מהתיישבות ביטחון לביטחון היישובים

מבוא

האתוס הציוני של ההתיישבות בסְפָר החל שנים רבות לפני קום המדינה, ומאז התפתח והתעצם. יישובי הסְפָר בישראל גילמו בהווייתם את תמצית חזונה של הציוניות בדבר עלייה, התיישבות וביטחון,1 ואת השילוב בין הגורמים הללו. ההתיישבות בסְפָר פירושה פיזור אוכלוסין, הפרחת השממה, הגנת הגבולות, הגשמת שליחות, ובמילה אחת - חלוציות, אותו אתוס ציוני שעליו נבנתה המדינה. שלמה חסון טען שמעבר למשמעות הפונקציונלית של העליות השונות לפני קום המדינה, ובעיקר של היישובים שהוקמו במסגרת "חומה ומגדל", הן הפכו לציוני דרך ולסמלים בתולדות הפריצה, ההתיישבות וקביעת העובדות בשטח.2 ההתיישבות בשנים אלו נתפסה כחלק מגאולת הארץ ומשיבתו של העם היהודי למולדתו, וההתיישבות היהודית בארץ ישראל נתפסה כפתרון לבעיית הביטחון של היהודים בגולה. עיקר ההתיישבות אמנם הייתה באזורים לאורך מישור החוף, אולם אתוס ההתיישבות התפתח בעיקר סביב היישובים שהוקמו, בעיקר לאחר 1936-37, הרחק מהמרכז - יישובים שנועדו להשתלט על שטחים בתחומה של ארץ ישראל ולהרחיב את השטח המיושב על ידי יהודים, כל זאת על מנת ששטחים אלה יהיו בתחום המדינה היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל לאחר המנדט הבריטי.3

תהליך ההתיישבות לא התנהל בצורה שקטה והיה רצוף מאבקים, עובדה שהעצימה את חשיבותו והקנתה לנקודות ההתיישבות לא רק חשיבות מדינית אלא גם חשיבות ביטחונית. המאבקים של היישובים מול האוכלוסייה הערבית נתפסו כחלק מהמאבק הציוני להקמת בית לאומי בארץ ישראל והביאו גם להתגבשות התפיסה שלא מפקירים נקודת התיישבות. כלומר, נקודת ההתיישבות היא תכלית בפני עצמה. אנשיה הם מגניה, זו אדמתם וזה ביתם. יתר על כן, נקודות אלו לא נועדו להגן רק על עצמן אלא בעצם קיומן הן אמורות להגן על כל היישוב היהודי במדינה. על כן לא מפנים אותן גם בזמן מלחמה, ותושביהן נדרשים להגן עליהן בכל מחיר.4 ואכן, סיפורי העלייה והמאבק של יישובים כגון תל־חי, יישובי חומה ומגדל, 11 היישובים בנגב ויישובים לאורך הגבולות הפכו למיתוסים בחברה הישראלית. במהלך מלחמת העצמאות עמדה סוגיה זו למבחן כאשר היישובים נטלו חלק פעיל במלחמה נגד כוחות הצבא הערבי של קאוקג'י וכן מול שאר צבאות ערב שפלשו למדינת ישראל לאחר תום המנדט הבריטי.5

בזירה הפוליטית הישראלית החשיבות הביטחונית, המדינית והאזרחית של ההתיישבות בכלל ושל יישובי הסְפָר בפרט הייתה בלב הקונצנזוס. אנשי מפ"ם והקיבוץ המאוחד משמאל, ואנשי חרות מימין החזיקו בדעה דומה לגבי ההתיישבות.6 ניתן להצביע על שורה של יישובים שהוקמו על ידי תנועת חרות: רמת טיומקין שהוקמה בשנת 1932, נחלת ז'בוטינסקי, נורדיה, מבוא בית"ר, משגב דב, בר גיורא, רמת רזיאל ועוד.

התיישבות וביטחון

המאפיינים השונים של התיישבות לאורך גבולות מדינת ישראל והקשר בין התיישבות לביטחון נחקרו רבות בספרות המדעית. עם זאת, למרות העיסוק הרב בשאלה זו, מעטים המחקרים שבחנו לעומק את עמדתו של צה"ל כלפי ההתיישבות מההיבט הצבאי, במנותק מאתוס "ההתיישבות הביטחונית". ניתן לסווג את המחקרים שיש להם קשר לנושא ההתיישבות הביטחונית במדינת ישראל על פי המאפיינים הבאים:

* מחקרים שעסקו בסוגיות ביטחוניות שונות והציגו את הקשר בין ההתיישבות לביטחון כחלק מסוגיות אלו.7 מחקרים אלו קישרו בין ההתיישבות לתפיסת הביטחון וראיית ההתיישבות לאורך הגבולות כחלק מתפיסת ההגנה של צה"ל, והתמקדו בעיקר בדרך שבה התגבשה חשיבותם הביטחונית של היישובים ובדרך שבה צה"ל ניסה ליישם תפיסה זו. מחקרים אלו התמקדו בעיקר במחצית הראשונה של שנות ה-50.

* מחקרים שעסקו בקשת רחבה של נושאים ביטחוניים: תקציב ביטחון, שימושי קרקע, תורת ביטחון ויחסי הגנה־התקפה. מחקרים אלה התמקדו בעיקר במחצית השנייה של שנות ה-50 ובשנות ה-60, אך בניגוד למחקרים שצוינו לעיל לא הזכירו את ההתיישבות כחלק ממערך ההגנה של צה"ל וכחלק מתפיסת הביטחון של ישראל.8 במיוחד ראוי לציין את מחקרם המקיף של עמירם אורן ורפי רגב הבוחן את הדרכים שבהן צה"ל עשה ועושה שימוש בקרקע במדינת ישראל. נושא היישובים מופיע במחקרם רק בהקשר של המחצית הראשונה של שנות ה-50, אך בכל הקשור לשנות ה-60 ואילך מחקרם לא מזכיר את נושא ההתיישבות.9

* מחקרים הרואים בהתיישבות הביטחונית את אחד התוצרים הנובעים מהדומיננטיות שיש לצה"ל על פני המערכת האזרחית, וזאת בשל היותה של מדינת ישראל מדינה מיליטריסטית, כהגדרתם.10

* מחקרים ביקורתיים שקראו תיגר על המשך השימוש באתוס "ההתיישבות הביטחונית" ועל הטענה לקשר בין ההתיישבות לביטחון גם בימינו לאור השינויים בתפיסת הלחימה של צה"ל, השינויים בסדרי הכוחות והשינויים הטכנולוגיים המכניסים לשדה הקרב יכולות של השמדה מדויקת.11

* מחקרים המצביעים על חשיבותה של ההתיישבות הביטחונית לצה"ל ולמדינת ישראל ומציגים את יתרונותיה הצבאיים. כתיבה זו מתאפיינת בהדגשת חשיבותם הביטחונית של היישובים, בהבנה שחשיבותם של היישובים פחתה לאחר מלחמת ששת הימים אך גם במסקנה שיש צורך להמשיך ולחזק את מערך ההגנה המרחבית לקראת המלחמות הבאות.12

* מחקרים שבחנו את התפתחותו של הקשר בין צה"ל להתיישבות והציגו השערות לגבי אופי התפתחות זו. דוד טל טען שצה"ל, באופן עקרוני, ראה חשיבות ביטחונית ביישובים אולם בפועל הטיפול בהם הוזנח. הוא תלה את הסיבה לכך בתכנון הפיזי שלא התאים לצרכים הצבאיים.13 אהרן עזתי הראה שהשינוי בתפיסה חל בתקופתו של משה דיין כרמטכ"ל (החל מסוף 1953), מכיוון שדיין העדיף להשקיע בבניית הכוח ההתקפי ולא בהתגוננות.14 גם דב תמרי סבר שהראשון שהבין את הפער בית תפיסת הפעלת הכוח הצבאי לבין תפיסת ההגנה המרחבית היה משה דיין. לטענתו של תמרי, להגמ"ר (הגנה מרחבית) היה ערך חברתי ומורלי בליכוד התושבים לאורך קווי שביתת הנשק, אבל תחושת הביטחון, שהתחזקה אחרי המערכה בסיני, ביטלה את הצורך הממשי בה.15 אמנון קרטין לא ערער במחקרו על חשיבותם של היישובים לצה"ל אולם מסקנתו היא שבצה"ל ראו ביישובי הסְפָר מרכיב שולי במערך ההגנה הצבאית וששאיפות הצבא לרתום את היישובים לצרכים ביטחוניים רוסנו בדרך כלל על ידי הגופים האזרחיים.16 בניגוד אליו טען זאב דרורי שבשנים הראשונות של מדינת ישראל היו גורמי הביטחון הפוסקים העיקריים בנושא מיקום היישובים ותכנונם, ורק לאחר מלחמת סיני ב-1956 חלה ירידה בשיקולים הביטחוניים ועלייה בחשיבותם של השיקולים הכלכליים־חקלאיים.17 ארנון גולן הגיע למסקנה שבשנים 1950-1948 חלה תפנית במיקוד של ההתיישבות, מההיבט הביטחוני להיבט הכלכלי־חברתי, ושבשנים 1959-1950 הפך הנושא הכלכלי־חברתי למרכזי.18

ייחודו של המחקר הנוכחי הוא בכך שהוא בוחן את "תפיסת ההגנה המרחבית המבוססת על יישובים אזרחיים" כמכלול, תוך כדי כך שהוא משקף את התהליכים המרכזיים שהובילו את המטה הכללי של צה"ל לאמץ את רעיון השימוש ביישובים כחלק ממערך הגנה צבאי; את בניית התורה ליישומה של תפיסה זו (איך הופכים יישוב אזרחי ליחידה צבאית לוחמת המסוגלת בשעת מלחמה לנהל קרב בלימה); את הדרכים שבהן פעל צה"ל ליישם את התפיסה הזאת בתוך הצבא ומחוצה לו וכן את התפוגגותה של התפיסה בהמשך הדרך ואת הסיבות לכך. מדובר בסוגיה הנמצאת בשיח הציבורי והאקדמי לאורך שנים ארוכות, ולמעשה מהווה חלק מההוויה הישראלית.

הספר מתמקד בשנים 1949-1967. בתום הקרבות בשנת 1949 צה"ל, אשר עד אז היה עסוק בלחימה, יכול היה להתפנות לתכנון מסגרות לחימה, סדר כוחות, תפיסות לחימה ושיטות להפעלת כוחות, ללא הלחץ האופרטיבי של הלחימה. בין שאר הדברים, וכמענה אפשרי לפערים ביטחוניים שאובחנו במהלך המלחמה ולאחריה, החלו בצה"ל לבחון גם את שאלת ההתיישבות הביטחונית כחלק מתוכניות הלחימה. תקופת המחקר מסתיימת בשנת 1967, לאחר מלחמת "ששת הימים". מלחמה זו ביטלה למעשה את הסיבה שבעטיה היה צורך ביטחוני ביישובים לאורך הגבול - העדר עומק אסטרטגי למדינת ישראל. בתקופה זו השתנה גם השיח הגיאוגרפי־ביטחוני משיח על "עומק אסטרטגי" לשיח על "גבולות ברי הגנה".19

ספר זה עושה שימוש רב במסמכים ובתכתובות שמקורם מארכיון צה"ל שחלקם נפתחו בשנים האחרונות לעיון הציבור. כדי לקבל תמונה רחבה ככל שניתן, לצד מסמכים של ענף התיישבות בצה"ל ושל אגף המטה הכללי נבחנו גם פרוטוקולים של ישיבות המטה הכללי, וכן מסמכים ותכתובות של הפיקודים המרחביים, של מפקדות וקציני הגמ"ר, של מפקדות הגושים והחטיבות המרחביות, ושל מפקדות חיל האוויר, השריון, ההנדסה, אג"מ, אכ"א, חיל הרפואה ועוד.

להשלמת התמונה נעשה שימוש גם במסמכים ובתכתובות של הגופים האזרחיים שעמדו בקשר עם שלטונות הצבא; מסמכים ותכתובות שנמצאים בארכיון המדינה, בארכיון הציוני, בארכיון מפלגת העבודה ובארכיון "יד טבנקין", כל זאת בנוסף להסתייעות במחקרים שונים שנכתבו בנושא לאורך השנים.