מרוקנת מכוחות, וראשי טרוד בציפייה לבאות, צנחתי על הכיסא המרופד. עצמתי את עיניי, הנחתי את שתי ידיי על בטני ופניתי אליו.
האם זה מה שאתה רוצה?
זה נכון לגבינו? יש פתרון אחר שלא חשבתי עליו?
אלו הדקות האחרונות שבהן עוד אפשר לברוח. אנחנו עדיין יכולים לקום ולצאת מפה. אעשה הצגה שאינני מרגישה בטוב, ולא נצטרך לנסוע מכאן.
למה אתה לא נותן לי סימן? הרי בגורל שנינו אני אוחזת. אני רשאית להחליט לגביי, אבל זה לא הוגן שאחליט לגבי העתיד שלך.
אנשים חלפו במעבר לידי, מניחים את מיטלטליהם באחסון, יושבים במושבם הצר. כולם נראו בעיניי שלווים ובטוחים בעצמם. לו רק ידעו את הסערה הנפשית המתחוללת בתוכי, את חוסר הוודאות, את הבלבול.
שוב פניתי אליו. מהנסיעה הזו אין דרך חזרה. לא תגדל בארץ ישראל, לא תלהג את מילותיך הראשונות בשפת אימך תרתי משמע. אולי ניפגש בעתיד, ואולי לא תרצה בכך. אנשים שזרים לי יראו את החיוך הראשון שלך, את הצעד הראשון שתצעד. הם ילוו אותך לגן, לכתה א׳, יעשו לך בר מצווה ובכלל, כל חייך יהיו הרחק ממני, מעבר לים. ימיי ולילותיי יוקדשו להרהורים ולגעגועים לדמותך, ולרצון העז לחבק אותך ולומר לך עד כמה אני אוהבת אותך. מי ימלא בתוכי את החלל הריק שייווצר בנשמתי מרגע הפרידה שלנו?
מה יספרו לך עליי כשתבין את סיפור חייך?
האם תרצה לפגוש אותי בגיל שמונה-עשרה, או שתוותר עליי?
לו רק יכולתי לשמוע את דעתך אפילו פעם אחת, היית מסייע לי בקבלת ההחלטה החשובה ביותר בחיי.
תן לי סימן, יקר שלי. הרי התנחלת בתוכי, אולי בבחירת גורל, ואם זה נכון שילד בוחר את הוריו בטרם ירד לכדור הארץ, האם אתה בטוח בבחירתך? אתה מעדיף לגדול ולחיות איתי ללא קורת גג וכסף, אבל עם חום ואהבה של אימא, או לחיות בבית עשיר עם תנאי גידול אידאליים של הורים מאמצים? ואולי הכול הבלים ואין אמת באמונה הזו? אולי הכול מקריות וצירופי מקרים מזדמנים?
תנודה קלה התרחשה ברחמי, אך לא הבנתי מה פשרה. שוב ליטפתי את בטני. ההתרחשות סביבי הקפיאה אותי לרגע. מה, טסים? כבר? אני כלואה פה?
המטוס ננעל, הדיילות החלו בסגירת מתקני אחסון החפצים, וקולו של מנהל הטיסה נשמע ברקע, “ברוכים הבאים לטיסת אל על לניו יורק. אנא הדקו את החגורות. בעוד דקות אחדות נמריא״.
רעש הגלגלים קטע את המונולוג ואת תקוות השווא שליוותה אותו. הנחתי את תיק הצד לרגליי, מביטה במבט מאובן במסלול האספלט.
זהו זה, הכול נשאר מאחור. טסתי אל הלא נודע, אל ארץ זרה ונוכרייה, אל אנשים שאינני מכירה, אל עתיד לוט בערפל, וזאת בשל הטרגדיה שפקדה אותי לפני כשמונה חדשים.
וכך זה החל...
* * *
לילה הוא שמו של המלאך, הממונה על הנשמות העתידות להגיע לכדור הארץ. מלאך ההיריון ממונה על פקידת נשים. במסכת נידה כתוב: “אותו מלאך הממונה על ההיריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב״ה ואומר לפניו: ריבונו של עולם טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש? חכם או טיפש, עשיר או עני?״ (טז ע״ב) ובאוצר המדרשים מובא: “ולמה נקרא שמו לילה? כי אין אומנותו אלא בלילה״, כלומר לילה הוא המלאך שדרכו נקבעים גורלו ומזלו של האדם.
אינני יודעת מה הוא חשב לעצמו באותו לילה מר ונמהר, ליל חורף גשום בחדש אדר, התשמ״א, כשהוא שתל ברחמי את הנשמה הזו בדרך ברוטלית של אונס אכזרי. הם היו שניים כבני עשרים, כשארבו לי בדירת המורות הנטושה בגבעת המורה בעפולה. כשהכנסתי את המפתח לחריץ המנעול, הופתעתי שהדלת נפתחה מאליה. מאחוריה הגיח אלמוני, חסם את פי בחתיכת בד לחה, ונהם, “אם תצעקי, נהרוג אותך״. הם גררו אותי לשטיח, סטרו על פניי, והכו אותי בכל חלקי גופי. איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי, דממת מוות אפפה את החדר. השקט מילא את אוזניי. גם הדם שניגר מגופי, נזל באיטיות מצמררת. רק האנדרלמוסיה והרהיטים הפזורים בחדר העידו על מה שקרה פה אחרי העילפון. גררתי את גופי הפצוע ואת נשמתי המבותרת לרסיסים לחדר האמבטיה. המים החמים מדי ביקשו לשטוף את הזוהמה שהטילו בגופי. עמדתי מתחת לזרם החם ומיררתי בבכי. המים והדמעות התערבבו. פחד, ייאוש ובעתה נמהלו בחוסר האונים. אלוהים, למה? מה אתה רוצה ממני? לא די בזה שנזרקתי מבית הוריי לפני חודשיים, כי סירבתי להינשא לאידיוט הזה, יהודה, הנכד של חבר של אבא מבית הכנסת? הקשר שלי עם אבי היה מלופף בעבותות של אהבה משחר ינקותי. למען חדד דבר, אספר לכם אנקדוטה מגיל שש לערך. מצאתי לנכון לכתוב אותה כסיפור בתוך סיפור.
עיניים של אבא
שוב שמלתי מוכתמת בדמו של התות השחור.
אני מושיטה ידיים מרוחות בצבע הדביק, נוטפות ומלאות עסיס מתוק, אל פי הפעור לרווחה.
הן שוב חוזרות אל ענפי העץ עב הגזע והכרס, הנדיב והמנחם. הן שבות אליו כברזל אל מגנט. הפה אינו שבע מטעם הכדוריות המתקתקות של התות, שחורות, אדמדמות ומדממות, כחדרי ליבה של ילדונת בת שש שנים, הצופה עדיין במבט מזוגג, לא מכיל, באביה הנערץ.
בכל ערב בין השמשות גופי מבצע על דעת עצמו את חלוקת התעסוקה והקשב.
הידיים מנחמות אותו ללא שובע בעסיס הניגר בגרון, כעיניי שאינן לאות מלהביט באבא. אבא׳לה שלי הישיש. ברגע זה ממש הוא נרכן קמעה ומתנדנד לקצב נעימתו של החזן הרב כהן.
זקנו הלבן של אבא מונח כהילה מכובדת על חזהו. קראתי לה “ההינומה של היהודי״. חזהו רחב ומשרה אמון וביטחון, עטוף במעיל ארוך שחור, שאימא המתוקה שלי התאימה לו כובע ברט באותו גוון טרם יצאנו את הבית.
זה עשרה ירחים לערך שאימא מתאימה ומטעימה לו את חייו בחישוב מסלול מחדש, מגישה לו את הארוחות, וכשמכינה צלחת ומקרבת אליו, מציינת את תכולתה: “יקר שלי, יש לך פה כף בצלחת מרק שעועית עם קוביות בשר, פה בקבוק שתייה וכוס״. זה התחיל בלחישות קולה הרך, עד שהסתנכרנה עם יד הגורל, וקולה התגבר על הכאב.
אבי החכם, נשוא הערצה של הקהילה והמשפחה, נפרד ממאור עיניו. אני מיררתי בבכי לילות וימים, מנחם לא היה לי. עשיתי זאת בסתר מתחת לבניין המגורים, וכאשר נודע לו הדבר חיכה בסבלנות ובחוכמה השזורות בו עד שתבשיל השעה. כשזו הגיעה, בשעת צוהריים מנומנמת מהחום המהביל בחוץ, קרא לי אל חדרו: “בואי בתי, שבי לידי״. חשתי את חמימות כף ידו הרחבה התומכת. “ילדה שלי, בורכתי בברכת האל בכל שיחפוץ אדם: אישה טובה ומסורה, שני בנים ראויים ובת כמוך, שלא זכה לה שום אב מבריאת העולם. היה לי עושר רב, רכוש שנאמד במטעי דקלים במרוקו, חברים יהודים, ושאינם יהודים, והכבוד והאחווה מילאו את חיי. זכינו לעלות לארץ הקודש, ואת אפילו נולדת פה, צברית שלי. אז לקב״ה סיבות וחשבונות משלו. החליט לקחת לי את מאור עיניי. נסתרות דרכיו. לו ידעתיו, הייתיו. כעת אני מבין שאם תיתני לי את הסכמתך, בתי, את תהיי לי לעיניים״.
קפאתי על מקומי. טרם ירדתי לסוף דעתו.
“מיכל אהובה, נלך בכל יום לתפילה יחדיו, בזמנך הפנוי נעבוד בגינה, וביותר פנוי תקראי לי סיפורים. מסכימה?״
הנהנתי בראשי במרץ, וכששב ושאל, נזכרתי שלא הבחין במנוד ראשי, כי אבא׳לה שלי עיוור.
כבר שנה חלפה מאז אותו מפגש מרכך נתוני חיים, ואני שוב מתצפתת כמרים על משה בתיבה, שלא יאונה לו רע, שלא ימעד בתפילת שמונה עשרה. מביטה מתוך השובך שבניתי לי בעזרת השכן בין ענפי עץ התות הנטוע מול החלון העגול בצבע תכלת, מקיף את אבא כמסגרת, שממסגרים בה תמונות של צדיקים.
באחד מערבי השבת, כשישבנו אימא ואני מחובקות מול הנרות המרצדים, היא סיפרה לי שאבא הלך בגפו לתפילה, עדיין ראה את החוץ. “דעי לך, ילדתי, שסבתך, אימא של אבא, הייתה אישה קדושה״.
“מה, אימא, זה לא רק גברים קדושים?״ צפה תמימותי בתמה.
אימא חייכה אליי. “אין לי מידע על נשות אירופה, אך במחוזותינו בכפרי מרוקו היו גם היו נשים צדקניות וקדושות. סבתך עיישה הייתה כזו, אישה נמוכת קומה, יוקדת מבט של אהבה ואמונה. כמוה לא הכרתי מימיי. סבתא עיישה התאלמנה, ונותרה כמעט חסרת כול, מטופלת בשמונה ילדים, שבעה בנים ובת. אביך, צעיר ילדיה, ניחן ביופי, חוכמה וחוש הומור שאין שני לו, והכי חשוב, יראת שמיים צרופה. היא קראה לו מאיר כשנולד, וסיפרה שהחדר הוצף באור מיוחד כשהגיח לאוויר העולם.
“כשמלאו לו שלוש-עשרה עמד על דעתו, ארז את מיטלטליו, עזב את הכפר דרע הנידח, שבהרי האטלס, ושם פעמיו בדרך לא דרך לעבר העיר הגדולה קזבלנקה למצוא את מזלו.
“ואכן הקב״ה היה בעזרו, והוא מצא עבודה כולל אש״ל, חסך את כספו, ומדי שנה בשנה שב אל הכפר, רכש מטע או שניים של דקלים מניבי תמרים וחזר לעיר הגדולה״.
“למה הוא לא נשאר עם סבתא?״ השחלתי שאלה.
“היה קשה לה. הוא רצה לדאוג לה כלכלית, וכך עשה. מסלול זה נמשך מעל עשר שנים, וכששב לצמיתות עם כל ההון שצבר, היה העשיר ביותר בכפר. אדמותיו השתרעו על גבי דונמים רבים. הוא בנה בית אבן מרווח לאימו ולאחיו והחל לסחור בסיטונאות, בתבלינים, תה, קפה, סוכר, ואף הרחיב עסקיו להנעלה ולביגוד. כשהכרנו ונישאנו, הייתה לי עוזרת בית ויד ימיני בעסק ששגשג.
“לגבי סבתא עיישה, היא גידלה את ילדיה במסירות אין קץ, ולמרות מטלות הבית וענייני דיומא, ראיתי במו עיניי פעמים אחדות בשנה שקיבלה על עצמה את ‘צום השישייה׳. זה הוא מנהג חסידים וקדושי עליון. מיום ראשון בבוקר עד שעה לפני כניסת השבת, כלומר שבוע שלם, לא בא אל פיה שום דבר מאכל או משקה. בימים הראשונים תפקדה כרגיל, ולקראת סוף השבוע נחה לסירוגין. לקראת שבת הגיעה אחת השכנות, הכינה דייסה מזינה עם תבלינים מחזקים והאכילה אותה. תחילה חצי כפית ועוד חצי, לאט ובעדינות העלתה את הכמות. עשו הפסקה קלה כדי לא להכביד על הבטן הריקה, כך שסבתא עיישה לא תיכנס לתוך השבת בצום״.
“אבל אימא, למה היא עשתה את זה? ועוד כמה פעמים בשנה?״ הקשיתי.
“שאלה מצויינת. החטא הראשון בגן עדן סובב על אכילה, וזו אחת התאוות של החיים. עצם ההתגברות על תאווה זו, ושעבוד הגוף ורצונותיו, מטהרים ומכפרים על החטאים האישיים של מי שצם על בני משפחתו ובני עמו באשר הוא שם. והרי אנחנו ערבים זה לזה, זו הייתה הסבתא הצדקת שלך. היא גם נהגה לטפל בחולים, מה שקרוי היום הילינג, והם היו קמים ללא חולי מהמיטה״.
“וואוו, גדול״, צהלתי בהשתאות, “איזו סבתא הייתה לי״.
“כן, בתי״, נאנחה אימא וחיבקה אותי, “אנחנו צריכות להיות ראויות למעלתה״.
כעת בתוך השובך שלי שעל עץ התות, עצמתי את עיניי בחוזקה, הנחתי את כפות ידיי הדביקות-אדמדמות על לוח ליבי, והרמתי את עיניי כלפי שמיא: “סבתא, בבקשה רדי מעולם האמת, העבירי ידייך על מאיר בנך האהוב ורפאי אותו. עשי שלא יצטרך לקרוא בשמי כשיצא מבית הכנסת, שיראה את הדרך בעיניו שלו, בבקשה סבתא״.
המשכתי לעצום את עיניי בתפילה, לוחשת תפילות שלמדתי השנה בכיתה א׳. דמיינתי את סבתי מבקשת רשות מבורא עולם לרדת לבית הכנסת ללטף ולהעביר ידיה על בן הזקונים שלה, שכה היטיב עימה בחייה ובאמירות הקדיש ובסעודות האזכרה אחרי פטירתה. מלמלתי ובכיתי כל כך עד שכמעט פספסתי את קריאותיו של אבי בשמי.
כששוב שמעתי את קולו האהוב קורא לי “מיכל, מיכל״, מיהרתי לרדת מהעץ, כי לסבתא כנראה לא הרשו לרדת.
לכן כשאבי האהוב שכב במיטתו, מאוכזב מביטול האירוסין שיזמתי, לא עצר לרגע לחשוב מדוע אינני מעוניינת בבחור, ובמקום זה בחר להשתלח בי ולשלח אותי מהבית, בגערה שהדהודה ליווה אותי שנים, כמנטרה של כאב הדחייה, וחוסר השייכות יותר לאבא. כעת, בהתבוססות חיי, ודם גופי הניגר, פגשתי את הבדידות, החרדה והחשש מהחיים.
