הורות אינטימית

פרק 1

זעקת ההורים
קריעת ים סוף / נעם חורב
כל אדם
קרע מתישהו את ים סוף
כל אדם
עמד פעם חשוף
מול גלי הסערה,
לבדו על הסירה.
כל אדם נלחם מתישהו על חייו
כאילו אין ברירה.

מבוא

גידול ילדים הנו האתגר הקשה ביותר העומד בפני הורים. אין הורה שלא עמד מול אתגר הורות לפחות פעם בחייו, וישנם הורים שעומדים מול אתגר זה יום יום, כמו הורים לילדים עם לקויות למידה והפרעות קשב והיפראקטיביות, הורים לילדים עם הפרעות התנהגות — התנהגות מוחצנת, תוקפנית, אלימה, הורים לילדים ממשפחות גרושות, הורים לילדים עם מחלות כרוניות, הורים לילדים עם קשיים חברתיים — מופנמים, ביישנים, חרדים, הורים לילדים מחוננים ועוד. ילדים עם קשיים כאלו מציבים בפני ההורים אתגרים מורכבים ומעמידים אותם יום יום במבחן. "אין לנו שליטה בהמון דברים אבל יש לנו שליטה על היחסים בבית", אומרת עינת נתן בספרה הנפלא "חיימשלי: ילדים ספור אהבה" (2018). נכון, אהבה היא היסוד החשוב ביותר במערכת יחסים בין הורה לילדו, אבל לפעמים ההורים אינם שולטים גם ביחסים. רגשות בלתי ברורים, חוויות עבר והווה, תפיסות מוטעות והעדר מיומנויות אינם מאפשרים לאהבה לבוא לידי ביטוי. ספר זה מטרתו להרחיב את שליטת ההורה ביחסים עם ילדו ולאפשר לאהבה להיראות ולפרוח.

הורים לילדים עם אתגרים מיוחדים מדברים:

"אני רואה אותו מתמודד בקושי עם השיעורים והוא רק בכיתה ג', אני יודעת שיהיה עוד יותר קשה. זה שהוא חווה קושי גומר אותי. אני מנסה לגונן עליו כל הזמן והוא נשען עלי. אני דואגת ופוחדת" (אם לילד עם לקויות למידה). 
"אני מתבייש שלילד שלי יש הפרעת קשב וריכוז, לא משלים עם זה. אני שומר בסוד את העובדה שהוא מקבל ריטלין, אפילו מהמשפחה הקרובה. אני כועס עליו כל הזמן, וכשאני מנסה לעצור בעצמי מלהתפרץ עליו אני נחנק" (אב לילד עם הפרעות קשב והיפראקטיביות).
"אני מתביישת בילד שלי, נמנעת מלהיפגש עם אנשים כי אני נבוכה ממה שעובר להם בראש. כשאני הולכת אתו ברחוב אני פוחדת ממה שאחרים יגידו לנו, אני שונאת אותם" (אם לילד נכה).
"הילד צריך חום אבל אני לא יכול לתת לו. אני בא אליו בדרישות, מפעיל לחץ ופחות ברגשות. אני יודע מה צריך לעשות אך עושה את ההפך, והילד בורח ממני, מרוב ייאוש אני אפילו מכה אותו אבל אח"כ כועס מאוד על עצמי" (הורה לילד עם הפרעות התנהגות). 
"אני בפירוש אמא לא טובה! אני מתפרצת וכועסת והילד המום ממני. אני לא יכולה לשמוח אפילו כשנותנים לו מחמאה" (אם לילד עם אלרגיות).
"אני לא קיימת בבית, אף אחד לא שם לב אלי גם כשאני מתפרקת. אני מרגישה כמו פרה חולבת. רוצה שיבינו גם אותי ויחבקו אותי, אני לבד בעולם" (אם לילד ממשפחה גרושה). 

ויש גם קונפליקטים ומתחים בין ההורים שלכל אחד מהם אישיות שונה ותגובות אחרות, לעיתים מתנגשות:

"אני אומר דבר אחד והיא אחר, אין תיאום בינינו והילד מבולבל" (אב לילד חולה סוכרת). 
"כשאני מאבד את הסבלנות היא כועסת במקום לקחת פיקוד על המצב ולשחרר אותי" (אב לילד עם לקויות למידה).

זעקת ההורים מעלה מגוון של רגשות קשים הקשורים לתפקודם ההורי. הם כועסים, מתביישים, מאוכזבים, מתוסכלים, דואגים וחרדים. מעניין שהם לא מתייחסים למצבים קשים או לקונפליקטים עם הילדים, אלא לרגשות שמלווים אותם. נראה שמה שמטריד את ההורים ביותר הוא תפיסת ההורות הכושלת ולא הקושי עצמו. "איך זה שילד בן שש מכתיב לנו את החיים בבית ואנחנו שני מבוגרים עומדים חסרי אונים מולו?" זועק אב אחד. "אני נכנעת לה כל פעם ואח"כ כועסת על עצמי", אומרת אם אחרת. נראה שההורים משוועים לעזרה עבור עצמם, הם צריכים להשתחרר מהלחץ, לשנות את תפיסת הילד והלקות, להבין טוב יותר את עצמם ואת ילדם. כדי להבין את ההורים עלינו להבין תחילה את האתגרים הממשיים העומדים בפניהם. 

אני פותחת בדוגמה של ילדים עם לקויות למידה והפרעות קשב והיפראקטיביות מכיוון שהם מהווים את המספר הגדול ביותר של ילדים שמופנים לקבלת עזרה פסיכולוגית. עם ילדים אלו והוריהם הנחינו את המספר הגדול ביותר של קבוצות רגשיות, ואותם ליווינו במחקר רב. בהמשך אביא דוגמאות מתחומים נוספים שבהם טיפלנו במשך השנים. 

האתגר ההורי בהקשר לילדים עם לקויות למידה
שני גורמים עיקריים מקשים על ילדים עם לקויות למידה (ילדים אלה מהווים 15-12 אחוזים מאוכלוסיית התלמידים) להגיע להישגים האקדמיים של בני גילם: 
גורמים קוגניטיביים ונוירולוגיים — אי יכולת לקרוא, לכתוב או לחשב.
גורמים פסיכולוגיים נלווים — למשל, תחושת כישלון, תחושת מסוגלות עצמית נמוכה, דימוי עצמי לימודי ירוד, רמת חרדה גבוהה וציפיות נמוכות מהם (Grigorenko et a., 2020). 

עודד הוא דוגמה לתלמיד כיתה ה' עם לקות לא מאובחנת שמפתח תופעות פסיכולוגיות נלוות. 

עודד סיים זה עתה את כיתה ה' וקיבל תעודה ללא ציונים, בה היה כתוב לאורכה "פרא אדם". כשנשאל מדוע קיבל תעודה כזו השיב: "המורה לא יכולה לקרוא את כתב ידי, לכן היא לא קוראת את המבחנים שלי". הוא הוסיף ואמר שהמורה אינה אוהבת אותו, מאשימה אותו בכל דבר ושולחת אותו מהכיתה לעיתים קרובות. כשנשאל אם הוא אכן מפריע בכיתה אמר: "כן, יותר טוב שיחשבו שאני מופרע מאשר מטומטם".

עודד מרגיש שלהיות מטומטם זה הסטטוס הגרוע מכול. הפער בין האינטליגנציה הגבוהה שלו להישגיו הלימודיים הנמוכים אינו נתפס בעיניו. העובדה שהוא וגם הוריו ומוריו אינם מבינים את בעייתו, מובילה אותו לייאוש. ואולי יש גם מעט מהנקם בלהיות מופרע ולהפריע למורה שאינה אוהבת אותו. מנגד, גם התעודה שהמורה בחרה לתת לו מעידה על מידה של נקמה גם מצִדה. נראה, שמתנהלת מלחמה סמויה בין המורה לתלמיד. בין שיחסה של המורה הוא עובדה אובייקטיבית או נמצאת בעיני המתבונן, היא אינה תורמת לרגיעה של הנער. אם לשפוט על פי התעודה הייחודית שעודד קיבל, יש להניח שהעובדות נכונות במידה מסוימת, אך הפגיעה בדימוי העצמי של התלמיד חוסמת כל ניסיון להתאמץ להתגבר על הקשיים האובייקטיביים. גרוע מזה, הנער מרגיש דחוי, מה שמאשר לו את התחושות שלו כלפי עצמו ומגביר את חוסר הביטחון שלו. יש להניח שגם עמיתיו אינם עיוורים ליחסי מורה-תלמיד אלו ומושפעים מהתדמית שהמורה גיבשה עבורו. ההורים — שני אקדמאים — גם הם אינם מבינים כיצד ילד אינטליגנטי כמו עודד לא מצליח לכתוב משפט שהמורה תוכל לקרוא. הם בטוחים שהוא עושה הכול בכוונה להציק, מסבירים את התנהגותו בתפיסה הרווחת של "ילד סנדוויץ''' וכועסים עליו דרך קבע. הם לא מפסיקים להשוות אותו לשני אחיו המוצלחים, וכך הוא קונה לעצמו מעמד מיוחד, "הכבשה השחורה" במשפחה. לימים, הוסבר להוריו שהילד סובל מלקות שניתן לטפל בה, הנער הפך לתלמיד טוב, סיים תואר שני במוסד יוקרתי ומצליח מאוד בחייו המקצועיים. עודד היה ילד עם לקות למידה קלה, ללא הפרעות קשב והיפראקטיביות, ובכל זאת, קשייו הלימודיים לוו בקשיים רגשיים והתנהגותיים בגלל התסכול שהוא וסביבתו הקרובה חוו.
בית-הספר הוא המקום שבו תלמידים עם לקויות למידה חווים את מרב הקשיים וצוברים את מרב התסכול שהוא ואנשים בסביבתו הקרובה חוו. הם מוכשרים ויצירתיים ואילו הסביבה משדרת להם שהם נחותים ופגומים. 

היטיב לתאר זאת אלי אליהו בשירו "איגרת אל הילדים" (2018).

אני כותב אל המעתיקים
אל הלוחשים בחשש זה אל זה
אל החורטים את אהבתם על השולחנות 
אל המאחרים. 
אל אלה שבוהים מבעד לחלונות. 
בשביל אלה ששוכחים את המחברות. 
בשביל מי שנרדם על מושבו.
בשביל אלה שלא יודעים את התשובות.
בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה
בשביל אלה שתמיד יושבים בקצה. 
בשביל זה שקם פתאום ויוצא.

מורים לא תמיד יודעים לאבחן את הלקות. פעמים רבות הם מאשימים את הילד בחוסר מוטיבציה, מערבים את ההורים ומסירים אחריות מהילד, כפי שעולה מהמקרה הבא:

רינה השתתפה בקבוצה ייעוצית של מורות והעלתה בפני הקבוצה את הבעיה של שי, תלמיד כיתה ב' שלא רכש עדיין מיומנות קריאה. "יידעתי את ההורים וביקשתי אבחון מהשירות הפסיכולוגי לפני חודשים רבים, וכלום לא קורה". "מה בדיוק מצבו?" שאלו אותה בקבוצה, ותגובתה הייתה — "לא יודעת, בשבילי הוא כמו רהיט בכיתה, אני הסרתי ממנו כל אחריות". הקבוצה האיצה בה לבדוק את מצבו. לאחר שבוע חזרה ודיווחה לקבוצה בזו הלשון: "תתפלאו, הילד קורא ומבין את הנקרא, הייתי ממש מופתעת". בהמשך, לאחר חקירה מעמיקה יותר התברר שנוצר קרע בין המורה לאם התלמיד בגלל תלונות של האם, ולכן המורה החליטה להתעלם מהילד. 

מסתבר שהסיבה האמתית להתעלמות המורה מהילד הייתה העלבון שחשה המורה בעקבות תלונת האם. יש להניח שהתנהגות המורה לא הייתה משתנה ללא הבנה מעמיקה של מניעי הקונפליקט. 

האתגר ההורי מול ילדים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות 
רבים מהילדים עם לקויות למידה סובלים גם מהפרעות קשב והיפראקטיביות. מצבם של ילדים עם הפרעות קשב והיפראקטיביות (10-5 אחוזים מאוכלוסיית התלמידים) בעייתי עוד יותר. הקשיים שלהם נובעים מסיבות אורגניות וגנטיות (Sonuga & Halperin, 2010) והם מתקשים לשלוט בהתנהגותם. בהשוואה לילדים ללא הפרעות קשב והיפראקטיביות, הם מפתחים יותר בעיות רגשיות, התנהגות מוחצנת או מופנמת, מצבי רוח, עצב, חרדה ודיכאון בהשוואה לילדים ללא הפרעות קשב והיפראקטיביות (Al Yagon et al., 2016; Nelson, 2011; Shaw et al., 2014; Weiner et al., 2016). הקושי לווסת רגשות ותפיסה מוגבלת של המציאות החברתית, גורם להם גם בעיות חברתיות (MacConauhly et al., 2011). הם סובלים מתחושת בדידות ונוטים יותר להשתמש בחומרים מסוכנים (Molina et al., 2013). אף שרמת האינטליגנציה שלהם לא נופלת מבני כיתתם, בתחום הלימודי הישגיהם נמוכים יותר והם נוטים יותר לנשור מהלימודים (Barkley, 2020).