187. לא ברור לגמרי האם מדובר בטקס קבורת אדיפוס, שכן אלקמאון המוזכר בטור הראשון מוכר לנו יותר כמנהיג האפיגונים. 
[51] מארץ' העלתה את ההשערה שלפנינו מפגש בין גיבורי ארגוס לתבנים כהקדמה למלחמה העקובה מדם שעתידה להתקיים. ראה השחזור המעניין שלה (גם הוא ספקולטיבי) לפפירוס, March, pp. 136-138. 
[52] Burgess, p. 33; טענתו העיקרית היא שהמסורת העומדת בבסיס האפוסים המעגליים היא קדומה, ולא זו בלבד אלא שהיא גם בלתי תלויה במסורת ההומרית. אמנם האפוסים המעגליים ה"מקיפים" את האפוסים של הומרוס הם פרי התפתחות מאוחרת, אך אין הם מעידים על זמנם הקדום של שירי הומרוס. 
[53] West (2003), IG 14.1292ii 11 
[54] Paus. 9.5.10-11 
[55] Peisander. Schol. Eur. Phoen. 1760=FGrH 16F10; ראה להלן בפרק על הסכוליון. 
[56] Fowler (2000), Pherecydes 3 F95; השווה גם להערת הפרשן הקדום שאוריגניאה היתה אחותה של יוקסטה: Fowler (2000), Pherecydes 3 F95,Schol. Eur. Phoen. 53. 
[57] ייתכן שאסטימדוזה הופיעה גם אצל הסיודוס: fr. 193 M-W; West (1985),pp. 110ff.. 
[58] March, p. 122, note 7; כך למשל מציין הפרשן הקדום את אסטימדוזה כשמה של אשתו השנייה של אדיפוס אחרי יוקסטה: Erbse, I, 4.376. 
[59] 29Mastronarde, p. 22, note 2 
[60] Fowler (2000), Pherecydes 3 F95 
[61] Ath. 465e 
[62] טענה שדן בה בהרחבה לראשונה Robert, pp. 172ff.. 
[63] de Kock (1962), pp. 19-20 
[64] Davies (1989), p. 25; March, p. 126; אדמונדס טוען שלא סביר שיופיע גיבור עיוור באפוס. הוא משווה את המקרה של אדיפוס לפיניקס שבאיליאדה שאינו נענש בעיוורון אלא מקולל על ידי אביו (Il. 9.437-484). לעומת זאת בטרגדיה פיניקס מאת אוריפידס הוא עיוור: Edmunds (1981), p. 232, note 43. 
[65] Edmunds (1985), p. 229, note 31; Gill, pp. 121-122 
[66] Heath, pp. 131-132 
[67] March, p. 123 מביאה עוד דוגמאות: טקסי הקבורה לכבוד פטרוקלוס(Il. 23.257-897), אמארינקאוס (Il. 23.629-646) ואכילס (Od. 24.85-92). 
[68] בהסתמך על גרסה שקדמה לאייסכילוס. פירוט המקורות ראה March, p. 123. [חזרה]
[69] Robert, pp. 120-121 סובר שפעולת השבעה נגד תבי היא המלחמההקדומה ביותר שנשתמרה בזיכרון ההיסטורי (ובזאת הוא מאמץ את גישתו של ויליאמוביץ'), וממקם אותה באלף השני לפנה"ס. 
[70] כעבור זמן יוצג אדיפוס באדיפוס בקולונוס כטמא דווקא, אך נקי מבחינה חוקית. 
[71] בדומה לתהליכי כפרה של גיבורים אחרים. השווה אמפיטריאון שגלה מעירו לאחר שהרג בשוגג את דודו ומצא מקלט בתבי אצל קראון שטיהר אותו מטומאת הדם. כך גם הרקלס מכפר על הרג בני ביתו בסדרת מטלות. וכך גם אורסטס מבקש טיהור בדלפי לאחר שרצח את אמו קליטיימנסטרה. 
[72] השווה גם סיפור אורסטס המופיע באודיסיאה בלא כל הזכרה מצדו של תחושת אשמה. לאחר שהרג את אמו ואת איגיסתוס מאהבהּ הוא אינו נחשב טמא, והאריניות אינן רודפות אחריו. ראה Od. 3. 306-310, שם מסופר שאורסטס אף ערך משתה קבורה לקרבנותיו. על כך ראה Jebb (1907), p. xi, שסובר שהארגיווים “welcomed Orestes as a deliverer, and... did not regard him as resting under any defilement which incapacitated him for religious acts”. 
[73] אחד המאפיינים של דור הברזל, החמישי במניין והגרוע ביותר, הוא יחס מזלזל של בנים כלפי הוריהם: Hes. Op. 185-189. השווה גם שם 331-332: בנים שלא תומכים בהוריהם בזקנתם. עדויות, אמנם מהתקופה הקלסית ובאתונה, על חשיבות יחס הולם כלפי הורים, כולל חוק ספציפי לעניין, ראה אצל Lacey,pp. 116-117; Harrison, pp. 76-78. באתונה אי־כיבוד הורים פסל אדם מלהיבחר לארכון: Arist. Ath. 55.3. [חזרה]
[74] Il. 9.454-455; לבקשת אמו ניסה פיניקס לפתות את פילגשו של אמינטור אביו. באופן הזה קיוותה אמו של פיניקס להרחיק את הפילגש מאמינטור. אמינטור הזועם קילל כאמור את בנו, ובתגובה שקל לשלוף את חרבו ולהרוג את אביו. בסופו של דבר נמלט פיניקס לפתיה (Phthia), שם קיבל אותו פלאוס ועשה אותו מחנך לבנו אכילס. השתלשלות האירועים שמספר פיניקס לוקה בחוסר עקביות ועוררה כמה שאלות: מדוע הגיב פיניקס בקיצוניות רבה כל כך; מדוע קיבל פלאוס את פיניקס הנמלט, שגם אם היה ראוי לרחמים הגיע בנסיבות מבישות למדי. וֶסט העלתה את האפשרות שסיפורו של פיניקס מקפל בתוכו אירוע אחר: סירוסו של פיניקס או הטלת מום אחרת שנעשתה בו. לדעת וֶסט, הטלת המום בפיניקס היתה מוכרת למשורר, אך המעשה בעל האופי הלא נאות לא אִפשר אזכור מפורש. כמו כן וֶסט מזכירה שבמקורות מאוחרים יותר (אוריפידס, מננדרוס), פיניקס נענש בעיוורון. הטלת עיוורון כעונש על התנהגות מינית בלתי הולמת מוכרת בספרות היוונית, וכדוגמה בולטת לכך היא מציינת כמובן את אדיפוס. West (2001), pp. 1-15. השווה גם החרדה של טלמכוס מנקמת אמו: Od. 2.135. 
[75] Parker (1983), p. 200 
[76] וראוי לזכור שמקורן של האריניות בפשע משפחתי של בן כלפי אביו: קרונוס כורת במגל את איברו של אורנוס אביו, ומן הדם השפוך צומחות האריניות. ראה Hes. Th. 178-186. [חזרה]
[77] השווה Pl. Leg. 729c; במונחים מודרניים יותר אפשר לומר שהמעשה שביצע אדיפוס, גם אם לא במודע, בכל זאת הטביע בו את חותמו, ומבחינה זו האריניות של אמו משולות לתחושת אשמה, שהדחקתן תמצא לבסוף שחרור בקללות שהוא יטיל על בניו. 
[78] Dover, p. 91 
[79] Dodds (1951), pp. 333-343 
[80] Lacey, p. 55 

מעין מזור

ד"ר מעין מזור מלמד היסטוריה ותרבות יוון ורומא באוניברסיטת תל אביב ובמכללת סמינר הקיבוצים.

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2011
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'
אדיפוס – לידתו של מיתוס מעין מזור

פרק ראשון
האפוס הקדום
 

האיליאדה
העדות הכתובה הראשונה למיתוס של אדיפוס הופיעה באיליאדה:
ואוריאלוס (Euryalus) לבדו קם, גבר דומה לאל, / בנו של מקיסטאוס (Mecisteus) השליט, צאצאו של טלאוס (Talaus), / אשר הגיע פעם לתבי לקבורה של אדיפוס שנפל; / ושם גבר על כל בני קדמוס.[31]
 
על פי המסופר באיליאדה מקיסטאוס הגיע לתבי לחגיגות קבורה של אדיפוס. מן הכתוב אפשר להסיק שאדיפוס מת בתבי, ושההלוויה שלו משכה אליה מבקרים ממרחקים. על מותו של אדיפוס נאמר שהוא "נפל בחבטה" (doupeo). במקור היווני מופיע פועל זה בצורת בינוני, דבר שהטריד מלומדים כבר בעת העתיקה וגם כמה חוקרים מודרנים, שכן זו הפעם היחידה שפועל זה מופיע אצל הומרוס בצורת בינוני בזמן פרפקטום.[32]
מהשוואה עם שימושים אחרים של הפועל אפשר להסיק שאדיפוס נפל בקרב, ורעש החבטה נוצר לכאורה בעקבות פגיעת השריון בקרקע. המסקנה העולה מפירוש זה היא שאדיפוס היה מלך שמת בגבורה בקרב ונקבר ברוב כבוד בתבי. אך בעיניהם של כמה מכותבי הסכוליה העובדה שאדיפוס מת בקרב ובתבי לא התיישבה עם גרסאות מאוחרות יותר למיתוס, ובייחוד זו של סופוקלס. לפיכך הם העלו הצעות אחרות לנסיבות מותו: האחת שגופו של אדיפוס נחבט בקרקע ולא השריון, שכן לדעתם אדיפוס לא נשא על גופו נשק; ההצעה האחרת היא שאדיפוס התאבד בקפיצה מצוק גבוה כדי לשים קץ לסבל שהוא ידע בגלל מעשיו. בהצעה שלישית הועלתה הטענה שצורת הבינוני היא פשוט דרך עקיפה לומר שאדיפוס מת. ברוח פרשנות אחרונה זו הסיק צ'ינגאנו שתרגום הבינוני "נפל בקרב" מוטעה.
דלוּת הפרטים מקשה עלינו לקבוע בוודאות אם אדיפוס מת בקרב כגיבור או לעת זקנתו לאחר ששלט שנים רבות על תבי. נראה שמפרשים רבים הושפעו מאוד מגרסאות מאוחרות יותר למיתוס, ובייחוד מתיאור סיום חייו של אדיפוס כפי שמופיע אצל סופוקלס במחזה אדיפוס בקולונוס, וניסו ליישב בדרך זו או אחרת את השוני הבולט ביניהן.[33] בשלב זה נוכל לזהות בוודאות שני מוטיבים: אחד שאדיפוס מת בתבי (גם אם צורת המוות וסיבתה אינן חד־משמעיות); שמותו היה אירוע גדול שמשך אליו מבקרים ממקומות שונים ביוון. מכאן אפשר להסיק את המוטיב השני, שהוא מת בכבוד גדול.
 
האודיסיאה
באודיסיאה[34] מסופר על אודיסאוס היורד לשאול ופוגש בין השאר באפיקסטה (אמו־אשתו של אדיפוס).[35]
 
וראיתי את אמו של אדיפוס, אפיקסטה (Epicaste) היפה, / אשר עשתה מעשה נורא כשבבלי דעת / נישאה לבנה שלה; והוא נשאה לאישה לאחר שהרג את אביו; / וזמן מה לאחר מכן [aphar] הביאו האלים את הדברים האלה לידיעת בני־האדם. / אבל הוא [אדיפוס] שלט בתבי היפה על הקדמאים / על פי תכניתם הרת האסון של האלים, שלט בתבי אך בסבל; / ואילו היא [אפיקסטה] ירדה להאדֶס, שומר הסף העצום, / לאחר שהידקה לצווארה את הלולאה המשתלשלת מן התקרה הגבוהה, / אחוזה בכאבה; והשאירה לו [לאדיפוס] / צרות רבות מאוד לעתיד, אלה שאריניות של אֵם מוציאות לפועל.
 
בפעם הראשונה מופיעים שני המעשים הידועים: רצח האב והנישואים עם האם. הנישואים של אפיקסטה עם אדיפוס מכונים "מעשה גדול" שנעשה מתוך "אי־ידיעתה". אדיפוס עצמו ממשיך למשול בתבי לאחר גילוי המעשים. האלים גילו את המעשים לבני האדם – aphar, מושג שכבר בעת העתיקה עורר את תהיית הפרשנים אם יש לפרשו במשמעות של מיד או לאחר מכן.[36] אם המשמעות היא מיד, אין זה הגיוני שלאדיפוס נולדו ילדים מאפיקסטה, שכן על פי הכתוב האלים חשפו את טיב הקשר בינו לבין אמו מיד אחרי הנישואים. אפשר להניח שאדיפוס התחתן בשנית אחרי מותה של אפיקסטה, ומאישה זו נולדו לו ילדיו (או לפחות מקצתם). אטאוקלס ופולינייקס, בניו של אדיפוס, מוזכרים באיליאדה, אך לא שם אמם, ולכן אי־אפשר לקבוע בוודאות אם הם בניה של אפיקסטה או של אישה אחרת.
מעניינת העובדה שאף שאדיפוס המשיך למשול בתבי, נאמר פעמיים במפורש ש"צרות" (algea) נכונו לו אחרי התאבדותה של אמו־אשתו.[37] על פי הכתוב (טור 276) נובעות הצרות כנראה מתכניות קטלניות של האלים, ואילו בהמשך (טורים 279-280) נאמר שהאריניות הנקמניות של אמו אחראיות להן. בכך יש אולי רמז לסבל הצפוי לאדיפוס או לצאצאיו מיד האלים או מידן של האריניות שיעשו את שלהן כמנהגן במקרים של פשעים כאלה. אולי אפשר גם לזהות בתכניתם של האלים מטרה רחבה יותר – הכחדת דור הגיבורים, לעומת פעולתן של האריניות שהיא מימוש ספציפי יותר של תכנית האלים במשפחתו של אדיפוס.
 
אדיפוס של האודיסיאה – סיכום:
 
  • הורג את אביו ומתחתן עם אמו, בלא ידיעתה. 
  • האלים מגלים לבני האדם את המעשים מיד, ולכן ככל הנראה אדיפוס ואמו־אשתו אינם מספיקים להוליד ילדים. 
  • אחרי הגילוי אדיפוס ממשיך לשלוט בתבי, ומתייסר מצרות. 
  • אפיקסטה מתאבדת בתלייה ומותירה את אדיפוס חי חיי סבל. 
  • אפיקסטה לבדה שילמה מחיר גבוה על הנישואים עם הבן, אף שנאמר במפורש שהיא נישאה לבנה שלא מדעת, ואף שככל הנראה לא נולדו להם ילדים. 
  • על הנסיבות שבהן רצח אדיפוס את אביו לא נאמר דבר. 
 
הֶסיודוס
במעשים וימים[38] מספר הסיודוס על שתי המלחמות הגדולות – מלחמת תבי ומלחמת טרויה, שבהן הוכחד דור הגיבורים, הדור הרביעי בשרשרת הדורות:
 
אבל משנקבר גם הדור הזה באדמה, / הקים שוב זאוס בן קרונוס דור אחר, רביעי, צודק וחזק יותר, / על פני האדמה המזינה כול, / דור של גברים גיבורים בני אלים, המכונים / חצאי־אלים, דור קדום יותר על פני האדמה הנצחית. / חלקם נשמדו במלחמה רעה ובקרב נורא / בתבי ששבעה שערים לה, על אדמת / קדמוס, בעת שנלחמו בגלל הצאן של אדיפוס, / חלקם, לאחר שהובלו בספינות על פני הים העמוק / אל טרויה בגלל הלנה יפת המחלפות. / שם הביא עליהם המוות את קצם.
 
על פי הסיודוס, העילה למלחמה בתבי היתה צאנו של אדיפוס, ואילו סיבת המלחמה בטרויה היתה כמובן הלנה יפת המחלפות. כיוון ששתי המלחמות נתפסו כאירועים מקבילים וחשובים, גם הסיבות להן נחשבו מרכזיות וחשובות ביוון הקדומה.
אשר למלחמת תבי נשאלת השאלה איזו מלחמה התעוררה "בגלל הכבשים של אדיפוס"? נילסון (Nilsson) סבר שמדובר במלחמת השבעה בתבי, דהיינו המלחמה בין תבי לארגוס שהתעוררה בעקבות הסכסוך בין פולינייקס ובין אטאוקלס בניו של אדיפוס על השלטון בתבי.[39] לעומת זאת רוברט הבין את הביטוי כפשוטו, וחשב שלפנינו עדות למלחמה אחרת – בין תבי לאורכומנוס (Orchomenus). במלחמה זו, שקדמה לדעתו למלחמה בין ארגוס לתבי, מצא אדיפוס את מותו בתבי כשניסה למנוע את המינאים (בני מיניאַס) מאורכומנוס מלשדוד את כבשיו.[40] למסקנה זו הגיע רוברט אחרי עיון במקור אחר המיוחס לפרקידס (Pherecydes) האתונאי.[41] פרקידס מספר שקראון מסר לאדיפוס את המלוכה ואת יוקסטה אשת לאיוס. מיוקסטה נולדו לאדיפוס שני בנים, פרסטור ולאוליטוס (Phrastor, Laolytus), שנהרגו בידי המינאים וארגינוס מנהיגם.[42]
אך לאור ההקבלה שהסיודוס עורך בין הסיבה למלחמת טרויה לבין הסיבה למלחמת תבי, קשה להניח שהוא יציין אירוע משני בחשיבותו כסיבה להיעלמו של דור הגיבורים. בהקשר של הדור שהוכחד בשתי מלחמות גדולות נראה הגיוני יותר שהסיודוס התכוון למלחמה הגדולה שניטשה בין תבי לארגוס. בהקשר זה אפשר להבין את המילה צאן (mela) במשמעות רחבה יותר – מִקנה או אפילו רכוש או נכסים. אפשר אפוא להניח שהסיודוס ראה בסכסוך בין בניו של אדיפוס על רכושו או על נכסיו של אביהם את הסיבה למלחמה בין תבי לארגוס. עדות אחרת המחזקת פירוש זה אפשר למצוא גם אצל סטסיכורוס, שם mela נדרשת לכל נכסיו של אדיפוס.[43]
כך כותב פרשן קדום[44] בהערתו לטור 679 בספר 23 של האיליאדה שכבר צוין לעיל:
שהרי אומרים כי הוא [אדיפוס] מת בזמן שמלך על תבי, בניגוד לדברי המחברים המאוחרים יותר; וגם הסיודוס אומר כי אחרי מותו בתבי באה לשם ארגיאה (Argeia) בת אדרסטוס (Adrastus) עם אנשים אחרים כדי להשתתף בקבורתו.
מותו של אדיפוס בתבי, וטקסי קבורתו שמשכו מבקרים, מחזקים את הנאמר באיליאדה. במקום השימוש בצורת הבינוני dedoupotos (נפל) שראינו באיליאדה ביחס למותו של אדיפוס, מופיע כאן הבינוני apotanontos (מת), שמחזק את טענת צ'ינגאנו שאדיפוס לא מת בקרב.[45]
פרגמנט זה מעלה עוד נקודה הראויה לציון: קבורת אדיפוס בתבי משכה אליה מבקרים מארגוס המוכרת לנו מתקופה מאוחרת יותר כיריבתה של תבי בזמן המלחמה בין בניו של אדיפוס. שני המבקרים בטקסי הקבורה שהוזכרו הם מקיסטאוס באיליאדה, ואצל הסיודוס ארגיאה בת אדרסטוס, אחיו של מקיסטאוס. ידוע שאדרסטוס השיא את בתו ארגיאה לפולינייקס, בנו של אדיפוס, בעקבות נבואה.[46] מכאן אפשר להסיק שבזמן שלטונו של אדיפוס על תבי לא היה כל סכסוך בינה לבין ארגוס, ולא זו בלבד אלא שהיחסים ביניהן היו טובים דיָם – גם לקשרי נישואים בין משפחות המלוכה, וגם לכבוד שחָלקו אנשי ארגוס לאדיפוס בהשתתפותם במשחקים שנערכו לכבודו לאחר מותו.
אם כך הדבר ניתן לשאול באיזה שלב הגיע ארגיאה לטקסי הקבורה לכבוד אדיפוס? מארץ' (March) מצאה את התשובה אצל פאוסניאס,[47] המספר שפולינייקס, בנו של אדיפוס, עזב את תבי בזמן שאביו היה עדיין בחיים מחשש שהקללות שאדיפוס הטיל עליו ועל אחיו יתגשמו. הוא הגיע לארגוס, נשא את ארגיאה לאישה, ובהזמנת אחיו חזר לתבי לקבורת אדיפוס אביהם. במהלך ביקור זה רבו האחים, ופולינייקס יצא לגלות (בפעם השנייה) ונעזר באדרסטוס להקמת צבא שיילחם באחיו בתבי.[48]
בפרגמנט נוסף המיוחס להסיודוס[49] מוזכר אירוע כלשהו המתקיים בתבי, ככל הנראה טקס קבורת אדיפוס.[50] נראה שגם על פי פרגמנט זה אדיפוס מת בתבי, וסיבת מותו אינה מוזכרת. נאמר עליו רק שהיה "מלא צער [או כאב]". יש מקום להניח שמדובר בצרות שנכונו לו לאחר מות אמו־אשתו, כפי שסופר באודיסיאה.[51]
 
האפוסים המעגליים
המונח "אפוס מעגלי" מוכר לנו מהמאה הרביעית לפנה"ס, וכוונתו לאוסף של אפוסים קדומים המתוארכים למאה השביעית והשישית לפנה"ס. אפוסים אלו נערכו במאה הרביעית במערך של רצף סיפורי מראשית העולם ועד לסוף תקופת הגיבורים. זהותם של מחברי האפוסים מעורפלת למדי, כמה מהם יוחסו להומרוס וכמה מהם למחברים בלתי מוכרים, וזאת מן הסתם משום שאפוסים אלה שאבו את תוכנם ממגוון של סיפורים מסורתיים שלא זוהו בהכרח עם מחבר יחיד. אך סביר להניח, כפי שגורסים תומכי האסכולה הנאואנליטית, שסיפורים מסורתיים אלה קדמו אף להומרוס, וייחוס חלק מהם אליו חל בשלב מאוחר יותר.[52] מאפוסים אלה, שהיו חלק מן המחזור התבני שהתמקד בריב בין בניו של אדיפוס ובמלחמת השבעה בתבי, שרדו קטעים בודדים, בהם האוידיפודיאה והתבאיס המאזכרים אירועים הקשורים בגורלו של בית אדיפוס. מהטורים המעטים שנותרו לא נוכל לשחזר את השתלשלות המיתוס של אדיפוס במלואו. נוכל רק ללמוד על כמה מוטיבים בולטים שעשויים לגלות איך התקבל המיתוס במאה השביעית־השישית לפנה"ס. ראוי לציין שעצם ההתמקדות בביתו של אדיפוס ובמלחמה בין בניו מעידה על החשיבות הרבה שיועדה למיתוס זה בתקופה קדומה, וזאת כחלק ממחזור האפוסים סביב בית תבי. עוד דוגמה למרכזיות המיתוס אפשר לראות גם באִזכור קטן של אדיפוס באפוס אחר, קיפרייה, שמסופר בו על פגישה בין מנלאוס לנסטור, לאחר שנודע למנלאוס על בריחתה של הלנה עם פריס, והוא החליט עם אחיו אגממנון לצאת למלחמה בטרויה. נסטור מספר לו על אפופאוס (Epopeus) שפיתה את בתו של ליקורגוס (Lycurgus) ובשל כך הוחרבה עירו. וכן מספר נסטור על אדיפוס, על השיגעון של הרקלס, ועל תסאוס ואריאדנה (Ariadne). מוסר ההשכל של הסיפור הראשון ברור; אשר לשאר הסיפורים נראה שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם דוגמאות למערכות יחסים שהסתיימו בכישלון. אם השערה זו נכונה, נוכל להסיק שמחבר הקיפרייה הכיר מוטיב מרכזי בחייו של אדיפוס – נישואיו עם אמו. ייתכן שזה אחד המוטיבים שעמדו במרכזו של המיתוס בגרסתו הקדומה. העובדה שנסטור מציג למנלאוס דוגמה זו כמופת מחזקת את התחושה שהמיתוס של אדיפוס היה מהבולטים שבמיתוסים הקדומים של יוון.
 
אוידיפודיאה
מתוך אפוס האוידיפודיאה, המיוחס למשורר קינאייתון (Cinaethon), נותרו שלושה פרגמנטים בלבד מתוך 6,600 טורים.[53] מתוך קטעים ספורים אלה אי־אפשר לשחזר את גרסת האפוס לסיפור של אדיפוס, אך ניתן לדלות כמה פרטים חשובים. הפרגמנט הראשון נמצא אצל פאוסניאס[54] המצטט את הקטע שהוזכר לעיל באודיסיאה (שיר 11, טורים 271-274):
 
אינני חושב שנולדו לו ילדים ממנה; ועֵד הוא לדידי הומרוס, שכתב באודיסיאה "וראיתי את אמו של אדיפוס, אפיקסטה (Epicaste) היפה, / אשר עשתה מעשה נורא כשבבלי דעת / נישאה לבנה שלה; והוא נשאהּ לאישה לאחר שהרג את אביו; / וזמן מה לאחר מכן [aphar] הביאו האלים את הדברים האלה לידיעת בני האדם". איך הם עשו את הדברים מיד אם אמנם נולדו לאדיפוס ארבעה ילדים מאפיקסטה? הם נולדו מאוריגניאה (Euryganea), בתו של היפרפאס (Hyperphas); וגם המשורר של האפוס, שאותו מכנים אוידיפודיאה, מבהיר זאת.
 
פאוסניאס טוען שלאדיפוס לא נולדו ילדים מאמו אלא מאוריגניאה בת היפרפאס. שתי סיבות הביאו אותו לידי מסקנה זו: האחת נובעת לדעתו מן השימוש במילה aphar, שהוא מפרש אותה כמיד, ומסיק מכך שלא ייתכן שאדיפוס ואמו הספיקו להוליד את הילדים המיוחסים להם בטרגדיה. את הסיבה האחרת מוצא פאוסניאס באוידיפודיאה: "וגם המשורר של האפוס, שאותו מכנים אוידיפודיאה, מבהיר זאת". חיזוק חלקי לדבריו של פאוסניאס נמצא בעוד שני מקורות.
על פי פייסנדרוס (Peisandrus), המחבר ההלניסטי,[55] ארבעת ילדיו המפורסמים של אדיפוס (אטאוקלס, פולינייקס, אנטיגונה ואיסמנה) נולדו מאוריגנה (Eurigane). על פי פריקידס[56] אחרי מותה של יוקסטה התחתן אדיפוס עם אוריגניאה (Euriganeia) בת פריפס, וממנה נולדו לו ארבעת ילדיו. פריקידס מוסיף אף אישה שלישית, אסטימדוזה (Astymedousa) שמה, בת סתנלוס (Sthenelus), שאדיפוס התחתן אתה אחרי מותה של אוריגניאה.[57] אך השם אסטימדוזה היה ככל הנראה שם נוסף, ממקור אחר, לאישה השנייה.[58] פריקידס הוא המקור היחיד המזכיר שני בנים (פרסטור ולאוליטוס) מהזיווג של אדיפוס עם יוקסטה אמו. בנים אלו שייכים ככל הנראה למסורת אפית שעסקה במלחמות בין תבי לאורכומנוס, שכן על פי פריקידס הם מתו בידי המינאים בני אורכומנוס:[59]
 
קראון נתן לאדיפוס את המלוכה וגם את אשת לאיוס, את אמו שלו, את יוקסטה, שממנה נולדו לו פרסטור ולאוליטוס, אשר נהרגו מידי המינאים וארגינוס. ולאחר זמן נשא אדיפוס לאישה את אוריגניאה בת פריפנטוס, וממנה נולדו לו אנטיגונה ואיסמנה, שאותה הרג טידאוס ליד מעיין המכונה עקב כך "איסמנה". וממנה [מאוריגניאה] נולדו לו הבנים אטאוקלס ופולינייקס. אחרי מות אוריגניאה נשא אדיפוס את אסטימדוזה בת סתנלוס.[60]
 
תבאיס
זהותו של מחבר התבאיס אינה ידועה לנו. מחברים רבים תלו את האפוס בהומרוס, ופאוסניאס אף החשיב אותו כאפוס השני במעלתו רק לאיליאדה ולאודיסיאה.
בשני פרגמנטים שנותרו מהתבאיס אנו מוצאים את אדיפוס מקלל את בניו. בפרגמנט הראשון מקדים אתנאיוס (Athenaeus) ואומר שאדיפוס קילל את בניו משום שהגישו לו אוכל בכלים אסורים:[61] "ואדיפוס קילל את בניו בשל גביעים, לדבריו של מחבר התבאיס המעגלית, כי הם הגישו לו גביע שהוא אסר [להגיש בו], ובתוך כך הוא [מחבר התבאיס] אומר" (כאן מביא אתנאיוס את הציטוט מתוך התבאיס):
 
אבל הגיבור הדומה לאלים, פולינייקס בהיר השער, הגיש לאדיפוס תחילה שולחן יפה מכסף שהיה שייך לקדמוס האלוהי; ואחר כך מילא את גביע הזהב הנאה ביין מתוק. אבל כאשר הוא [אדיפוס] הבין (phraste) כי תשורותיו המכובדות של אביו הונחו לפניו, רעה גדולה תקפה את לבו, ומיד הטיל על שני בניו קללות כואבות שלא נעלמו מהאריניה שליחת האלים: שהם לא יחלקו את הירושה בידידות, ושניהם יהיו לעולם שרויים במלחמות ובמאבקים...
 
הפרגמנט השני נמצא בסכוליה (בפרשנות הקדומה) לאדיפוס בקולונוס (נשען על טור 1375), ובו מקלל אדיפוס את בניו על שום העלבון שספג מהם כשהגישו לו את החלק העלוב שבקרבן:
 
אטאוקלס ופולינייקס, שנהגו לשלוח לאדיפוס אביהם את הכתף כחלקו מכל קרבן, שכחו זאת פעם, בין מתוך רשלנות ובין מסיבה אחרת, ושלחו לו את הירך. ואילו הוא, בשפלות ובאופן בלתי אצילי בתכלית, הטיל עליהם קללות מתוך שחש השפלה קשה. כך מדווח מחבר התבאיס: "כשהבין (enohse) שזה ירך, הוא השליכו ארצה ואמר: אוי לי, בניי שלחו בחרפה..."... הוא התפלל לזאוס המלך ולשאר בני האלמוות שבניו יֵרדו לביתו של האדֶס איש בידי רעהו.
 
בפעם הראשונה אנו נתקלים באדיפוס כדמות דוברת, וניתן להתרשם מתחושותיו בנוגע למצבו. עקב יחסם הפוגע של בניו מתעורר החשד כי לפנינו מלך שמעמדו אינו איתן. אין לדעת כיצד הגיע אדיפוס למצב שבניו נוהגים בו זלזול, ואפשר רק לשער שהצרות שהוזכרו באודיסיאה הביאו אותו בדרך כלשהי לסיטואציה שבה הוא מצוי בתבאיס. דה־קוק (de Kock) מציין את חוסר הפרופורציה בין יחס הבנים לבין תגובתו הקיצונית של אדיפוס,[62] ומעלה את ההשערה שהקללות שהוא מטיח בבניו מעידות על רגישות יתר שלו עקב מודעות עצמית לחטא ותחושה של טומאה. אם השערה זו נכונה, טוען דה־קוק, הרי שדמותו של אדיפוס כבר עשתה כברת דרך מעולמו המוסרי של הומרוס, שבו הוא המשיך למלוך בתבי, בלי שסביבתו הקרובה או אנשי תבי ראו במעשיו פשעים הראויים לעונש.[63]
לחיזוק הטענה שאדיפוס של התבאיס הפך לטמא המודע לפשעיו, טוען דה־קוק שאדיפוס גם עיוור ותלוי בבניו. את זאת הוא מסיק מן הפועל phraste (הבין, הבחין) בפרגמנט הראשון, ומן הפועל enohse (הבין, ידע) בפרגמנט השני. אך על סמך שימוש בפעלים אלו לא ניתן לקבוע שאדיפוס עיוור.[64] בה במידה מרחיקת לכת גם הקביעה שאדיפוס נסמך על בניו. השימוש במילה trapezan (שולחן) (שורה ראשונה בפרגמנט הראשון) עשוי לרמז על מעמד דתי־טקסי, בדומה למנהג שיוחס לפולחן הגיבורים, כך שייתכן שלפנינו גיבור שנפגע במסגרת אי־כיבוד טקס פולחני.[65] אכילת בשר מסמלת את שגשוג הבית והקהילה, ופרישׂתו על השולחן משקפת הצלחה כלכלית ופוליטית. נתחי הבשר הטובים מוגשים למכובדים שבמסובים, ובכך ניתן ביטוי מעשי גם להבדלי מעמדות חברתיים. על רקע תרבותי־חברתי שכזה, יחסם של הבנים בהחלט מבטא יחס של זלזול ופחיתות כבוד כלפי אביהם.[66] אך חוסר הפרופורציה לכאורה בין מעשי הבנים לתגובת אדיפוס יכול לנבוע מאי־הבנה של ערכי התקופה הארכאית, וייתכן שהפרשן הקדום השופט את אדיפוס לחומרה עושה זאת לפי מוסכמות זמנו. בהקשר המלא של התבאיס אפשר גם שהזלזול של הבנים באדיפוס היה חמור מכפי שנדמה. למשל, הבנים אולי הפגינו חוסר כבוד כלפי אביהם, ובזאת הפרו ערך חברתי חשוב בחיי היוונים – כיבוד הורים, והסיטואציה שלפנינו היא שיאו של יחס שלילי זה. מכל מקום מתקבל הרושם שהשערות אלה נובעות מן הרצון להתאים את העדויות הקדומות למיתוס למסורת מאוחרת יותר, ולנסות להציג התפתחות מוסרית בדמותו של אדיפוס. אך על סמך פרגמנטים אלה נוכל לזהות בוודאות רק את מוטיב הקללה שהוטלה על הבנים עקב יחסם המזלזל כלפי אביהם ואת תוכנה. בפרגמנט הראשון הקללה נוגעת לריב הבנים על הירושה, ואילו בפרגמנט השני מקלל אדיפוס את בניו שימותו זה מידי זה.
 
הצעה לשחזור המיתוס הארכאי על פי האפוסים העתיקים
  • אדיפוס הרג את אביו והתחתן עם אמו שנישאה לו מתוך אי־ידיעה. 
  • זמן קצר אחרי הנישואים חשפו האלים את הפשעים לפני בני התמותה. 
  • אמו־אשתו (אפיקסטה או יוקסטה) תלתה עצמה מתוך צער, והשאירה לאדיפוס צרות. 
  • אדיפוס נשאר למלוך על תבי, התחתן בשנית עם אוריגניאה או אסטימדוזה, וממנה נולדו לו ארבעת ילדיו: פולינייקס, אטאוקלס, אנטיגונה ואיסמנה. 
  • לאדיפוס נכונו "צרות" שטיבן אינו ברור לגמרי, אך ניתן להניח שהן נגרמו לו משתי סיבות (או שילוב ביניהן): 
  1. א.  הריב עם בניו שהפגינו זלזול באביהם. עקב ריב זה קילל אדיפוס את בניו שהם עתידים למות זה מידי זה במלחמה עקובה מדם. מלחמה זו היתה שנייה בחשיבותה רק למלחמת טרויה.
  2. ב.  רדיפת האריניות של אמו מבטאת תחושת אשמה כלשהי שרדפה את אדיפוס אחרי גילוי המעשים.
  • מכל מקום אדיפוס מלך שנים רבות, ובסוף ימיו מת בתבי ונקבר בכבוד גדול. 
  • טקסי קבורה נערכו לכבודו, ומבקרים מערים אחרות הגיעו כדי לחלוק לו כבוד במותו,[67] ובהם ארגיאה, בת אדרסטוס, מלך ארגוס, רעיית פולינייקס, בנו של אדיפוס, ומקיסטאוס דודה של ארגיאה. 
  • מקיסטאוס מוכר לנו כאחד המנהיגים שכעבור זמן תקף עם פולינייקס את תבי.[68] מעשה זה מעיד אולי על האפשרות שהריב בין בניו של אדיפוס ובין תבי לארגוס התחולל רק אחרי מותו של אדיפוס, ונבע מהקללה שהוטלה על הבנים שנלחמו על רכוש אביהם אחרי מותו. 
 
האפוס הקדום – ממצאים ומסקנות
אדיפוס "הקדום" היה מלך מכובד שמלך בתבי כל חייו ובסופם נקבר בכבוד בעירו. תהפוכות בית המלוכה התבאי וקורותיו של אדיפוס נמנו עם הבולטים שבמיתוסים של יוון הקדומה וזכו להנצחה בשני אפוסים נרחבים. רצח האב והנישואים עם האם מופיעים כבר אצל המחברים הארכאיים. אין ספק שמעשים אלה נתפסו כנוראים ונחשבו לחריגה חמורה מהתנהלות חברתית תקינה, אך עם זאת, ועל אף מיעוט המקורות, מתקבל הרושם שמרכז הכובד של העלילות הושם לא על חומרת המעשים כשהם לעצמם, אלא דווקא על המעשים כגורמים ראשוניים למלחמה בין בניו של אדיפוס. המלחמה בין בניו של אדיפוס, כלומר המלחמה בין תבי לארגוס, היתה כאמור חלק מתכנית אלוהית להשמיד את דור הגיבורים, ובייעודה זה, ובמשתמע גם בהיקפה, היתה שנייה רק למלחמת טרויה.[69] את זאת מספר לנו הסיודוס במפורש, וגם הומרוס רומז על כך, בהזכירו שאדיפוס המשיך לשלוט בתבי כחלק מ"תכנית קטלנית" של האלים. לא נרחיק לכת אם נשער שהאוידיפודאה והתבאיס השלימו זה את זה כשאחד מתאר את השתלשלות האירועים שהובילו למלחמה והאחר את מהלכה.
במסגרת אפוסים אלה ניתן להניח ששלושה דורות לפחות (לאיוס, אדיפוס ובניו) זכו לתיאורים נרחבים שגוללו שלב אחר שלב את קריסת בית המלוכה התבאי עד למלחמה בין הבנים. במסכת זו, שנפרשה על פני כמה דורות, תפסו מעשיו של אדיפוס חלק אחד, אמנם חשוב, בתוך רצף מעלליו של בית המלוכה התבאי. את חטאם של אדיפוס ואפיקסטה מחלישה במידה מסוימת גם העובדה שהם כנראה לא הולידו ילדים – שהזיווג ביניהם לפחות לא הניב פירות באושים. המעשים מתגלים במהרה ומאפשרים לאדיפוס להתחתן בשנית ולהעמיד צאצאים, דבר שמעורר שוב את המחשבה שעיקר הכובד העלילתי הוטל על התוצאות ארוכות הטווח שיבואו לידי ביטוי בעתיד רחוק יותר ובהיקף מלחמתי רחב, שלא לומר אפי, ולאו דווקא על המעשים עצמם ועל השפעתם המידית ומשמעותם המוסרית המצומצמת. היקפן הרחב של ה"צרות" יתברר רק בעתיד, עת יילחמו בניו של אדיפוס על רכושו כחלק מתכנית שנועדה כאמור להשמיד את דור הגיבורים.
אדיפוס כמדומה אינו סובל מיד מגילוי מעשיו. הוא אינו מאשים את עצמו, וגם סביבתו אינה רואה במעשיו עילה מספקת להטלת עונש או להוקעה כטומאה. אך ראוי להפריד בין שני המעשים. כאשר נרצח אב, בן משפחתו מחויב פורמלית לנקום את דמו, או עליו להגיש תביעה משפטית נגד הרוצח (בתקופה הקלסית). אך אדיפוס הוא קרוב משפחתו הקרוב ביותר של הנרצח ולפיכך אין מי שיאיים עליו בנקמת דם. קשה יותר להסביר כיצד טומאה אינה דבקה בו, ולוּ בשל הפגיעה החמורה בקשרי משפחה.[70] הוא ממשיך למלוך בעיר, ובמותו, ככל הנראה בקרב, זוכה לכבוד רב. דלוּת המקורות אינה מאפשרת העלאת השערות הנשענות דיין על שינוי מוסרי או נורמטיבי שחל בחברה ביחס לרצח אב. ייתכן בהחלט שבאפוסים תואר תהליך כלשהו של כפרה או של טיהור (למשל ביציאה לגלות זמנית) שאדיפוס עבר ושלא הגיע אלינו.[71] עם זאת ניכר שגילוי שני המעשים אינו מעורר באדיפוס תחושת אשמה כלשהי, והוא בוודאי אינו מטיל מום בעצמו. גם הסביבה אינה רואה בו אחראי. ואכן אדיפוס ממשיך למשול בתבי ואף מתחתן בשנית.[72]
אשר למשכב עם האם, אמו היא שמקבלת עליה את האחריות לגילוי שהיא נשואה לבנה, ומענישה עצמה בעונש החמור ביותר – מיתה. האומנם השגגה שיצאה מלפני אדיפוס פוטרת אותו מאחריות להם ומעונש? בטווח הזמן המידי נראה שכן, אך חשוב להדגיש, שאף על פי כן אדיפוס עתיד לסבול, וכפי שראינו מחבר האודיסיאה אף ציין זאת פעמיים. הצרות יתממשו ביחס המזלזל כלפיו מצד בניו ובקללה שהוא יטיל עליהם (תבאיס), קללה שאכן תתגשם רק אחרי מותו. אין להקל ראש בסבל שנגרם לאדיפוס מהזלזול שבניו גילו כלפיו בעודו בחיים. כפי שראינו, לחלוקת הבשר היתה משמעות דתית וחברתית עמוקה, וחוסר כבוד של בנים להוריהם נתפס כעברה חמורה מאין כמוה.[73] בחברה השבטית־פטריארכלית הקדומה יחס מזלזל של בנים לאביהם פגע בנורמה חברתית חזקה והמיט קלון על ההורה והבנים כאחד. כך למשל, גם פיניקס מספר לאכילס על הפחד מפני זעמו של אביו אמינטור (Amintor) שקילל אותו בשליחת האריניות, ואף איחל לו שלא יהיו לו בנים.[74]
ואכן, בשתי הפעמים שצוינו (באודיסיאה ובתבאיס) האריניות הן שהוציאו לפועל את זעם ההורים – פעם אחת את זעמה של אמו־אשתו של אדיפוס, ובפעם השנייה את זעמו של אדיפוס על בניו. ראוי לשים לב שבשני המקרים מדובר ב"הפעלת" האריניות עקב פגיעה בהורים, ואין כל הבדל אם האריניות רודפות את מבצע העברה באופן ספונטני בגלל הטומאה (אמו של אדיפוס באודיסיאה) או בעקבות קללה מפורשת (אדיפוס מקלל את בניו בתבאיס).[75] בשני המקרים מדובר בפשעים המאיימים על המבנה המסורתי של המשפחה והחברה, ומערערים על סמכות המשפחה.[76] נראה אפוא שקיים דפוס התנהגות חוזר של פגיעה בהורים בבית המלוכה התבאי כשכל דור פוגע בדרכו במוסד המשפחה. ההשקפה החבויה כאן היא שילדיו של אדם יתנהגו כלפיו כפי שהוא התנהג כלפי הוריו, ומכאן קצרה הדרך לאמונה בקללה תורשתית שתופיע אחר כך (ראה פינדרוס בפרק הבא).[77] לפי זה רווחה גם האמונה בהיפוכה של קביעה זו, דהיינו שלהורים טובים יהיו הילדים הטובים ביותר.[78] אמונה זו כרוכה בקשר בל יינתק בתפישה הארכאית הרואה במשפחה יחידה מוסרית אחידה שחבריה שותפים לאותו גורל לטוב ולרע. הבן יורש את חובותיו המוסריים של האב וגם את חובותיו הכלכליים.[79] כבלי המשפחה (oikos) והשבט חזקים במיוחד בחברה שבה זהותו ומקומו של אדם נקבעים בראש ובראשונה על פי שיוך משפחתי־שבטי. זו גם הסיבה שהחיים שמחוץ למסגרת המשפחתית־שבטית, למשל בגלות, היו משולים כמעט למוות. אחריות אישית של אדם למעשיו תופיע לאחר מכן כחלק מתהליך רחב של שחרור הולך וגובר של היחיד מכוחם של המשפחה והשבט שאיבדו מסמכותם לטובת מוסדות הפוליס המתהווים. כך למשל יעבור מנהג נקמת הדם באתונה מידי המשפחה והשבט לאראופגוס (Areopagus) שיישב כבית משפט לענייני רצח. כך גם עתיד סולון לחוקק חוק ולפיו מי שפוגע בזולתו, שמורה לכל אזרח הזכות לתבוע אותו לדין בשמו של הנפגע. חוק הרומז על כך שקודם לכן הורשו רק מעטים לתבוע, ככל הנראה קרובי משפחה.[80] האפשרות של אדם להגן על עצמו במוסדות משפטיים חלופיים עתידה לשנות גם את היחס הקדום לשפיכות דמים.
[31] Il. 23.677-680 
[32] Cingano, p. 1 
[33] סיכום מקוצר מופיע אצל Cingano, p. 2, note 1. 
[34] Od. 11.271-280 
[35] על פי הגישה הרווחת במחקר שני השמות הם גרסאות שונות העוסקות באותה דמות (Mastronarde, p. 21). 
[36] Dindorfius, I, 11.274 
[37] Od. 11. 275, 279-280 
[38] Op. 156-165 
[39] Nilsson, pp. 108ff. 
[40] Robert, p. 113ff.
[41] Fowler (2000), Pherecydes 3 F95 
[42] על המלחמה בין אורכומנוס לתבי ראה Buck, p. 62. 
[43] Cingano, p. 8; Stesich. PMGF 222 (b), 241 in Hutchinson (2001)
[44] Merkelbach and West, fr. 192 
[45] Cingano, pp. 6-7 
[46] על פי הנבואה הצטווה אדרסטוס להשיא את בנותיו לאריה ולחזיר בר שאותם הוא זיהה עם פולינייקס וטידאוס. ראה E. Ph. 411. 
[47] Paus. 9.5.12-13. על פי Apollod. 3.6.1 פולינייקס עזב את תבי רק לאחר מותו של אדיפוס ולאחר שאטאוקלס סירב להעביר לו את השלטון על פי הסכם הרוטציה ביניהם. במהלך גלות זו הוא הגיע לארגוס ונשא לאישה את ארגיאה בת אדרסטוס. מובן שגרסה זאת אינה תואמת את המסופר בפרגמנט. [חזרה]
[48] March, pp. 134-135, שגם ניסתה להסביר מדוע בחר הפרשן הקדום לציין את שמה של ארגיאה דווקא. אך הצעתה, משכנעת ככל שתהא, ספקולטיבית לגמרי (כפי שהיא מעידה בעצמה). 
[49] Merkelbach and West, P.S.I 131 
[50] West (1985), p. 111, note 187. לא ברור לגמרי האם מדובר בטקס קבורת אדיפוס, שכן אלקמאון המוזכר בטור הראשון מוכר לנו יותר כמנהיג האפיגונים. 
[51] מארץ' העלתה את ההשערה שלפנינו מפגש בין גיבורי ארגוס לתבנים כהקדמה למלחמה העקובה מדם שעתידה להתקיים. ראה השחזור המעניין שלה (גם הוא ספקולטיבי) לפפירוס, March, pp. 136-138. 
[52] Burgess, p. 33; טענתו העיקרית היא שהמסורת העומדת בבסיס האפוסים המעגליים היא קדומה, ולא זו בלבד אלא שהיא גם בלתי תלויה במסורת ההומרית. אמנם האפוסים המעגליים ה"מקיפים" את האפוסים של הומרוס הם פרי התפתחות מאוחרת, אך אין הם מעידים על זמנם הקדום של שירי הומרוס. 
[53] West (2003), IG 14.1292ii 11 
[54] Paus. 9.5.10-11 
[55] Peisander. Schol. Eur. Phoen. 1760=FGrH 16F10; ראה להלן בפרק על הסכוליון. 
[56] Fowler (2000), Pherecydes 3 F95; השווה גם להערת הפרשן הקדום שאוריגניאה היתה אחותה של יוקסטה: Fowler (2000), Pherecydes 3 F95,Schol. Eur. Phoen. 53. 
[57] ייתכן שאסטימדוזה הופיעה גם אצל הסיודוס: fr. 193 M-W; West (1985),pp. 110ff.. 
[58] March, p. 122, note 7; כך למשל מציין הפרשן הקדום את אסטימדוזה כשמה של אשתו השנייה של אדיפוס אחרי יוקסטה: Erbse, I, 4.376. 
[59] 29Mastronarde, p. 22, note 2 
[60] Fowler (2000), Pherecydes 3 F95 
[61] Ath. 465e 
[62] טענה שדן בה בהרחבה לראשונה Robert, pp. 172ff.. 
[63] de Kock (1962), pp. 19-20 
[64] Davies (1989), p. 25; March, p. 126; אדמונדס טוען שלא סביר שיופיע גיבור עיוור באפוס. הוא משווה את המקרה של אדיפוס לפיניקס שבאיליאדה שאינו נענש בעיוורון אלא מקולל על ידי אביו (Il. 9.437-484). לעומת זאת בטרגדיה פיניקס מאת אוריפידס הוא עיוור: Edmunds (1981), p. 232, note 43. 
[65] Edmunds (1985), p. 229, note 31; Gill, pp. 121-122 
[66] Heath, pp. 131-132 
[67] March, p. 123 מביאה עוד דוגמאות: טקסי הקבורה לכבוד פטרוקלוס(Il. 23.257-897), אמארינקאוס (Il. 23.629-646) ואכילס (Od. 24.85-92). 
[68] בהסתמך על גרסה שקדמה לאייסכילוס. פירוט המקורות ראה March, p. 123. [חזרה]
[69] Robert, pp. 120-121 סובר שפעולת השבעה נגד תבי היא המלחמההקדומה ביותר שנשתמרה בזיכרון ההיסטורי (ובזאת הוא מאמץ את גישתו של ויליאמוביץ'), וממקם אותה באלף השני לפנה"ס. 
[70] כעבור זמן יוצג אדיפוס באדיפוס בקולונוס כטמא דווקא, אך נקי מבחינה חוקית. 
[71] בדומה לתהליכי כפרה של גיבורים אחרים. השווה אמפיטריאון שגלה מעירו לאחר שהרג בשוגג את דודו ומצא מקלט בתבי אצל קראון שטיהר אותו מטומאת הדם. כך גם הרקלס מכפר על הרג בני ביתו בסדרת מטלות. וכך גם אורסטס מבקש טיהור בדלפי לאחר שרצח את אמו קליטיימנסטרה. 
[72] השווה גם סיפור אורסטס המופיע באודיסיאה בלא כל הזכרה מצדו של תחושת אשמה. לאחר שהרג את אמו ואת איגיסתוס מאהבהּ הוא אינו נחשב טמא, והאריניות אינן רודפות אחריו. ראה Od. 3. 306-310, שם מסופר שאורסטס אף ערך משתה קבורה לקרבנותיו. על כך ראה Jebb (1907), p. xi, שסובר שהארגיווים “welcomed Orestes as a deliverer, and... did not regard him as resting under any defilement which incapacitated him for religious acts”. 
[73] אחד המאפיינים של דור הברזל, החמישי במניין והגרוע ביותר, הוא יחס מזלזל של בנים כלפי הוריהם: Hes. Op. 185-189. השווה גם שם 331-332: בנים שלא תומכים בהוריהם בזקנתם. עדויות, אמנם מהתקופה הקלסית ובאתונה, על חשיבות יחס הולם כלפי הורים, כולל חוק ספציפי לעניין, ראה אצל Lacey,pp. 116-117; Harrison, pp. 76-78. באתונה אי־כיבוד הורים פסל אדם מלהיבחר לארכון: Arist. Ath. 55.3. [חזרה]
[74] Il. 9.454-455; לבקשת אמו ניסה פיניקס לפתות את פילגשו של אמינטור אביו. באופן הזה קיוותה אמו של פיניקס להרחיק את הפילגש מאמינטור. אמינטור הזועם קילל כאמור את בנו, ובתגובה שקל לשלוף את חרבו ולהרוג את אביו. בסופו של דבר נמלט פיניקס לפתיה (Phthia), שם קיבל אותו פלאוס ועשה אותו מחנך לבנו אכילס. השתלשלות האירועים שמספר פיניקס לוקה בחוסר עקביות ועוררה כמה שאלות: מדוע הגיב פיניקס בקיצוניות רבה כל כך; מדוע קיבל פלאוס את פיניקס הנמלט, שגם אם היה ראוי לרחמים הגיע בנסיבות מבישות למדי. וֶסט העלתה את האפשרות שסיפורו של פיניקס מקפל בתוכו אירוע אחר: סירוסו של פיניקס או הטלת מום אחרת שנעשתה בו. לדעת וֶסט, הטלת המום בפיניקס היתה מוכרת למשורר, אך המעשה בעל האופי הלא נאות לא אִפשר אזכור מפורש. כמו כן וֶסט מזכירה שבמקורות מאוחרים יותר (אוריפידס, מננדרוס), פיניקס נענש בעיוורון. הטלת עיוורון כעונש על התנהגות מינית בלתי הולמת מוכרת בספרות היוונית, וכדוגמה בולטת לכך היא מציינת כמובן את אדיפוס. West (2001), pp. 1-15. השווה גם החרדה של טלמכוס מנקמת אמו: Od. 2.135. 
[75] Parker (1983), p. 200 
[76] וראוי לזכור שמקורן של האריניות בפשע משפחתי של בן כלפי אביו: קרונוס כורת במגל את איברו של אורנוס אביו, ומן הדם השפוך צומחות האריניות. ראה Hes. Th. 178-186. [חזרה]
[77] השווה Pl. Leg. 729c; במונחים מודרניים יותר אפשר לומר שהמעשה שביצע אדיפוס, גם אם לא במודע, בכל זאת הטביע בו את חותמו, ומבחינה זו האריניות של אמו משולות לתחושת אשמה, שהדחקתן תמצא לבסוף שחרור בקללות שהוא יטיל על בניו. 
[78] Dover, p. 91 
[79] Dodds (1951), pp. 333-343 
[80] Lacey, p. 55