צ'אדור נוטף מי גשם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צ'אדור נוטף מי גשם
מכר
מאות
עותקים
צ'אדור נוטף מי גשם
מכר
מאות
עותקים

צ'אדור נוטף מי גשם

4.6 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 146 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 26 דק'

ריטה

ריטה יהאן-פרוז (נולדה ב-24 במרץ 1962), המוכרת בשמה הפרטי ריטה, היא זמרת, פזמונאית ושחקנית ישראלית. את דרכה המוזיקלית החלה בשנת 1978 בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי, ופריצתה החלה בלהקה הצבאית "צה"ל 80" בשנת 1980. בסוף 1985 יצא לתחנות הרדיו השיר הראשון של ריטה, "בגידה", שהלחין רמי קלינשטיין למילים של יעל טבת. באפריל 1986 הוציאה את אלבומה הראשון, שנקרא בפשטות "ריטה". בשנת 1986 השתתפה במחזמר "גבירתי הנאווה". בשנת 1987 הוציאה ריטה את האלבום Breaking Those Walls. במרץ 1988 הוציאה את אלבומה העברי השני, "ימי התום". בשנת 1989 השתתפה בסרט הקולנוע "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב". ריטה נשלחה לייצג את ישראל באירוויזיון 1990 שנערכה ביוגוסלביה, עם השיר "שרה ברחובות" שהלחין רמי קלינשטיין למילים של צרויה להב. בשנת 1992 השתתפה ריטה בהצגה "אילוף הסוררת". בסוף שנת 1994, שש שנים לאחר אלבומה הקודם, חזרה ריטה עם אלבומה השלישי, "אהבה גדולה". בשנת 1995 השתתפה ריטה בדיבוב סרט האנימציה "פוקהונטס".

בשנת 1999 הוציאה ריטה אלבום כפול בשם "תפתח חלון". בשנת 1999 הוקרן בערוץ 2 סרט תעודי על חייה של ריטה, "חודאדד - סיפורה של ריטה". בשנת 2000 הוציאה ריטה את אלבומה השני באנגלית, "Time for Peace". במרץ 2003 הוציאה ריטה את האלבום "חמצן". בינואר 2008 הוציאה ריטה את האלבום "רמזים", בהפקתו המוזיקלית של עברי לידר.

ביולי 2008 במסגרת תוכנית סיום העונה של חדשות הבידור Y בעשר, הוכתרה ריטה כאשת השנה בעקבות ההצלחה הגדולה והשינוי בחייה האישיים והמוזיקליים. בסוף אותה שנה נבחרה ריטה לזמרת השנה בארבעה מצעדי תחנות רדיו שונים. כמו כן, פורסם כי "רמזים" הוא האלבום הנמכר ביותר בישראל בשנת 2008 ושהיא האמן המושמע ביותר ברדיו בישראל בשנת תשס"ח.

ביוני 2010 יצא לאור ספר ילדים פרי עטה, "הלב של שירז". בספטמבר 2011 זכתה ריטה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הקצרים בסן פרנסיסקו על הופעתה בסרט "בן חוזר הביתה". בדצמבר 2011 הוציאה ריטה את אלבומה "השמחות שלי". במאי 2015 הוציאה אלבום בין-לאומי בשם "Heaven Sent". בשנת 2018 הופיעה בתפקיד הראשי בסדרה "מלכות"; היא שרה את שיר הנושא שלו "נפרדנו כך", קאבר לשיר של אבנר גדסי. 

בשנת 2021 הוציאה את ספרה השני, "צ'אדור נוטף מי גשם" בהוצאת מודן.

מקור: ויקיפדיה
https://bit.ly/3QkKzS7

תקציר

הסיפורים היפהפיים של ריטה הם סיפורי משפחה נודדים. בין טהראן של עידן שחלף, על שכונותיה ופרווריה, לישראל של שנות השבעים, ארץ העולים והמהגרים. שמועות חמקמקות, התלחשויות בסתר וחלומות שהמציאו את עצמם מוצאים את מקומם בסיפורים. בכולם תוססים חיים של אהבה וקושי, פגיעות אנושות, חסד וצחוק.
 
ריטה מכירה את גיבוריה לפרטי פרטים. דודה גוֹלנאר, המלאך המושיע; נאהיד בת החמש–עשרה, שצחוקה מבעבע כמו חופש; אבא, אימא, האחיות וריטה עצמה; שֵדֵי הבית הנוראים והרוכלים שחטפו אותה ברחוב; המהפכנות הציונית של אבא, המחלה, אהבתו לשש–בש ולשירה פרסית; דיירי הבלוק ברחוב ביאליק ברמת השרון; שלוש החברות הטובות, עם חלומות הזוהר והחזרות לפני עצי הפרדס; ומה זה בשבילה, בשביל ריטה, לשיר.
בקול ספרותי רב–הבעה והומור היא פורשת עלילות בתשוקה, מתבוננת בהן כמו מבעד לעינית קלידוסקופ וממשיכה לגלות בהן עוד ועוד.
 
מאז פריצתה לתודעת הקהל ב–1986, ריטה יהאן-פרוז, מהאהובות בזמרות הארץ, משתייכת לפנתיאון הזהב של המוזיקה הישראלית.
 
צ´אדור נוטף מי גשם הוא ספרה השני. קדם לו ´הלב של שירז´, ספר לילדים, שתורגם וראה אור באנגליה, ארצות הברית ויפן.

"מבעד לחלון אני נאחזת בענפי עץ התות, משתלשלת ויורדת לחצר. בשתיקה, משתדלת לא להשמיע כל רחש, אני צופה בדָריוּש כשהוא מטפס על הסולם וממנו למרפסת וממנה אל הגג. לבוש בפיג´מת הפסים שלו, יחף, הוא מהלך על גגות בתי השכנים לאורו של הירח, עיניו פקוחות לרווחה אבל תודעתו ישנה."

"האוטובוס נוסע כבר שעות ארוכות. מישהו קורא, "הנה!" וכל הנוסעים מזדקפים ומקרבים את פניהם אל החלון. אני נמתחת למעלה ומרימה את ראשי. גם אני רוצה להשקיף על המראה המפתיע של כחול וטורקיז עז שנמתח מקצה לקצה, מתחת ליריעת השמיים. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הים."

פרק ראשון

חתונה


ביום החתונה של נאהיד וסמואל התיישבה נָנִיגָ'אן, אם החתן, על הסירים העצומים שעמדו על רצפת המטבח. נחושה כאפָּהּ הנשרי, הדביקה את ישבנה הזעום על מכסה הסיר של הפּוֹלוֹ הָבִיג' לוּבּיָה, תבשיל האורז שפוזרו בו בנדיבות גזר ולוביה. את רגל ימין הניחה על מכסה סיר הבשר, שהתבשל שעות ארוכות בכל סוגי העלים הירוקים, הלימונים הקטנים המיובשים והשעועית האדומה - הגוּרְמָה סָבְּזִי, וברגל שמאל חסמה את הגישה אל המעדן האמיתי, קציצות הבשר ברוטב אגוזים טחונים ורסק רימונים, הפֶסֶנג'וּן. היא החליטה לשבת שם עד סוף הערב. היא תבטל את החתונה!

נניג'אן סירבה לקום גם כאשר בני המשפחה, כל אחד בתורו, נכנסו לדבר על ליבה, מי בדברי טעם של היגיון ומי בתחנונים, כשהם מבקשים להסביר לה שהאורחים כבר כאן, רובם הגיעו מרחוק, וכולם רעבים ועייפים וכבר מאוחר מדי להתחרט. החופה הרי נערכה, הכתובה נחתמה והכול כבר חוקי וסגור. בסלון הבית ניסו האורחים לפצות על קריאות הרעב שעלו מבטנם כשטעמו מסוגי הסָבְּזִי השונים, מורטים בנימוס ממגש עלי הירק הרעננים. אבל טעם המנטה המדגדג על קצה הלשון רק הגביר עוד יותר את התשוקה לאוכל האמיתי.

גופה של נניג'אן קטן ממדים, תנועת עיניה מהירה, שערה שהקדים להלבין אסוף מתחת למטפחת פרחונית. אף על פי שמלאו לה רק חמישים שנה נראתה מבוגרת מכפי גילה, עור פניה מקומט כקפלי בד פְּליסֶה. אישה צמוקה, אפשר להרים אותה מהסירים בלי טיפת מאמץ, בהינף יד אחת, אבל מפאת כבודה איש לא העז.

הכלה, נָאהִיד, בת חמש־עשרה, ישבה בסלון, מסתירה את הבלבול והמבוכה מתחת לריסים הארוכים, לא לגמרי מבינה מה קורה סביבה, אבודה בין האורחים והמארחים, בין המרכלים למודאגים. שמלתה הלבנה, הפשוטה, ארוכת שרוולים, מכופתרת עד קצה צווארה, מקנה לה מראה נזירי וזך, ובכל הלובן הזה בוהק שחור שערה.

כמה ימים לפני החתונה לקח אותה סמואל לחנות שמלות הכלה שבבזאר הבדים וקנה לה את שמלת הכלה שמצאה חן בעיניה ביותר. והבוקר הביא אותה למספרה, שיעשו לה שם עם רולים גלים בשיער ויעגלו לה את הפוני.

את ההינומה קיבלה מבת דודתה גוֹלי. ומכיוון שתמיד הייתה יצירתית, ומשום שאהבה את השחקניות מהוליווד ושאבה מהן תעוזה אופנתית, ליפפה את קצות ההינומה כפרח אלגנטי, ובסיכת שיער הצמידה אותו לראשה.

יפה עד כאב היא נאהיד, ואולי גם זאת סיבה לכך שנניג'אן מתבצרת על הסירים ושותקת כל הערב, ובתוכה מהומה. בעצם גם היא לא יודעת את פשר הסיבה להתנגדותה. הרי היא עצמה הכירה לסמואל את הנערה, היא נתנה להם את ברכתה, אבל עכשיו היא מתחרטת. אולי כי הנערה הזאת חטפה מהר מדי את ליבו של בנה, אולי כי היא יתומה מדי, ואולי בגלל הזיק שבעיניה, שהיא, אימו של החתן המאוהב, מבחינה בו בבירור. זיק הסקרנות, התאווה לחיים. הנערה לא מודעת לדבר, אבל הזקנה יודעת מה כל זה טומן בחובו: רק צרות.

את סעודת החתונה החליטו לערוך אצל קרובי משפחה שפתחו את ליבם ואת ביתם. כשהיא יושבת על כיסא הכלה המקושט, שוטט מבטה של נאהיד בין קומץ האורחים שלה, אלה שהגיעו בשבילה, לכבודה. רק לעיתים נדירות זכתה נאהיד להתכנסות משפחתית שכזאת. אביה, שמאז מות אימה לא גידל אותה, והם כמעט ולא נפגשו, השאיר בבית את אשתו הטרייה, השלישית, והציג כאן נוכחות מופגנת. אחיותיה הגדולות, שנישאו כשהיו נערות רכות, הגיעו הערב עם בעליהן, חובקות ילדים ותינוקות. באו גם גוֹלי בת דודתה וכמה דודים ודודות, ביניהם דודה גוֹלְנָאר האהובה, אחות אימה המתה, ובא דָרְיוּש שלה, אחיה הצעיר, היחיד שידע עד כמה היא בודדה ומבוהלת.

סמואל החתן הוא גבר נאה וגבוה כבן עשרים ושמונה, שערו ושפמו נוטים אל הכתום. בכל אותה עת עמד ושתק באיפוק אלגנטי. רק ידיו הרועדות מרמזות על סערת ליבו. צנום מעט, משכיל ודעתן, לבוש בחליפה מחויטת. לא מזמן חזר משהות של שלוש שנים בארץ זרה. ושם בארץ ההיא, עם תרבותה המערבית, ארץ ישראל, כבר טעם מכל סוגי הנשים. עם בוא החורף הוא חזר לטהראן, ולפני כמה חודשים פתח כאן בעיר מכבסה עם פָרָאג'וֹלָה, חברו מילדות. שניהם קיוו שהמכבסה תשגשג ותניב להם רווחים יפים.

זאת הייתה אימו שהבינה שהגיע הזמן. הילד מתקרב לשנתו השלושים ולה יש משימה. היא כרכה סביב גופה את הצ'אדוֹר, יריעת הבד שהיא מתכסה בה כשהיא יוצאת מהבית, הלכה עם בנה אל סמטאות דָרָוְוזֶה שֶמרוּן - השכונה העממית, הפשוטה - והראתה לו את הנערה שייעדה לו.

נאהיד, בת החמש־עשרה, ישבה עם בת דודתה גוֹלי על שפת המדרכה. על גבה ילקוט ילדותי של בית ספר בצבע בורדו דהוי, והיא נוגסת בתאווה בחתיכת לחם כאילו היא צלע טלה. היא צחקה. צחוק כזה סמואל לא שמע מעולם. הייתה בו שמפניה של חגיגות, והוא פרץ, התגלגל, מבעבע כמו חופש, שום דבר לא מחניק אותו. במרחק כמה צעדים ממנה סמואל הרגיש שהלב שלו משתנה, מעתיק אל תוכו את דמותה. הוא לעולם לא יהיה עוד כפי שהיה.

בדרכם סיפרה לו אימו שהנערה יתומה מאם, והיא חיה עם אחיה בחדר קטן שאחד מהדודים שלהם פינה להם בחצרו. אבל עכשיו אי אפשר היה לשמוע שום רמז ליתמות בצחוק הנערה. סמואל חשב, כמה כבד ומסורבל הכול לעומתה.

"לאבא שלה יש להקת חתונות," אמרה לו אימו, "והוא מין ארטיסט שכזה. הוא נשוי פעם שלישית, הפעם לרקדנית בטן מוסלמית, והם גרים מאחורי בית הקפה והתיאטרון שלהם. אבל," הוסיפה בשמץ של שביעות רצון, "אמרו לי שאחיותיה של נאהיד נשואות לחתנים ממשפחות טובות, ואין להן שום עניין עם האבא והדרך שבה הוא מנהל את חייו."

נניג'אן דיברה, מנסה להתעלם מרעד החרדה שהתעורר בה. "אם היא תמצא חן בעיניך, נלך ונבקר את הדוד שלה ונבדוק אותה יותר מקרוב." קולה הדהד באוזני סמואל, כאילו היא כלל לא לידו. הוא הביט בנערה. שלף מכיסו חפיסת סיגריות, הצית אחת, שאף ושאב ממנה מכובדות גברית וענה, "אפשר."

שקטים הלכו הביתה. כל אחד מהם שרוי בעולם אחר. רגליה הזעירות של נניג'אן טופפו בסמטאות הצרות בקלילות שניחנים בה רק אנשים נמוכים ודקים, שכאילו נושאים את עצמותיהם בלבד. לא היה לה מושג שכל צעד של בנה ההולך לצידה כבר מחפש את דרכו אל הנערה עם ילקוט בית הספר הדהוי על הגב.

 

והערב, ערב החתונה של נאהיד וסמואל, התבצרה נניג'אן על הסירים במטבח וסירבה לקום. האורחים, שלא אכלו כל היום ושמרו את תאבונם למטעמי החתונה, הבינו שלא יזכו להם והתחילו פורשים. הם נישקו לחתן ולכלה ובירכו אותם בברכות המסורתיות: "שתזכו להזדקן ביחד; שלא יתמעט צילו של כל אחד מכם מעל ראשו של השני; שתחגגו ביחד את חתונות הנינים שלכם." הפרידה מריחות האורז והתבשילים קשתה עליהם ובבטנם המו קרקורי הרעב.

הכלה השתוקקה להחזיק בידו של אחיה דריוש, לספוג עוד קצת מחומו המוכר, אבל ידעה שכאשת איש עליה להיראות בוגרת ועצמאית. היא נשמה נשימה כבדה, ארוכה, שהמועקה קטעה בפעימות קצובות, וחיכתה לראות מה יקרה.

עדיין במטבח, אחרי שאחרון האורחים עזב את הבית, נניג'אן חשה פתאום את עינויי ישבנה שנצרב קודם מלהט הסיר. היא אמרה בליבה שהאדם הבא שיבוא לשכנע אותה לקום, יצליח במשימתו. היא תיכנע לו. אבל אף אחד לא הגיע. בני המשפחה אספו בשקט מובס את הכוסות והקערות הריקות, והחזירו את הצלחות וכלי האוכל שלא היה להם שימוש אל תוך קופסאות הקרטון ששאלו מהדודים. נניג'אן הנשכחת התחילה להבין עד כמה היא עצמה רעבה. אילו כבודה לא היה חשוב לה מכול, ודאי הייתה נענית ללחשי הריחות שחוררו את קיבתה ומגניבה חופנים מהסירים אל פיה. אבל המחאה הייתה הכרחית כפי שהייתה גורלית. ונניג'אן אספה את רגליה, שנרדמו וכאילו נמלים הילכו עליהן, התרוממה וקמה. היא שבה וכרכה את הצ'אדוֹר סביבה, יצאה אל הסלון זקופה ככל יכולתה, שרטה במבט חד את כלתה ועזבה את הבית, משאירה אחריה שובל של מועקה.

סמואל הודה לבני המשפחה המארחת וסימן לנאהיד שאפשר כבר ללכת. היא הסירה מראשה את פרח ההינומה ונישקה את דריוש, המבוהל כמותה. המחשבות התרוצצו בראשה. היא כמעט לא הכירה את הבחור הזה שנישאה לו. ומה קרה כאן הערב, על מה כעסה אימא שלו, למה לא התקיימה חגיגה, למה איש לא אכל, והאם כל זה באשמתה?

נאהיד הרימה את שולי שמלת הכלולות ואספה אל בין קפלי הבד את יתמותה, את הדמעות שביקשו לפרוץ, את הפחד מהלא נודע. את הכול אספה, וצעדה עם בעלה אל ביתה החדש.

 

 

ריטה

ריטה יהאן-פרוז (נולדה ב-24 במרץ 1962), המוכרת בשמה הפרטי ריטה, היא זמרת, פזמונאית ושחקנית ישראלית. את דרכה המוזיקלית החלה בשנת 1978 בתוכנית הרדיו של רבקה מיכאלי, ופריצתה החלה בלהקה הצבאית "צה"ל 80" בשנת 1980. בסוף 1985 יצא לתחנות הרדיו השיר הראשון של ריטה, "בגידה", שהלחין רמי קלינשטיין למילים של יעל טבת. באפריל 1986 הוציאה את אלבומה הראשון, שנקרא בפשטות "ריטה". בשנת 1986 השתתפה במחזמר "גבירתי הנאווה". בשנת 1987 הוציאה ריטה את האלבום Breaking Those Walls. במרץ 1988 הוציאה את אלבומה העברי השני, "ימי התום". בשנת 1989 השתתפה בסרט הקולנוע "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב". ריטה נשלחה לייצג את ישראל באירוויזיון 1990 שנערכה ביוגוסלביה, עם השיר "שרה ברחובות" שהלחין רמי קלינשטיין למילים של צרויה להב. בשנת 1992 השתתפה ריטה בהצגה "אילוף הסוררת". בסוף שנת 1994, שש שנים לאחר אלבומה הקודם, חזרה ריטה עם אלבומה השלישי, "אהבה גדולה". בשנת 1995 השתתפה ריטה בדיבוב סרט האנימציה "פוקהונטס".

בשנת 1999 הוציאה ריטה אלבום כפול בשם "תפתח חלון". בשנת 1999 הוקרן בערוץ 2 סרט תעודי על חייה של ריטה, "חודאדד - סיפורה של ריטה". בשנת 2000 הוציאה ריטה את אלבומה השני באנגלית, "Time for Peace". במרץ 2003 הוציאה ריטה את האלבום "חמצן". בינואר 2008 הוציאה ריטה את האלבום "רמזים", בהפקתו המוזיקלית של עברי לידר.

ביולי 2008 במסגרת תוכנית סיום העונה של חדשות הבידור Y בעשר, הוכתרה ריטה כאשת השנה בעקבות ההצלחה הגדולה והשינוי בחייה האישיים והמוזיקליים. בסוף אותה שנה נבחרה ריטה לזמרת השנה בארבעה מצעדי תחנות רדיו שונים. כמו כן, פורסם כי "רמזים" הוא האלבום הנמכר ביותר בישראל בשנת 2008 ושהיא האמן המושמע ביותר ברדיו בישראל בשנת תשס"ח.

ביוני 2010 יצא לאור ספר ילדים פרי עטה, "הלב של שירז". בספטמבר 2011 זכתה ריטה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הסרטים הקצרים בסן פרנסיסקו על הופעתה בסרט "בן חוזר הביתה". בדצמבר 2011 הוציאה ריטה את אלבומה "השמחות שלי". במאי 2015 הוציאה אלבום בין-לאומי בשם "Heaven Sent". בשנת 2018 הופיעה בתפקיד הראשי בסדרה "מלכות"; היא שרה את שיר הנושא שלו "נפרדנו כך", קאבר לשיר של אבנר גדסי. 

בשנת 2021 הוציאה את ספרה השני, "צ'אדור נוטף מי גשם" בהוצאת מודן.

מקור: ויקיפדיה
https://bit.ly/3QkKzS7

סקירות וביקורות

"צ'אדור נוטף מי גשם": ריטה מציגה לקוראי העברית את הז'אנר של ספרות הסלבריטאים עמרי הרצוג הארץ 13/05/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
לזכר ימי התום: ריטה חזרה לילדותה בטהראן בספר נפלא וקולח נדב מנוחין וואלה! 14/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: פברואר 2021
  • קטגוריה: פרוזה מקור, ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 146 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 26 דק'

סקירות וביקורות

"צ'אדור נוטף מי גשם": ריטה מציגה לקוראי העברית את הז'אנר של ספרות הסלבריטאים עמרי הרצוג הארץ 13/05/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
לזכר ימי התום: ריטה חזרה לילדותה בטהראן בספר נפלא וקולח נדב מנוחין וואלה! 14/03/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
צ'אדור נוטף מי גשם ריטה

חתונה


ביום החתונה של נאהיד וסמואל התיישבה נָנִיגָ'אן, אם החתן, על הסירים העצומים שעמדו על רצפת המטבח. נחושה כאפָּהּ הנשרי, הדביקה את ישבנה הזעום על מכסה הסיר של הפּוֹלוֹ הָבִיג' לוּבּיָה, תבשיל האורז שפוזרו בו בנדיבות גזר ולוביה. את רגל ימין הניחה על מכסה סיר הבשר, שהתבשל שעות ארוכות בכל סוגי העלים הירוקים, הלימונים הקטנים המיובשים והשעועית האדומה - הגוּרְמָה סָבְּזִי, וברגל שמאל חסמה את הגישה אל המעדן האמיתי, קציצות הבשר ברוטב אגוזים טחונים ורסק רימונים, הפֶסֶנג'וּן. היא החליטה לשבת שם עד סוף הערב. היא תבטל את החתונה!

נניג'אן סירבה לקום גם כאשר בני המשפחה, כל אחד בתורו, נכנסו לדבר על ליבה, מי בדברי טעם של היגיון ומי בתחנונים, כשהם מבקשים להסביר לה שהאורחים כבר כאן, רובם הגיעו מרחוק, וכולם רעבים ועייפים וכבר מאוחר מדי להתחרט. החופה הרי נערכה, הכתובה נחתמה והכול כבר חוקי וסגור. בסלון הבית ניסו האורחים לפצות על קריאות הרעב שעלו מבטנם כשטעמו מסוגי הסָבְּזִי השונים, מורטים בנימוס ממגש עלי הירק הרעננים. אבל טעם המנטה המדגדג על קצה הלשון רק הגביר עוד יותר את התשוקה לאוכל האמיתי.

גופה של נניג'אן קטן ממדים, תנועת עיניה מהירה, שערה שהקדים להלבין אסוף מתחת למטפחת פרחונית. אף על פי שמלאו לה רק חמישים שנה נראתה מבוגרת מכפי גילה, עור פניה מקומט כקפלי בד פְּליסֶה. אישה צמוקה, אפשר להרים אותה מהסירים בלי טיפת מאמץ, בהינף יד אחת, אבל מפאת כבודה איש לא העז.

הכלה, נָאהִיד, בת חמש־עשרה, ישבה בסלון, מסתירה את הבלבול והמבוכה מתחת לריסים הארוכים, לא לגמרי מבינה מה קורה סביבה, אבודה בין האורחים והמארחים, בין המרכלים למודאגים. שמלתה הלבנה, הפשוטה, ארוכת שרוולים, מכופתרת עד קצה צווארה, מקנה לה מראה נזירי וזך, ובכל הלובן הזה בוהק שחור שערה.

כמה ימים לפני החתונה לקח אותה סמואל לחנות שמלות הכלה שבבזאר הבדים וקנה לה את שמלת הכלה שמצאה חן בעיניה ביותר. והבוקר הביא אותה למספרה, שיעשו לה שם עם רולים גלים בשיער ויעגלו לה את הפוני.

את ההינומה קיבלה מבת דודתה גוֹלי. ומכיוון שתמיד הייתה יצירתית, ומשום שאהבה את השחקניות מהוליווד ושאבה מהן תעוזה אופנתית, ליפפה את קצות ההינומה כפרח אלגנטי, ובסיכת שיער הצמידה אותו לראשה.

יפה עד כאב היא נאהיד, ואולי גם זאת סיבה לכך שנניג'אן מתבצרת על הסירים ושותקת כל הערב, ובתוכה מהומה. בעצם גם היא לא יודעת את פשר הסיבה להתנגדותה. הרי היא עצמה הכירה לסמואל את הנערה, היא נתנה להם את ברכתה, אבל עכשיו היא מתחרטת. אולי כי הנערה הזאת חטפה מהר מדי את ליבו של בנה, אולי כי היא יתומה מדי, ואולי בגלל הזיק שבעיניה, שהיא, אימו של החתן המאוהב, מבחינה בו בבירור. זיק הסקרנות, התאווה לחיים. הנערה לא מודעת לדבר, אבל הזקנה יודעת מה כל זה טומן בחובו: רק צרות.

את סעודת החתונה החליטו לערוך אצל קרובי משפחה שפתחו את ליבם ואת ביתם. כשהיא יושבת על כיסא הכלה המקושט, שוטט מבטה של נאהיד בין קומץ האורחים שלה, אלה שהגיעו בשבילה, לכבודה. רק לעיתים נדירות זכתה נאהיד להתכנסות משפחתית שכזאת. אביה, שמאז מות אימה לא גידל אותה, והם כמעט ולא נפגשו, השאיר בבית את אשתו הטרייה, השלישית, והציג כאן נוכחות מופגנת. אחיותיה הגדולות, שנישאו כשהיו נערות רכות, הגיעו הערב עם בעליהן, חובקות ילדים ותינוקות. באו גם גוֹלי בת דודתה וכמה דודים ודודות, ביניהם דודה גוֹלְנָאר האהובה, אחות אימה המתה, ובא דָרְיוּש שלה, אחיה הצעיר, היחיד שידע עד כמה היא בודדה ומבוהלת.

סמואל החתן הוא גבר נאה וגבוה כבן עשרים ושמונה, שערו ושפמו נוטים אל הכתום. בכל אותה עת עמד ושתק באיפוק אלגנטי. רק ידיו הרועדות מרמזות על סערת ליבו. צנום מעט, משכיל ודעתן, לבוש בחליפה מחויטת. לא מזמן חזר משהות של שלוש שנים בארץ זרה. ושם בארץ ההיא, עם תרבותה המערבית, ארץ ישראל, כבר טעם מכל סוגי הנשים. עם בוא החורף הוא חזר לטהראן, ולפני כמה חודשים פתח כאן בעיר מכבסה עם פָרָאג'וֹלָה, חברו מילדות. שניהם קיוו שהמכבסה תשגשג ותניב להם רווחים יפים.

זאת הייתה אימו שהבינה שהגיע הזמן. הילד מתקרב לשנתו השלושים ולה יש משימה. היא כרכה סביב גופה את הצ'אדוֹר, יריעת הבד שהיא מתכסה בה כשהיא יוצאת מהבית, הלכה עם בנה אל סמטאות דָרָוְוזֶה שֶמרוּן - השכונה העממית, הפשוטה - והראתה לו את הנערה שייעדה לו.

נאהיד, בת החמש־עשרה, ישבה עם בת דודתה גוֹלי על שפת המדרכה. על גבה ילקוט ילדותי של בית ספר בצבע בורדו דהוי, והיא נוגסת בתאווה בחתיכת לחם כאילו היא צלע טלה. היא צחקה. צחוק כזה סמואל לא שמע מעולם. הייתה בו שמפניה של חגיגות, והוא פרץ, התגלגל, מבעבע כמו חופש, שום דבר לא מחניק אותו. במרחק כמה צעדים ממנה סמואל הרגיש שהלב שלו משתנה, מעתיק אל תוכו את דמותה. הוא לעולם לא יהיה עוד כפי שהיה.

בדרכם סיפרה לו אימו שהנערה יתומה מאם, והיא חיה עם אחיה בחדר קטן שאחד מהדודים שלהם פינה להם בחצרו. אבל עכשיו אי אפשר היה לשמוע שום רמז ליתמות בצחוק הנערה. סמואל חשב, כמה כבד ומסורבל הכול לעומתה.

"לאבא שלה יש להקת חתונות," אמרה לו אימו, "והוא מין ארטיסט שכזה. הוא נשוי פעם שלישית, הפעם לרקדנית בטן מוסלמית, והם גרים מאחורי בית הקפה והתיאטרון שלהם. אבל," הוסיפה בשמץ של שביעות רצון, "אמרו לי שאחיותיה של נאהיד נשואות לחתנים ממשפחות טובות, ואין להן שום עניין עם האבא והדרך שבה הוא מנהל את חייו."

נניג'אן דיברה, מנסה להתעלם מרעד החרדה שהתעורר בה. "אם היא תמצא חן בעיניך, נלך ונבקר את הדוד שלה ונבדוק אותה יותר מקרוב." קולה הדהד באוזני סמואל, כאילו היא כלל לא לידו. הוא הביט בנערה. שלף מכיסו חפיסת סיגריות, הצית אחת, שאף ושאב ממנה מכובדות גברית וענה, "אפשר."

שקטים הלכו הביתה. כל אחד מהם שרוי בעולם אחר. רגליה הזעירות של נניג'אן טופפו בסמטאות הצרות בקלילות שניחנים בה רק אנשים נמוכים ודקים, שכאילו נושאים את עצמותיהם בלבד. לא היה לה מושג שכל צעד של בנה ההולך לצידה כבר מחפש את דרכו אל הנערה עם ילקוט בית הספר הדהוי על הגב.

 

והערב, ערב החתונה של נאהיד וסמואל, התבצרה נניג'אן על הסירים במטבח וסירבה לקום. האורחים, שלא אכלו כל היום ושמרו את תאבונם למטעמי החתונה, הבינו שלא יזכו להם והתחילו פורשים. הם נישקו לחתן ולכלה ובירכו אותם בברכות המסורתיות: "שתזכו להזדקן ביחד; שלא יתמעט צילו של כל אחד מכם מעל ראשו של השני; שתחגגו ביחד את חתונות הנינים שלכם." הפרידה מריחות האורז והתבשילים קשתה עליהם ובבטנם המו קרקורי הרעב.

הכלה השתוקקה להחזיק בידו של אחיה דריוש, לספוג עוד קצת מחומו המוכר, אבל ידעה שכאשת איש עליה להיראות בוגרת ועצמאית. היא נשמה נשימה כבדה, ארוכה, שהמועקה קטעה בפעימות קצובות, וחיכתה לראות מה יקרה.

עדיין במטבח, אחרי שאחרון האורחים עזב את הבית, נניג'אן חשה פתאום את עינויי ישבנה שנצרב קודם מלהט הסיר. היא אמרה בליבה שהאדם הבא שיבוא לשכנע אותה לקום, יצליח במשימתו. היא תיכנע לו. אבל אף אחד לא הגיע. בני המשפחה אספו בשקט מובס את הכוסות והקערות הריקות, והחזירו את הצלחות וכלי האוכל שלא היה להם שימוש אל תוך קופסאות הקרטון ששאלו מהדודים. נניג'אן הנשכחת התחילה להבין עד כמה היא עצמה רעבה. אילו כבודה לא היה חשוב לה מכול, ודאי הייתה נענית ללחשי הריחות שחוררו את קיבתה ומגניבה חופנים מהסירים אל פיה. אבל המחאה הייתה הכרחית כפי שהייתה גורלית. ונניג'אן אספה את רגליה, שנרדמו וכאילו נמלים הילכו עליהן, התרוממה וקמה. היא שבה וכרכה את הצ'אדוֹר סביבה, יצאה אל הסלון זקופה ככל יכולתה, שרטה במבט חד את כלתה ועזבה את הבית, משאירה אחריה שובל של מועקה.

סמואל הודה לבני המשפחה המארחת וסימן לנאהיד שאפשר כבר ללכת. היא הסירה מראשה את פרח ההינומה ונישקה את דריוש, המבוהל כמותה. המחשבות התרוצצו בראשה. היא כמעט לא הכירה את הבחור הזה שנישאה לו. ומה קרה כאן הערב, על מה כעסה אימא שלו, למה לא התקיימה חגיגה, למה איש לא אכל, והאם כל זה באשמתה?

נאהיד הרימה את שולי שמלת הכלולות ואספה אל בין קפלי הבד את יתמותה, את הדמעות שביקשו לפרוץ, את הפחד מהלא נודע. את הכול אספה, וצעדה עם בעלה אל ביתה החדש.