עידן היוצרים

1. מראה שחורה

היא הביטה במראה הגדולה שתלויה בכניסה. עמדה מולה אישה לבושה בשמלה שחורה לא סימטרית עם צווארון וי בעל חיתוך משונה. בד המשי השחור נראה מקומט ולא נקי. אפשר לנחש שפעם, אולי בגלגול אחר, זאת הייתה שמלת מעצבים מיוחדת שכעת נראתה מרוטה. מרוטה כמו האישה שהחזירה לה מבט בעיניים פקוחות לרווחה. עיגולים שחורים ניכרו תחתן. מבטה מבוהל. שערה אסוף בקוקו מרושל. פניה וגופה מקרינים עייפות. ייתכן שיש לה גם שפם. היא לא רזה ולא שמנה, אבל הגוף הזה שהביט בה עכשיו, היה זר, שונה ולא מוכר.

נגה הסתכלה על האישה שהחזירה לה מבט. עיניה נדדו אל בקבוק הפלסטיק בצבע ורוד זרחני שהחזיקה. הוא היה כל כך ורוד והיא אחזה בו כל כך חזק עד שהיה נדמה שהוא חלק בלתי נפרד מהיד שלה. אפשר לחשוב שמדובר בארנק יקר או פריט מרהיב למסיבה, ושזאת שבמראה תצא בעוד רגע לחגוג באיזה פסטיבל מדבר. היא בדיכאון? היא שמחה? נגה גיחכה.

"מי את?"

בכיו של תינוק הקפיץ אותה. הבקבוק הוורוד הוא רק תכשיר להסרת כתמים ורצוי שתרסס ממנו על הבגדים לפני שתכניס אותם למכונת הכביסה ותגלגל עוד אחת. נגה נשארה לעמוד עוד רגע, מהופנטת מהבקבוק כמו היה מרכבה שתיקח אותה מכאן. רחוק.

היא תעמוד על הבמה, עשרה דוברים שהגיעו מארצות רחוקות ועשרות דוברים מקומיים יהיו איתה שם. גם מפיקים, שותפים, עוזרים טכניים וחברים אבל בעיקר ארבע מאות ארבעים ושלושה אורחים. כולם קנו כרטיסים ויגיעו לכנס שהיא אצרה, ביימה ומנחה. בהתחלה ודאי תרגיש מוזר: האורות יידלקו, היא תעמוד במרכז הבמה ותספר על "טרנספורמציה דיגיטלית" ועל "העולם החדש".

2. זֵיתַּאיתו

לפני שנים רבות, מישהו החליט שזה רעיון טוב לשתול עץ זית ברחוב סלמה 29, אזור המוסכים בדרום תל אביב. כמה שנים מאוחר יותר ייסדו פלי ויואב במערב רחוב סלמה (West Of Salame) הסמוך לכביש מהיר מתחם המשלב בר והופעות חיות. דלת ברזל שחורה מובילה לחלל רחב, מול הבמה עומדת מראה רחבה וגבוהה ומנורת שנדליר עתיקה משתלשלת ממרכז התקרה. מימין דלת זכוכית כבדה, לצדה ספה קטיפתית ורודה מעוטרת כפתורים ומסגרת מעץ מהגוני מהודר. הספה נמצאת במבואה המובילה אל שישה חדרים שמשמשים אולפני חזרות והקלטות. בדלתותיהם באים מוזיקאים ותיקים וחדשים. דרך הבר יש יציאה אל חצר גדולה שנושקת למוסכים המפיצים ריח חריף של שמן מנועים. בחצר עומד עץ הזית המשגע וברור לכולם שהוא לא מתכוון לזוז לשום מקום. מיקומו של העץ לא שגרתי, אך בעלי הבית אוהבים אותו ומטפחים אותו. בהדרגה הפך העץ להיות מרכז העניינים. במסיבות, בחגים ובאירועים מיוחדים הם מקשטים אותו כאילו היה עץ אשוח וכולם מצטלמים לצדו. הוא כנראה עץ הזית הכי רב־תרבותי בישראל ולא יהיה מוגזם לומר שאפילו בכל העולם. מולו, על קיר גדול, מישהו צייר גרפיטי — חוזה המדינה בכבודו ובעצמו מתנוסס על רקע בצבעי אדום, צהוב, כחול ושחור. דמעות זולגות מעיניו. בבקרים האמנים, המפיקים, האמרגנים ומנהלי המופעים חוסים בצלו של זיתאיתו. סוגרים עניינים אמנותיים ומסחריים תחת ענפיו. בלילות הוא סופג את כל הרוק'נרול והים תיכוני, מקשיב ליזמים, אנשי עסקים ואנשי אקדמיה שעולים לבמה במסגרת מפגשים חודשיים של הסלון, סופג מידע על אקזיט ואקוויטי, איזה תחום טכנולוגי כדאי לפתח, איזו קרן גייסה לאחרונה ומי יכול לעזור לסגור את הסיבוב.

בשבוע שעבר ענפיו של זיתאיתו התכופפו מרוב זיתים. בזמן שהמוזיקאים עשו חזרות באולפן, מאיר, הבעלים של לייבל מפורסם ואחד האנשים החזקים בתעשיית המוזיקה המקומית, החליט שחייבים לגזום אותם. במשך שעות מאיר ופלי, אחיה של נגה, גזמו, כך יצא שלכבוד החג, במקום עוד זר פרחים, קיבלה נגה מפלי צנצנת זיתים מהמסיק בדרום תל אביב. נגה הניחה את הצנצנת על הדלפק במטבח וצילמה אותה.

"תודה על הזיתים, מאיר. שנה טובה." היא הצמידה את הטקסט לתמונה ושיגרה את ההודעה. צפצוף קצר נשמע והיא לחצה כדי לקרוא: "הזית של מאיר הכי טוב." נגה חייכה, מזמן לא נתקלה בכזאת כמות טסטוסטרון בהודעת טקסט אחת. הטלפון צפצף שוב, "בפעם הבאה שאני באולפן אני משאיר לך ליד העץ גם סטיקר וחולצה."

"את שוב עובדת?" נשמעה נזיפה מאחורי גבה. זו הייתה אמה. נגה מיד שמטה את הטלפון מידה ולא העזה להרים את עיניה מהמסך. עד כדי כך פחדה מהמבט המצמית ומהאשמות של אמה. היא עצרה נשימתה לרגע ואז שחררה נשיפה ארוכה כמתכוננת למהלומה.

"תהיי איתנו, כל הזמן העיניים שלך בתוך המסך."

"אני כאן," התגוננה, מודעת לרגע שיכול בבת אחת להרוס לכולם את ערב החג. "איפה אני אם לא איתך?!" היא הסתובבה ונשענה על הדלפק, אזרה אומץ והביטה אל תוך עיניה הרושפות של אמה. חייכה חיוך מאולץ.

"לא ראיתי בן אדם שכל הזמן עובד ועוד בשביל מה? אפשר לחשוב כמה כסף את עושה בכנסים האלו שככה את לא רואה אף אחד, אפילו בערב חג."

נגה צחקה. "את בעצמך אמרת שכסף זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. שכחת אמא?" אמרה והתחילה לסדר את הסלטים והמאזטים בסט צלחות שקנתה לכבוד השנה החדשה.

"אז אמרתי, זה היה מזמן."

"זה לא שאמרת," התעקשה. "זה היה המשפט שלך בהא הידיעה — 'כסף זה לא הכול בחיים!', על המשפט הזה גדלתי."

"שיקרתי! הנה תפסת אותי על חם." נגה הסתכלה על אמה בתמיהה.

"שיקרת?" לתשובה כזאת לא ציפתה.

"שיקרתי!"

"למה?"

"כי לי לא היה הרבה לתת לך והרגשתי שאני לא מספיק טובה בשביל להיות אמא שלך."

"אה," פלטה נגה. מתי נתנה לאמא שלה להרגיש שהיא לא מספיק טובה בשבילה? היא חיפשה את המבט של אמה שסידרה בקערה ממולאים: בצל, גמבה, עגבניות וכרוב עמוסים באורז עם בשר, תבלינים וצנוברים. הם נראו מרהיבים — כל אחד שלם ומושלם. האם אי פעם אצליח להיות בשלנית טובה כמותה? קפצה המחשבה לראשה. היא אחזה בצלחת מג'דרה ביד אחת ובצלחת ובה במיה ירוקה בתבשיל עגבניות בשנייה והסתכלה על אמה. אצבעותיה הארוכות והמטופחות משוחות בלק אדום, מסדרות בסבלנות רבה ממולאים והיא אינה מרימה עיניים מהקערה, אפילו לשנייה. כעת טיפלה בתבשיל רוסטביף שהעבירה לצלחת יקרה להחריד שנגה קנתה לפני שנים רבות, כשעוד עבדה בחברה טכנולוגית בינלאומית ויכלה להרשות לעצמה פריטים כאלה. היא ידעה בדיוק כמה עלתה הצלחת ונזכרה שהרשתה לעצמה לקנות אותה, אבל יותר מזה הופתעה שביכולתה של צלחת לשמח אותה. תחושת העלבון שעלתה בגרונה התחלפה בכעס. לאחר ניסיון כושל ליצור קשר עין עם לנה, היא החלה להגיש את הצלחות אל שולחן האוכל הארוך שבסלון. בני הבית התכנסו סביבו. היא חזרה למטבח. לנה קצצה ירקות ותיבלה.

"טעיתי," אמרה והביטה אל עיניה הירוקות של בתה. "כסף זה דבר חשוב. תראי אותי עכשיו."

"לא מאמינה לך," התעקשה נגה.

"לא מאמינה?! כמה קל, כמה נוח!"

"אני מבקשת, אמא, לא בערב חג."

"זה אף פעם לא זמן טוב לשוחח איתך בשנה האחרונה, כל מה שמעניין אותך זה רק מה שקורה על הבמה, רק ההרצאות שלך והעסק שאת מקימה." היא נשפה בבוז. עכשיו נזכרת שכסף חשוב? אמרה נגה בלבה. את שעשית את כל הטעויות האפשריות עם כסף, איזו זכות יש לך לבקר אותי?

"אולי במקום לעבוד ולחסוך כסף אני יכולה להרשות לעצמי להתנסות בדברים חדשים כדי להבין למה אני קיימת בעולם?"

"את קיימת כי ילדתי אותך."

"אמרתי לך שכבר החלטתי שבשלב הזה של חיי כסף הוא עיסוק צדדי."

"הנה, נזכרתי אז אני אומרת לך לפני שיהיה מאוחר. כסף זה דבר חשוב!"

"זו ממש הצתה מאוחרת," אמרה נגה בחדות.

"זה לא מאוחר!" קבעה לנה בקול רם מדי שוודאי נשמע כמו אזעקת צבע אדום, כי שלוש שניות לאחר מכן, פלי, הצעיר מבין שני האחים, נכנס למטבח ורגע לפני שהטיל נחת והתפוצץ על כולם, הכריז: "אני מת מרעב!" והמשיך בחיוך מזויף, "מתי אוכלים?"

להאכיל! הייתה משימת העל של הפאצ'ה מאמא, מילת קסם שמעולם לא עמדה בפניה. האישה אהבה להאכיל את ילדיה.

נגה הביטה בפלי ושפתיה אמרו תודה. היא עצמה את עיניה לרגע ארוך, נשמה עמוק והרכינה ראשה. פלי הנהן כאילו הוא גיבור על שהציל אותה מאסון ואז קרץ כמקבל את המחווה. שניהם ידעו — הוא לוקח סיכון — כל זה עוד יכול להתפוצץ עליו. וכשאמה התרחקה עם הקערות, אמרה נגה לפלי: "אמא אחת תגדל עשרה ילדים..." הוא הרים את צלחת הרוסטביף, חייך את החיוך הרחב שלו שחשף שיניים לבנות בוהקות ועיניים שמחות והמשיך, "ועשרה ילדים לא יגדלו אמא אחת."

"הכול בסדר?" שאל רועי, בן זוגה, שנכנס למטבח.

"הכול מצוין," ענה פלי וצחק. נגה חשבה שלא הכול בסדר, שהיא חייבת להוציא את הבגדים ממכונת הכביסה ולהעביר למייבש לפני שיסריחו.

"נתחיל את ארוחת החג?" שאל רועי.

"בטח!" ענו פלי ונגה במקהלה ונגה חמקה לקומה העליונה והספיקה להעביר את הכביסה הרטובה למכונת הייבוש וגלגלה עוד אחת.

הזיתים הירוקים השתלבו היטב בארוחה שממילא כולם עסקו בה בענייני הבר שהפך להיות הבית השני של המשפחה. היא העבירה לעידו, אחיה, את הזיתים והוא הניע את ראשו כשואל מה קרה. היא הנידה בראשה לשלילה כמבטלת את הדאגה, אלא שאז קרה דבר נוסף. היא הבחינה בלנה שהאביסה בו בזמן לפחות שלושה מתוך שבעת נכדיה כמו אווזים מפוטמים. טרם בלעו ולנה הלעיטה אותם בביס נוסף, כאילו לא היו די ילדים שמנים בעולם והסוכרת לא איימה להפוך למגפה. היא חיפשה בעיניה את רועי, אך הוא שוחח עם גיסתה ולא היה עד למחזה הפיטום המבעית. עידו לא העז לומר דבר. נגה קצת התאכזבה ממנו. איך ייתכן שהוא לא יוצא מדעתו? הוא הביט בה בחזרה, חייך ולחש: "אמא אחת תגדל עשרה ילדים..." פלי ונגה צחקו.

"מה?" שאל רועי.

"בית משוגעים," לחש פלי.

"לא שמעתי?"

"שום דבר," ענתה נגה.

"נתחיל לברך?" שאל.

"בשעה טובה," אמרה נגה.