מבוא
ספר זה מיועד לכל אישה שהרגישה מוצפת ומותשת מכל מה שהיה עליה לעשות, ועדיין מודאגת שמא לא עשתה "מספיק". למעשה, זאת כל אישה שאנחנו מכירים - כולל אנחנו.
שמענו שוב ושוב את העצה הרגילה: התעמלות, שייקים ירוקים, חמלה עצמית, חוברות צביעה, מיינדפולנס, אמבט קצף, הכרת תודה... בוודאי ניסיתן הרבה מאלה. גם אנחנו. ולפעמים זה עוזר, לפחות לזמן מה. אבל אז לילדים יש בעיות בבית הספר, או שבן הזוג זקוק לתמיכה בתקופה קשה, או שפרויקט חדש נוחת עלינו, ואנחנו חושבות, אני אטפל בעצמי ברגע שאגמור עם זה.
הבעיה היא לא שאנחנו לא משתדלות. להפך, אנחנו משתדלות כל הזמן להיות מה שתובעים מאיתנו להיות, ולעשות את כל מה שכולם תובעים מאיתנו לעשות. ואנחנו ננסה כל דבר - כל שייק ירוק, כל תרגיל נשימה עמוקה, כל חוברת צביעה או קצף אמבטיה, כל סדנה או חופשה שאנחנו מצליחות לדחוס לסדר היום שלנו - כל דבר כדי לעמוד בדרישות של העבודה שלנו והמשפחה שלנו והעולם. אנחנו מנסות לעטות את מסֵכת החמצן שלנו כשאנחנו עוזרות לאחרים. ואז בא עוד ילד עם בעיה, או בוס נורא, או סמסטר קשה.
הבעיה היא לא שאנחנו לא מנסות. וגם לא שאנחנו לא יודעות איך. הבעיה היא שהעולם הפך את ה-"wellness", כלומר את האיזון בין הבריאות הגופנית לבריאות הנפשית לעוד מטרה שכל אחת "חייבת" לחתור אליה, מטרה שרק נשים שיש להן זמן וכסף ומטפלות לילדים ויאכטות ומספר הטלפון של אוֹפּרה יכולות באמת להשיג.
לכן הספר הזה שונה מכל דבר אחר שתקראו על שחיקה. נברר איך יכול ה"וֶלנֶס" לבוא לידי ביטוי בחיים הממשיים שלכן, ונתעמת עם המחסומים שעומדים ביניכן לבין תחושת הרווחה שלכן. נכניס את המחסומים האלה להקשר, כמו ציוני דרך על מפה, כדי שנוכל למצוא שבילים סביבם ומעליהם ודרכם - או לפעמים פשוט נפוצץ אותם לרסיסים.
בעזרת המדע.
מי אנחנו ומדוע כתבנו את הספר הזה
אמילי היא מדריכת בריאות בעלת תואר שלישי ומחברת רב המכר, Come as You Are: The Surprising New Science That Will Transform Your Sex Life (בתרגום חופשי: בואי איך שאת: המדע החדש המפתיע שישנה את חיי המין שלך). במסע ההופעות שלה לקידום הספר, הקוראות סיפרו לה שוב ושוב שהמידע החשוב והמשפיע ביותר בספר לא היה מדע המין, אלא הפרקים על סְטרֶס ועיבוד רגשות.
כשאמילי סיפרה זאת, אמיליה, אחותה התאומה, מנצחת המקהלות, מצמצה כאילו זה דבר מובן מאליו. "כמובן. אף אחד לא מלמד אותנו איך להרגיש את הרגשות שלנו. אותי דווקא לימדו. כל מוזיקאי לומד בקונסרבטוריון לבטא רגשות כשהוא שר על הבמה או עומד על הפודיום. אבל זה לא אומר שידעתי איך לעשות את זה בעולם האמיתי. וכשסוף־סוף למדתי, זה כנראה הציל את חיי," היא אמרה.
"פעמיים," היא הוסיפה.
ואמילי, שנזכרה איך היא הרגישה למראה אחותה הבוכה בחלוק בית חולים, אמרה, "אנחנו צריכות לכתוב על זה ספר."
אמיליה הסכימה ואמרה, "ספר כזה היה עושה לי חיים קלים בהרבה."
והנה הספר.
והוא הרבה יותר מספר על סטרס. למעשה, זהו ספר על קשר. אנחנו בני האדם, איננו בנויים לעשות דברים גדולים לבדנו, אנחנו בנויים לעבוד יחד. על זה כתבנו, וכך כתבנו אותו.
אפיסת כוחות אמוציונלית
כשסיפרנו לנשים שאנחנו כותבות ספר על שחיקה, אף אחת לא שאלה, "מה זה שחיקה?" (על פי רוב הן אמרו, "הוא כבר יצא לאור? אני יכולה לקרוא אותו?") כולנו יודעות באינטואיציה מהי "שחיקה"; אנחנו מכירות את התחושה הזאת בגופנו, את ההתפוררות של רגשותינו כשזה אוחז בנו. אבל כשהרברט פרוֹידֶנבֶּרגֶר טבע את המונח "burnout", ב-1975, הוא הוגדר על פי שלושה מרכיבים.
1. אפיסת כוחות אמוציונלית - העייפות הנובעת מדאגה יתרה שנמשכת זמן רב מדי;
2. דֶפֶּרסונליזציה - התרוקנות האמפתיה, האכפתיות והחמלה;
3. תחושה מופחתת של הישגיות - תחושה בלתי נשלטת של חוסר משמעות: הרגשה שכל מה שנעשה לא משנה כלל.1
בלשון המעטה: השחיקה נפוצה ביותר. עשרים עד שלושים אחוזים מהמורים והמורות באמריקה סובלים מרמות גבוהות עד גבוהות מאוד של שחיקה.2 שיעורים דומים אפשר למצוא בקרב מרצים באוניברסיטה ובקרב עובדי סיוע הומניטרי בארגונים בינלאומיים.3 בקרב אנשי רפואה, אפשר למצוא עד 52 אחוזי שחיקה.4 כמעט כל המחקר על שחיקה מתמקד בשחיקה מקצועית - בפרט ב"אנשים שעוזרים לאנשים", כמו מורות ואחיות - אבל תחום גדל והולך של המחקר מופנה ל"שחיקה הורית".5
בארבעים השנים מאז הניסוח המקורי, נמצא במחקר שהמרכיב הראשון בשחיקה, אפיסת כוחות אמוציונלית, קשור קשר הדוק להשפעות שליליות על בריאותנו, על היחסים שלנו עם אחרים ועל עבודתנו - בייחוד אצל נשים.6
אז מה היא בדיוק "אמוציה", ואיך אנחנו מרוקנים אותה?
אמוציות, ברמה הבסיסית ביותר, כרוכות בשחרור נוירו־כימיקלים במוח, בתגובה לגירויים מסוימים. כשאנחנו רואות בצד השני של החדר אדם שאנחנו דלוקות עליו, המוח שלנו מפריש המון כימיקלים, וזה מעורר שרשרת של שינויים פיזיולוגיים - הלב מאיץ את פעימותיו, ההורמונים זורמים והבטן מפרפרת. אנחנו נושמות נשימה עמוקה ונאנחות. הבעת פנינו משתנה, אנחנו מסמיקות; ואפילו נעימת קולנו נעשית חמימה יותר. אנחנו מתחילות להיזכר בהתאהבות ולדמיין את העתיד, ופתאום אנחנו מרגישות דחף לחצות את החדר ולהגיד הַי. כמעט כל אחת ממערכות הגוף מגיבה למפל הכימי והחשמלי שמופעל למראה אותו אדם.
זאת אמוציה. היא אוטומטית ומיידית. זה קורה בכל מקום ומשפיע על כל דבר. וזה קורה כל הזמן - אנחנו מרגישות אמוציות שונות בעת ובעונה אחת, אפילו בתגובה לגירוי אחד. אולי נרגיש דחף לפנות אל אותו אדם שנדלקנו עליו, אבל בו בזמן נרגיש גם דחף להפנות אליו עורף ולהעמיד פנים שלא הבחנו בו.
האמוציות - אותן תגובות גופניות מיידיות - אם נניח להן, ייעלמו מעצמן. תשומת לבנו תעבור מה"מדליק" לנושא אחר כלשהו, ופרץ ההתאהבות ידעך - עד שאותו מישהו מיוחד מסוים יחצה את דרכנו או את מחשבתנו פעם נוספת. כך קורה גם לכאב המטלטל שאנחנו מרגישים כשמישהו מתאכזר אלינו, או לגל התיעוב שתוקף אותנו בתגובה לריח לא נעים. הם פשוט מסתיימים.
בקיצור, אמוציות הן מנהרות. אם נעבור אותן לכל אורכן, נגיע בסופן אל האור.
התשישות הרגשית מתרחשת כשאנחנו נתקעות בתוך אמוציה.
לפעמים זה קורה פשוט מפני שאנחנו נחשפות למצבים שמפעילים אמוציות - כשהאדם שהתאהבנו בו נמצא שם, כל היום, כל יום, ולו רק במחשבותינו, וכך אנחנו לכודות בכיסופים שלנו עצמנו. או כשאנחנו חוזרות לעבודה המלחיצה שלנו בכל יום ויום. אין פלא ש"מקצועות הסיוע" מתישים כל כך - אנחנו מתעמתות עם אנשים נזקקים, כל יום, יום אחרי יום. אין פלא שההורות מתישה כל כך - מרגע שאנחנו הורים, אנחנו הורים לתמיד. אנחנו תמיד הולכות לאורך המנהרה.
לפעמים אנחנו נתקעות כי איננו יכולות למצוא את דרכנו. הרגשות הקשים ביותר - זעם, אבל, ייאוש, חוסר אונים - עשויים להיות בוגדניים מכדי לעבור אותם לבדנו. אנחנו הולכות לאיבוד וזקוקות למישהו אחר, לנוכחות אוהבת, שתעזור לנו למצוא את דרכנו.
ולפעמים אנחנו נתקעות מפני שאנחנו לכודות במצב שבו איננו חופשיות לעבור דרך המנהרה.
רבות מאיתנו לכודות בדיוק בצורה הזאת בגלל בעיה שאנחנו קוראות לה "תסמונת הנותנת האנושית".
תסמונת הנותנת האנושית
בספר Down Girl: The Logic of Misogyny מתארת הפילוסופית קייט מאן מערכת שבה מצפים ממעמד אחד של אנשים,7 "הנותנים האנושיים" (human givers), להציע את זמנם, תשומת לבם, חיבתם וגופם מרצון ובשלווה, למעמד אחר של אנשים, "בני אנוש" (human beings). 8
מהמונחים האלה משתמע שחובתם המוסרית של בני האנוש היא להיות אנושיים או לבטא את אנושיותם, ואילו חובתם המוסרית של הנותנים האנושיים היא להעניק את אנושיותם לבני האנוש.
בחיי היומיום, הדינמיקה סבוכה ומעודנת יותר, אבל בואו נדמיין את גרסת הקריקטורה: הנותנות האנושיות הן ה"כפופות האוהבות והקשובות" לבני האנוש.9 תפקידן של הנותנות הוא לתת את כל אנושיותן לבני אנוש, כדי שאלה יוכלו לממש את אנושיותם במלואה. מהנותנות מצפים לוותר על כל משאב או כוח שברשותן - העבודה שלהן, האהבה שלהן, הגוף שלהן.
הנותנות האנושיות חייבות, תמיד, להיות יפות, שמחות, רגועות, נדיבות ורגישות לצרכים של אחרים, כלומר אסור להן לעולם להיות מכוערות, כועסות, מתוסכלות, שאפתניות או קשובות לצרכים שלהן עצמן. הנותנות לא אמורות להזדקק לשום דבר. אם הן מעזות לבקש, או - בשם אלוהים - לתבוע משהו, הן יפרו בכך את תפקידן כנותנות והן עלולות להיענש. את הנותנת אפשר להעניש, להשפיל ואפילו להרוס גם אם היא לא כנועה ומתוקה מספיק כשהיא נותנת לבן האנוש את מבוקשו.
אם היה עלינו לתכנן מערכת שתביא לשחיקה של מחצית האוכלוסייה, לא היינו יכולים לבנות משהו יעיל יותר.
אפיסת כוחות אמוציונלית מתרחשת כשאנחנו תקועות בתוך אמוציה ולא מסוגלות להתקדם לאורך המנהרה. בתסמונת הנותנת האנושית, אסור לנותנת לגרום אי־נוחות לאיש בגלל משהו מסובך כל כך כמו אמוציות, וכך הנותנות לכודות במצב שבו הן אינן חופשיות להתקדם לאורך המנהרה. הן אפילו עלולות להיענש על כך.
הגוף שלנו, עם האינסטינקטים שלו לשימור עצמי, יודע ברמה מסוימת שתסמונת הנותנת האנושית הורגת אותנו אט־אט. לכן אנחנו מנסות מיינדפולנס ושייקים ירוקים וטרנדים של טיפול עצמי בזה אחר זה. אבל האינסטינקט הזה של שימור עצמי נאבק בתסמונת הטוענת בתוקף ששימור עצמי הוא אנוכי, אז המאמצים שלנו לטפל בעצמנו עלולים בעצם להחמיר את המצב בכך שאפילו ניענש עוד - מהעולם או מידינו שלנו - כי איך העזנו?
תסמונת הנותנת האנושית היא המחלה שלנו.
הספר שאתן קוראות הוא המרשם שלנו.
מבנה הספר
חילקנו את הספר לשלושה חלקים. חלק I הוא "מה שאתן לוקחות איתכן".
בסרט "מלחמת הכוכבים" אפיזודה V: האימפריה מכה שנית, לוק סקייווקר רואה מערה מפחידה. הוא מסתכל בבעתה על הכניסה ושואל את יודה, "מה יש שם?"
יודה עונה, "רק מה שאתה לוקח איתך."
החלק הפותח של הספר מסביר מהם שלושת המשאבים הפנימיים שאנחנו נושאות איתנו כשאנחנו יוצאות למסעה של הגיבורה שלנו: מעגל התגובה לסטרס, "המוניטור" (המנגנון של המוח ששולט באמוציית התסכול) ומשמעות בחיים. לעתים קרובות אנחנו חושבות בטעות שהמשמעות היא "הדבר שנמצא בסופה של המנהרה," אבל זה לא כך. המשמעות טמונה בשאלה מדוע אנחנו הולכות לאורך המנהרה, בלי קשר למה שאנחנו מוצאות בצד השני. (אזהרת ספוילר: המשמעות טובה בשבילנו.)
מה שמביא אותנו לחלק II, החלק שאנחנו קוראות לו "האויב האמיתי".
זה אזכור לסרט "משחקי הרעב", שבו כופים על קאטניס אוורדין להשתתף ב"משחק" שמארגנת ממשלה דיסטופית בדיונית, משחק שבו עליה להרוג ילדים אחרים.
המנטור שלה אומר לה, "זכרי מיהו האויב האמיתי." אלה לא האנשים שהממשלה רוצה שהיא תהרוג ושמנסים להרוג אותה. האויבת האמיתית היא הממשלה שארגנה את כל המערכת הזאת מלכתחילה.
תוכלו לנחש מיהו האויב האמיתי בספר הזה?
[מוזיקה מפחידה ברקע] הפטריארכיה.
רוב ספרי העזרה העצמית לנשים מדלגים על הפרק הזה ודנים רק בדברים שהקוראות יכולות לשלוט בהם, אבל זה כמו ללמד מישהו את האסטרטגיה הטובה ביותר לניצחון במשחק בלי להזכיר שהמשחק מכור. למזלנו, כשאנחנו מבינות איך המשחק מכור, אנחנו יכולות להתחיל לשחק על פי הכללים שלנו עצמנו.
ואז חלק III - המסקנה המרגשת - שהוא מדע הניצחון במלחמה נגד "האויבים האמיתיים" האלה. מתברר שיש דברים מסוימים וממשיים שאנחנו יכולות לעשות בכל יום ויום כדי להתחזק ולכבוש את האויב.
אנחנו קוראות לחלק הזה "וקס־און, וקס־אוף" (למרוח, לנגב).
בסרט "קראטה קיד", מר מיאגי מלמד את דני לַארוסו קראטה, ותוכנית האימונים כוללת משימות שונות כמו להבריק את מכוניתו בשעווה.
"למרוח," אומר מר מיאגי ומסובב את כף ידו בכיוון השעון. "לנגב," הוא אומר ומסובב את כף ידו השנייה נגד כיוון השעון, ומוסיף, "אל תשכח לנשום." הוא מטיל על דני גם לשייף את רצפת העץ של המרפסת ולצבוע את הגדר ואת הבית.
למה הוא מטיל עליו משימות בנאליות חוזרות כאלה?
מפני שבתוך המשימות הבנאליות נמצאות תנועות התגוננות שעוזרות לנו להתחזק במידה מספקת כדי להגן על עצמנו ועל האנשים שאנחנו אוהבים, וגם להשלים עם אויבינו.
"למרוח, לנגב" זה מה שיעשה אותנו חזקות יותר. קשר, מנוחה וחמלה עצמית.
לאורך הספר נעקוב אחרי סיפוריהן של שתי נשים: ג'ולי, מורה מותשת בחטיבת הביניים שגופה יתמרד נגדה ויאלץ אותה להקדיש לו תשומת לב; וסופי, מהנדסת שמחליטה לא להיכנע לפטריארכיה. שתי הנשים האלה הן תרכובות: הן מורכבות מחלקים של עשרות נשים אמיתיות, כמו סרט קולנוע שהורכב מאלפי תמונות כדי לספר סיפור. אנחנו משתמשות בטכניקה הזאת גם כדי להגן על זהותן של הנשים האמיתיות, וגם מפני שמבנה סיפורי כזה יכול להסביר את המדע טוב יותר מכפי שיכולות להסביר אפיזודות נפרדות. התחקיר לא יכול לטפל בחוויות ובהתנסויות של כל אישה, אבל אנחנו מקוות שהסיפורים האלה ימחישו לכן איך ניסיון של כל אחת הוא ייחודי, ובעת ובעונה אחת, גם אוניברסלי.
וכל פרק מסתיים ברשימת אמ;לק. אמ;לק הוא ביטוי אינטרנטי, ראשי תיבות של "ארוך מדי; לא קראתי". אם אתן כותבות פוסט של חמש מאות מילים בפייסבוק, או הערה מרובת פסקאות באינסטגרם, ייתכן שמישהו ישיב, "אמ;לק". רשימות האמ;לק שלנו מכילות את הרעיונות שאתן יכולות לחלוק עם החברה הטובה כשהיא מתקשרת אליכן בדמעות, העובדות שאתן יכולות להשתמש בהן כדי להפריך מיתוסים, כשהם עולים בשיחות, והמחשבות שאנחנו מקוות שיבואו אליכן כאשר המוח הדוהר מדיר שינה מעיניכן בלילה.
אזהרה אחת או שתיים בנוגע למדע
בספר הזה אנחנו משתמשות במדע ככלי שיעזור לנשים לחיות חיים טובים יותר. פנינו לתחומי מדע שונים, ובכללם מדעי המוח, פסיכו־פיזיולוגיה, פסיכולוגיה חיובית, אתולוגיה, תורת המשחקים, ביולוגיה חישובית ורבים אחרים. אז הנה כמה מילות אזהרה על מדע.
מדע הוא הרעיון הטוב ביותר שהגתה האנושות אי־פעם. זאת דרך שיטתית לחקור את טבעה של המציאות, לבחון ולהוכיח רעיונות או להפריך אותם. אבל חשוב לזכור שהמדע בסופו של דבר הוא דרך שתכליתה לטעות. כלומר, כל מדען מנסה (א) לטעות קצת פחות מהמדענים האחרים שקדמו לו, בכך שיוכיח שמשהו שהם חשבו לנכון, בעצם איננו כזה. (ב) לטעות בדרך שניתנת לבדיקה ולהוכחה, כך שהמדען הבא יטעה קצת פחות. המחקר הוא תהליך מתמשך של למידת דברים חדשים שחושפים עוד מן האמת, ובאופן בלתי נמנע מגלה כמה טעינו בעבר. והוא לעולם אינו "נגמר". לכן, בכל פעם שנקרא כותרת כמו "מחקר חדש מראה..." או "המחקר האחרון מגלה...", נקרא אותו בספקנות. מחקר אחד אינו זהה להוכחה נחרצת. בספרנו אנחנו מתכוונות להשתמש ברעיונות שמוכרים כבר עשרות שנים וקיבלו חיזוק מגישות רבות. ואף על פי כן, המדע אינו מציע אמת מושלמת, אלא רק את האמת הטובה ביותר שיש. המדע, במובן מסוים, אינו מדע מדויק.
אזהרה שנייה: המחקר במדעי החברה נעשה בדרך כלל באמצעות מדידה של המוני אנשים והערכת המידה הממוצעת של כל האנשים האלה - מפני שאנשים שונים זה מזה. כשמשהו נכון לגבי קבוצה מסוימת של בני אדם - למשל, שגובהן של נשים אמריקאיות בממוצע הוא מטר שישים ושלושה - אין פירוש הדבר שזה גובהה של כל אחת ואחת בקבוצה. אז אם נפגוש אישה אמריקאית שגובהה אינו מטר שישים ושלושה, היא לא מייצגת שום טעות, היא פשוט שונה במקצת מהממוצע. וגם אין כאן טעות של המדע; נכון שגובהן של נשים בממוצע הוא מטר שישים ושלושה - אבל זה לא מספר לנו דבר על כל אישה שנפגוש. לכן, אם נקרא בספר איזו עובדה מדעית שמתארת "נשים" אבל לא מתארת אותנו, אין פירוש הדבר שהמדע טועה או שמשהו לא בסדר אצלנו. בני אדם שונים אלה מאלה, והם משתנים. המדע הוא כלי קהה מכדי לאמוד במדויק את מצבה של כל אישה ואישה.
אזהרה שלישית: המדע הוא עסק יקר, לעתים קרובות, ומי שמשלם תמורתו יכול להשפיע על התוצאות ולהחליט אם לפרסם אותן או לא. עם כל התלהבותנו מפרקטיקות מבוססות־מדע, חשוב לזכור מאין באות הראיות האלה, ומדוע אולי לא נראה ראיות סותרות.10
למדע יש מגבלה ספציפית רביעית שכדאי להזכירה בספר על נשים: כשמאמר מחקרי אומר שהוא חקר "נשים", כמעט תמיד הכוונה למי שנולדו בגוף שלמראהו אמרו המבוגרים מסביב, "זאת בת!" והן גוּדלו כבנות ובגרו כנשים שחשות בנוח בזהות הפסיכולוגית הזאת ובתפקיד הפסיכולוגי של "אישה". ישנם בני אדם רבים שמזדהים כנשים, ושבשבילם לפחות אחד מהדברים האלה אינו נכון, וישנם בני אדם רבים שאינם מזדהים כנשים, ושבשבילם אחד או יותר מהדברים האלה נכון. בספר הזה, כשאנחנו משתמשות במילה "אישה", אנחנו מתכוונות על פי רוב ל"בני אדם שמזדהים כנשים", אבל חשוב לזכור שכשאנחנו מתארות את המדע, אנחנו מוגבלות לנשים שזוהו בלידתן כנשים, כי אותן על פי רוב חקרנו. (מצטערות.)
ובכן, אנחנו מנסות להתבסס על מדע ככל שנוכל, אבל אנחנו מודעות למגבלותיו.
וכאן נכנסת האמנות לתמונה.
קסנדרה קליר, מחברת ספרי מדע בדיוני, כותבת, "בדיוֹן הוא אמת, גם אם אינו עובדה." לכן אנחנו מספרות סיפורים - ולמעשה, המחקר מצא שאנשים מבינים מדע טוב יותר כשהוא מודגם בסיפור! אז לצד מדעי המוח וביולוגיה חישובית נדבר על נסיכות דיסני, דיסטופיות מדע בדיוני, מוזיקת פופ ועוד, כי הסיפור מגיע למקומות שהמדע לא יכול להגיע אליהם.
הינשוף והגבינה
הנה מחקר אמיתי שמדענים אמיתיים ערכו באמת.11
המשתתפים במחקר קיבלו כמה מבוכים - רק קווים על נייר - ונאמר להם שהמשימה היא להעביר את העכבר המצויר מצד אחד של המבוך לצדו השני. בגרסה אחת של המבוך, ינשוף ריחף מעל הדף בניסיון לצוד את העכבר. בגרסה שנייה המתינה לעכבר פרוסת גבינה ביעד שלו.
איזו קבוצה השלימה את המבוך מהר יותר, זאת שנעה לקראת הגבינה, או זאת שנמלטה מהינשוף?
קבוצת הגבינה. המשתתפים שראו בדמיונם את הפרס המצפה להם, אפילו פרס קל כמו גבינה מצוירת, השלימו יותר מבוכים ובמהירות רבה יותר, מאלה שברחו ממצב לא נוח, ואפילו קל כמו איום של ינשוף מצויר. זה הגיוני מאוד כשחושבים על כך. אם ננוע לעבר מטרה נכספת ספציפית, תשומת הלב שלנו תתמקד בתוצאה היחידה הזאת. אבל כאשר נברח מאיום, כמעט לא משנה להיכן נגיע בסוף, כל עוד המקום יהיה בטוח מהאיום.
מוסר ההשכל מהסיפור הזה הוא: אנחנו נשגשג כשיש לנו מטרה להתקדם לקראתה, לא סתם מצב שלילי שננסה להתרחק ממנו. אם נשנא את מי שאנחנו, הדחף הראשון שלנו יניע אותנו, בדרך כלל, לברוח ללא מטרה מהינשוף של הנסיבות הנוכחיות שלנו, מה שעלול להוביל אותנו למקום לא טוב בהרבה מהמקום שהתחלנו בו. אנחנו זקוקות למשהו חיובי לנוע לעברו. אנחנו זקוקות לגבינה.
ה"גבינה" בספרנו אינה רק להרגיש פחות מותשות ושחוקות, או פחות מודאגות שמא איננו עושות "מספיק". הגבינה היא התעצמות - להרגיש שאנחנו חזקות מספיק להתמודד עם כל הינשופים והמבוכים וכל דבר אחר שהעולם זורק עלינו.
ההבטחה שלנו היא זו: בכל מקום שאתן נמצאות בו בחייכן - בין שאתן נאבקות בתוך בור של ייאוש או מחפשות דרך החוצה, ובין שאתן מסתדרות מצוין ורק רוצות כלים כדי להתחזק עוד יותר - תמצאו משהו חשוב בדפים האלה. אנחנו נציג לפניכן ידע מדעי שמוכיח שאתן נורמליות ושאינכן לבד. נציע לכן כלים מבוססי־ראיות שתוכלו להשתמש בהם במאבקכן ולחלוק אותם עם אנשים אהובים שנמצאים במצבים דומים. נפתיע אתכן בידע מדעי שסותר דעות מקובלות שהאמנתן בהן כל חייכן. ונעניק לכן השראה וכוח ליצור שינוי חיובי בחייכן ובחיים של מי שאתן אוהבות.
כתיבת הספר הזה העניקה לנו את כל הדברים האלה - היא הראתה לנו שאנחנו נורמליות ושאיננו לבד, לימדה אותנו מיומנויות חשובות שנוכל להיעזר בהן בהתמודדויות שלנו, וגם הפתיעה והעצימה אותנו. הכתיבה כבר שינתה את חיינו, ואנחנו חושבות שהיא תשנה גם את חייכן.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
