הכרעה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הכרעה
מכר
מאות
עותקים
הכרעה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הכרעה

4 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    עמירם אזוב הוא ד"ר להיסטוריה, חבר קיבוץ משמר העמק, בן 59 ואב לשלושה, קצין חי"ר ותותחנים בעת שירותו הצבאי. מרבית מחקריו נעשו עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, חלקם הגדול חסוי עד היום. 

    תקציר

    ב־25 באוקטובר 1973 בשעה 07:00 פסק הירי.
     
    שקט השתרר בחזית הדרום, "שקט מוזר, שקט צורם באוזניים".
     
    האם המלחמה הוכרעה? עיני הלוחמים סיפרו משהו אחר. רבים חשו הקלה אבל לא חדוות ניצחון. בקריה בתל אביב נסגר חדר המלחמה ב"'בור". המפקדים ידעו שבאה שעת חשבון הנפש. גם הציבור ביקש תשובות על שאלות קשות. ביניהן: מי בכלל ניצח?
     
    בימים שקדמו להפסקת האש נשלחו כוחות צה"ל לעוד מאמץ אחרון של הכרעה. הם חיפשו תמונת ניצחון שתמחק את זכר המפלה של הימים הראשונים ותחקוק את המלחמה כהצלחה שהושגה למרות תנאי פתיחה קשים. דגל ישראל מונף בכיכר המרכזית של העיר סואץ היה יכול לספק תמונה כזאת; מהלך שיביא לנפילתה של איסמעיליה היה אפשרות נוספת; לא כל שכן כניעתה המוחלטת, הסופית, של הארמיה השלישית המכותרת.
     
    בספר הכרעה מלווה ההיסטוריון עמירם אזוב את צה"ל בימי הלחימה האחרונים בחזית הדרום: בדיונות של המדבר האפריקאי, בסבך של החיץ החקלאי, ברחובות ובסמטאות של סואץ, בחמ"לים ובדיונים המדיניים. אזוב בוחן את דברי המדינאים, חוקר את התנהגות המצביאים ומגיע עד לחייל ההולך בראש הטור. החייל המסכן את נפשו רק שעות ספורות לפני שהמלחמה נגמרת.
     
     
    ד"ר עמירם אזוב, יליד 1952, הוא חוקר חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
    ספריו הקודמים בהוצאת דביר: צליחה, על הימים הגורליים של מלחמת יום הכיפורים, ומשמר העמק לא תיפול, על קרב מכריע במלחמת העצמאות.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
     
    בצהרי 24.10 בשעה 14:00, לאחר כניסת הפסקת האש השנייה לתוקפה, הוזנק משדה התעופה פאיד — שדה תעופה מצרי שנפל לידי צה'ל במלחמה — מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי, שהופעל בטייסת 'דורסי הלילה', לפינוי פצועים מהעיר סואץ. על המסוק נורתה אש נ'מ. הצוות ניסה לשבור ולהתחמק אך נפגע, מפגז או מטיל — לא ידוע — התפוצץ והתרסק באחד הגאיות באזור העיר סואץ, בתפר בין כוחות צה'ל לכוחות המצריים. שבעה אנשי הצוות וכל הפצועים שהמסוק נשא נספו. הטייסים היו מירון גרנות מתל אביב ועופר איילי מקיבוץ גבת, שהתחתן ימים מספר לפני המלחמה.
     
    עשור לאחר נפילתו של מירון גרנות כתב שלמה ארצי על חברו את השיר 'לילה לא שקט': 'שוב בלילה אני חולם עליך, במדי צבא שהיו מדיך, הליקופטר חג במדבר החם, ואתה פוחד…'. בין ההרוגים בהתרסקות המסוק היה גם ד'ר אורי פרנד, ׳הד'ר מגבעת התחמושת׳. שש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, ד'ר פרנד פעל להצלת חיי אדם תחת אש בקרבות המרים שעל גבעת התחמושת. במלחמת יום הכיפורים היה ממקימי בית החולים בפאיד, ושוב לחם להצלת חייהם של הפצועים בתנאים קשים. כשהוזעק היסעור לפנות את הפצועים מהקרב הקשה בסואץ, לא נמצא במקום רופא מלווה, ד'ר פרנד טיפס למסוק מיוזמתו.1
     
    אליעזר ברנע מגדוד השריון 198 חווה אחרת את הידיעה על הפסקת אש בסואץ:
     
    'ביום 25.10 בשעה 11:00 התרחש הנס. השתרר שקט מוחלט. המלחמה נגמרה. זה משהו בלתי־נתפס. קשה היה לקלוט שרגע אחד מותר להרוג ורגע אחד אסור. הוצאנו את ראשנו, ממול עלו ראשי חיילים מצרים שהביטו לעברנו. נעמדנו לא מאמינים זה מול זה. ניגשו חיילים מצרים חמושים ולחצו לחיילנו את הידיים בחום, כולל נשיקות. זו היתה הבעת הערכה הדדית של לוחם ללוחם'.2
     
    הדקות האחרונות של מלחמת יום הכיפורים רוויות בסיפורים מסוג זה. כל חייל נושא באמתחתו את סיפורו האישי, לכל לוחם זווית הראייה שלו, תלוי בגובה המבט והנוף שאליו הוא משקיף. כך גם לגבי הערכת המצב הצבאית, המדינית והפוליטית — הדברים תלויים בעמדה ובנוף המדיני הנשקף ממנה.
     
    הגיבורים היו עייפים. אחרי 19 ימי לחימה הם ליקקו את פצעיהם. רובם היו מזועזעים ממה שעבר עליהם, אך חשו שביצעו מלאכתם כהלכה. הזמרת רונית אופיר שהופיעה עם צוות מילואים בגדה המערבית של התעלה, כתבה ביומנה: 'עדויות למלחמה עקובה מדם. גוויות אדם, טנקים ורכב רב חרוכים, שברי מטוסים, הרס, שריפה… הרושם מחריד, המחשבות נוגות, העיניים דומעות ואף על פי כן אוגרים כוח נפשי כדי להופיע בפני הלוחמים'.
     
    עם מראות העיניים הללו התמודדו גם הלוחמים בשדה הקרב. הם נמזגו לתוך התמודדות עם פחדים, אובדן וחוסר ודאות.
     
    הנתונים של מלחמה זו כפי שנחשפו לאטם לציבור הישראלי, היו חסרי תקדים: כ־2,570 הרוגים נפלו בשתי החזיתות בין 6 באוקטובר ל־25 בו.3 כ־7,250 פצועים. כ־300 שבויים, עשרות נעדרים. העובדה שלאויב המצרי והסורי הוסבו עשרות אלפי הרוגים ופצועים לא ניחמה איש.
     
    הנתונים צרבו אבל גם התוצאות שהושגו בשדה הקרב העלו סימני שאלה. וסימני השאלה תבעו חשבון נפש. הזעם על הדרגים הפוליטיים התבטא בדרכים שונות. החל בוועדת חקירה ממלכתית, דרך הפגנות מחאה ופרסומים שונים, וכלה במהפך פוליטי. מלחמת יום הכיפורים גרמה זעזוע בציבור הישראלי אך תוצאותיה היו ראשיתו של תהליך מדיני שהעימות הצבאי קידם באופן דרמטי.
     
    ב־12 בנובמבר 1973 חתמו נציגים צבאיים של מצרים וישראל בק'מ ה־101 שבין קהיר לסואץ על עקרונות ייצוב הפסקת האש. זו היתה נקודת סיום והתחלה.
     
    הספר מתמקד בארבעת הימים האחרונים למלחמה בחזית המצרית, 25-20 באוקטובר 1973, בשתי הפסקות האש ומה שביניהן. במידה רבה הוא המשך לספרי צליחה שחקר את נקודת המפנה במלחמת יום הכיפורים בין 18-15 באוקטובר, ובמידה רבה הוא שונה ממנו. הוא נמצא על הרצף הכרונולוגי של המלחמה, אך הסוגיות שעולות בו נועדו לשרת את השאלה המרכזית: כיצד ראה כל צד את הצעדים הנדרשים לסיום המלחמה?
     
    המבוא מספר את סיפורה של 'חצר' הצליחה. מעבר לחשיבות הצבאית של ראש הגשר לגדה המערבית שימשה 'החצר' שלא בטובתה 'מעבדה' אנושית להתמודדות תחת אש. לזירה הזאת נקלעו, חלק במכוון וחלק באקראי, אנשים מיחידות שונות מחיילות שונים. אחד היה שם שבוע, אחד רק יום, אחר רק חלף שם בדרכו מערבה. כולם עברו סוג של חוויה ייחודית. איש־איש בדרכו.
     
    שלושה קרבות נבחרו לייצג את הנרטיב של סיום המלחמה: האחד על מתחם הקרוי 'מיסורי' ב־22.10; השני מתמקד בהתקדמות לעבר איסמעיליה עד הפסקת האש הראשונה ב־22 באוקטובר ב־19:00; השלישי הוא קרב סואץ ב־24 באוקטובר. כל הקרבות הללו סימנו קווי סיום ועיצבו תודעה צבאית וציבורית.
     
    בין לבין נחקרת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על השיקולים של שני הצדדים לעצור ולחדול.
     
    * * *
     
    מה הם ימי ׳סיום המלחמה׳, ממתי הם נספרים, האם יש להם משמעות מיוחדת, האם מתגבשת במסגרתם חשיבה או תפיסה, האם ניתן לכך ביטוי בפקודות שהתקבלו, האם הלכי הרוח הושפעו מכך? באופן כללי מלחמת יום הכיפורים, לאחר פריצתה בתנאים קשים לצה'ל, שינתה את כיוונה פעמיים: בפעם הראשונה במבצע הצליחה, ליל ה־15 באוקטובר, שציין ראשיתו של מפנה צבאי, ובפעם השנייה, כאשר המעצמות חברו וכפו על הצדדים הפסקת אש. שדה הקרב עדיין היה פעיל, אך הצדדים היו קשובים לשעון המדיני.
     
    כותרת הספר היא הכרעה. זהו מושג טעון ליבון. על פי המילון, הפירוש פשוט ומובן: ניצחון בקרב. הגדרה רחבה יותר מתארת הכרעה צבאית כ'שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו'.4 אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים, נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת.
     
    מהלכי סיום המלחמה מתאפיינים בקשת רחבה של שיקולים. ברור שהנוגעים בדבר, החל ברמה האסטרטגית, דרך הפיקוד הבכיר וכלה במפקדים הזוטרים ובחייליהם, מודעים לזמן, למקום, לתכלית מהלכיהם, כך או אחרת. הדרג הבכיר רוצה לקבוע עובדות, להשפיע על תוצאות המלחמה, לגרום לחיצים בחמ'לים לזוז קדימה. החייל הזוטר, לעומת זאת, רוצה רק לשרוד ולא להיות ההרוג האחרון שלה.
     
    אפילו במלחמה הקצרה של יוני 1967 היו קווי סיומה שנויים במחלוקת בין הדרג המדיני לבין מפקדי הצבא, אך המהירות שבה קבעו היחידות את קווי העצירה הכתיבו במידה רבה את תקפותם. מלחמת יום הכיפורים נמשכה ימים רבים יותר ותנאי הסיום שלה היו שונים בתכלית מימיה הראשונים, החל מ־6 באוקטובר. הצדדים נלחמו עבור מטרות שונות, ונשאלת השאלה מי מהם השיג את מטרתו. מי, אם כן, ניצח במלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית?
     
    אין צורך לחזור ולומר שמלחמת יום הכיפורים השפיעה עמוקות על חייה החברתיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים של מדינת ישראל. בכך עסקו ויעסקו מחקרים אחרים. אולם הראייה בדיעבד של מהלכי הסיום יש בה משום תרומה גם לרבדים מחקריים אלה.
     
    חוויית המלחמה היא חוויה אנושית סובייקטיבית. לא ניתן לכמת או למדוד את עוצמתה אלא לכל היותר להכיל את ביטוייה והשפעתה. טבעו של שדה הקרב שהוא נתפס באופן שונה על ידי המשתתפים בו. זה כבר הפך קלישאה. כל סיפר שעוסק במאורעות ובחוויות 'מלמטה למעלה' נתקל בקושי ליישב ולסנכרן את נקודות המבט השונות. הסיפור של המלחמה הוא בראש ובראשונה הסיפור של אלה שנטלו בה חלק בקו הלחימה הראשון. ואולם, רוב הלוחמים לא רואים בעת הלחימה את כל התמונה וכבר כתב על כך אחד הסופרים שרוב החוויות של הלוחמים הן מגובה הדיונה או החול. תלוי. לעתים מזומנות הדיונה מסתירה את מה שמתרחש מאחוריה. האם הפיקוד הבכיר ראה מעבר לה? האם הדרג המדיני ראה את האופק?
     
    הספר מנסה להפיח חיים בחוויות הצבאיות של הלוחמים שפגשו וחוו את אימת המוות, הפציעה והאובדן. אני מביא בחשבון מראש שזה בלתי־אפשרי והחוויות הן בלעדיות.
     
    הספר אינו שופט את מושאי כתיבתו. הם אינם טיפשים, חכמים, אמיצים או פחדנים — הם אנושיים. על החלטותיהם משפיעים גורמים רבים. לעתים, הם לא מודעים להם. האם ההיסטוריון יכול להם? נדרשת כאן מעט צניעות. יתרונו המועט של הכותב ממרחק הימים הוא ביכולת ההכלה של הסיפורים ושיבוצם, מלאכת פסיפס, לתמונה כלשהי. אין לו כל מונופול על האמת וכל עוד הוא עושה מלאכתו ביושר, מתוך הכרה שחסרים חלקים לא מעטים בפסיפס, יש בכתיבתו ובחשיפתו תרומה כלשהי.
     
    בשל הנטייה הידועה לחפש בטקסט את מה שאין בו, ייאמר מיד: ספר זה אינו קונקורדנציה למלחמת יום הכיפורים. קיימים חללים מחקריים לא מעטים ואלה מן הסתם יתמלאו בתורם.
     
    כבר אמר מישהו שדייקנות בתיאור ההיסטורי אינה מעלה אלא חובה. בוודאי נפלו גם טעויות בתיאורי. על הפרשנות אני לוקח אחריות מלאה. לעתים מזומנות גיליתי שהליכה ברחוב הראשי של הנרטיב מוליכה אותי לסמטאות צדדיות ולעתים שם נחשף הנסתר. ומן הסתם יש עוד רבות כאלו. אשמח לדיון בנושא ולהארות.
     
    ועוד הערה, הן הכותרת והן תוכן הספר מתעלמים התעלמות לא מוצדקת מהחזית הסורית. לא מוצדקת מפני שהתוצאות שם היו שונות ומן הסתם גם הטביעו אחרת את רישומן. גם אם שיחקו הסורים כינור שני בסיומה של המלחמה, הרי קולם נשמע והשפיע. סאדאת היה קשוב לאסד ובוודאי חלק מהחלטותיו החשובות הושפעו מדעתו, ומשיקוליו ומרצונותיו של בעל בריתו במלחמה. אז עדיין יש כר נרחב לחוקרים שוודאי יבואו.

    עמירם אזוב הוא ד"ר להיסטוריה, חבר קיבוץ משמר העמק, בן 59 ואב לשלושה, קצין חי"ר ותותחנים בעת שירותו הצבאי. מרבית מחקריו נעשו עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, חלקם הגדול חסוי עד היום. 

    סקירות וביקורות

    מעבדה אנושית תחת אש 'הכרעה' של עמירם אזוב הוא מחקר עשיר ומרתק על סיומה של מלחמת יום כיפור, אבל רק חובבי הז'אנר ימצאו בו עניין

    במובן מסוים, הסדרה המדוברת 'שעת נעילה' משעתקת את ההיגיון האסוני שהוביל למלחמת יום הכיפורים מלכתחילה. התמקדות הסדרה בנקודת המבט הצרה של החייל הפשוט בשדה הקרב, על תלאותיו, צרותיו ושיגעונותיו, מעלה על הדעת, ובחריפות, את "הקונספציה" שקדמה למלחמה: זו שהייתה עיוורת להתפתחויות דקות ורחוקות; שפיספסה את הלך הרוח העמוק של הנהגות מדינות ערב; שנותרה תקועה,  מחילה על הצרפתית, בתחת של עצמה.

    בשני המקרים נזנחת אפוא נקודת המבט הרחבה על המבנה ועל תהליכים, אבל לפחות בהקשר של סדרה טלוויזיונית, זה כמעט בלתי נמנע. קשה לייצר דרמה ללא גיבורים - עם תחושות, רגשות, מאוויים. סדרות טובות באמת יודעות לנוע בין נקודת המבט הפרטית למערכתית. כך או כך, את נוכחותן בחרושת התרבות של הדרמות הממוקדות  כל-כולן באישי וברגשי, עשויים לאזן ספרי היסטוריה צבאית כמו 'הכרעה', העוסקים בהתרחשות ממעוף הציפור. הצרה היא שהם מגיעים לקהל קטן בהרבה, וכך נשמרת האחיזה של רעיונות פשטניים, על חשבון הבנה של המערכת בכללה. אבל הדיון בכך כבר מתרחק מהמנדט של מדור זה.

    ספרו של עמירם אזוב הוא המשך כמעט ישיר ל'צליחה' מ-‭,2011‬ שסיכם מחקר מונומנטלי שערך בעת שירותו במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על אודות המבצע בחזית הדרומית ששינה את כיוון המלחמה (הספר ראה אור בהוצאה מסחרית לאחר שהצבא התנער מהמחקר, כנראה משיקולי תדמית). כאז גם עתה, אזוב מתמקד במקטע אחד של המלחמה בחזית הדרומית: שלושה קרבות או תמרונים שהתרחשו בארבעת ימי הלחימה האחרונים,  שהייתה להם, להבנתו, השפעה חשובה על שאלת ההכרעה במלחמה; שאלה שהתשובה לה רחוקה מלהיות מובנת מאליה, כפי שהוא מיטיב להסביר בפרק הנועל. בפתח הדבר אזוב אף מהרהר: "ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת [הספר]". האומנם צה"ל ניצח במלחמה?

    החלק הראשון של הספר מתמקד בקרב על המיסורי, מתחם עצום בסיני שגורודיש פקד על אוגדת שרון לכבוש, כשהוא הודף בזלזול את התנגדויות מפקדה, כנראה בגלל חוסר אמון ודם רע שזרם ביניהם. שרון גרס שבשל מבנהו השטוח והמחסור במודיעין, מיסורי ייהפך לשטח השמדה – מה שלמרבה האסון אמנם קרה. החלק השני עוסק בהתקדמות הסבוכה של אותה אוגדה אל פתח העיר איסמעיליה. והשלישי, בניסיון כיבוש העיר סואץ על ידי אוגדת ברן, לאחר שהפסקת האש הראשונה כבר נכנסה לתוקפה.

    זה הפרק החזק ביותר בספר. הוא מיטיב לתאר את הברדק ואת כשלי התקשורת שמאפיינים כל צבא נלחם, אבל את צה"ל של יום כיפור במיוחד. יותר מזה, הוא מדגים איך בעקבות רצף הצלחותיו בחזית הדרומית, הצבא שב לזחיחות שאפיינה אותו ערב המלחמה, והעריך על בסיס תחושות בטן והיקשים חסרי ביסוס שהעיר ריקה. זאת הייתה טעות מרה. המצרים טמנו לכוחות צה"ל מארב ופגעו בהם באש מדויקת.

    בלשון של היום, סואץ היא אחת האחראיות לתחושת החמיצות שבה הסתיימה המלחמה. ברן, עולה מהספר, היה האחראי העיקרי לפיאסקו, שאליו נכנס משיקולי אגו ויוקרה, על פי מיטב המסורת. כפי שמצוטט בספר סגנו דב תמרי: "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה  השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז. [‭... ‬  אבל] זה היה חלק מהתרבות של צה"ל. לקחת עוד".

    לשלוש האפיזודות הללו מצרף אזוב כמעין מבוא גם את הקורות במתחם "החצר", שטח הכינוס שהוקם על גדת התעלה שהיה, במילותיו, ‭"'‬מעבדה' אנושית להתמודדות תחת אש". על אף שחלקים ממנו מעניינים, כמו הדיון בהלומי קרב (תופעה שבה צה"ל לא הכיר עד תחילת המלחמה;  פסיכיאטרים, למשל, גויסו כרופאים רגילים), הוא חורג, אם לשאול את שפתו הצבאית של החיבור, מהגדרת מטרותיו וכוונותיו, ונדמה כשארית ממחקר הצליחה.

    תיאור הקרבות של אזוב נע על פני ציר הזמן האופקי, אבל גם על פני ציר שרשרת הפיקוד האנכי – מרמת החייל הבודד ועד שיקוליו הבין-מעצמתיים של מזכיר ההגנה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. הוא מסנכרן יפה, ובלשון קולחת, בין הגורמים כולם, אבל אינו יוצא מגדרו, בלשון המעטה, כדי להנהיר ז'רגון צבאי, ראשי תיבות או תקדימים שעליהם הוא מתבסס. כך למשל "רמלה" הופכת במרוצת הטקסט לשם קוד של כיבוש עיר בדרך הקלה, מבלי שמפורט במילה איך נלקחה ב-‭.'48‬ יחד עם עיסוק נרחב באי אלו סוגיות טכניות מתישות, זו עוד סיבה לכך ש'הכרעה' – למרות שהוא נשען על מחקר עשיר ומעניין - ייוותר כנראה נחלתם הבלעדית  של חובבי הז'אנר, וחבל שכך.

    לכל אורך הספר מרחפת כצל שאלת היחסים בין הקרבות המתוארים לבין ההכרעה במערכה כולה. סגן הרמטכ"ל ישראל (טליק) טל מצוטט אומר לגורודיש: "הכי חשוב שאף אדם לא ייהרג, ואפילו תצפצף על פקודות בנושא. לא שווה קילומטר מצרי תמורת חייל הרוג". אם יש משהו שעולה בחריפות מהספר זה הסיווג המטושטש בין קרבות  שנועדו לשם "הגנה על הבית" ובין מחטפים שנועדו לשפר עמדות - וביתר שאת בחציו השני של אוקטובר ‭ ,'73‬ אז צה"ל כבר עבר למתקפה. ברמה הטקטית, אי-הנכונות לספוג אבדות מוצגת בדיעבד על ידי ברן כסיבה מהותית לכך שלא נכון היה להיכנס לקרב על סואץ מלכתחילה. אבל ברמה עמוקה יותר – האם נולד החייל שחייו כן שווים את הקילומטר ההוא או את הדונם שם? איפה עובר הקו? בשאלה הזאת הספר, מן הסתם, לא מטפל.

    3 רומנים על רקע מלחמת יום כיפור

    תיאום כוונות > חיים סבתו

    גילוי אליהו > ס‘ יזהר

    בחול > אגור שיף

    איתי זיו 7 לילות 20/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    סקירות וביקורות

    מעבדה אנושית תחת אש 'הכרעה' של עמירם אזוב הוא מחקר עשיר ומרתק על סיומה של מלחמת יום כיפור, אבל רק חובבי הז'אנר ימצאו בו עניין

    במובן מסוים, הסדרה המדוברת 'שעת נעילה' משעתקת את ההיגיון האסוני שהוביל למלחמת יום הכיפורים מלכתחילה. התמקדות הסדרה בנקודת המבט הצרה של החייל הפשוט בשדה הקרב, על תלאותיו, צרותיו ושיגעונותיו, מעלה על הדעת, ובחריפות, את "הקונספציה" שקדמה למלחמה: זו שהייתה עיוורת להתפתחויות דקות ורחוקות; שפיספסה את הלך הרוח העמוק של הנהגות מדינות ערב; שנותרה תקועה,  מחילה על הצרפתית, בתחת של עצמה.

    בשני המקרים נזנחת אפוא נקודת המבט הרחבה על המבנה ועל תהליכים, אבל לפחות בהקשר של סדרה טלוויזיונית, זה כמעט בלתי נמנע. קשה לייצר דרמה ללא גיבורים - עם תחושות, רגשות, מאוויים. סדרות טובות באמת יודעות לנוע בין נקודת המבט הפרטית למערכתית. כך או כך, את נוכחותן בחרושת התרבות של הדרמות הממוקדות  כל-כולן באישי וברגשי, עשויים לאזן ספרי היסטוריה צבאית כמו 'הכרעה', העוסקים בהתרחשות ממעוף הציפור. הצרה היא שהם מגיעים לקהל קטן בהרבה, וכך נשמרת האחיזה של רעיונות פשטניים, על חשבון הבנה של המערכת בכללה. אבל הדיון בכך כבר מתרחק מהמנדט של מדור זה.

    ספרו של עמירם אזוב הוא המשך כמעט ישיר ל'צליחה' מ-‭,2011‬ שסיכם מחקר מונומנטלי שערך בעת שירותו במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על אודות המבצע בחזית הדרומית ששינה את כיוון המלחמה (הספר ראה אור בהוצאה מסחרית לאחר שהצבא התנער מהמחקר, כנראה משיקולי תדמית). כאז גם עתה, אזוב מתמקד במקטע אחד של המלחמה בחזית הדרומית: שלושה קרבות או תמרונים שהתרחשו בארבעת ימי הלחימה האחרונים,  שהייתה להם, להבנתו, השפעה חשובה על שאלת ההכרעה במלחמה; שאלה שהתשובה לה רחוקה מלהיות מובנת מאליה, כפי שהוא מיטיב להסביר בפרק הנועל. בפתח הדבר אזוב אף מהרהר: "ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת [הספר]". האומנם צה"ל ניצח במלחמה?

    החלק הראשון של הספר מתמקד בקרב על המיסורי, מתחם עצום בסיני שגורודיש פקד על אוגדת שרון לכבוש, כשהוא הודף בזלזול את התנגדויות מפקדה, כנראה בגלל חוסר אמון ודם רע שזרם ביניהם. שרון גרס שבשל מבנהו השטוח והמחסור במודיעין, מיסורי ייהפך לשטח השמדה – מה שלמרבה האסון אמנם קרה. החלק השני עוסק בהתקדמות הסבוכה של אותה אוגדה אל פתח העיר איסמעיליה. והשלישי, בניסיון כיבוש העיר סואץ על ידי אוגדת ברן, לאחר שהפסקת האש הראשונה כבר נכנסה לתוקפה.

    זה הפרק החזק ביותר בספר. הוא מיטיב לתאר את הברדק ואת כשלי התקשורת שמאפיינים כל צבא נלחם, אבל את צה"ל של יום כיפור במיוחד. יותר מזה, הוא מדגים איך בעקבות רצף הצלחותיו בחזית הדרומית, הצבא שב לזחיחות שאפיינה אותו ערב המלחמה, והעריך על בסיס תחושות בטן והיקשים חסרי ביסוס שהעיר ריקה. זאת הייתה טעות מרה. המצרים טמנו לכוחות צה"ל מארב ופגעו בהם באש מדויקת.

    בלשון של היום, סואץ היא אחת האחראיות לתחושת החמיצות שבה הסתיימה המלחמה. ברן, עולה מהספר, היה האחראי העיקרי לפיאסקו, שאליו נכנס משיקולי אגו ויוקרה, על פי מיטב המסורת. כפי שמצוטט בספר סגנו דב תמרי: "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה  השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז. [‭... ‬  אבל] זה היה חלק מהתרבות של צה"ל. לקחת עוד".

    לשלוש האפיזודות הללו מצרף אזוב כמעין מבוא גם את הקורות במתחם "החצר", שטח הכינוס שהוקם על גדת התעלה שהיה, במילותיו, ‭"'‬מעבדה' אנושית להתמודדות תחת אש". על אף שחלקים ממנו מעניינים, כמו הדיון בהלומי קרב (תופעה שבה צה"ל לא הכיר עד תחילת המלחמה;  פסיכיאטרים, למשל, גויסו כרופאים רגילים), הוא חורג, אם לשאול את שפתו הצבאית של החיבור, מהגדרת מטרותיו וכוונותיו, ונדמה כשארית ממחקר הצליחה.

    תיאור הקרבות של אזוב נע על פני ציר הזמן האופקי, אבל גם על פני ציר שרשרת הפיקוד האנכי – מרמת החייל הבודד ועד שיקוליו הבין-מעצמתיים של מזכיר ההגנה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. הוא מסנכרן יפה, ובלשון קולחת, בין הגורמים כולם, אבל אינו יוצא מגדרו, בלשון המעטה, כדי להנהיר ז'רגון צבאי, ראשי תיבות או תקדימים שעליהם הוא מתבסס. כך למשל "רמלה" הופכת במרוצת הטקסט לשם קוד של כיבוש עיר בדרך הקלה, מבלי שמפורט במילה איך נלקחה ב-‭.'48‬ יחד עם עיסוק נרחב באי אלו סוגיות טכניות מתישות, זו עוד סיבה לכך ש'הכרעה' – למרות שהוא נשען על מחקר עשיר ומעניין - ייוותר כנראה נחלתם הבלעדית  של חובבי הז'אנר, וחבל שכך.

    לכל אורך הספר מרחפת כצל שאלת היחסים בין הקרבות המתוארים לבין ההכרעה במערכה כולה. סגן הרמטכ"ל ישראל (טליק) טל מצוטט אומר לגורודיש: "הכי חשוב שאף אדם לא ייהרג, ואפילו תצפצף על פקודות בנושא. לא שווה קילומטר מצרי תמורת חייל הרוג". אם יש משהו שעולה בחריפות מהספר זה הסיווג המטושטש בין קרבות  שנועדו לשם "הגנה על הבית" ובין מחטפים שנועדו לשפר עמדות - וביתר שאת בחציו השני של אוקטובר ‭ ,'73‬ אז צה"ל כבר עבר למתקפה. ברמה הטקטית, אי-הנכונות לספוג אבדות מוצגת בדיעבד על ידי ברן כסיבה מהותית לכך שלא נכון היה להיכנס לקרב על סואץ מלכתחילה. אבל ברמה עמוקה יותר – האם נולד החייל שחייו כן שווים את הקילומטר ההוא או את הדונם שם? איפה עובר הקו? בשאלה הזאת הספר, מן הסתם, לא מטפל.

    3 רומנים על רקע מלחמת יום כיפור

    תיאום כוונות > חיים סבתו

    גילוי אליהו > ס‘ יזהר

    בחול > אגור שיף

    איתי זיו 7 לילות 20/11/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    הכרעה עמירם אזוב
    פתח דבר
     
     
    בצהרי 24.10 בשעה 14:00, לאחר כניסת הפסקת האש השנייה לתוקפה, הוזנק משדה התעופה פאיד — שדה תעופה מצרי שנפל לידי צה'ל במלחמה — מסוק יסעור של חיל האוויר הישראלי, שהופעל בטייסת 'דורסי הלילה', לפינוי פצועים מהעיר סואץ. על המסוק נורתה אש נ'מ. הצוות ניסה לשבור ולהתחמק אך נפגע, מפגז או מטיל — לא ידוע — התפוצץ והתרסק באחד הגאיות באזור העיר סואץ, בתפר בין כוחות צה'ל לכוחות המצריים. שבעה אנשי הצוות וכל הפצועים שהמסוק נשא נספו. הטייסים היו מירון גרנות מתל אביב ועופר איילי מקיבוץ גבת, שהתחתן ימים מספר לפני המלחמה.
     
    עשור לאחר נפילתו של מירון גרנות כתב שלמה ארצי על חברו את השיר 'לילה לא שקט': 'שוב בלילה אני חולם עליך, במדי צבא שהיו מדיך, הליקופטר חג במדבר החם, ואתה פוחד…'. בין ההרוגים בהתרסקות המסוק היה גם ד'ר אורי פרנד, ׳הד'ר מגבעת התחמושת׳. שש שנים קודם לכן, במלחמת ששת הימים, ד'ר פרנד פעל להצלת חיי אדם תחת אש בקרבות המרים שעל גבעת התחמושת. במלחמת יום הכיפורים היה ממקימי בית החולים בפאיד, ושוב לחם להצלת חייהם של הפצועים בתנאים קשים. כשהוזעק היסעור לפנות את הפצועים מהקרב הקשה בסואץ, לא נמצא במקום רופא מלווה, ד'ר פרנד טיפס למסוק מיוזמתו.1
     
    אליעזר ברנע מגדוד השריון 198 חווה אחרת את הידיעה על הפסקת אש בסואץ:
     
    'ביום 25.10 בשעה 11:00 התרחש הנס. השתרר שקט מוחלט. המלחמה נגמרה. זה משהו בלתי־נתפס. קשה היה לקלוט שרגע אחד מותר להרוג ורגע אחד אסור. הוצאנו את ראשנו, ממול עלו ראשי חיילים מצרים שהביטו לעברנו. נעמדנו לא מאמינים זה מול זה. ניגשו חיילים מצרים חמושים ולחצו לחיילנו את הידיים בחום, כולל נשיקות. זו היתה הבעת הערכה הדדית של לוחם ללוחם'.2
     
    הדקות האחרונות של מלחמת יום הכיפורים רוויות בסיפורים מסוג זה. כל חייל נושא באמתחתו את סיפורו האישי, לכל לוחם זווית הראייה שלו, תלוי בגובה המבט והנוף שאליו הוא משקיף. כך גם לגבי הערכת המצב הצבאית, המדינית והפוליטית — הדברים תלויים בעמדה ובנוף המדיני הנשקף ממנה.
     
    הגיבורים היו עייפים. אחרי 19 ימי לחימה הם ליקקו את פצעיהם. רובם היו מזועזעים ממה שעבר עליהם, אך חשו שביצעו מלאכתם כהלכה. הזמרת רונית אופיר שהופיעה עם צוות מילואים בגדה המערבית של התעלה, כתבה ביומנה: 'עדויות למלחמה עקובה מדם. גוויות אדם, טנקים ורכב רב חרוכים, שברי מטוסים, הרס, שריפה… הרושם מחריד, המחשבות נוגות, העיניים דומעות ואף על פי כן אוגרים כוח נפשי כדי להופיע בפני הלוחמים'.
     
    עם מראות העיניים הללו התמודדו גם הלוחמים בשדה הקרב. הם נמזגו לתוך התמודדות עם פחדים, אובדן וחוסר ודאות.
     
    הנתונים של מלחמה זו כפי שנחשפו לאטם לציבור הישראלי, היו חסרי תקדים: כ־2,570 הרוגים נפלו בשתי החזיתות בין 6 באוקטובר ל־25 בו.3 כ־7,250 פצועים. כ־300 שבויים, עשרות נעדרים. העובדה שלאויב המצרי והסורי הוסבו עשרות אלפי הרוגים ופצועים לא ניחמה איש.
     
    הנתונים צרבו אבל גם התוצאות שהושגו בשדה הקרב העלו סימני שאלה. וסימני השאלה תבעו חשבון נפש. הזעם על הדרגים הפוליטיים התבטא בדרכים שונות. החל בוועדת חקירה ממלכתית, דרך הפגנות מחאה ופרסומים שונים, וכלה במהפך פוליטי. מלחמת יום הכיפורים גרמה זעזוע בציבור הישראלי אך תוצאותיה היו ראשיתו של תהליך מדיני שהעימות הצבאי קידם באופן דרמטי.
     
    ב־12 בנובמבר 1973 חתמו נציגים צבאיים של מצרים וישראל בק'מ ה־101 שבין קהיר לסואץ על עקרונות ייצוב הפסקת האש. זו היתה נקודת סיום והתחלה.
     
    הספר מתמקד בארבעת הימים האחרונים למלחמה בחזית המצרית, 25-20 באוקטובר 1973, בשתי הפסקות האש ומה שביניהן. במידה רבה הוא המשך לספרי צליחה שחקר את נקודת המפנה במלחמת יום הכיפורים בין 18-15 באוקטובר, ובמידה רבה הוא שונה ממנו. הוא נמצא על הרצף הכרונולוגי של המלחמה, אך הסוגיות שעולות בו נועדו לשרת את השאלה המרכזית: כיצד ראה כל צד את הצעדים הנדרשים לסיום המלחמה?
     
    המבוא מספר את סיפורה של 'חצר' הצליחה. מעבר לחשיבות הצבאית של ראש הגשר לגדה המערבית שימשה 'החצר' שלא בטובתה 'מעבדה' אנושית להתמודדות תחת אש. לזירה הזאת נקלעו, חלק במכוון וחלק באקראי, אנשים מיחידות שונות מחיילות שונים. אחד היה שם שבוע, אחד רק יום, אחר רק חלף שם בדרכו מערבה. כולם עברו סוג של חוויה ייחודית. איש־איש בדרכו.
     
    שלושה קרבות נבחרו לייצג את הנרטיב של סיום המלחמה: האחד על מתחם הקרוי 'מיסורי' ב־22.10; השני מתמקד בהתקדמות לעבר איסמעיליה עד הפסקת האש הראשונה ב־22 באוקטובר ב־19:00; השלישי הוא קרב סואץ ב־24 באוקטובר. כל הקרבות הללו סימנו קווי סיום ועיצבו תודעה צבאית וציבורית.
     
    בין לבין נחקרת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על השיקולים של שני הצדדים לעצור ולחדול.
     
    * * *
     
    מה הם ימי ׳סיום המלחמה׳, ממתי הם נספרים, האם יש להם משמעות מיוחדת, האם מתגבשת במסגרתם חשיבה או תפיסה, האם ניתן לכך ביטוי בפקודות שהתקבלו, האם הלכי הרוח הושפעו מכך? באופן כללי מלחמת יום הכיפורים, לאחר פריצתה בתנאים קשים לצה'ל, שינתה את כיוונה פעמיים: בפעם הראשונה במבצע הצליחה, ליל ה־15 באוקטובר, שציין ראשיתו של מפנה צבאי, ובפעם השנייה, כאשר המעצמות חברו וכפו על הצדדים הפסקת אש. שדה הקרב עדיין היה פעיל, אך הצדדים היו קשובים לשעון המדיני.
     
    כותרת הספר היא הכרעה. זהו מושג טעון ליבון. על פי המילון, הפירוש פשוט ומובן: ניצחון בקרב. הגדרה רחבה יותר מתארת הכרעה צבאית כ'שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו'.4 אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים, נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת.
     
    מהלכי סיום המלחמה מתאפיינים בקשת רחבה של שיקולים. ברור שהנוגעים בדבר, החל ברמה האסטרטגית, דרך הפיקוד הבכיר וכלה במפקדים הזוטרים ובחייליהם, מודעים לזמן, למקום, לתכלית מהלכיהם, כך או אחרת. הדרג הבכיר רוצה לקבוע עובדות, להשפיע על תוצאות המלחמה, לגרום לחיצים בחמ'לים לזוז קדימה. החייל הזוטר, לעומת זאת, רוצה רק לשרוד ולא להיות ההרוג האחרון שלה.
     
    אפילו במלחמה הקצרה של יוני 1967 היו קווי סיומה שנויים במחלוקת בין הדרג המדיני לבין מפקדי הצבא, אך המהירות שבה קבעו היחידות את קווי העצירה הכתיבו במידה רבה את תקפותם. מלחמת יום הכיפורים נמשכה ימים רבים יותר ותנאי הסיום שלה היו שונים בתכלית מימיה הראשונים, החל מ־6 באוקטובר. הצדדים נלחמו עבור מטרות שונות, ונשאלת השאלה מי מהם השיג את מטרתו. מי, אם כן, ניצח במלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית?
     
    אין צורך לחזור ולומר שמלחמת יום הכיפורים השפיעה עמוקות על חייה החברתיים, הפוליטיים והאידיאולוגיים של מדינת ישראל. בכך עסקו ויעסקו מחקרים אחרים. אולם הראייה בדיעבד של מהלכי הסיום יש בה משום תרומה גם לרבדים מחקריים אלה.
     
    חוויית המלחמה היא חוויה אנושית סובייקטיבית. לא ניתן לכמת או למדוד את עוצמתה אלא לכל היותר להכיל את ביטוייה והשפעתה. טבעו של שדה הקרב שהוא נתפס באופן שונה על ידי המשתתפים בו. זה כבר הפך קלישאה. כל סיפר שעוסק במאורעות ובחוויות 'מלמטה למעלה' נתקל בקושי ליישב ולסנכרן את נקודות המבט השונות. הסיפור של המלחמה הוא בראש ובראשונה הסיפור של אלה שנטלו בה חלק בקו הלחימה הראשון. ואולם, רוב הלוחמים לא רואים בעת הלחימה את כל התמונה וכבר כתב על כך אחד הסופרים שרוב החוויות של הלוחמים הן מגובה הדיונה או החול. תלוי. לעתים מזומנות הדיונה מסתירה את מה שמתרחש מאחוריה. האם הפיקוד הבכיר ראה מעבר לה? האם הדרג המדיני ראה את האופק?
     
    הספר מנסה להפיח חיים בחוויות הצבאיות של הלוחמים שפגשו וחוו את אימת המוות, הפציעה והאובדן. אני מביא בחשבון מראש שזה בלתי־אפשרי והחוויות הן בלעדיות.
     
    הספר אינו שופט את מושאי כתיבתו. הם אינם טיפשים, חכמים, אמיצים או פחדנים — הם אנושיים. על החלטותיהם משפיעים גורמים רבים. לעתים, הם לא מודעים להם. האם ההיסטוריון יכול להם? נדרשת כאן מעט צניעות. יתרונו המועט של הכותב ממרחק הימים הוא ביכולת ההכלה של הסיפורים ושיבוצם, מלאכת פסיפס, לתמונה כלשהי. אין לו כל מונופול על האמת וכל עוד הוא עושה מלאכתו ביושר, מתוך הכרה שחסרים חלקים לא מעטים בפסיפס, יש בכתיבתו ובחשיפתו תרומה כלשהי.
     
    בשל הנטייה הידועה לחפש בטקסט את מה שאין בו, ייאמר מיד: ספר זה אינו קונקורדנציה למלחמת יום הכיפורים. קיימים חללים מחקריים לא מעטים ואלה מן הסתם יתמלאו בתורם.
     
    כבר אמר מישהו שדייקנות בתיאור ההיסטורי אינה מעלה אלא חובה. בוודאי נפלו גם טעויות בתיאורי. על הפרשנות אני לוקח אחריות מלאה. לעתים מזומנות גיליתי שהליכה ברחוב הראשי של הנרטיב מוליכה אותי לסמטאות צדדיות ולעתים שם נחשף הנסתר. ומן הסתם יש עוד רבות כאלו. אשמח לדיון בנושא ולהארות.
     
    ועוד הערה, הן הכותרת והן תוכן הספר מתעלמים התעלמות לא מוצדקת מהחזית הסורית. לא מוצדקת מפני שהתוצאות שם היו שונות ומן הסתם גם הטביעו אחרת את רישומן. גם אם שיחקו הסורים כינור שני בסיומה של המלחמה, הרי קולם נשמע והשפיע. סאדאת היה קשוב לאסד ובוודאי חלק מהחלטותיו החשובות הושפעו מדעתו, ומשיקוליו ומרצונותיו של בעל בריתו במלחמה. אז עדיין יש כר נרחב לחוקרים שוודאי יבואו.