כמיהה שברירית

פרולוג

סופיה
 

לא תחמוד.

כמהתי לדנילו עוד כשהיה עדיין הארוס של אחותי. זו הייתה התאהבות תמימה של נערה צעירה. פנטזתי על מה היה קורה לו היה שלי. האביר על הסוס הלבן, הנסיך יפה התואר כמו בסרטים של דיסני.

זה היה החלום האהוב עליי — עד שהוא הפך מפנטזיה למציאות כשאחותי לא הייתה מסוגלת להתחתן איתו.

חלום שהפך עד מהרה לסיוט. פרץ פנטזיה של נערה מגוחכת.

גבר שלא רצה בי.

אומרים שאף פתית שלג אינו דומה למשנהו ושלכל פתית צורה ייחודית משלו.

שלמות קפואה ומרהיבה.

כמו אחותי.

ניסיתי לחקות אותה, אבל החיקוי לעולם לא יגיע לרמת המקור. הייתי הד למנגינה מושלמת. צל של דמות ללא רבב. תמיד נחותה. אף פעם לא מספיקה.

סרפינה הייתה כמעט מושלמת בעיני כולם כשעוד הייתה בסביבה, ועכשיו בהיעדרה, כשלא נותר ממנה אלא זיכרון דהוי, חסרונה העצים את כל מה שהייתה. היא הפכה לגדולה מהחיים.

היא נשארה בכל פינה בבית וגרוע מכך, במחשבות האנשים שהותירה מאחור.

איך אפשר לנצח זיכרון?

אי אפשר.

אצבעותיי רעדו כשיישרתי את שמלת הכלה שלי. לא את שמי ילחשו היום בספסלי הכנסייה.

כי אני הייתי פרס הניחומים.

הכלה המחליפה.

והכי גרוע — לא אחותי.

הבטתי בבבואתי, פניי מטושטשות מבעד להינומה הדקה והעדינה. בלבוש הזה נראיתי כמעט כמו סרפינה, למעט השיער הבלונדיני. עדיין נחותה. תמיד נחותה. אבל אולי דנילו יראה את קווי הדמיון בין אחותי וביני ורק לרגע יביט בי באותה ערגה שנהג לכוון אל סרפינה.

ואז הוא יבין שאני לא היא ומבט מאוכזב יעלה שוב על פניו.

פחות מכפי שרצה.

הורדתי את ההינומה משערי והשלכתי אותה. נמאס לי לנסות להיות מישהי אחרת. דנילו יראה אותי כמות שאני, ואם זה אומר שהוא לא יעיף בי מבט נוסף, כך יהיה.