הדוקטור

פרק 1

 

 

היום שפתח את שנת הלימודים החדשה של 1905 באוניברסיטת ברלין היה יום סתיו קריר. בין העננים האפורים הרכים בצבצו שמים כחולים, וקרני השמש חיממו את פניו של פליקס דנציגר הצעיר, סטודנט שנה שנייה לרפואה. הוא צעד במורד שדרות אונטר דן־לינדן ונכנס מבעד לשער הברזל האדיר של האוניברסיטה. על כתפו היה תלוי תיק המזל שלו, תיק עור רך בצבע חום עם שני אבזמים גדולים ומבריקים מכסף, שנפתח והתרחב כמניפה. את התיק הזה קיבל במתנה מאביו כאשר החל ללמוד בתיכון בקניגסברג, מרחק קצר מביתו בכפר הקטן אילובו. "הדרך להצלחה מתחילה במראית עין", אמר לו אביו. "עליך לשדר עושר ואינטליגנציה, והם כבר ידביקו אותך בהמשך".

 

ואכן, כך היה. מהרגע שקיבל את התיק, החל פליקס להצטיין בבית הספר, גילה כישרון יוצא דופן באומנות הסיוף והפך פופולרי ביותר בין חבריו ובנות כיתתו. סוף־סוף החל להרגיש שהוא מצדיק את השם פליקס, שמשמעותו "בר מזל". עם זאת, לא היה זה שם פופולרי במיוחד באותה תקופה, ולכן דבק בו עד מהרה הכינוי "ליקס".

 

אוניברסיטת ברלין היתה גדולה ומרשימה, וסגנונה המונומנטלי של הקיסרות הורגש בכל פינה. ליקס אהב להלך במסדרונות רחבי הידיים, ולהעמיד פני אציל שהפאר המוקפד הזה תוכנן רק בשבילו. כעת צעד במורד השביל שמוביל לפקולטה היפה לרפואה, הוציא מתוך התיק את פיסת המרציפן האחרונה, קילף את העטיפה והתענג על הטעם המתוק והנפלא. חיוך בלתי נשלט נפרש על פניו בעודו פוסע לאיטו. בחורה חיננית שצעדה מולו חייכה לעברו חיוך מבויש, והוא השיב לה במנוד ראש קל ואדיש. בניגוד לרוב בני גילו, בנות המין היפה לא ריגשו אותו כמעט והוא מצא אותן לרוב משעממות להחריד. בראש מעייניו היו הלימודים, אימוני הסיוף שלו, והציונות אשר בה החל להתעניין בשנתו האחרונה בתיכון, לאחר שקרא בשקיקה את "מדינת היהודים" מאת בנימין זאב הרצל, ועולם חדש נפתח בפניו.

 

הוריו מעולם לא ייחסו חשיבות מיוחדת לעובדת היותם יהודים, הבית בו גדל היה חילוני לחלוטין ורוב חבריו היו גרמנים נוצרים. למעשה, כאשר הצטרף לאגודת הסטודנטים היהודים באוניברסיטה, היתה זו הפעם הראשונה שהתיידד עם יהודים בני גילו, בעלי עניין משותף לשלו, והוא חש כאילו גילה איבר נוסף בגופו שהיה רדום כל השנים.

 

תחושת אופטימיות בלתי אופיינית מילאה את ליבו כאשר נכנס לשיעור הראשון, ומשהו אמר לו שהשנה הקרובה עומדת לשנות את חייו. אולם ככל שעבר היום, התחושה האופורית הזאת התפוגגה לה, והמטלות שקיבל כבר ביום הראשון ללימודים חרטו קמט קטן של דאגה בין גבותיו. הדבר היחיד שעזר לו לצלוח את היום היה המחשבה על אימון הסיוף עם חברו ברונו, המתוכנן לו לאחר הלימודים.

 

אחר הצהריים קיבלה האוניברסיטה אופי שונה לגמרי מההווי שוקק החיים שהורגש בין כתליה במהלך היום. ככל שהלכו והתרוקנו המסדרונות מאדם, שלווה מאין כמותה מילאה את החלל.

 

ליקס הגיע לאולם הספורט מעט מוקדם מן הצפוי וניגש אל המלתחות. הוא החליף את בגדיו, שלף את חרבו והתקדם לאולם. בינתיים, עד שיגיע שותפו, יעשה קצת מתיחות ויתאמן "באוויר". כעבור כרבע שעה הגיע ברונו מתנשף.

 

"נחמד מצידך להצטרף!" קרא ליקס.

 

"אל תתחיל, ליקס. איחרתי בשבע דקות וזה היה שווה את זה."

 

"בחורה?"

 

"אלא מה?"

 

"נפלא! עכשיו כשכל הדם זרם לך למותניים, אוכל בקלות להביס אותך בסיבוב הראשון."

 

"אתה פשוט בלתי נסבל," נשף ברונו ברוגז, שלף את חרבו והשניים החלו בדו־קרב נמרץ.

 

הם היו כל כך מרוכזים זה בזה, שלא שמו לב לבחור הנאה בעל הלחיים הסמוקות והעיניים הסקרניות, אשר הופיע בפתח הדלת והביט בהם כמהופנט. היה זה פליקס רוזנבליט, סטודנט שנה שנייה למשפטים שהגיע לברלין מאוניברסיטת פרייבורג. בתום יום הלימודים החליט לעשות סיור ברחבי האוניברסיטה, כדי שיוכל להתמצא למחרת ביתר קלות.

 

פליקס עקב אחרי הצליל המתכתי המהפנט והגיע אל אולם הספורט הגדול, שחלונותיו הגדולים השקיפו אל חצר הקמפוס. אור השמש של אחר הצהריים הטיל צללים כבדים על שני הסייפים, שנעו על רגליהם בקלילות קדימה ואחורה, כמו בריקוד טנגו משוגע. פליקס עמד וספג מפינת החדר את יופיו של הדו־קרב האצילי וקיווה שלא יבחינו בו. הוא אמנם לא הבין דבר וחצי דבר בסיוף, אך לאור גובהו וכתפיו החסונות של ברונו, בחר בו בליבו כמנצח. ואכן, בן רגע כבר היתה חרבו של ברונו מכוונת אל בטנו של ליקס, שנצמד בגבו אל הקיר.

 

פליקס גיחך לעצמו שבע רצון והסיח את דעתם של הסייפים. ליקס ניצל את חוסר תשומת הלב הרגעי של יריבו, זינק והסתובב בזריזות מימין לחרב השלופה והכשיל בעזרת רגלו את ברונו, שנפל ארצה על פניו כמו שק תפוחי אדמה. ליקס הניף את חרבו מעל גב יריבו לאות ניצחון, ופליקס היה כה מופתע מהמהלך, שהחל למחוא כפיים בהתלהבות. ליקס צחק וקד קידה.

 

"זה היה מהלך מלוכלך, ליקס," רטן ברונו, קם מהרצפה וניגב במגבת את פניו המיוזעות. ליקס צחק וטפח על שכמו, והתקרב אל פליקס שעמד בפתח האולם. "שלום, גם אתה הגעת להתאמן, או שאתה כאן רק כדי לעודד אותי לנצח?"

 

פליקס צחק וניגש ללחוץ את ידו. "לא זה ולא זה, אני רק עושה סיור בקמפוס ותפסתם את תשומת ליבי. אני פליקס, פליקס רוזנבליט."

 

"פליקס דנציגר," אמר ליקס ולחץ את ידיו בחוזקה.

 

ברונו אסף את חפציו וניגש אליהם. "אני ממליץ לך בחום לשמור על הגב שלך עם הבחור הזה," אמר לפליקס.

 

"אתה תשמור על ערנות והגב שלך יהיה בסדר גמור," השיב לו ליקס.

 

"זאת דעתך המקצועית, ד"ר?" אמר ברונו ויצא מן האולם.

 

"אז? מה דעתך על איזה דו־קרב מהיר?" שאל ליקס.

 

פליקס צחק. "לא, לא, אל תהיה מגוחך. אני בקושי יודע להניף אפילו חרב מעץ."

 

"ניסית פעם?" שאל ליקס.

 

"פעם או פעמיים."

 

"אם כך, אני מתעקש."

 

הוא הושיט לפליקס חרב והחל להלך סביבו. "הדבר הראשון שאתה צריך לזכור הוא קשר עין. שמור תמיד על קשר עין. כך תדע מתי היריב עומד לתקוף, ומאיזה כיוון." פליקס עקב אחריו במבטו, היד האוחזת את החרב שמוטה לצידו.

 

"החוק השני הוא: לעולם אל תאבד את החרב. תחזיק אותה כאילו חייך תלויים בכך." בתנועה קלה, כמעט בלי להזיז את הגוף, ליקס שלח את חרבו והעיף את זו של פליקס מידו.

 

פליקס המבולבל הרים אותה מיד ומחה את הזיעה מעל מצחו. ליקס צחק. "אתה כבר מזיע? עוד לא התחלנו!" ואז החלו השניים לרקוד את מחול החרבות. תנועותיו של פליקס נראו מגושמות כשל היפופוטם מול אלה של ליקס, אך הוא נענה לאתגר.

 

"אז מהיכן אתה?" שאל פליקס.

 

"מקום נידח בשם אילובו, במזרח פרוסיה," אמר ליקס.

 

"יש שם הרבה יהודים?"

 

ליקס נראה מופתע מעט נוכח השאלה. "ישנה קהילה קטנה מאוד."

 

"אני מגיע מהכפר מֶסינגווֶרק. בטח לא שמעת על המקום," המשיך פליקס.

 

"מוכרח להודות שלא." ליקס המשיך להניף את חרבו במרץ.

 

"ומה אתה לומד?"

 

"רפואה, שנה שנייה."

 

"מה אתה שח! אם כך, יש לי חבר טוב שלומד איתך, שמו ריכארד ליכטהיים."

 

ליקס לא ענה אולם תנועותיו הלכו ונהיו נמרצות יותר, והוא סב סביב פליקס במעגלים. "ועכשיו ידידי, החוק השלישי והחשוב ביותר: להתרכז בדו־קרב ולא בדו־שיח!"

 

ליקס ביצע את הסיבוב המפורסם שלו, אך פליקס, שלמד את המהלך כבר קודם, ציפה לכך והסתובב לכיוון הנגדי והתכופף, כרע ברך ונגע בקצה חרבו בירכו של ליקס. ליקס נראה מופתע וכעוס, אך בן רגע נפרש חיוך על פניו והוא הושיט לפליקס את ידו ועזר לו להזדקף "מהלך חכם!"

 

"תודה. האסטרטגיה שלי בדו־קרב היא תמיד דו־שיח. אני לומד משפטים, אתה מבין."

 

"יפה מאוד," התרשם ליקס ולחץ את ידו.

 

כאשר יצאו השניים מהאוניברסיטה, היתה זאת שעת בין ערביים, ובשמים נראו משיכות צבע סגולות, ורודות וכתומות. הם חלפו על פני נשים בשמלות ארוכות מבדי משי ותחרה בשלל דוגמאות, וגברים בעלי כובעים מהודרים ושפמים מוקפדים. פליקס נדהם לראות באיזו פתיחות מהלכים הגברים והנשים יחד שלובי ידיים, משוחחים וצוחקים בקול.

 

"אל תבהה, זה לא מנומס," צחק ליקס.

 

פליקס גיחך. "אני מתנצל, אני לא רגיל למראות כאלה. מסינגוורק הוא מקום כל כך צנוע ושמרני. כמו שאבי תמיד אומר: הבוהמה הזאת של ברלין, לא יוכלו לזהות צניעות גם אם היא תיתן להם סטירת לחי."

 

ליקס פרץ בצחוק. "הוא נשמע קצת כמו אבא שלי."

 

פליקס חש את בטנו מכרכרת. "אולי תרצה להצטרף אלי לארוחת ערב?" שאל.

 

"בשמחה, דו־קרב טוב תמיד עושה לי תיאבון," נענה ליקס.

 

הם התיישבו בפונדק בו נהגו לשבת סטודנטים רבים ולשתות בירה אחרי יום לימודים מפרך. פליקס הזמין את הארוחה הזולה ביותר: שתי ביצים בכוס, לחם וחמאה. ליקס הזמין פשטידת בשר.

 

"בירה?" שאלה המלצרית. "לא, תודה." ענו שניהם בבת אחת.

 

"אז גם אתה לא שתיין גדול. מה עוד יש לנו במשותף, פרט לשמנו הטוב כמובן?" שאל פליקס.

 

"למען האמת, כולם קוראים לי ליקס, אז פה אנחנו דווקא נבדלים."

 

"אוקיי, ליקס. בוא נראה, בן כמה אתה?"

 

"שמונה־עשרה."

 

"גם אני. יליד 87'?"

 

"כן."

 

"ובכן, שנינו יהודים," אמר פליקס וצחק.

 

"זה נכון, אבל זה לא מאפיין."

 

"לא מאפיין?" התלהם פליקס. "מה יותר מאפיין מזה?"

 

ליקס נראה משועשע מתגובתו הפתאומית והנרגשת של חברו החדש. "אני מתכוון שזוהי עובדה ולא תכונת אופי, כמו סוג דם. אני למשל לא הייתי מודע לעובדת היותי יהודי עד שהתחלתי ללמוד בתיכון, ועד כמה שידוע לי, תמיד הייתי אני."

 

פליקס נראה מאוכזב מעט. "והוריך ואחיך?"

 

"הורי ושבעת אחי חילונים ומגלים מעט מאוד עניין ביהדות, או בכל דת אחרת. במובן הזה, אני הכבשה השחורה במשפחה."

 

"אז הנה דבר נוסף, שיש לנו במשותף: משפחה גדולה! לי יש שישה אחים ואחיות," צהל פליקס.

 

האוכל הגיע, ועיניו הקטנות של פליקס נפקחו לרווחה כאילו מצא אוצר גלום. הוא החל לזלול, וסיים את המנה עוד בטרם הספיק ליקס לסיים רבע מזו שלו. "אתה בהחלט אוכל כמו בחור שגדל עם הרבה אחים," צחק ליקס.

 

"ועל ההערה הזאת תיענש ותיקנס בחתיכת פשטידה!" אמר פליקס ומיד חתך לעצמו פיסה ממנתו של חברו. ליקס היה כל כך משועשע ומוקסם מהאופן בו הזכיר לו פליקס את אחיו קורט, שמיד נתן לו את כל הצלחת והזמין לעצמו מנה נוספת.

 

לאחר הארוחה ישבו בפונדק שעתיים נוספות ושוחחו על עצמם, על לימודיהם ובעיקר על הנושא שבער בשניהם: הציונות. שניהם חשו שסוף־סוף מצאו שותף ראוי לשיחה קולחת בעניינים שברומו של עולם. כשיצאו מהפונדק, כבר היו כמו חברים ותיקים. הם איחלו זה לזה ערב טוב, ופנו איש איש לדירתו.

 

באותם ימים שכר ליקס חדר, לא הרחק מהאוניברסיטה, בביתה של אלמנה בשם ריכטר. הבית היה צנוע מאוד ונוהל בקפידה, שכר הדירה היה נמוך, וזה כל מה שליקס היה צריך. למרות זאת, לא יכול היה שלא להרגיש דכדוך מסוים כשחזר אל הבית. הגברת ריכטר היתה מרירה וקשוחה, וחוקי הבית שלה כללו איסור מוחלט על רעש, מוזיקה, צחוק, אלכוהול ונשים. חדרו היה צר וחנוק, בעל צוהר קטנטן שפנה אל קיר האבן של הבניין הסמוך. בערבים השקטים והקרים הכבידה עליו הבדידות והוא חש געגועים לביתו, לאמו היקרה ואפילו להצקות של אחיו. אך הערב, שב ליקס במצב רוח מרומם. הוא חשב על פליקס ועל האופן המוזר שבו החיים מובילים אותך לאן שאתה צריך להגיע. לא היה לו ספק שזוהי תחילתה של ידידות נפלאה.