פתח דבר
בסוף חודש ינואר 2020, ליוויתי במשך מספר ימים קבוצת מטיילים ישראלים שירדו מאוניית התענוגות ״דיימונד־פרינסס״. יומיים אחרי שנפרדנו, הודיעו בחדשות שעל האונייה היה נוסע מהונג קונג שחלה בקורונה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו על וירוס הקורונה, שפרץ לראשונה בעיר ווהאן שבסין.
התקשורת בישראל רעשה סביב חמישה עשר הישראלים שהיו על האוניה, לאחר שמשרד הבריאות היפני החליט להשאיר על סיפון האונייה את כל הנוסעים בבידוד של שבועיים. המהלך שהתקבל ביפן בדממה, עורר בהלה בישראל, וכל המטיילים שהיו אמורים לטייל בתקופת פריחת הדובדבן, יצרו קשר וביקשו לבטל את הזמנתם. זו הייתה אמורה להיות השנה הכי פורייה שלנו בעסק, במיוחד בשל האולימפיאדה שתוכננה להתקיים ביפן באותו הקיץ.
החלל שנפער פתאום בחיי העמוסים הפך לאתגר שדרש מענה והרגשתי שהנה, קיבלתי מהיקום מתנה נהדרת — לעצור הכול, לשבת ולהגשים חלום ישן שבער בי ולהשלים את סיפורי שהתחיל לפני 29 שנים: ביום בהיר אחד החלטתי לעזוב את הארץ ואת הכל מאחור ולצאת אל הלא נודע.
את ההחלטה הזו, שיצאה מ"הבטן", קיבלתי ביום הולדתי ה-24, מבלי שידעתי אז עד כמה משמעותית היא תהיה להמשך חיי. באותו יום הודעתי על התפטרות מעבודתי כפקידה בחברת בנייה, מכרתי את מכונית הסיטרואן שלי, ועליתי על טיסה לתאילנד.
