פרולוג
כשנהג לאורך פוסט רואד בשעה מאוחרת באותו ערב של תחילת אוקטובר היה פול דיוויס משוכנע למדי שהרכב שנוסע בתזזית לפניו שייך לעמיתו קנת הופמן. מכונית הוולבו סטיישן הישנה בצבע כחול כהה הייתה ממאפייניו של ווסט הייבן קולג', קלישאה על גלגלים של אמצעי תחבורה טיפוסי למרצה.
השעה הייתה מעט אחרי אחת־עשרה בלילה, ופול תהה אם קנת — לעולם קנת, לעולם לא קן — יודע שהפנס האחורי השמאלי שלו שבור, ושהאור הלבן מסתנן מבעד לעדשת הפלסטיק האדומה. האם לא אמר משהו לפני כמה ימים על כך שמישהו נכנס בו מאחור במגרש החניה של הסגל ולא השאיר פתק על מגבי השמשה הקדמית?
פנס אחורי שבור היה מסוג הדברים שללא ספק עלולים היו לעצבן את קנת. חוסר הסימטריה של המכונית מאחור — המקבילה הממונעת למשוואה לא מאוזנת — בוודאי יוציא את המרצה למתמטיקה ולפיזיקה משלוותו.
הוולבו חצתה שוב ושוב את קו ההפרדה ואז, בחדות, התרחקה ממנו בחזרה אל הנתיב האחד שבו נסעה. זה הטריד את פול. הוא תהה שמא משהו לא בסדר עם קנת. האם הוא מנקר על ההגה, ואז מתעורר ומגלה שהוא בדרכו לעבר השול בכיוון הנסיעה הנגדי? האם הוא בדרכו הביתה אחרי ששתה יותר מדי אלכוהול?
פול היה מדליק אורות, מפעיל סירנה ומורה לקנת לעצור בצד לו היה שוטר.
אבל פול לא היה שוטר, וקנת לא היה איזה נהג אקראי. הוא היה עמית שלו. לא, יותר מעמית. קנת היה חבר. מנטור. לפול לא היו אורות על גג מכוניתו ולא סירנה, אבל אולי היה יכול איכשהו לגרום לקנת לעצור בשוליים. למשוך את תשומת ליבו. לגרום לו לעצור לפרק זמן ממושך דיו שיאפשר לפול לוודא שהוא כשיר לנהיגה. ואם לא — להקפיץ אותו הביתה.
זה המעט שהיה יכול פול לעשות. גם אם קנת כבר איננו חבר קרוב כפי שהיה בעבר.
כשפול הגיע לווסט הייבן פרש עליו קנת חסות כמעט אבהית. הם גילו במפגש היכרות של הסגל שהם חולקים תחום עניין משותף — שלא היה קשור בהכרח באינטליגנציה. שניהם אהבו סרטי מדע בדיוני משנות החמישים. 'הפלנטה האסורה', 'היעד: הירח', 'כדור הארץ נגד הצלחות המעופפות', 'היום שבו עמדה האדמה'. שניהם הסכימו ש'מתקפת הנשים הענקיות' היה פשוט יצירת מופת, לא פחות. אחרי שהתחברו על בסיס הנושא הגיקי ביותר שיש הציע קנת לפול שיעור מבוא מזורז לווסט הייבן.
את הפוליטיקה האקדמית הוא עוד ירכוש עם הזמן, אבל מה ש״הבחור החדש״ היה צריך באמת לדעת זה איך להשיג חניה טובה, מיהו האדם בה"א הידיעה שאיתו צריך לדבר במחלקת שכר אם המשכורת לא נכנסת, ובאיזה יום בשבוע לא כדאי לאכול בקפטריית הסגל (שלישי, כך התברר. כבדים).
פול הבין במהלך השנים הבאות שקנת חרג איתו ממנהגו. האיש נטה יותר לסייע בהתאקלמות לנשות סגל חדשות, וממה שהגיע לאוזניו של פול — זו הייתה עזרה עמוקה יותר.
היו לקנת פנים רבות, וגם כעת לא היה פול משוכנע שהוא מכיר את כולן.
אבל יהיו אשר יהיו הסתייגויותיו מקנת, הן אינן מצדיקות להניח לאיש לסטות עם מכונית הסטיישן שלו לתעלה בצד הדרך ולהרוג את עצמו. וזה אכן יהיה רק את עצמו. ככל שהצליח פול לראות, המושב שליד הנהג הסמוך לקנת היה ריק.
המכונית עברה כעת כקילומטר וחצי בלי לסטות לנתיב הנגדי, אז יכול להיות — חשב פול — שקנת השתלט על העניינים. אבל משהו בצורת הנהיגה של האיש שידר שדעתו מוסחת. הוא נסע במהירות המותרת, ואז פתאום נדלקו אורות הבלמים — לרבות הפנס השבור — והמכונית האטה. ואחר כך היא האיצה שוב. ארבע מאות מטרים לאחר מכן שוב האטה. נראה שקנת כל הזמן זורק מבטים ימינה, כאילו הוא מחפש מספר בית מסוים.
זה היה אזור משונה לחפש בו מספר בית. לא היו שם שום בתים. החלק הזה של פוסט רואד היה כמעט כולו מסחרי.
מה בדיוק הוא זומם, קנת?
לא שנסיעה ברחבי מילפורד שעה לפני חצות הליל מעידה בהכרח על כך שמישהו זומם משהו. אחרי הכול גם פול נסע באותו הכביש, ואילו נסע ישר הביתה אחרי שצפה בהפקת תיאטרון סטודנטיאלית בווסט הייבן הוא כבר היה מגיע לשם. אבל הנה הוא כאן, משוטט במכוניתו ללא מטרה, חושב מחשבות.
על שרלוט.
הוא הזמין אותה להצטרף. אף שפול לא היה קשור להפקה, כמה מהסטודנטים שלו כן לקחו בה חלק והוא חש מחויב לתמוך בהם. שרלוט, שהייתה סוכנת נדל"ן, הבריזה. היה לה בית שהייתה צריכה להראות באותו ערב, ולמען האמת לחכות שקונה פוטנציאלי יסיים לבדוק את כל חדרי הבית נראה לה מלהיב יותר מלחכות לגודו.
גם אלמלא נאלצה לעבוד היה פול מופתע אילו הייתה אשתו מצטרפת אליו. לאחרונה דמו השניים יותר לשותפים לדירה שחולקים מרחב משותף מאשר לבני זוג שחולקים את חייהם. שרלוט הייתה מרוחקת, דעתה מוסחת. סתם עבודה, נהגה לומר כשניסה להבין מה מטריד אותה. הוא תהה אם יכול להיות שמדובר בג'וש. האם כעסה שבנו מגיע אליהם לסופי שבוע? לא, לא ייתכן שזה העניין. היא חיבבה את ג'וש, וטרחה מאוד לגרום לו להרגיש רצוי ו—
הלו הלו.
קנת הפעיל איתות.
הוא פנה אל אזור התעשייה שרחובותיו ניצבים לכביש הראשי. שורה ארוכה של בתי עסק שכל אחד ואחד מהם כבר ודאי סגור זה חמש שעות או יותר.
אם קנת מרגיש לא כשיר לנהוג או שהוא מנומנם, אולי יש לו מספיק שכל כדי לעצור בצד ולנוח קצת. אולי הוא מתכוון להשתמש בטלפון. להזמין מונית. כך או כך, פול חשב שפחות דחוף שיתערב.
אף על פי כן פול האט ועצר בצד הכביש, ממש אחרי הרחוב שבו פנה קנת. הוולבו נכנסה אל חלקו האחורי של הבניין, ואורות הבלמים שלה נדלקו. היא עצרה מטרים אחדים ממכולת אשפה גדולה.
למה לו לאגף את הבניין מאחור? תהה פול. מה הוא זומם? פול כיבה אורות ואת המנוע, וצפה בקנת.
בראשו של פול הבזיקו המילים עסקת סמים, תוצאה של דמיון פורה מדי, אבל שום דבר באופיו של קנת לא העיד על אפשרות כזו.
למעשה, לא נראה שקנת פוגש מישהו. לא הייתה שם מכונית נוספת, אף דמות חשודה לא הגיחה מבין הצללים. קנת יצא מהמכונית, והאורות בתוכה נדלקו. הוא טרק את הדלת, הקיף את הרכב מאחור, הגיע לדלת המושב שליד הנהג ופתח אותה. הוא התכופף להרים משהו.
פול לא הצליח לזהות את החפץ. כהה — אם כי כמעט הכול נראה עכשיו כהה למדי — וגודלו כשל מדפסת ביתית, אבל בעל צורה חריגה. כבד, אם לשפוט לפי האופן שבו נטה קנת מעט לאחור כדי לשמור על שיווי משקלו כשנשא את החפץ מרחק כמה צעדים לעבר מכולת האשפה. הוא הרים את החפץ מעבר לשפת המכולה והשליך אותו פנימה.
"מה לעזאזל..." מלמל פול.
קנת סגר את דלת המושב שליד הנהג, חזר לצד הנהג והתיישב שוב מאחורי ההגה.
פול השתופף במושבו, והוולבו הסתובבה ויצאה שוב החוצה אל הכביש הראשי. קנת חלף על פניו והמשיך לנסוע באותו כיוון. פול צפה בפנסיה האחוריים של הוולבו נעלמים בחשכה.
הוא הסתובב והביט במכולת האשפה, וחש קרוע בין הרצון לבדוק מה קנת השליך שם ובין המשך המעקב אחרי חברו. כשרק הבחין בקנת לראשונה, פול דאג לו. עכשיו הוא גם היה סקרן.
יהיה אשר יהיה החפץ שהושלך למכולת האשפה, סביר שהוא עדיין יהיה שם בעוד כמה שעות.
פול סובב את המפתח בחריץ ההתנעה, הדליק אורות והתחיל לנסוע.
הוולבו התקדמה צפונה, בדרכה אל מחוץ למילפורד, אל מעבר לבתים ולחנויות המכולת ואינסוף אזורי התעשייה, במורד דרכים כפריות מחופות עצים מיתמרים. בשלב מסוים חלפו על פני ניידת משטרה שחנתה בשולי הכביש, אבל שניהם נסעו מתחת לרף המהירות המותרת.
פול התחיל לתהות אם בכלל יש לקנת יעד של ממש. אורות הבלמים של הוולבו הבהבו מדי פעם כשהתקרב לפנייה, אבל אז המכונית שבה והאיצה עד לפנייה הבאה. קנת שוב נראה כמי שמחפש אחר משהו.
לפתע נראה שמצא.
המכונית עצרה הרחק מהמדרכה. הוא כיבה את האורות. פול, שנסע כמאה וחמישים מטר אחרי קנת, לא הבין מדוע הוא עוצר שם. לא היה שם שום שביל גישה, לא ניצב שם שום בית שבו היה יכול פול להבחין.
פול שקל להרף עין לחלוף על פניו של קנת, אבל אז חשב, לעזאזל עם כל החשאיות הזאת. אני צריך לוודא שהוא בסדר.
פול אותת וירד לאט לשול הדרך עד שעצר מאחורי הוולבו, בדיוק ברגע שקנת יצא ממנה. דלת מכוניתו של קנת הייתה פתוחה, ואור קלוש האיר בתוך הרכב.
קנת קפא במקום. הוא נראה כמו אסיר בדרכו אל החומה, כשאור פנס מגדל השמירה נח עליו.
פול מיהר לפתוח את חלון מכוניתו ולתחוב את ראשו החוצה.
"קנת! זה אני!"
קנת מצמץ.
"זה פול! פול דיוויס!"
נדרשה לקנת שנייה לעכל. כשהבין, צעד במהירות אל רכבו של פול תוך שהוא מאהיל על עיניו בכף ידו כדי לא להסתנוור מאורות מכוניתו של פול. פול התחיל לצאת מהרכב בלי לכבות את המנוע או את האורות, וקנת צעק, "אלוהים, פול, מה אתה עושה פה?"
פול לא אהב את נימת קולו. נסערת, קצרת רוח. הוא פגש את קנת באמצע הדרך בין שתי המכוניות.
"הייתי די בטוח שזה האוטו שלך. חשבתי שאולי יש לך איזו בעיה."
אין סיבה לציין שהוא עוקב אחריו כבר קילומטרים על גבי קילומטרים.
"אני בסדר גמור, אין שום בעיה," אמר קנת וקימץ במילים. חלפה בו עווית משונה, כאילו הוא רוצה להביט לאחור אל האוטו שלו אבל מכריח את עצמו לא לעשות את זה.
"עקבת אחריי?" שאל את פול.
"לא — לא ממש," אמר פול.
קנת הבחין בהיסוס מה בקולו. "כמה זמן?"
"מה?"
"כמה זמן אתה עוקב אחריי?"
"אני לא ממש..."
פול קטע את דבריו. משהו במושב האחורי של הוולבו תפס את מבטו. בחסות פנסי מכוניתו שלו והאור בתוך הוולבו נראו בבירור תלוליות של יריעות פלסטיק שנדחסו אל החלון האחורי של הרכב.
"זה שום דבר," מיהר קנת לומר.
"לא שאלתי," אמר פול והתקדם צעד לעבר הוולבו.
"פול, תיכנס לאוטו שלך וסע הביתה. אני בסדר גמור. באמת."
רק אז הבחין פול בכתמים הכהים על ידיו של קנת, בחומר כלשהו שלכלך את חולצתו ואת מכנסי הג'ינס שלבש.
"אלוהים, אתה פצוע?"
"אני בסדר."
"זה נראה כמו דם."
כשפול התקדם לעבר הוולבו ניסה קנת לאחוז בזרועו, אבל פול התנער ממנו. פול היה צעיר מקנת בחמש־עשרה שנה לפחות, ותודות לסקווש ששיחק באופן קבוע היה בכושר לא רע.
פול הגיע לפגוש של הוולבו והציץ דרך השמשה.
"אלוהים ישמור!" אמר וכיסה באחת את פיו בידו. הוא חשב שתכף יקיא.
קנת שעמד מאחוריו אמר, "תן לי... תן לי להסביר."
פול נסוג צעד לאחור והביט בקנת בעיניים פעורות לרווחה. "איך... מי... מי אלה?"
קנת ניסה למצוא את המילים. "פול..."
"תפתח את זה," אמר פול.
"מה?"
"תפתח את זה!" אמר פול והצביע על דלת תא המטען של מכונית הסטיישן.
קנת עקף את פול והושיט את ידו אל ידית תא המטען. אור פנימי נוסף נדלק והאיר עוד יותר את שתי הגופות ששכבו לאורך הרכב, שתיהן עטופות ביריעות הפלסטיק כשראשיהן סמוכים לדלת תא המטען ורגליהן נוגעות במושבים הקדמיים. המושב האחורי קופל למטה כדי לפנות להן מקום, כאילו מדובר בקרשים מהום דיפו.
אף שתווי פניהן של שתי הגופות עוותו מאוד בגלל העיטוף האטום — ובגלל הדם — היה ברור מאוד שמדובר בגופות של נשים.
שתי מבוגרות. שתי נשים.
פול לטש בהן מבט כשהוא המום, פיו פעור. התחושה הראשונית שלו שהוא עלול להקיא התחלפה בהלם.
"חיפשתי מקום," אמר קנת בשלווה.
"מה חיפשת?"
"עוד לא מצאתי מקום טוב. חשבתי על היער הזה בהמשך. אבל אז, טוב, אז אתה צצת פה."
בשלב זה הבחין פול באת החפירה שנח ליד הגופה השמאלית.
"אני אכבה את המנוע," אמר קנת. "זה מזיק לסביבה."
פול חשד שקנת ייכנס לאוטו וינסה לברוח. אם ילחץ על דוושת התאוצה בעוצמה כשדלת תא המטען שלו פתוחה כך, הגופות עוד עלולות להחליק החוצה אל שול הדרך. אבל קנת דיבר אמת. הוא רכן אל תוך המכונית, סובב את המפתח וכיבה את המנוע.
פול תהה מי יכולות להיות שתי הנשים האלה. הוא הרגיש קהה חושים, ושלא יכול להיות שכל זה קורה.
שרלוט.
קנת שב והצטרף אליו מאחורי המכונית. האם האיש נראה רגוע? האם הוקל לו שנתפס? פול הביט בו שוב, אבל מבטו שב ונדד אל הגופות.
"מי אלה?" שאל פול בקול רועד. "תגיד לי מי אלה." הוא לא היה מסוגל להסתכל עליהן יותר והסב את מבטו.
"מצטער לגבי זה," אמר קנת.
פול הסתובב. "אתה מצטער לגבי..."
הוא הספיק להבחין באת החפירה שהניף קנת כאילו היה מחבט, רק לשבריר שנייה, לפני שזה פגע בגולגולת שלו.
ואז הכול השחיר.
