צורתה של משפחה

19 במאי, 2015, 05:59

אישה צעירה, מרחפת על הגבול שבין גיל ההתבגרות לבגרות, צועדת. היא חוצה ערוגת סלעים, המסמנת את הגבול בין קצה המדרכה העירונית לבין חוף הים. היא לבושה בגדים צחים כשלג, כצבע עננים, כצבע שום־דבר. רגליה יחפות. היא אינה נושאת דבר בידיה.

היא פוסעת לאיטה, בכוונה, לעבר האוקיינוס השקט, אף כי אין בידיה דבר מהדברים הרגילים שיש בידי מי שעושים זאת בשעה זו של היום — לא חכת דיג, לא גלשן, לא חליפת צלילה.

השעה היא שעת בוקר מוקדמת, זמן קצר אחרי עלות השחר. השמש מתחילה לצבוע את קו האופק בגוני כתום, אך האוויר עדיין קריר.

באחד הבתים הניצבים בקצה הצוק המשקיף אל החוף, מקיץ משנתו איש זקן ומדליק את האור במטבח. הוא מהרהר בשאלה אם יקיצה בשעה שכוחת אל זו מדי בוקר היא ברכה או קללה. זו אמנם שעה שלווה ורגועה, אבל אין דבר שגורם לו לחוש יותר בודד בעולם.

כמנהגו מדי בוקר, הוא ממלא את הקומקום מברז הכיור ואגב כך מציץ החוצה מהחלון האחורי. רק מעטים נמצאים בחוץ בשעה הזאת, בדרך כלל רק אצן מזדמן או אדם המטייל עם כלבו. הבוקר הוא משגר מבט בוחן יותר. הוא ממצמץ בעיניו, ושב ופוקח אותן כדי לוודא שהמראה שנגלה לו אכן אמיתי.

היא נראית כמעט כמו פטה מורגנה, האישה הצעירה הלבושה לבן. לרגע, בגלל שערה המשוך לאחור על עורפה בפקעת רפויה, נדמה לו שזו אשתו המנוחה שחזרה כדי לראותו. חרף העובדה שהמחשבה לגמרי לא הגיונית, היא מעלה חיוך על פניו.

כשהמים גולשים מעבר לשפתי הקומקום הוא מתעשת. מהזווית הזאת הוא מבחין עכשיו בגון עורה הזיתי, בפניה הצעירות. היא פוסעת בכוונה תחילה אל תוך הגלים הגועשים. משהו אינו כשורה: אישה צעירה, לבדה, בלבוש מלא, על החוף בשעה כזאת. הוא מניח את הקומקום בתושבת, מרים את שפופרת הטלפון שבמטבח ומחייג למשטרה.

 הבית

1 | קָרינָה
2007

קָרינָה ישבה מחוץ לחדרו של המנהל ובעטה ברגליה בספסל העץ. היא ידעה שהרעש מעצבן את פקידת הקבלה, שהרימה מדי פעם את עיניה ושיגרה לעברה מבט מתרה מעבר לדלפק הגבוה. זה לא הזיז לקרינה. מה עוד יכול לקרות לה? היא כבר ממתינה במשרדו של המנהל; אימה נקראה לבוא. הדבר המנחם היחיד בכל המצב שנוצר היה שפְּרֶם לא היה כאן איתה. אם המזל לצידה, אז הוא נמצא בחוץ, משחק בכדור עם שאר תלמידי כיתה א'.

עשרים דקות קודם לכן, בתחילת הפסקת הצהריים, טיפסה על מתקן הסולמות עם חברתה הטובה ביותר איזי, וראתה את פרם יושב ליד שולחן האוכל בצד השני של חצר בית הספר. אחיה הצעיר, שבדרך כלל נהג להתרוצץ עם חבריו בהפסקת הצהריים, ישב כפוף בפינת השולחן ומעליו התנשא ילד גדול יותר. קרינה חצתה את החצר, וכשהתקרבה זיהתה שהילד הוא ג'ייק פּוֹטָאש מהכיתה שלה.

"אוף, זה מה־זה מסריח!" ג'ייק צבט את חוטמו והצביע על מכל המתכת של אחיה. הוא היה מלא באורז וקארי ירקות. "תעיף ממני את החרא הזה!" הוא בעט בשולחן, מזעזע את המכל, וגורם לפרם המבוהל להחליק על הספסל כדי להתרחק ממנו.

קרינה צעדה אל השולחן מתודלקת בזעם ובאינסטינקט הגנה, ואחזה במכל. "עוד פעם אחת תציק לאחי," ירקה את המילים, "אני אהרוג אותך." הבעת הלגלוג לא משה מפניו של ג'ייק; קרינה לא עצרה לחשוב, אלא הניפה את זרועה והשליכה לעברו את המכל. ג'ייק שחרר צעקה כשהמכל התנגש חזיתית בפניו, וקארי נזל על לחיו. קרינה לטשה בו עיניים כשמָחה את פניו. ג'ייק זיהה ככל הנראה את הזעם בעיניה, כיוון שחרף האבסורד באיומה של ילדה רזונת בת אחת־עשרה על הבריון הכי גדול בבית הספר, הוא הסתפק ביריקה על הקרקע ושעט לדרכו.

עוד בטרם הספיקה קרינה לבדוק מה מצבו של פרם, הגיעה במרוצה מורה משגיחה, קצרת נשימה. "ראיתי את זה, העלמה אוֹלָנדֶר. להשליך חפץ על מישהו? את הולכת ישר למשרד המנהל." קרינה לא הספיקה לנסות להסביר, והמורה כבר אחזה בזרועה ומשכה אותה לעבר הכניסה לבניין. פרם, שהמשיך לשבת על הספסל, הרים אליה את מבטו בפנים רטובות מדמעות. בעודה נגררת בזרועה לבניין, נגעה באצבע ידה החופשית באפה והוא החזיר לה בתנועה דומה — האיתות החשאי המחבר ביניהם.

כשפרם החל ללמוד בשנה שעברה בגן החובה הצמוד לבית הספר היסודי שבו למדה קרינה, הוא העריץ את אחותו הגדולה וכפועל יוצא מכך גם את חברותיה. הוריה שמחו על כך ששני הילדים לומדים באותו מתחם שבו קרינה תוכל להשגיח עליו. פרם היה מאוד לחוץ באותו יום ראשון שבו הראתה לו קרינה את המקום והצביעה על החצר שבה תראה אותו בהפסקת הצהריים. "תראה, אתה מת על מתקני סולמות!" פרם חייך אליה, ואז כרך את זרועותיו סביב גופה וחיבק אותה חזק. "בסדר, בסדר," היא אמרה והתנתקה מעליו לפני שמישהו הספיק לראות. "אתה ילד גדול עכשיו." היא נגעה קלות בקצה אפו. "אתה תהיה בסדר. אני מבטיחה." הוא הנהן בכובד ראש, הניח את אצבעו על אפו ואחר כך על אפה.

קרינה עצמה התקשתה להסתגל לבית הספר, בעיקר כי לא היה בו אף אחד כמוה. היו שם ילדים לבנים, ילדים סינים, ילדים הודים וקבוצת דוברי הספרדית. אבל השילוב הייחודי בתוויה של קרינה — עור חלבי שזוף, עיניים כהות, שיער גלי וסמיך ואף מודגש — גרם לה להרגיש שאינה שייכת לשום קבוצה. ולא שנתקלה ביחס משפיל, אבל לפעמים הרגישה כמו חידה הדורשת פענוח. בפעם הראשונה שאביה בא לאסוף אותה מאימון כדורגל, נעצו ההורים האחרים מבטים מבולבלים באיש בעל עור הפנים החיוור והמנומש שנופף לה מהמכונית. הם ניסו להבין מה הקשר בין הגבר לבין הילדה. אחת האימהות אף עצרה אותה בדרכה מהמגרש כדי לוודא שקרינה מכירה את הגבר שבמכונית, ובכך הסבה את תשומת ליבה לשוני החיצוני ביניהם. שמה רק החמיר את המצב. מקור שמה במילה הלטינית קָרוס — carus — שפירושה "אהבה", ובשפה ההינדית פירושה "פרח", "טוהר" או "תום". הוריה נמשכו למשמעויות השם בתרבויות שונות; הם מצאו בו ביטוי לשני המוצאים האתניים שלהם, שהתמזגו בילדה אחת. כשהייתה צעירה יותר קיבלה קרינה את ההסבר שלהם, אבל עכשיו התרעמה על הצורך לחזור ולהסביר את שמה לכל אחד.

פרם היה בעל שילוב אחר של תווים: היה לו גון עור בהיר, שיער חלק ודק, וריסיו הארוכים והכהים נראו תמיד כאילו עוגלו במתכוון ונמשחו בשכבה עבה של מסקרה (בזבוז מוחלט על בן, לדעתה של קרינה). אנשים הופתעו תמיד לגלות שהם אחים, ואף כי לעיתים היו רגעים שבהם התאוותה מאוד לבטל את הקשר הזה, התעצבה כשמישהו הגיב בחוסר אמון. קרינה ופרם היו החברים היחידים במועדון של עצמם גם אם איש לא האמין שמקומם ביחד.

עכשיו הרימה פקידת הקבלה של בית הספר את ראשה, והתבוננה בקרינה מעל משקפיה הקטנים הנתונים במסגרת מתכת דקה, מחוברים לשרשרת שהייתה תלויה על צווארה. "אימך תהיה כאן בעוד עשרים דקות בערך, אז חכי בסבלנות," היא אמרה בחיוך קפוץ. כשהאישה פנתה אליה, הפסיקה קרינה לנדנד את רגליה לרגעים אחדים ואז חזרה לנענען.

קרינה למדה להיזהר מאנשים, בעיקר כאלה שנהגו בה בסקרנות. למזלה, לא נזקקה לחברים רבים; הייתה לה איזי. איזבל דֶמֶטְרִי, ילדה בעלת שיער כהה ועיניים גדולות, איתרה אותה בכיתה א' — היא ניגשה אל קרינה בנדנדות והכריזה שהן יהיו חברות, כי לשתיהן היו שקיות אוכל סגולות זהות. איזי הייתה ילדה עשויה ללא חת, כיפית, ולא ממש התייחסה לבנים שתמיד סבבו סביב. יותר מכול היא אהבה סוסים. פעמיים בשבוע נסעה אחרי הלימודים לאורוות, לרכוב על פוני בשם מר צָ'אקְלְס שחלקה עם אחרים, כי הוריה אמרו שיקר מדי לקנות סוס. קרינה אהבה להצטרף אל איזי ולצפות בה מנהלת את בעל החיים הגדול, שניהם שקועים באינטראקציה דוממת ועדינה שבה כל אחד ענה על צורכי השני. חיבה יתרה גילתה קרינה לדומיניק, כלב התערובת האפור — פודל וקוקר ספנייל — של משפחת דמטרי, שנהג לישון מצונף לרגלי מיטתה של איזי וללכת בעקבותיהן בסבלנות מחדר לחדר, בלי שום סיבה נראית לעין למעט רצונו להישאר בקרבתן. דומיניק עשה רושם של יצור טוב ונאמן, אחד שאפשר לסמוך עליו בצורה הכי פשוטה שיש, ודאי בהשוואה לאנשים רבים שהכירה. קרינה יכלה לסמוך על פרם, על הוריה, על איזי ובעלי החיים שלה, וזה הספיק לה.

ג'ייק פוטאש לא נשלח למנהל, וקרינה ידעה איך התקרית נראתה בעיני המורה המשגיחה. לכן ידעה מה לומר כשנקראה אל תוך משרדו של המנהל. "ג'ייק הציק לאחי. פרם בסך הכול בן שש ואני הגנתי עליו."

המנהל הסיר את משקפיו. "קטטות אינן הדרך לפתרון סכסוכים, קרינה. גברת קריימר הייתה במקום; היא יכלה לעזור לך."

קרינה הנהנה והשפילה את מבטה אל ידיה. היא לא הזכירה את הערותיו של ג'ייק, או את העובדה שהעלבונות שהטיח היו בסך הכול בוטים יותר מאלה של ילדים אחרים, ששאלותיהם היו לעיתים פוגעניות לא פחות. באותו רגע נפתחה הדלת ואימה נכנסה לחדר. כשקרינה ראתה אותה, שולי חולצתה מציצים מחגורת מכנסיה ומצחה חרוש קמטים, היא הרגישה צביטת חרטה ראשונה בגלל המצב. המנהל ביקש מקרינה להסביר את התקרית באוזני אימה, שישבה וידיה שלובות בחיקה, שריר פועם בלסתה.

"זו הפרת המשמעת הראשונה שלה," אמר המנהל, "ולכן תירשם הערה בתיק שלה, והיא תצטרך להתנצל בפני התלמיד האחר. אבל בכך זה יסתיים. והיא כמובן, תצטרך לעזוב את בית הספר לשארית היום."

אימה התנצלה בנימוס, והודתה למנהל מבלי לתת ולו מבט אחד בקרינה. במכונית לפתו ידיה בחוזקה את ההגה, והיא נהגה לאורך כמה רחובות בטרם דיברה. "קרינה, אין לי מושג מה קורה איתך. להיות מעורבת בקטטות בבית הספר?"

"אימא, הוא לעג לפרם. הילד הזה הקניט את פרם בגלל שהוא... שונה." בעודה מדברת, כבר ידעה שאימה לא תבין. הוריה לא השתייכו למועדון שלה ושל פרם.

אימה הציצה במראה האחורית ועברה נתיב כדי לפנות. "את צריכה להיות גאה בתרבות ההודית שלך. תלמדי את הילד ההוא, ספרי לו על כל ההישגים של ההודים — המצאת המתמטיקה והשחמט, מאות שנים של מסורת, שירה, מוזיקה."

לפעמים, כשאביה נעדר מהבית לנסיעות עסקים, בקעה מוזיקה הודית משונה מחדר השינה שהואר במנורת לילה אחת בלבד. אימא ישבה בעיניים עצומות, הניעה את ראשה לקצב המוזיקה, ועל פניה נסוכה שלווה שלא ידעה בחיי היומיום עם משפחתה. הדבר הטריד את קרינה, זה שאימה צריכה להיות בעצם במקום אחר כדי להיות עד כדי כך מאושרת, במקום שאליו אינה יכולה לקחת אותם.

"את לא מבינה," מלמלה קרינה. "את אף פעם לא מבינה."

"סליחה?" אימה הסבה אליה את פניה וירתה לעברה מבט מצמית. "מה אמרת?" מבטה שב אל הכביש. "את יודעת שאני סומכת עלייך שתהיי אחות טובה לפרם, מודל לחיקוי בעבורו. את לא יכולה להיות אלימה, קרינה. את יותר חכמה מזה."

קרינה שמרה על שתיקה, ובהתה בחנויות ובשלטים שעל פניהם חלפו. היא ידעה שהגישה של אימה, להגן בגאווה על התרבות ההודית, הייתה רק מתסיסה עוד יותר את ג'ייק פוטאש. אם התקרית הייתה משודרגת בסולם החומרה של אימה לדרגה שמצדיקה את עירוב אביה בפרשה, קרינה ידעה כי תגובתו ודאי הייתה שונה. הוא היה מתקשר להוריו של ג'ייק ונכנס בהם — בביקורת על כישורי ההורות הלקויים שלהם שהיה משמיע בקול מתון ובאיומים על בנם אם משהו דומה יקרה שוב בעתיד. אחר כך היה נפגש עם מנהל בית הספר ומגיש תלונה במשטרה. הוא היה חורך את האדמה סביב ג'ייק פוטאש והמשפחה שממנה בא כדי לבודד אותו בפחדו. האסטרטגיה הזאת עשויה לעבוד, ואם הדברים יחמירו היא עשויה לשקול לספר לאבא.

אבל אחרי יום התקרית בחצר, שבמהלכה הרגישה קרינה כאילו כוח חיצוני כלשהו השתלט עליה וזעם ואנרגיה זרמו בעורקיה, ג'ייק פוטאש אף פעם לא חזר להציק לה או לאחיה פרם.