עד שהאבק ישקע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד שהאבק ישקע
מכר
מאות
עותקים
עד שהאבק ישקע
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עד שהאבק ישקע

4.7 כוכבים (124 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
    צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

    תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

    תקציר

    עופר שטרית
    הפרידה שלי ממאיה היא הדבר השני הכי קשה שנאלצתי להתמודד איתו אי פעם.
    עם הדבר הראשון, זה שהרס אותנו, אני עדיין מנסה להשלים.
    גברת שמחה שטרית, הידועה יותר בכינויה ׳אימא', לא מוכנה לקבל את העובדה שנפרדנו ולא מפסיקה להתערב לנו בחיים, ולכן אין לי ברירה אלא לנקוט פעולות אסרטיביות כדי לשנות את המצב.
    החיים שלי עדיין בסערה ואם יש משהו שאני צריך שיקרה, זה שהאבק ישקע.
    אני מנוול? אולי.
    נתתי לה את הלב שלי על מגש כבר מזמן, כל מה שאני מנסה לעשות זה לשמור על חלק קטן ממנו.

    מאיה שטרית
    כשפגשתי את עופר, שאלתי אם הוא הולך לשבור לי את הלב. ״בחיים לא,״ הוא הבטיח.
    בסוף עופר כן שבר לי את הלב ואני שברתי לו את הלב ואולי הייתה זו המציאות ששברה אותנו, אבל הגיע הזמן לאסוף את השברים ולהתחיל להרגיש נורמלית שוב.
    אני אצליח? אולי.
    האם זה נורמלי שהאדם שפעם אהבתי יותר מכול רוצה להרוס לי את החיים?
    האם אי פעם אוכל לסלוח לו על כל מה שהוא עשה?


    עד שהאבק ישקע הוא רומן סוחף ומרגש על זוג הנלחם על אהבתו גם לנוכח המשברים הגדולים ביותר.
    זה ספרה השלושה־עשר של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, שכתבה בין היתר גם את 'כשהגלים מתחזקים', 'מלאכים מעל העיר', דואט 'רבות הדרכים', 'האמת שבפנים' ו'חולות נודדים'. 

    פרק ראשון

    פרק 1
    מאיה


    פעמון הדלת מצלצל. אני מכבה את הטלוויזיה ומביטה בשעון. מי זה יכול להיות בשעה כזאת?

    כשאני מציצה מבעד לחור ההצצה, אני לא רואה כלום. מי שעומד מאחורי הדלת לא הדליק את האור בחדר המדרגות.

    אני פותחת בזהירות את המנעול ומציצה מבעד לחרך הקטן שמאפשרת לי שרשרת הביטחון שבדלת. כשאני רואה את עיניו הכהות המתקבעות עליי, הרוק נתקע בגרוני ואני מעפעפת בהפתעה.

    אני סוגרת את הדלת רק כדי להסיר את נעילת הביטחון ואז פותחת אותה שוב. אני עומדת בפתח הדירה בלב הולם, אצבעותיי מתעקלות על המתכת הקרה של ידית הדלת הכסופה. עיניו ננעצות בעיניי ולהט רדום ועמוק ניצת בהן, להט שמוצא את ההד שלו בתוך הגוף שלי כשעיניו נעות באיטיות על פניי, מתעכבות לרגע על שפתיי ואז גולשות אל צווארי ואל החזה שלי.

    ״מה אתה עושה פה?״

    עפעפיו הכבדים יורדים כדי להצל על עיניו במבט סקסי כשעיניו ממשיכות בנדידתן למטה וריסיו הכהים מרפרפים. שרירי הלסת שלו מתהדקים כמה פעמים. בטני מגיבה ברטט עמוק לבחינה הלוהטת שלו.

    ״שאלתי, מה אתה עושה פה?״ אני חוזרת, אך קולי לא נשמע תקיף כמו שהייתי רוצה שהוא יישמע. הוא צרוד וסקסי מדי ו... נזקק. עיניו המהממות מתעופפות בחזרה לעיניי ומצטמצמות כשאני נושכת את שפתיי. הפטמות שלי מתקשחות ומעקצצות. פניי מאדימות כי אני לובשת רק את גופיית השינה שלי ואני יודעת שאין שום סיכוי שהוא לא רואה את התגובה הגופנית שלי לנוכחותו.

    הגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא בולע את רוקו ועיניו מאפילות.

    משהו כבד סוער בהן, משהו ארוטי ומסוכן ועמוק כמו בור בלי תחתית, כמו חור שחור שבולע אליו גלקסיה שלמה של כוכבים, וגם אותי איתה.

    הוא מניח על הרצפה בתנועה איטית את ארגז הכלים הגדול שהוא אוחז, כאילו לא רוצה להפחיד אותי, עיניו לרגע לא עוזבות את עיניי. שרירי כתפיו החלקים והמעוגלים נעים תחת עורו המיוזע כשהוא עושה את זה והגופייה האפורה והמוכתמת שלו נמתחת על פני חזהו המוצק.

    הוא בא ישר מהעבודה, אני יכולה לראות את זה. הוא מלוכלך ומיוזע ומכנסי העבודה הכחולים שלו מאובקים ומלאי כתמים. שערו מבולגן ונופל על עיניו והוא סקסי כל־כך בעיניי כשהוא ככה.

    ״לא, אל תניח את זה פה,״ אני נעה לאחור ומנידה בראשי, ״כי אתה לא נשאר. לך מפה.״

    אני מנסה לסגור את הדלת, אך הוא מניח את ידו הגדולה עליה ומצמיד אותה אל הקיר, זיק של חיוך על שפתיו וניצוץ של תשוקה מרצד בעיניו. הלב שלי פועם בגרוני.

    ״את בטוחה שאת רוצה שאלך?״ ידו השנייה נכרכת סביב מותניי ומושכת אותי לעברו בתנועה סוחפת ומלאת כוח וביטחון. אני מוצמדת לגופו החזק עוד לפני שאני מספיקה לעפעף והדם זורם בעורקיי בכוח. ריגוש מזמזם באוזניי כמו מתח חשמלי בתחנת כוח. ידו השנייה עוזבת את הדלת ונכרכת סביב עורפי.

    ״מה אתה עושה?״ אני מוחה בחצי פה, מניחה את כפות ידיי על חזהו הרחב, מנסה להדוף אותו ממני, אבל לא באמת משתדלת, ״איכס, כולך מזיע, עזוב אותי.״

    זה היה עלוב. אפילו את עצמי אני לא מצליחה לשכנע. חיוך ממזרי עולה על פניו ושיניו הלבנות מציצות, צבען עומד בניגוד משגע לפניו השזופות, לכתם הגריז הכהה שמרוח מעל אחת מגומות החן העמוקות בלחיים שלו.

    ״על מה את מדברת?״ הוא נוהם בקול נמוך, מניע את אגנו מול האגן שלי בפיתוי, בתנועות מעגליות, איטיות, ״שנינו יודעים שאת אוהבת את זה, מאיה.״

    הוא מרכין את ראשו לעברי וטומן אותו בשקע צווארי. שפתיו החמות נצמדות אל המקום שבו הדופק שלי הולם בפראות ושיניו מכרסמות את העור הרגיש שלי שם.

    ״אני יכול להריח אותך, את יודעת?״ הוא ממלמל, מנשק את צווארי ואז נושך אותו קלות וכשאני נרתעת מהכאב הקל והמפתיע, הוא מעביר על עורי את לשונו כדי לשכך את הכאב ואז מנשק אותי שם שוב. ״את הריח הזה שיש לך כשאת רוצה אותי.״

    הרגל שלו נדחפת בין רגליי וידו מחליקה ממותניי אל ישבני, מרימה אותי כדי לפגוש את הבליטה הגדולה שבין רגליו. אני עוצמת את עיניי ומטה את ראשי לאחור ומאפשרת לו גישה נוחה יותר.

    הוא נוהם ומחליק את שפתיו לאורך מחשוף הגופייה שלי. פטמותיי מעקצצות מרוב צורך וכששפתיו החמות נסגרות על אחת מהן מעל בד הגופייה הדק. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו, תופסת בו ומושכת כשזה נעשה אינטנסיבי מדי. הוא מעביר את לשונו על בד הגופייה בעוד אחת מידיו מחליקה מאחור, אל מתחת למכנסיי, חופנת את ישבני ומחליקה בין רגליי, ואני כבר בקושי עומדת. אצבעותיי מתחפרות בכתפיו הרחבות, נהנות ממגע עורו החם, מהחוזק שלו, מהנוכחות הכובשת שלו.

    ״לך להתקלח ואז קח אותי למיטה,״ אני לוחשת באוזנו ונושכת אותה קלות, מתנשפת.

    הוא מרים את פניו אליי וכולא אותי במבטו האינטנסיבי, עיניו הן אש חיה ששורפת אותי, אך גם אם חיי היו תלויים בזה לא הייתי מצליחה לקרוע מהן את מבטי.

    הוא מניד בראשו לאט. ״פה,״ הוא ממלמל בקול נמוך והודף אותי לאחור, טורק את דלת הבית בעזרת כף רגלו ומצמיד אותי לקיר בתנועה שסוחטת את כל האוויר מריאותיי, ״אני רוצה אותך כאן ועכשיו, ברגע זה, ככה, עם כל הסירחון שלי.״ שפתיו נוחתות על שפתיי בנשיקה עוצמתית שמשחררת ממני יפחה של צורך ושל הזדקקות שלא חשתי כבר יותר מדי זמן.

    הטעם שלו, הריח שלו... זה הכול יותר מדי. חזק מדי, עוצמתי מדי, מגרה מדי. הנשיקה מעמיקה אפילו יותר ונהמה עמוקה בוקעת מגרונו כשלשונו מנהלת קרב עם לשוני על השליטה.

    ידיו מחליקות לצידי גופי, מעסות את שדיי הכבדים והרגישים וממשיכות בדרכן מטה עד שהן תופסות במכנסיים ובתחתונים שלי ומושכות בהם.

    הדבר הבא שקורה זה שידיו תופסות בחוזקה בירכיי ומרימות אותי עליו. הזקפה הגדולה שלו מתחפרת בין רגליי מתחת לבד המכנסיים הגס ואני מתחילה לרעוד. זה מגרה כל־כך. תנועה אחת נוספת שלו ואני עלולה לגמור עכשיו, במקום, והוא עוד לא הסיר ולו פריט לבוש אחד.

    ״תראי אותך, מאיה,״ הוא גונח באוזני כשהוא נע בין רגליי קדימה ואחורה ובסיבובים, ״תראי כמה את סקסית ככה, כשאת כולך סמוקה.״ הוא מנשק אותי בתשוקה, מצמיד אותי חזק יותר באגנו אל הקיר כדי שיוכל לשחרר אחת מידיו ולהחליק אותה אל בין רגליי. ״תראי כמה את מוכנה בשבילי,״ הוא ממלמל כשהוא קורע את שפתיו משפתיי לאחר שהוא מרגיש את הלחות המצטברת בין רגליי, ״את הורגת אותי, מאיה. אני חייב להיות בתוכך עכשיו.״

    צלצול בפעמון הדלת פחות מחצי מטר מאיתנו גורם לי כמעט לקפוץ מעורי.

    *

    אני פוקחת את עיניי ומבטי ננעץ בתקרה הלבנה שבחדר השינה שלי. אני מגלה שאני מתנשמת, פניי סמוקות ומזיעות וידי טמונה בין רגליי. מבולבלת, אני ממהרת למשוך אותה משם וממצמצת כמה פעמים כדי למקד את הראייה שלי, ליבי פועם בכוח נגד בית החזה.

    אני במיטה, בחדר השינה שלי, מגולגלת חלקית בתוך הסדין שנעקר ממקומו והשאיר את המזרן כמעט חשוף לחלוטין.

    קרני שמש ראשונות של בוקר מסתננות מבעד לחלון והצלצול נשמע שוב.

    זה לא היה הפעמון של הדלת. זה הסלולרי שלי, שמצלצל ממקומו על השידה ליד המיטה, וזו ההתראה הקבועה שמכוונת להעיר אותי בשש וחצי מדי בבוקר וזה עתה ניערה אותי מחלום כחול, אחד הלוהטים ביותר שחלמתי אי פעם.

    אני גונחת בתסכול כשאני מבינה שכל זה היה רק חלום. אני מטיחה את עורפי בכרית ומכסה את עיניי בכפות ידיי, ליבי עדיין פועם בעוז.

    "שיט," אני ממלמלת ואז מסתובבת וקוברת את פניי בכרית.

    הסלולרי מצלצל שוב.

    אני רוטנת בחוסר סבלנות, לוקחת אותו לידי כדי לכבות את הצלצול המעצבן וממש מתאפקת לא להטיח אותו בקיר. הוא לא אשם שהמוח שלי מחרפן אותי.

    הטלפון מטרטר בעודו אחוז בכף ידי. זו הודעה מחגית.

    חגית: קפה לפני העבודה?

    אני מושכת בתנועות כועסות את הסדין ואת השמיכה ובועטת בהם הרחק ממני, ואז מתיישבת על המיטה, שערי פרוע וכולי מזיעה.

    אני: לא יהיה לי זמן. חייבת להספיק להתקלח לפני שאני יוצאת. אחר הצהריים?

    חגית: קבענו. עוגה עליי. בשעה חמש.

    אני משליכה את הסלולרי על המיטה, קמה לעמידה וגוררת את רגליי לעבר חדר האמבטיה.

    *

    בשעה חמש בדיוק היא מתייצבת אצלי בדירה עם עוגת קרם מהקונדיטוריה של שמחה, מפיצה חיוכים כאילו בלעה חומר רדיואקטיבי.

    "היי, את מסנוורת אותי," אני אומרת בחיוך ומסוככת בידי על עיניי בעודי מתרחקת לעבר המטבח, "על מה כל השמחה הזאת?"

    "את לא תאמיני!" קולה מלא התלהבות כשהיא פוסעת אחריי ומניחה את קופסת הפלסטיק על משטח השיש הלבן, "הנס קרה סוף־סוף, המשיח הגיע!"

    אני מצחקקת בעודי שופכת מים רותחים לכוסות הקפה המחכות על השיש, "עד כדי כך?"

    "את לא מבינה." חגית מתיישבת ליד השולחן הקטן במטבח בזמן שאני מניחה מולה את הספל שלה ומתיישבת על הכיסא שמעברו השני של השולחן, "אימא שלו הסכימה סוף־סוף לשמור על רואי למשך סוף שבוע שלם! יוסי לוקח אותי ליוון!"

    "איזה כיף!" אני משתתפת בשמחתה, מחייכת כשאני רואה את פניה הקורנות, ואז מרימה את ספל הקפה אל שפתיי כדי ללגום ממנו, "מה קרה? מה השתנה?"

    חגית מצחקקת מאחורי הספל שהיא אוחזת בשתי ידיה ונראית כאילו תפסתי אותה על חם בגניבה, "אולי הזכרתי ככה בדרך אגב בארוחת השבת האחרונה שההורים שלי הבטיחו לקנות לנו דירה אם נסכים לעבור לגור ברחובות לידם ושאימא שלי הבטיחה לעשות בייביסיטר על רואי מתי שרק ארצה."

    אני מגחכת. "הטריק הכי עתיק בספר. והיא קנתה את זה? היא בטח יודעת שיוסי בחיים לא יעזוב את הנמל."

    "ברור," היא אומרת, "מה את חושבת, שהיא טיפשה? היא יודעת שהוא לא יעזוב את הנמל, אבל כשהוא אמר לה שאין לו בעיה לנסוע כל יום מרחובות לאשדוד לעבודה וזו חצי שעה נסיעה בקושי, זה שכנע אותה."

    "תחמנית." שתינו פורצות בצחוק.

    "סוף שבוע לבד עם יוסי!" היא מניחה את הספל על השולחן. "ביוון! רק אני והוא! את יודעת כמה זמן כבר לא היינו ככה, רק אני והוא? אני לא זוכרת בכלל מתי, מאיה. אולי יותר מחמש שנים."

    "ומתי תעשו עוד אחד?" אני מתעניינת בחיוך, "רואי כבר בן שלוש."

    היא מביטה בי בזהירות ולוגמת מהכוס.

    האווירה המחויכת קצת נעלמת. "מה, בכל פעם שנדבר על ילדים ועל הריונות תרגישי שאת צריכה ללכת על ביצים לידי?"

    חגית נאנחת וכתפיה משתוחחות. "אנחנו מנסים. זה לא הולך. הרופאה שלי אמרה שיוסי צריך ללכת לעשות בדיקות. הוא לא מוכן לשמוע על זה בכלל. אל תשאלי איזו מריבה הייתה לנו לפני חודש. הוא צרח עליי שהוא הכניס אותי להיריון כבר פעם אחת ושאין לשחיינים שלו בעיה לעשות את זה שוב ושאם יש בעיה, והוא חושב שאין, אז היא אצלי, לא אצלו."

    אני מהנהנת.

    "תגידי – " היא מביטה בי במבט בוחן ומטה את ראשה, "למה העיגולים השחורים האלה מסביב לעיניים?"

    "לא ישנתי הרבה בלילה," אני מודה, לוגמת מהקפה.

    היא מרימה גבות ומעפעפת.

    "לא מה שאת חושבת," אני מגחכת, "דויד הזה היה דייט דפוק לגמרי. אחרי עשרים דקות כבר אמרתי לו שאני חושבת שזה לא ילך בינינו."

    "אז למה לא ישנת טוב?" היא חוקרת, רוכנת מעל השולחן לעברי.

    אני נושמת עמוק ואז נושפת את האוויר לאט, תוהה אם כדאי לשתף אותה, ומה לספר לה בדיוק. אני צריכה לדבר על זה עם מישהו, וחגית היא החברה הכי טובה שלי. מצד שני, היא נשואה ליוסי.

    "היה לי חלום כחול בלילה," אני מודה במהירות, כמעט מקיאה את המילים ורואה את עיניה מתרחבות בתדהמה, מביטות בי בחוסר אמון, "וזה היה כזה חלום מציאותי, את לא מבינה – "

    אני לא מספיקה לסיים את המשפט ופעמון הדלת מצלצל. "רגע!" אני קוראת. "חכי שנייה, מייד חוזרת," אני אומרת לחגית, "זו בטח השכנה." אני עוזבת אותה במטבח והולכת לפתוח את הדלת.

    בדרך אני אוספת את המעטפה עם הצ'קים שהשארתי על השולחן בכניסה עבור יעל מוועד הבית. הבטחתי לה שזה יהיה מוכן היום והיא אמרה שתעבור לקחת אותם.

    אני פותחת את הדלת בחיוך, בטוחה לחלוטין שזו יעל העומדת מאחורי הדלת, אך נעמדת כמו ניצב מלח כשאני רואה שזו לא היא. לרגע אני מאבדת לחלוטין את יכולת הדיבור והדם בעורקיי קופא, ואז מתחמם בשנייה לנקודת רתיחה והלחיים שלי מאדימות בתגובה.

    "מה... מה אתה עושה פה?!"

    הגבות שלו מתכווצות במבט זועף כשהוא רואה את ההלם בפניי. "מה יש לך? למה את מגיבה ככה?"

    הוא מתכופף כדי להרים את ארגז הכלים שלו, הודף אותי קלות בידו ונכנס אל הדירה, פונה היישר אל המטבח.

    "עופר?" אני שומעת את קולה המופתע של חגית כשהוא נכנס למטבח, "מה אתה עושה פה?"

    "חגית?" הוא מחקה את הקול הגבוה שלה, "מה את עושה פה?"

    אני מתנערת מההלם שאחז בי, סוגרת את הדלת וממהרת למטבח.

    "שותה קפה," היא עונה לו בציניות, "ואתה?"

    "הפעם באתי לתקן את הנזילה מתחת לכיור." בלי להביט בה או בי הוא כבר פותח את הארון מתחת לכיור ומתחיל להוציא משם את הבקבוקים ואת חומרי הניקוי. "מה זה הבלגן הזה, מאיה?״ הוא מתלונן, ״לא יכולת לפנות את הארון קודם? ידעת שאני בא."

    "לא ידעתי שאתה בא, ומי אמר לך שיש נזילה בכיור?" אני רוטנת מאחוריו בעודו כורע מול ארון המטבח שלי, מוציא בקבוקים בזה אחר זה ומגיש לי אותם. "מה זה השטויות האלה?" אני ממלמלת, פניי סמוקות באופן לא הגיוני וחם לי. אני ממש מתחילה להזיע.

    עיניו מתרוממות לעברי כשאני מתמהמהת לקחת את הבקבוק שהוא מגיש לי וגבותיו הישרות מתכווצות שוב ומשוות לפניו הבעה חשדנית. "מאיה, מה קורה? חטפת איזה וירוס? יכול להיות שיש לך חום? את אדומה כמו עגבנייה. קחי אקמול או משהו." עיניו נודדות במורד גופי ומשתהות לרגע על שדיי. אני יודעת שבד הגופייה לא מסתיר בכלום את הפטמות שלי, שהתקשחו לנוכח המחשבות שלי על החלום הלוהט שהיה לי עליו אתמול בלילה, והסומק הארגמני שעל פניי רק מחמיר. עיניו גולשות שוב למעלה, אל עיניי, והוא מעפעף כמה פעמים.

    "אז מה אתה עושה פה?" שואלת שוב חגית וקוטעת את מה שזה לא היה שהתרחש בינינו לרגע.

    עופר מתעלם ממנה, עדיין מביט בי בעיניו הירוקות כזית, המשגעות, המוקפות בריסים צפופים וארוכים וכהים. "אמרתי לך. בגלל הנזילה שיש לך בכיור." הוא מושיט לי שוב את ידו, האוחזת בבקבוק אקונומיקה, ומנער אותו בחוסר סבלנות כדי שאקח אותו ממנו, "לפי אימא שלי יש לך נזילה כבר שבוע וצריך לתקן אותה והיא שלחה את הפראייר לעשות את זה, את מבינה?"

    "אימא שלך?"

    "כן, אימא שלי," הוא מסנן, מוציא בקבוק נוסף ומגיש לי, "זוכרת את אימא שלי? האישה החופרת בלי הפסקה והנודניקית בטירוף שחושבת שהיא מנהלת את כל אשדוד ואולי גם את אשקלון, שמתייחסת אלייך כאילו את עדיין הכלה שלה ואליי כאילו הייתי השיפוצניק הפרטי שלה ושל כל החברות שלה?"

    חגית מאחוריי מצחקקת. אני מתעלמת ממנה. "איך אימא שלך קשורה לזה?"

    עופר נאנח, מתרומם על רגליו, מניח על השיש את בקבוק השמן שהוא אוחז ואז נשען עליו, משלב את זרועותיו על החזה הרחב שלו. החולצה השחורה שהוא לובש נמתחת על השרירים המעוצבים שלו והפה שלי מתייבש.

    "כאילו את לא מכירה את הנפשות הפועלות, מאיה. כמה זמן את כבר גרה באשדוד וכמה זמן את מכירה את המשפחה שלי?! בואי אני אסביר לך איך היא קשורה לזה. סיפרת לה שיש לך נזילה בדירה?"

    "אני..." אני מגמגמת.

    "סיפרת או לא סיפרת?!" הוא מרים גבות.

    "לא סיפרתי!" אני מתווכחת, "בשום פנים ואופן לא סיפרתי לה, אני נשבעת. יצא לי לראות אותה במכולת ו... ויצא ששאלתי את דודו אם יש לו גומיות לסיפון שמתחת לכיור כשהיא במקרה הייתה שם."

    "במקרה?" הוא מטה את ראשו, "ככה את מכירה את אימא שלי, תגידי? אצל גברת שמחה שטרית אין דבר כזה, 'מקרה׳. מה חשבת, שהיא לא תתערב? אז נוזל לך הברז בדירה כבר שבוע. פורטונה, אחת החברות שלה, גרה קומה מתחתייך. היא מתלוננת בכל השכונה באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע שיש לה עובש על התקרה בגלל הנזילה אצלך ואת מי שולחים לתקן?" הוא מחווה בידו באוויר. "אותי. את הפראייר, לשירותך. ואם אני לא אעשה את זה היא לא תפסיק לאכול לי את הראש. עכשיו, אני יכול לחזור לחרא הזה? תודה."

    הוא לא מחכה לתגובה, משתופף על ירכיו ודוחף את ראשו מתחת לכיור.

    "פורטונה היא אחת החברות שלה?" אני ממלמלת בקול המום.

    "כל אשדוד חברות שלה," הוא אומר בקול עמום, ראשו עמוק בתוך הארון, "מאיה, תביאי לי לפה את ארגז הכלים."

    חגית קופצת ממקומה כי אני עדיין עומדת ומעפעפת בריסים כמו בובת חרסינה שזה כל מה שהיא יכולה לעשות, ומניחה ליד רגלו את הארגז. עופר פותח את הארגז, מוציא ממנו כמה כלים ושב וצולל שוב אל מתחת לארון.

    כשהוא רוכן קדימה הג'ינס שהוא לובש יורד נמוך על מותניו וחושף עור שזוף וחלק, קו תחתונים שחור והתחלה של ישבן, שאני כבר יודעת מניסיון אישי שהוא שרירי וחטוב. זיכרונות החלום הכחול שלי מאתמול בלילה שבים אליי במלוא העוצמה וזיעה עולה על מצחי.

    חגית מביטה בסומק שעל פניי בגבות מורמות ואז בישבן של עופר ואז שוב בי. אני פוערת עיניים כדי לסמן לה שתשתוק, אבל הרי אין מצב שהיא תשתוק, אני מכירה אותה. היא מנופפת בידה על פניה הסמוקות. 'וואו!', היא מחווה בשפתיה בלי מילים, פוערת את עיניה כאילו היא דמות מצוירת בסרט קומיקס וממלמלת ללא קול, 'מה זה?'.

    "חגית, תפסיקי להסתכל לי על התחת," נשמע קולו העמום של עופר מתחת לכיור.

    אני מצמידה את ידי אל פי ומחניקה צחוק.

    "מי מסתכל לך על התחת, יא חי בסרט!" היא גוערת בו, אבל מחייכת ומביטה בי ושוב מחווה בידה תנועה של 'וואו, חם לי שבא לי למות'.

    "די, עשית לי חורים בגב!" הוא צוחק ואז מושיט את ידו לאחור, "מאיה, תביאי לי מפתח שוודי."

    אני מנידה בראשי לשלילה כי הדבר האחרון בעולם שאני רוצה עכשיו זה להתקרב אל עופר, ומחווה בסנטרי לעבר חגית שתביא לו מפתח שוודי מהארגז.

    חגית מתכופפת לעברו ונותנת לו את המפתח. "לידיעתך, להסתכל על החריץ של האינסטלטור זה מה שבנות עושות. זה חלק מהגדרת התפקיד שלך בתור אינסטלטור."

    מהיכן שהוא מתחת לארון, אני שומעת אותו צוחק. "חגית, אני חושב שאני צריך להגיד ליוסי להגביל לך את הצפייה בסרטים כחולים. אני לא אינסטלטור, ובטח לא באתי לתקן לך נזילות או לפתוח את הסתימות שלך, בשביל זה יש לך את יוסי. תפתחי את המים בברז."

    אני לא יכולה להתאפק ופורצת בצחוק משוחרר.

    חגית מביטה בי בתרעומת מזויפת ומנסה להסתיר את החיוך כשהיא מזדקפת ופותחת את הברז. אני שומעת חריקות ודפיקות מתכתיות הבוקעות מתחת לכיור.

    "ומה עם הסתימות של מאיה?" חגית שואלת בשובבות בעוד אני, מאחורי הגב של עופר, מסמנת לה בידי תנועות ארוכות לרוחב הגרון, כדי שתבין שאני הולכת לרצוח אותה, אבל זה לא עוצר אותה, "הרי ברור שבאת לפתוח את הסתימות של מאיה."

    "חגית, את אידיוטית!" אני לוחשת ומדגישה בתנועות ידיים רחבות שאני חושבת שהיא חתיכת טיפשה ושהיא עוד תשלם על זה. עופר לא מגיב על מה שהיא אמרה.

    "תסגרי את המים."

    חגית סוגרת את הברז ונסוגה כשעופר מחלץ את עצמו מהחלל הקטן שמתחת לכיור ונעמד על רגליו.

    "זהו, הבעיה נפתרה."

    הוא פותח את הברז, שוטף את ידיו בזריזות במים ובסבון ואז קוטף את מגבת המטבח הלבנה שתלויה על וו בצד המקרר ומנגב בה את ידיו. "יאללה, ביי."

    הוא תולה את המגבת במקומה, מכניס את כלי העבודה בחזרה לארגז, סוגר ומרים אותו ועושה את דרכו אל הדלת ללא כל מילה נוספת.

    אני פוסעת אחריו לעבר דלת הכניסה, עדיין סמוקה כולי. "עופר, אתה... אתה לא צריך לעשות דברים כאלה עבורי," אני אומרת כשהוא פותח את הדלת. אני מתקשה מאוד להביט לו בעיניים אחרי החלום שחלמתי הלילה.

    "אני לא רוצה לעשות את זה, תאמיני לי," הוא מגחך בקול שאין בו שמץ של הומור, "היום הנזילה בכיור, בשבוע שעבר הפיצוץ בדוד על הגג, לפני שבועיים הסתימה באמבטיה. מה נסגר? אימא שלי חושבת שאני עובד בשבילה, בשבילך ובשביל כל השיכון."

    "פשוט תגיד לה 'לא'."

    הוא עוצר ומסתובב אליי בחיוך עקום. "תגידי לה את 'לא', נראה אותך, גיבורה גדולה. ושתדעי שכל מילה שאת אומרת ועושה – כל השכונה הזאת יודעת, ואז גם אימא שלי יודעת."

    "שיט, אני שונאת את אשדוד," אני ממלמלת.

    "יש לי פתרון בשבילך, תעברי דירה," הוא מסנן ויוצא מהדירה לעבר המעלית, "תאמיני לי, תעשי טובה גדולה לשנינו."

    דלת המעלית נפתחת והוא נכנס אליה ללא מילים נוספות. הוא לוחץ כמה פעמים על הכפתור ומביט למעלה, לעבר לוח המעלית, נע על רגליו בחוסר סבלנות. הדלת נסגרת והמספרים מעל המעלית מראים על כך שהיא יורדת.

    אני נאנחת וסוגרת את דלת הדירה.

    "הוא היה עצבני, הא?" שואלת חגית כשאני חוזרת למטבח.

    "אימא שלו מגזימה." אני מניחה את שתי כוסות הקפה בכיור. "אני צריכה לדבר איתה."

    "ואת..." היא סורקת אותי בעיני הלייזר הירוקות־חומות שלה, "כשהוא נכנס נעשית אדומה כמו סלק והזעת, חשבתי שאת הולכת להתעלף. מה קרה? אתם בכאסח או משהו?״

    ״ממש לא,״ אני אומרת, ״דווקא הכול טוב בינינו בתקופה האחרונה. לא שאנחנו מתראים הרבה, אבל כשכן יוצא לנו להתראות, אנחנו ממש בסדר זה עם זה.״

    ״אולי באמת חטפת שפעת?"

    "אולי," אני ממלמלת.

    אני קמה אל השיש, מוציאה שני מזלגות ממגירת הכלים ופותחת את קופסת הפלסטיק שחגית הביאה מהקונדיטוריה של שמחה. אני מתיישבת מולה, מניחה את הקופסה על השולחן ומגישה לה מזלג.

    "את חושבת שהיא עושה את זה בכוונה?" חגית שואלת בזמן שאני מעלה במזלג מעט מעוגת הקרם. ידי קופאת עם המזלג בדרך אל הפה. "לא חשבת על זה עד עכשיו, נכון?" היא מוסיפה, מצביעה עליי בעזרת המזלג.

    אני מניחה את המזלג על השולחן. "האמת? לא חשבתי על זה. יכול להיות שאת צודקת," אני אומרת בעיניים מוצרות, הגלגלים אצלי בראש מתחילים לעבוד.

    "בחייך, מאיה, אל תהיי נאיבית, זה שקוף." היא מושכת בכתפיה. "תחשבי על זה. אתם כבר לא יחד. בשנתיים האחרונות התראיתם בקושי פה ושם במקרה בעיר, ופתאום בחודשים האחרונים יוצא לכם להיפגש בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע. אני חושבת שהיא שולחת את עופר לפה שוב ושוב בכל מיני תירוצים הזויים כי היא רוצה שתחזרו."

    אני מנידה בראשי, שוכחת לגמרי מהעוגה המפתה. "זה לא יעזור לה. זה לא יקרה."

    אני יוצאת מהמטבח לעבר הסלון. חגית קמה מהשולחן, באה אחריי ומתיישבת על הספה הרחבה.

    "אז התחלת לספר לי משהו רגע לפני שעופר הפריע לנו," היא אומרת בשובבות. שיט, קיוויתי שהיא איכשהו תשכח. "חלמת על מישהו חלום כחול? על מי? על ברדלי קופר? אני תמיד חולמת על ברדלי קופר."

    "לא, אידיוטית," אני מצחקקת, אך בכל זאת הסומק חוזר אל פניי, ובגדול. הלחיים שלי בוערות. אני מתיישבת על הכורסה.

    "את שוב מסמיקה. מה קורה?" שואלת חגית בדאגה ובחשד, "מה הסיפור? אה..." היא מביטה בי בהבנה, "בגלל זה את נבוכה. חלמת על מישהו שאת מכירה, זה הסיפור? על מי חלמת? על דויד הזה? אבל אמרת שהוא היה דייט חרא. על תומר מהבנק? איזה חתיך הוא, בחיי. אני חופשי הייתי חולמת עליו."

    אני מנידה בראשי ומחייכת בעל כורחי, אבל הסומק שבפניי לא נרגע. "חלמתי..." אני נושמת עמוק כדי לאזור אומץ ומטה את ראשי לאחור, לעבר הדלת.

    היא מביטה בדלת ואז בי שוב, וכשההבנה מכה בה, פיה נפער רחב כל־כך שהייתי פורצת בצחוק היסטרי אם לא הייתי כל־כך בלחץ.

    "לא..." עיניה מתרחבות ואז מצטמצמות שוב, "על עופר?" היא צווחת, "חלמת על עופר חלום כחול?!"

    "תפסיקי לצרוח," אני נאנחת ומכסה בידיי את פניי, "וזה לא כאילו אני יכולה לשלוט בחלומות שלי, את יודעת."

    "אחותי..." היא נשענת לאחור על הספה ומנידה בראשה ברחמים, "זה דפוק לגמרי שאת חולמת על עופר חלומות כחולים."

    "ספרי לי על זה..." אני נאנחת ומשפשפת את המצח. "וזה דופק לי את הראש. אולי זה בגלל שמחה וכל התחמונים שלה. אולי באמת מפני שהיא דואגת שהוא יסתובב פה סביבי כל הזמן. אני לא יכולה לסבול את זה. אני חייבת לדבר איתה, אני לא יכולה ככה."

    "זו פעם ראשונה ש – "

    אני מהנהנת בתנועות קטנות עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט.

    "פאק, זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

    אני מהנהנת שוב. אני יודעת.

    "את יודעת שהוא יוצא עכשיו עם האחות הזאת שעובדת בבית החולים, כן?"

    אני מעפעפת בהפתעה. לא היה לי מושג שעופר יוצא עכשיו עם מישהי. אבל למה זה משנה לי בכלל? הוא יכול לצאת עם מי שבא לו, וגם אני. "מה הקשר?" אני מושכת בכתפיי, "זה לא כאילו יש לי איזשהן תוכניות לחזור אליו. בחיים לא. זה נגמר מזמן."

    "אבל את חולמת עליו – "

    "תסתמי," אני אומרת, "ברצינות, חגית. אל תחזרי על זה, אל תגידי את זה. זה לא כאילו רציתי לחלום עליו, וסיפרתי לך כי רציתי לחלוק איתך וכי הייתי צריכה להוריד את זה ממני, לא כדי שעכשיו תזכירי לי את זה בכל משפט שני."

    "את עדיין נמשכת אליו," היא מצהירה, עדיין המומה.

    "אני לא חושבת," אני מכחישה, אף שמקננת בי תחושה חזקה מאוד שזה נכון. אני עדיין נמשכת אליו וכנראה תמיד ארגיש ככה כלפיו. עופר הוא חתיך היסטרי ואין בחורה באשדוד שלא הייתה מתה להכניס אותו למיטה שלה, וחגית יודעת את זה, היא מכירה את עופר כבר הרבה שנים. עופר גם מדהים במיטה וזה שאני יודעת את זה לא עוזר למצב שלי עכשיו. גל נוסף של חום שוטף את גופי. "אבל זה טבעי, לא? אחרי הכול, הוא היה הבעל שלי."

    "תעשי לי טובה," היא נוחרת, "בחיים שלי לא חלמתי על יוסי חלום כחול. למה שאני אחלום על יוסי? יש לי אותו במיטה כל לילה. אני חולמת על..."

    "ברדלי קופר," אני מגחכת, גורמת לה לצחקק, "כן, הבנתי."

    "ועל בראד פיט," היא מוסיפה בצחוק, ואז מרצינה ובוחנת אותי. "מאיה, את עדיין אוהבת אותו?"

    "תעשי לי טובה," אני אומרת בזעף וקמה מהכורסה. נשבר לי לדבר על זה. "זה שהיה לי איזה חלום אומלל על עופר לא אומר שאני עדיין אוהבת אותו, או־קיי? זה רק אומר ש..."

    "שאת חרמנית?" היא מציעה.

    "למה הדיבור המלוכלך, סתומה?" אני גוערת בה והיא צוחקת, "זה רק אומר שלא היה לי סקס כבר הרבה מאוד זמן, זה הכול."

    "אנחנו צריכים לארגן לך איזה דייט." חגית קמה ממקומה ומביטה בשעון. "אולי אשאל את יוסי אם יש לו איזה חבר רווק שהוא יכול להכיר לך."

    "חגית, בחייך, תשאירי את יוסי מחוץ לזה," אני מבקשת כשאני מלווה אותה אל הדלת, "רק זה חסר לי. עוד אחד מהנמל."

    "שרירים בוהקים, ישבן חטוב... קוביות בבטן חזקות כמו ברזל... כן, אני מבינה איך זה יכול להיות איום ונורא עבורך," היא מקנטרת אותי כשהיא פותחת את הדלת.

    "תעשי לי טובה," אני מגלגלת עיניים אך בכל זאת מחייכת כשהיא מחבקת אותי לפרידה ליד הדלת, "הספיק לי אחד מאלה, תודה רבה."

    שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
    צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

    תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

    עוד על הספר

    עד שהאבק ישקע שרון צוהר

    פרק 1
    מאיה


    פעמון הדלת מצלצל. אני מכבה את הטלוויזיה ומביטה בשעון. מי זה יכול להיות בשעה כזאת?

    כשאני מציצה מבעד לחור ההצצה, אני לא רואה כלום. מי שעומד מאחורי הדלת לא הדליק את האור בחדר המדרגות.

    אני פותחת בזהירות את המנעול ומציצה מבעד לחרך הקטן שמאפשרת לי שרשרת הביטחון שבדלת. כשאני רואה את עיניו הכהות המתקבעות עליי, הרוק נתקע בגרוני ואני מעפעפת בהפתעה.

    אני סוגרת את הדלת רק כדי להסיר את נעילת הביטחון ואז פותחת אותה שוב. אני עומדת בפתח הדירה בלב הולם, אצבעותיי מתעקלות על המתכת הקרה של ידית הדלת הכסופה. עיניו ננעצות בעיניי ולהט רדום ועמוק ניצת בהן, להט שמוצא את ההד שלו בתוך הגוף שלי כשעיניו נעות באיטיות על פניי, מתעכבות לרגע על שפתיי ואז גולשות אל צווארי ואל החזה שלי.

    ״מה אתה עושה פה?״

    עפעפיו הכבדים יורדים כדי להצל על עיניו במבט סקסי כשעיניו ממשיכות בנדידתן למטה וריסיו הכהים מרפרפים. שרירי הלסת שלו מתהדקים כמה פעמים. בטני מגיבה ברטט עמוק לבחינה הלוהטת שלו.

    ״שאלתי, מה אתה עושה פה?״ אני חוזרת, אך קולי לא נשמע תקיף כמו שהייתי רוצה שהוא יישמע. הוא צרוד וסקסי מדי ו... נזקק. עיניו המהממות מתעופפות בחזרה לעיניי ומצטמצמות כשאני נושכת את שפתיי. הפטמות שלי מתקשחות ומעקצצות. פניי מאדימות כי אני לובשת רק את גופיית השינה שלי ואני יודעת שאין שום סיכוי שהוא לא רואה את התגובה הגופנית שלי לנוכחותו.

    הגרוגרת שלו עולה ויורדת כשהוא בולע את רוקו ועיניו מאפילות.

    משהו כבד סוער בהן, משהו ארוטי ומסוכן ועמוק כמו בור בלי תחתית, כמו חור שחור שבולע אליו גלקסיה שלמה של כוכבים, וגם אותי איתה.

    הוא מניח על הרצפה בתנועה איטית את ארגז הכלים הגדול שהוא אוחז, כאילו לא רוצה להפחיד אותי, עיניו לרגע לא עוזבות את עיניי. שרירי כתפיו החלקים והמעוגלים נעים תחת עורו המיוזע כשהוא עושה את זה והגופייה האפורה והמוכתמת שלו נמתחת על פני חזהו המוצק.

    הוא בא ישר מהעבודה, אני יכולה לראות את זה. הוא מלוכלך ומיוזע ומכנסי העבודה הכחולים שלו מאובקים ומלאי כתמים. שערו מבולגן ונופל על עיניו והוא סקסי כל־כך בעיניי כשהוא ככה.

    ״לא, אל תניח את זה פה,״ אני נעה לאחור ומנידה בראשי, ״כי אתה לא נשאר. לך מפה.״

    אני מנסה לסגור את הדלת, אך הוא מניח את ידו הגדולה עליה ומצמיד אותה אל הקיר, זיק של חיוך על שפתיו וניצוץ של תשוקה מרצד בעיניו. הלב שלי פועם בגרוני.

    ״את בטוחה שאת רוצה שאלך?״ ידו השנייה נכרכת סביב מותניי ומושכת אותי לעברו בתנועה סוחפת ומלאת כוח וביטחון. אני מוצמדת לגופו החזק עוד לפני שאני מספיקה לעפעף והדם זורם בעורקיי בכוח. ריגוש מזמזם באוזניי כמו מתח חשמלי בתחנת כוח. ידו השנייה עוזבת את הדלת ונכרכת סביב עורפי.

    ״מה אתה עושה?״ אני מוחה בחצי פה, מניחה את כפות ידיי על חזהו הרחב, מנסה להדוף אותו ממני, אבל לא באמת משתדלת, ״איכס, כולך מזיע, עזוב אותי.״

    זה היה עלוב. אפילו את עצמי אני לא מצליחה לשכנע. חיוך ממזרי עולה על פניו ושיניו הלבנות מציצות, צבען עומד בניגוד משגע לפניו השזופות, לכתם הגריז הכהה שמרוח מעל אחת מגומות החן העמוקות בלחיים שלו.

    ״על מה את מדברת?״ הוא נוהם בקול נמוך, מניע את אגנו מול האגן שלי בפיתוי, בתנועות מעגליות, איטיות, ״שנינו יודעים שאת אוהבת את זה, מאיה.״

    הוא מרכין את ראשו לעברי וטומן אותו בשקע צווארי. שפתיו החמות נצמדות אל המקום שבו הדופק שלי הולם בפראות ושיניו מכרסמות את העור הרגיש שלי שם.

    ״אני יכול להריח אותך, את יודעת?״ הוא ממלמל, מנשק את צווארי ואז נושך אותו קלות וכשאני נרתעת מהכאב הקל והמפתיע, הוא מעביר על עורי את לשונו כדי לשכך את הכאב ואז מנשק אותי שם שוב. ״את הריח הזה שיש לך כשאת רוצה אותי.״

    הרגל שלו נדחפת בין רגליי וידו מחליקה ממותניי אל ישבני, מרימה אותי כדי לפגוש את הבליטה הגדולה שבין רגליו. אני עוצמת את עיניי ומטה את ראשי לאחור ומאפשרת לו גישה נוחה יותר.

    הוא נוהם ומחליק את שפתיו לאורך מחשוף הגופייה שלי. פטמותיי מעקצצות מרוב צורך וכששפתיו החמות נסגרות על אחת מהן מעל בד הגופייה הדק. אני מעבירה את אצבעותיי בשערו, תופסת בו ומושכת כשזה נעשה אינטנסיבי מדי. הוא מעביר את לשונו על בד הגופייה בעוד אחת מידיו מחליקה מאחור, אל מתחת למכנסיי, חופנת את ישבני ומחליקה בין רגליי, ואני כבר בקושי עומדת. אצבעותיי מתחפרות בכתפיו הרחבות, נהנות ממגע עורו החם, מהחוזק שלו, מהנוכחות הכובשת שלו.

    ״לך להתקלח ואז קח אותי למיטה,״ אני לוחשת באוזנו ונושכת אותה קלות, מתנשפת.

    הוא מרים את פניו אליי וכולא אותי במבטו האינטנסיבי, עיניו הן אש חיה ששורפת אותי, אך גם אם חיי היו תלויים בזה לא הייתי מצליחה לקרוע מהן את מבטי.

    הוא מניד בראשו לאט. ״פה,״ הוא ממלמל בקול נמוך והודף אותי לאחור, טורק את דלת הבית בעזרת כף רגלו ומצמיד אותי לקיר בתנועה שסוחטת את כל האוויר מריאותיי, ״אני רוצה אותך כאן ועכשיו, ברגע זה, ככה, עם כל הסירחון שלי.״ שפתיו נוחתות על שפתיי בנשיקה עוצמתית שמשחררת ממני יפחה של צורך ושל הזדקקות שלא חשתי כבר יותר מדי זמן.

    הטעם שלו, הריח שלו... זה הכול יותר מדי. חזק מדי, עוצמתי מדי, מגרה מדי. הנשיקה מעמיקה אפילו יותר ונהמה עמוקה בוקעת מגרונו כשלשונו מנהלת קרב עם לשוני על השליטה.

    ידיו מחליקות לצידי גופי, מעסות את שדיי הכבדים והרגישים וממשיכות בדרכן מטה עד שהן תופסות במכנסיים ובתחתונים שלי ומושכות בהם.

    הדבר הבא שקורה זה שידיו תופסות בחוזקה בירכיי ומרימות אותי עליו. הזקפה הגדולה שלו מתחפרת בין רגליי מתחת לבד המכנסיים הגס ואני מתחילה לרעוד. זה מגרה כל־כך. תנועה אחת נוספת שלו ואני עלולה לגמור עכשיו, במקום, והוא עוד לא הסיר ולו פריט לבוש אחד.

    ״תראי אותך, מאיה,״ הוא גונח באוזני כשהוא נע בין רגליי קדימה ואחורה ובסיבובים, ״תראי כמה את סקסית ככה, כשאת כולך סמוקה.״ הוא מנשק אותי בתשוקה, מצמיד אותי חזק יותר באגנו אל הקיר כדי שיוכל לשחרר אחת מידיו ולהחליק אותה אל בין רגליי. ״תראי כמה את מוכנה בשבילי,״ הוא ממלמל כשהוא קורע את שפתיו משפתיי לאחר שהוא מרגיש את הלחות המצטברת בין רגליי, ״את הורגת אותי, מאיה. אני חייב להיות בתוכך עכשיו.״

    צלצול בפעמון הדלת פחות מחצי מטר מאיתנו גורם לי כמעט לקפוץ מעורי.

    *

    אני פוקחת את עיניי ומבטי ננעץ בתקרה הלבנה שבחדר השינה שלי. אני מגלה שאני מתנשמת, פניי סמוקות ומזיעות וידי טמונה בין רגליי. מבולבלת, אני ממהרת למשוך אותה משם וממצמצת כמה פעמים כדי למקד את הראייה שלי, ליבי פועם בכוח נגד בית החזה.

    אני במיטה, בחדר השינה שלי, מגולגלת חלקית בתוך הסדין שנעקר ממקומו והשאיר את המזרן כמעט חשוף לחלוטין.

    קרני שמש ראשונות של בוקר מסתננות מבעד לחלון והצלצול נשמע שוב.

    זה לא היה הפעמון של הדלת. זה הסלולרי שלי, שמצלצל ממקומו על השידה ליד המיטה, וזו ההתראה הקבועה שמכוונת להעיר אותי בשש וחצי מדי בבוקר וזה עתה ניערה אותי מחלום כחול, אחד הלוהטים ביותר שחלמתי אי פעם.

    אני גונחת בתסכול כשאני מבינה שכל זה היה רק חלום. אני מטיחה את עורפי בכרית ומכסה את עיניי בכפות ידיי, ליבי עדיין פועם בעוז.

    "שיט," אני ממלמלת ואז מסתובבת וקוברת את פניי בכרית.

    הסלולרי מצלצל שוב.

    אני רוטנת בחוסר סבלנות, לוקחת אותו לידי כדי לכבות את הצלצול המעצבן וממש מתאפקת לא להטיח אותו בקיר. הוא לא אשם שהמוח שלי מחרפן אותי.

    הטלפון מטרטר בעודו אחוז בכף ידי. זו הודעה מחגית.

    חגית: קפה לפני העבודה?

    אני מושכת בתנועות כועסות את הסדין ואת השמיכה ובועטת בהם הרחק ממני, ואז מתיישבת על המיטה, שערי פרוע וכולי מזיעה.

    אני: לא יהיה לי זמן. חייבת להספיק להתקלח לפני שאני יוצאת. אחר הצהריים?

    חגית: קבענו. עוגה עליי. בשעה חמש.

    אני משליכה את הסלולרי על המיטה, קמה לעמידה וגוררת את רגליי לעבר חדר האמבטיה.

    *

    בשעה חמש בדיוק היא מתייצבת אצלי בדירה עם עוגת קרם מהקונדיטוריה של שמחה, מפיצה חיוכים כאילו בלעה חומר רדיואקטיבי.

    "היי, את מסנוורת אותי," אני אומרת בחיוך ומסוככת בידי על עיניי בעודי מתרחקת לעבר המטבח, "על מה כל השמחה הזאת?"

    "את לא תאמיני!" קולה מלא התלהבות כשהיא פוסעת אחריי ומניחה את קופסת הפלסטיק על משטח השיש הלבן, "הנס קרה סוף־סוף, המשיח הגיע!"

    אני מצחקקת בעודי שופכת מים רותחים לכוסות הקפה המחכות על השיש, "עד כדי כך?"

    "את לא מבינה." חגית מתיישבת ליד השולחן הקטן במטבח בזמן שאני מניחה מולה את הספל שלה ומתיישבת על הכיסא שמעברו השני של השולחן, "אימא שלו הסכימה סוף־סוף לשמור על רואי למשך סוף שבוע שלם! יוסי לוקח אותי ליוון!"

    "איזה כיף!" אני משתתפת בשמחתה, מחייכת כשאני רואה את פניה הקורנות, ואז מרימה את ספל הקפה אל שפתיי כדי ללגום ממנו, "מה קרה? מה השתנה?"

    חגית מצחקקת מאחורי הספל שהיא אוחזת בשתי ידיה ונראית כאילו תפסתי אותה על חם בגניבה, "אולי הזכרתי ככה בדרך אגב בארוחת השבת האחרונה שההורים שלי הבטיחו לקנות לנו דירה אם נסכים לעבור לגור ברחובות לידם ושאימא שלי הבטיחה לעשות בייביסיטר על רואי מתי שרק ארצה."

    אני מגחכת. "הטריק הכי עתיק בספר. והיא קנתה את זה? היא בטח יודעת שיוסי בחיים לא יעזוב את הנמל."

    "ברור," היא אומרת, "מה את חושבת, שהיא טיפשה? היא יודעת שהוא לא יעזוב את הנמל, אבל כשהוא אמר לה שאין לו בעיה לנסוע כל יום מרחובות לאשדוד לעבודה וזו חצי שעה נסיעה בקושי, זה שכנע אותה."

    "תחמנית." שתינו פורצות בצחוק.

    "סוף שבוע לבד עם יוסי!" היא מניחה את הספל על השולחן. "ביוון! רק אני והוא! את יודעת כמה זמן כבר לא היינו ככה, רק אני והוא? אני לא זוכרת בכלל מתי, מאיה. אולי יותר מחמש שנים."

    "ומתי תעשו עוד אחד?" אני מתעניינת בחיוך, "רואי כבר בן שלוש."

    היא מביטה בי בזהירות ולוגמת מהכוס.

    האווירה המחויכת קצת נעלמת. "מה, בכל פעם שנדבר על ילדים ועל הריונות תרגישי שאת צריכה ללכת על ביצים לידי?"

    חגית נאנחת וכתפיה משתוחחות. "אנחנו מנסים. זה לא הולך. הרופאה שלי אמרה שיוסי צריך ללכת לעשות בדיקות. הוא לא מוכן לשמוע על זה בכלל. אל תשאלי איזו מריבה הייתה לנו לפני חודש. הוא צרח עליי שהוא הכניס אותי להיריון כבר פעם אחת ושאין לשחיינים שלו בעיה לעשות את זה שוב ושאם יש בעיה, והוא חושב שאין, אז היא אצלי, לא אצלו."

    אני מהנהנת.

    "תגידי – " היא מביטה בי במבט בוחן ומטה את ראשה, "למה העיגולים השחורים האלה מסביב לעיניים?"

    "לא ישנתי הרבה בלילה," אני מודה, לוגמת מהקפה.

    היא מרימה גבות ומעפעפת.

    "לא מה שאת חושבת," אני מגחכת, "דויד הזה היה דייט דפוק לגמרי. אחרי עשרים דקות כבר אמרתי לו שאני חושבת שזה לא ילך בינינו."

    "אז למה לא ישנת טוב?" היא חוקרת, רוכנת מעל השולחן לעברי.

    אני נושמת עמוק ואז נושפת את האוויר לאט, תוהה אם כדאי לשתף אותה, ומה לספר לה בדיוק. אני צריכה לדבר על זה עם מישהו, וחגית היא החברה הכי טובה שלי. מצד שני, היא נשואה ליוסי.

    "היה לי חלום כחול בלילה," אני מודה במהירות, כמעט מקיאה את המילים ורואה את עיניה מתרחבות בתדהמה, מביטות בי בחוסר אמון, "וזה היה כזה חלום מציאותי, את לא מבינה – "

    אני לא מספיקה לסיים את המשפט ופעמון הדלת מצלצל. "רגע!" אני קוראת. "חכי שנייה, מייד חוזרת," אני אומרת לחגית, "זו בטח השכנה." אני עוזבת אותה במטבח והולכת לפתוח את הדלת.

    בדרך אני אוספת את המעטפה עם הצ'קים שהשארתי על השולחן בכניסה עבור יעל מוועד הבית. הבטחתי לה שזה יהיה מוכן היום והיא אמרה שתעבור לקחת אותם.

    אני פותחת את הדלת בחיוך, בטוחה לחלוטין שזו יעל העומדת מאחורי הדלת, אך נעמדת כמו ניצב מלח כשאני רואה שזו לא היא. לרגע אני מאבדת לחלוטין את יכולת הדיבור והדם בעורקיי קופא, ואז מתחמם בשנייה לנקודת רתיחה והלחיים שלי מאדימות בתגובה.

    "מה... מה אתה עושה פה?!"

    הגבות שלו מתכווצות במבט זועף כשהוא רואה את ההלם בפניי. "מה יש לך? למה את מגיבה ככה?"

    הוא מתכופף כדי להרים את ארגז הכלים שלו, הודף אותי קלות בידו ונכנס אל הדירה, פונה היישר אל המטבח.

    "עופר?" אני שומעת את קולה המופתע של חגית כשהוא נכנס למטבח, "מה אתה עושה פה?"

    "חגית?" הוא מחקה את הקול הגבוה שלה, "מה את עושה פה?"

    אני מתנערת מההלם שאחז בי, סוגרת את הדלת וממהרת למטבח.

    "שותה קפה," היא עונה לו בציניות, "ואתה?"

    "הפעם באתי לתקן את הנזילה מתחת לכיור." בלי להביט בה או בי הוא כבר פותח את הארון מתחת לכיור ומתחיל להוציא משם את הבקבוקים ואת חומרי הניקוי. "מה זה הבלגן הזה, מאיה?״ הוא מתלונן, ״לא יכולת לפנות את הארון קודם? ידעת שאני בא."

    "לא ידעתי שאתה בא, ומי אמר לך שיש נזילה בכיור?" אני רוטנת מאחוריו בעודו כורע מול ארון המטבח שלי, מוציא בקבוקים בזה אחר זה ומגיש לי אותם. "מה זה השטויות האלה?" אני ממלמלת, פניי סמוקות באופן לא הגיוני וחם לי. אני ממש מתחילה להזיע.

    עיניו מתרוממות לעברי כשאני מתמהמהת לקחת את הבקבוק שהוא מגיש לי וגבותיו הישרות מתכווצות שוב ומשוות לפניו הבעה חשדנית. "מאיה, מה קורה? חטפת איזה וירוס? יכול להיות שיש לך חום? את אדומה כמו עגבנייה. קחי אקמול או משהו." עיניו נודדות במורד גופי ומשתהות לרגע על שדיי. אני יודעת שבד הגופייה לא מסתיר בכלום את הפטמות שלי, שהתקשחו לנוכח המחשבות שלי על החלום הלוהט שהיה לי עליו אתמול בלילה, והסומק הארגמני שעל פניי רק מחמיר. עיניו גולשות שוב למעלה, אל עיניי, והוא מעפעף כמה פעמים.

    "אז מה אתה עושה פה?" שואלת שוב חגית וקוטעת את מה שזה לא היה שהתרחש בינינו לרגע.

    עופר מתעלם ממנה, עדיין מביט בי בעיניו הירוקות כזית, המשגעות, המוקפות בריסים צפופים וארוכים וכהים. "אמרתי לך. בגלל הנזילה שיש לך בכיור." הוא מושיט לי שוב את ידו, האוחזת בבקבוק אקונומיקה, ומנער אותו בחוסר סבלנות כדי שאקח אותו ממנו, "לפי אימא שלי יש לך נזילה כבר שבוע וצריך לתקן אותה והיא שלחה את הפראייר לעשות את זה, את מבינה?"

    "אימא שלך?"

    "כן, אימא שלי," הוא מסנן, מוציא בקבוק נוסף ומגיש לי, "זוכרת את אימא שלי? האישה החופרת בלי הפסקה והנודניקית בטירוף שחושבת שהיא מנהלת את כל אשדוד ואולי גם את אשקלון, שמתייחסת אלייך כאילו את עדיין הכלה שלה ואליי כאילו הייתי השיפוצניק הפרטי שלה ושל כל החברות שלה?"

    חגית מאחוריי מצחקקת. אני מתעלמת ממנה. "איך אימא שלך קשורה לזה?"

    עופר נאנח, מתרומם על רגליו, מניח על השיש את בקבוק השמן שהוא אוחז ואז נשען עליו, משלב את זרועותיו על החזה הרחב שלו. החולצה השחורה שהוא לובש נמתחת על השרירים המעוצבים שלו והפה שלי מתייבש.

    "כאילו את לא מכירה את הנפשות הפועלות, מאיה. כמה זמן את כבר גרה באשדוד וכמה זמן את מכירה את המשפחה שלי?! בואי אני אסביר לך איך היא קשורה לזה. סיפרת לה שיש לך נזילה בדירה?"

    "אני..." אני מגמגמת.

    "סיפרת או לא סיפרת?!" הוא מרים גבות.

    "לא סיפרתי!" אני מתווכחת, "בשום פנים ואופן לא סיפרתי לה, אני נשבעת. יצא לי לראות אותה במכולת ו... ויצא ששאלתי את דודו אם יש לו גומיות לסיפון שמתחת לכיור כשהיא במקרה הייתה שם."

    "במקרה?" הוא מטה את ראשו, "ככה את מכירה את אימא שלי, תגידי? אצל גברת שמחה שטרית אין דבר כזה, 'מקרה׳. מה חשבת, שהיא לא תתערב? אז נוזל לך הברז בדירה כבר שבוע. פורטונה, אחת החברות שלה, גרה קומה מתחתייך. היא מתלוננת בכל השכונה באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע שיש לה עובש על התקרה בגלל הנזילה אצלך ואת מי שולחים לתקן?" הוא מחווה בידו באוויר. "אותי. את הפראייר, לשירותך. ואם אני לא אעשה את זה היא לא תפסיק לאכול לי את הראש. עכשיו, אני יכול לחזור לחרא הזה? תודה."

    הוא לא מחכה לתגובה, משתופף על ירכיו ודוחף את ראשו מתחת לכיור.

    "פורטונה היא אחת החברות שלה?" אני ממלמלת בקול המום.

    "כל אשדוד חברות שלה," הוא אומר בקול עמום, ראשו עמוק בתוך הארון, "מאיה, תביאי לי לפה את ארגז הכלים."

    חגית קופצת ממקומה כי אני עדיין עומדת ומעפעפת בריסים כמו בובת חרסינה שזה כל מה שהיא יכולה לעשות, ומניחה ליד רגלו את הארגז. עופר פותח את הארגז, מוציא ממנו כמה כלים ושב וצולל שוב אל מתחת לארון.

    כשהוא רוכן קדימה הג'ינס שהוא לובש יורד נמוך על מותניו וחושף עור שזוף וחלק, קו תחתונים שחור והתחלה של ישבן, שאני כבר יודעת מניסיון אישי שהוא שרירי וחטוב. זיכרונות החלום הכחול שלי מאתמול בלילה שבים אליי במלוא העוצמה וזיעה עולה על מצחי.

    חגית מביטה בסומק שעל פניי בגבות מורמות ואז בישבן של עופר ואז שוב בי. אני פוערת עיניים כדי לסמן לה שתשתוק, אבל הרי אין מצב שהיא תשתוק, אני מכירה אותה. היא מנופפת בידה על פניה הסמוקות. 'וואו!', היא מחווה בשפתיה בלי מילים, פוערת את עיניה כאילו היא דמות מצוירת בסרט קומיקס וממלמלת ללא קול, 'מה זה?'.

    "חגית, תפסיקי להסתכל לי על התחת," נשמע קולו העמום של עופר מתחת לכיור.

    אני מצמידה את ידי אל פי ומחניקה צחוק.

    "מי מסתכל לך על התחת, יא חי בסרט!" היא גוערת בו, אבל מחייכת ומביטה בי ושוב מחווה בידה תנועה של 'וואו, חם לי שבא לי למות'.

    "די, עשית לי חורים בגב!" הוא צוחק ואז מושיט את ידו לאחור, "מאיה, תביאי לי מפתח שוודי."

    אני מנידה בראשי לשלילה כי הדבר האחרון בעולם שאני רוצה עכשיו זה להתקרב אל עופר, ומחווה בסנטרי לעבר חגית שתביא לו מפתח שוודי מהארגז.

    חגית מתכופפת לעברו ונותנת לו את המפתח. "לידיעתך, להסתכל על החריץ של האינסטלטור זה מה שבנות עושות. זה חלק מהגדרת התפקיד שלך בתור אינסטלטור."

    מהיכן שהוא מתחת לארון, אני שומעת אותו צוחק. "חגית, אני חושב שאני צריך להגיד ליוסי להגביל לך את הצפייה בסרטים כחולים. אני לא אינסטלטור, ובטח לא באתי לתקן לך נזילות או לפתוח את הסתימות שלך, בשביל זה יש לך את יוסי. תפתחי את המים בברז."

    אני לא יכולה להתאפק ופורצת בצחוק משוחרר.

    חגית מביטה בי בתרעומת מזויפת ומנסה להסתיר את החיוך כשהיא מזדקפת ופותחת את הברז. אני שומעת חריקות ודפיקות מתכתיות הבוקעות מתחת לכיור.

    "ומה עם הסתימות של מאיה?" חגית שואלת בשובבות בעוד אני, מאחורי הגב של עופר, מסמנת לה בידי תנועות ארוכות לרוחב הגרון, כדי שתבין שאני הולכת לרצוח אותה, אבל זה לא עוצר אותה, "הרי ברור שבאת לפתוח את הסתימות של מאיה."

    "חגית, את אידיוטית!" אני לוחשת ומדגישה בתנועות ידיים רחבות שאני חושבת שהיא חתיכת טיפשה ושהיא עוד תשלם על זה. עופר לא מגיב על מה שהיא אמרה.

    "תסגרי את המים."

    חגית סוגרת את הברז ונסוגה כשעופר מחלץ את עצמו מהחלל הקטן שמתחת לכיור ונעמד על רגליו.

    "זהו, הבעיה נפתרה."

    הוא פותח את הברז, שוטף את ידיו בזריזות במים ובסבון ואז קוטף את מגבת המטבח הלבנה שתלויה על וו בצד המקרר ומנגב בה את ידיו. "יאללה, ביי."

    הוא תולה את המגבת במקומה, מכניס את כלי העבודה בחזרה לארגז, סוגר ומרים אותו ועושה את דרכו אל הדלת ללא כל מילה נוספת.

    אני פוסעת אחריו לעבר דלת הכניסה, עדיין סמוקה כולי. "עופר, אתה... אתה לא צריך לעשות דברים כאלה עבורי," אני אומרת כשהוא פותח את הדלת. אני מתקשה מאוד להביט לו בעיניים אחרי החלום שחלמתי הלילה.

    "אני לא רוצה לעשות את זה, תאמיני לי," הוא מגחך בקול שאין בו שמץ של הומור, "היום הנזילה בכיור, בשבוע שעבר הפיצוץ בדוד על הגג, לפני שבועיים הסתימה באמבטיה. מה נסגר? אימא שלי חושבת שאני עובד בשבילה, בשבילך ובשביל כל השיכון."

    "פשוט תגיד לה 'לא'."

    הוא עוצר ומסתובב אליי בחיוך עקום. "תגידי לה את 'לא', נראה אותך, גיבורה גדולה. ושתדעי שכל מילה שאת אומרת ועושה – כל השכונה הזאת יודעת, ואז גם אימא שלי יודעת."

    "שיט, אני שונאת את אשדוד," אני ממלמלת.

    "יש לי פתרון בשבילך, תעברי דירה," הוא מסנן ויוצא מהדירה לעבר המעלית, "תאמיני לי, תעשי טובה גדולה לשנינו."

    דלת המעלית נפתחת והוא נכנס אליה ללא מילים נוספות. הוא לוחץ כמה פעמים על הכפתור ומביט למעלה, לעבר לוח המעלית, נע על רגליו בחוסר סבלנות. הדלת נסגרת והמספרים מעל המעלית מראים על כך שהיא יורדת.

    אני נאנחת וסוגרת את דלת הדירה.

    "הוא היה עצבני, הא?" שואלת חגית כשאני חוזרת למטבח.

    "אימא שלו מגזימה." אני מניחה את שתי כוסות הקפה בכיור. "אני צריכה לדבר איתה."

    "ואת..." היא סורקת אותי בעיני הלייזר הירוקות־חומות שלה, "כשהוא נכנס נעשית אדומה כמו סלק והזעת, חשבתי שאת הולכת להתעלף. מה קרה? אתם בכאסח או משהו?״

    ״ממש לא,״ אני אומרת, ״דווקא הכול טוב בינינו בתקופה האחרונה. לא שאנחנו מתראים הרבה, אבל כשכן יוצא לנו להתראות, אנחנו ממש בסדר זה עם זה.״

    ״אולי באמת חטפת שפעת?"

    "אולי," אני ממלמלת.

    אני קמה אל השיש, מוציאה שני מזלגות ממגירת הכלים ופותחת את קופסת הפלסטיק שחגית הביאה מהקונדיטוריה של שמחה. אני מתיישבת מולה, מניחה את הקופסה על השולחן ומגישה לה מזלג.

    "את חושבת שהיא עושה את זה בכוונה?" חגית שואלת בזמן שאני מעלה במזלג מעט מעוגת הקרם. ידי קופאת עם המזלג בדרך אל הפה. "לא חשבת על זה עד עכשיו, נכון?" היא מוסיפה, מצביעה עליי בעזרת המזלג.

    אני מניחה את המזלג על השולחן. "האמת? לא חשבתי על זה. יכול להיות שאת צודקת," אני אומרת בעיניים מוצרות, הגלגלים אצלי בראש מתחילים לעבוד.

    "בחייך, מאיה, אל תהיי נאיבית, זה שקוף." היא מושכת בכתפיה. "תחשבי על זה. אתם כבר לא יחד. בשנתיים האחרונות התראיתם בקושי פה ושם במקרה בעיר, ופתאום בחודשים האחרונים יוצא לכם להיפגש בתדירות של פעם או פעמיים בשבוע. אני חושבת שהיא שולחת את עופר לפה שוב ושוב בכל מיני תירוצים הזויים כי היא רוצה שתחזרו."

    אני מנידה בראשי, שוכחת לגמרי מהעוגה המפתה. "זה לא יעזור לה. זה לא יקרה."

    אני יוצאת מהמטבח לעבר הסלון. חגית קמה מהשולחן, באה אחריי ומתיישבת על הספה הרחבה.

    "אז התחלת לספר לי משהו רגע לפני שעופר הפריע לנו," היא אומרת בשובבות. שיט, קיוויתי שהיא איכשהו תשכח. "חלמת על מישהו חלום כחול? על מי? על ברדלי קופר? אני תמיד חולמת על ברדלי קופר."

    "לא, אידיוטית," אני מצחקקת, אך בכל זאת הסומק חוזר אל פניי, ובגדול. הלחיים שלי בוערות. אני מתיישבת על הכורסה.

    "את שוב מסמיקה. מה קורה?" שואלת חגית בדאגה ובחשד, "מה הסיפור? אה..." היא מביטה בי בהבנה, "בגלל זה את נבוכה. חלמת על מישהו שאת מכירה, זה הסיפור? על מי חלמת? על דויד הזה? אבל אמרת שהוא היה דייט חרא. על תומר מהבנק? איזה חתיך הוא, בחיי. אני חופשי הייתי חולמת עליו."

    אני מנידה בראשי ומחייכת בעל כורחי, אבל הסומק שבפניי לא נרגע. "חלמתי..." אני נושמת עמוק כדי לאזור אומץ ומטה את ראשי לאחור, לעבר הדלת.

    היא מביטה בדלת ואז בי שוב, וכשההבנה מכה בה, פיה נפער רחב כל־כך שהייתי פורצת בצחוק היסטרי אם לא הייתי כל־כך בלחץ.

    "לא..." עיניה מתרחבות ואז מצטמצמות שוב, "על עופר?" היא צווחת, "חלמת על עופר חלום כחול?!"

    "תפסיקי לצרוח," אני נאנחת ומכסה בידיי את פניי, "וזה לא כאילו אני יכולה לשלוט בחלומות שלי, את יודעת."

    "אחותי..." היא נשענת לאחור על הספה ומנידה בראשה ברחמים, "זה דפוק לגמרי שאת חולמת על עופר חלומות כחולים."

    "ספרי לי על זה..." אני נאנחת ומשפשפת את המצח. "וזה דופק לי את הראש. אולי זה בגלל שמחה וכל התחמונים שלה. אולי באמת מפני שהיא דואגת שהוא יסתובב פה סביבי כל הזמן. אני לא יכולה לסבול את זה. אני חייבת לדבר איתה, אני לא יכולה ככה."

    "זו פעם ראשונה ש – "

    אני מהנהנת בתנועות קטנות עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט.

    "פאק, זה דפוק לגמרי," היא ממלמלת.

    אני מהנהנת שוב. אני יודעת.

    "את יודעת שהוא יוצא עכשיו עם האחות הזאת שעובדת בבית החולים, כן?"

    אני מעפעפת בהפתעה. לא היה לי מושג שעופר יוצא עכשיו עם מישהי. אבל למה זה משנה לי בכלל? הוא יכול לצאת עם מי שבא לו, וגם אני. "מה הקשר?" אני מושכת בכתפיי, "זה לא כאילו יש לי איזשהן תוכניות לחזור אליו. בחיים לא. זה נגמר מזמן."

    "אבל את חולמת עליו – "

    "תסתמי," אני אומרת, "ברצינות, חגית. אל תחזרי על זה, אל תגידי את זה. זה לא כאילו רציתי לחלום עליו, וסיפרתי לך כי רציתי לחלוק איתך וכי הייתי צריכה להוריד את זה ממני, לא כדי שעכשיו תזכירי לי את זה בכל משפט שני."

    "את עדיין נמשכת אליו," היא מצהירה, עדיין המומה.

    "אני לא חושבת," אני מכחישה, אף שמקננת בי תחושה חזקה מאוד שזה נכון. אני עדיין נמשכת אליו וכנראה תמיד ארגיש ככה כלפיו. עופר הוא חתיך היסטרי ואין בחורה באשדוד שלא הייתה מתה להכניס אותו למיטה שלה, וחגית יודעת את זה, היא מכירה את עופר כבר הרבה שנים. עופר גם מדהים במיטה וזה שאני יודעת את זה לא עוזר למצב שלי עכשיו. גל נוסף של חום שוטף את גופי. "אבל זה טבעי, לא? אחרי הכול, הוא היה הבעל שלי."

    "תעשי לי טובה," היא נוחרת, "בחיים שלי לא חלמתי על יוסי חלום כחול. למה שאני אחלום על יוסי? יש לי אותו במיטה כל לילה. אני חולמת על..."

    "ברדלי קופר," אני מגחכת, גורמת לה לצחקק, "כן, הבנתי."

    "ועל בראד פיט," היא מוסיפה בצחוק, ואז מרצינה ובוחנת אותי. "מאיה, את עדיין אוהבת אותו?"

    "תעשי לי טובה," אני אומרת בזעף וקמה מהכורסה. נשבר לי לדבר על זה. "זה שהיה לי איזה חלום אומלל על עופר לא אומר שאני עדיין אוהבת אותו, או־קיי? זה רק אומר ש..."

    "שאת חרמנית?" היא מציעה.

    "למה הדיבור המלוכלך, סתומה?" אני גוערת בה והיא צוחקת, "זה רק אומר שלא היה לי סקס כבר הרבה מאוד זמן, זה הכול."

    "אנחנו צריכים לארגן לך איזה דייט." חגית קמה ממקומה ומביטה בשעון. "אולי אשאל את יוסי אם יש לו איזה חבר רווק שהוא יכול להכיר לך."

    "חגית, בחייך, תשאירי את יוסי מחוץ לזה," אני מבקשת כשאני מלווה אותה אל הדלת, "רק זה חסר לי. עוד אחד מהנמל."

    "שרירים בוהקים, ישבן חטוב... קוביות בבטן חזקות כמו ברזל... כן, אני מבינה איך זה יכול להיות איום ונורא עבורך," היא מקנטרת אותי כשהיא פותחת את הדלת.

    "תעשי לי טובה," אני מגלגלת עיניים אך בכל זאת מחייכת כשהיא מחבקת אותי לפרידה ליד הדלת, "הספיק לי אחד מאלה, תודה רבה."