בריונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בריונים
הוספה למועדפים

בריונים

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

בן שפירו הוא אחד העיתונאים המצליחים והמשפיעים בארצות הברית. שפירו כתב עד היום שבעה ספרי עיון רבי מכר, בהם בריונים, על האופן שבו השמאל מנסה למשטר את השיח ושטיפת מח, על האינדוקטרינציה הפרוגרסיבית באקדמיה. שפירו הוא מייסדו ועורכו של האתר השמרני המוביל Wire Daily The ומגיש הפודקסט השמרני המושמע ביותר בארה"ב. The Ben Shapiro Show לשמחתה של אמו, כמו יהודי טוב, שפירו סיים בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד. לשמחתנו, במקום להיות עוד עורך דין, הוא בחר להשתמש בכישרונו כדי להיאבק על חופש הדיבור ועל גיוון השיח האקדמי והתקשורתי. שפירו נשוי לישראלית ומתגורר בלוס אנג'לס.

נושאים

תקציר

חולקים על תורת ההתחממות הגלובלית? מתנגדים לטרור התקינות הפוליטית? מאמינים שמהגרים בלתי-חוקיים צריכים לחזור לארצם? אנשי השמאל הקיצוני לא יבחלו בשום אמצעי כדי להציג אתכם כפושעי מלחמה, סוטי מין, נצלנים, מושחתים ופשיסטים באופן כללי.
 
ואז, אחרי ששמכם הטוב נרמס עד עפר, הם יקראו לפטר אתכם ממערכת העיתון, ממשרת המרצה או מהתפקיד הציבורי שלו מוניתם.
 
אם תשאלו את בן שפירו, אחת ההצלחות הכבירות של השמאל היא הנצחת השקר שהימין השמרני הוא בריוני, מתלהם וסותם פיות, בעוד הוא עצמו עדין נפש, אצילי ולוחם למען חופש הביטוי.
 
 
בספר זה חושף שפירו את שיטות ההשתקה וההשחרה שפיתחו בריוני השיח של השמאל האמריקני, כדי לחסל את יריביהם הפוליטיים. הקורא הישראלי, אשר מוטרד מניצנים לשיטות אלו שכבר נראו בארץ, עשוי לגלות בספר את מה שעוד צפוי פה. 
 
• כיצד מסמן השמאל הקיצוני ומשמיד כל סממן ימני במוקדי הכוח?
• מהי הטקטיקה החביבה על הפרוגרסיבים במהלך ויכוח עם יריב שמרני?
• איך בתור ימנים "ידועים לשמצה" תדעו שפעלתם נכון בזירה הציבורית?
• מדוע דווקא ברק אובמה, הנשיא האלגנטי והמשכיל, הוא מגדולי הבריונים של המאה?
 
 
בריונים הוא ספר עמוס עד להתפקע עקיצות, סיפורים ואבחנות חדות על השמאל הליברלי, שרק עיתונאי מחונן כמו בן שפירו היה מסוגל להפיק.

פרק ראשון

פרק 1
בריונים ממוסדים
 
 
במשך עשורים, הבעיה הגדולה ביותר של השמרנים — שהיא גם היתרון הגדול ביותר של הליברלים — הייתה ששמרנים חושבים באופן אינדיווידואלי וליברלים חושבים באופן ממוסד. חִשבו על פוליטיקה במונחים של שתדלנות דתית. שמרנים הם כמו כת עדי ה', העוברים מדלת לדלת ומנסים לשכנע אנשים בצדקת דרכם. ליברלים הם כמו מוסלמים קיצונים, המפילים ממשלות, משליטים את חוקי השריעה על המדינה כולה, ואז ממירים בכוח את דתם של חלקים עצומים באוכלוסייה.
 
לכן כל כלי השכנוע הפוליטי העיקריים נמצאים בידי ליברלים. ולכן גם הליברליזם התעצם בארה"ב במאה השנים האחרונות, אף שהוא מבוסס כמעט ללא יוצא מן הכלל על עיוות המציאות באופן מסוכן ומזיק במקרה הטוב, ועל שקרים מוחלטים במקרה הרע.
 
אם תביטו בכל מהלך בריוני גדול של השמאל בעשורים האחרונים, תוכלו לזהות את התיאום בין הכלים שלו. הפוליטיקאים והרגולטורים משתפים פעולה עם האיגודים המקצועיים; האיגודים המקצועיים משתפים פעולה עם העיתונאים; העיתונאים משתפים פעולה עם הכנופיה של הוליווד; הכנופיה של הוליווד משתפת פעולה עם עמותות השמאל; עמותות השמאל משתפות פעולה עם הפרופסורים באוניברסיטאות; הפרופסורים באוניברסיטאות משתפים פעולה עם השופטים בבית המשפט. וכולם עובדים זה עם זה.
 
יש רק דרך אחת להפוך מוסד לנקי משמרנים: יש לטהר אותו מהם.
 
בארה"ב איננו מחבבים טיהורים בסגנון סובייטי, עם גירושים לגולאג וקברים שנחפרו בחופזה. לכן השמאל האמריקני התרחק ממהלכים כאלה. אבל הוא בהחלט מנצל את חירותם של אזרחים אמריקנים להעסיק רק את מי שהם רוצים לעבוד איתו. השמאל לא עובר על החוק כשהוא מונע מיריביו הפוליטיים למצוא עבודה. אבל הוא עושה מעשה בלתי מוסרי בעליל — וצבוע במידה מדהימה, בהתחשב בכך שהוא רוצה להכריח מוסדות חינוך דתיים פרטיים להעסיק גברים שלובשים בגדי נשים, המגיעים יום אחד לעבודה כשהם עוטים צעיף נוצות ולובשים חצאית בלט.
 
כדי להבין איך פועלת מערכת הבריונות, צריך לחקור איך השמאל הצליח להשתלט על המוסדות שמאפשרים לו לנהוג בבריונות — ולצפות באופן עבודתה של המערכת הקיימת.
 
בריוני התקשורת
 
ב-18 באפריל 2006 עצרה המשטרה את ריד זליגמן וקולין פינרטי, שני שחקני קבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית, באשמת חטיפה ואונס של החשפנית קריסטל מנגום. מנגום הגישה תלונות כוזבות במשטרה נגד שלושה שחקני לקרוס שלטענתה אנסו אותה במסיבה בזמן חופשת הסמסטר בחודש מארס; התלונה הביאה לביטולה של עונת הלקרוס באוניברסיטת דיוק בשנה ההיא.
 
כלי התקשורת סירבו להרפות מהמקרה. הם מיהרו להפוך אותו לדוגמה לגזענות של לבנים נגד שחורים, ניצול ברוטלי ברוח תקופת העבדות שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית. אמנדה מרקוט, בלוגרית פמיניסטית בריונית, תקפה את רשת סי-אן-אן על שלא גינתה מיד את המואשמים: "מה קרה, כמה חבר'ה לבנים כבר לא יכולים לתקוף מינית אישה שחורה בלי שכולם יקטרו על זה? כל כך לא הוגן". אחרי כמה חודשים נשכרה מרקוט כבלוגרית רשמית במסע הבחירות לנשיאות של ג'ון אדוארדס (כפי שהתברר לאחר מכן, הסיכוי שאדוארדס קיים יחסי מין עם מנגום היה גבוה מהסיכוי ששחקני הלקרוס עשו זאת).15
 
מרקוט הייתה אולי הקולנית שבחבורה, אבל ממש לא העיתונאית היחידה הנחושה להביס את קבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק כשמוט של מועדון חשפנות בידה במקום מחבט. העיתון יו-אס-איי טודיי הצליח למצוא בוגרת של האוניברסיטה שהתלוננה: "אני מפחדת שהאנשים המעורבים יקבלו סטירה ולא יותר. בגלל תרבות הפריווילגיה והעליונות באוניברסיטת דיוק, הם יחמקו מעונש". הכתב גם הרעיף שבחים על סטודנטים באוניברסיטת דיוק שהפיצו עלונים ש"עוצבו ככרזת 'מבוקשים': 40 פרצופים של גברים צעירים, מחייכים למצלמה בזחיחות... הגברים האלה מבוקשים בקמפוס של דיוק". ג'נט רייטמן מהמגזין רולינג סטון "דיווחה" על "ההשקפה המיושנת על אונס" באוניברסיטה.16 רייטמן לא טרחה לדווח על השקפתן המיושנת של חשפניות על מתן עדות שקר.
 
ננסי גרייס מרשת סי-אן-אן עמדה בראש הלהקה הבזויה שביקשה להעלות את הנאשמים לגרדום גם בלי ראיות. ב-9 ביוני 2006 ראיינה גרייס כתבת מקומית מקרוליינה הצפונית, שהביעה את הדעה הרווחת שהתיק נגד החשודים כבר מתחיל להתפרק. גרייס הוציאה במהירות שפם של היטלר מכיסה האחורי והדביקה אותו לשפה העליונה של אחד הבחורים: "ובכן, אני שמחה שכבר החלטתם שהתיק עומד להיסגר, בהסתמך על כל הראיות שהוגשו מטעם ההגנה. למה שלא פשוט נעבור כולנו לגור בגרמניה הנאצית, מקום שמערכת המשפט וחבר מושבעים מהקהילה המקומית לא קיימים בו? מה דעתכם על זה?"17
 
גם בניו יורק טיימס התאמצו להגן על יציבות התיק בזמן שהוא התפורר לאבק. דאף וילסון וג'ונתן גלייטר ניסחו באוגוסט 2006 מאמר שקבע: "בחשיפת חלקי ראיות התומכים בנאשמים, ההגנה יצרה מצג שווא של תיק שעומד להתרסק. אך בדיקה מעמיקה של כל 1,850 עמודי הראיות שאספה התביעה בארבעת החודשים שלאחר הגשת כתב האישום מעלה תמונה מעורפלת יותר. היא מראה שאף כי יש נקודות תורפה גדולות בתיק של התובע עו"ד ניפונג, יש גם ראיות התומכות בהחלטתו להביא את התיק בפני חבר מושבעים".18
 
אבל האמת היא שלא היו שום ראיות שתמכו בכך. כפי שהתברר לאחר מכן, החשפנית המאשימה ביקשה "תעשי עליי סימנים" מרקדנית שנייה במסיבה של קבוצת הלקרוס, כדי לזייף פציעה אחרי המסיבה. התובע ניפונג הודה שלא דיבר בעצמו עם קורבן האונס-לכאורה עד אוקטובר באותה שנה. בדיקות דנ"א לא גילו זכר לדנ"א ששייך למי מהאנסים כביכול. לזליגמן, התברר, היה אליבי מוצק. ניפונג, שהתמודד על בחירתו מחדש לתפקיד התובע המחוזי בזמן שטיפל בתיק, נטש בסופו של דבר את התיק והתפטר ממשרתו. אך לא לפני שניו יורק טיימס פרסם עוד למעלה ממאה כתבות ומאמרי פרשנות ודעה על המקרה.19
 
גם אחרי שהתמוטט תיק האונס באוניברסיטת דיוק, התקשורת הליברלית לא ויתרה. "בתור סטודנטים באוניברסיטת דיוק או מוסדות אליטה אחרים, הגברים הצעירים האלה ימשיכו בחייהם עטורי הפריווילגיות", כתב טרי מוראן מאתר חדשות ABC. "מצבם בחיים שונה מאוד מזה של הנשים הצעירות שמשחקות בקבוצת הכדורסל לנשים של אוניברסיטת ראטגרס, למשל".20 קבוצת הכדורסל של ראטגרס אכן הושמצה בטיפשות ובנבזות בפי שדרן הרדיו דון איימוס, שכינה את חברותיה "פרוצות מטומטמות" והקים עליו כותרות בתקשורת הארצית. אבל הספורטאים בקבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק הואשמו באונס-לינץ' ברוטלי, שהיה עלול להוביל לעונשי מאסר כבדים — ולכל הפחות, אות הקלון היה עתיד לרדוף אותם כל חייהם. לא בדיוק אותו דבר כמו כינוי גנאי ברדיו, אך טרי מוראן החליט להשוות בין שני המקרים. משום מה, איש לא הצליח להבין מה לא בסדר בהשוואה הזו.
 
באחריתו של הפיאסקו באוניברסיטת דיוק, אנשי תקשורת סתמו את אפם והודו באשמה. "הסיפור הזה היה עסיסי מדי", אמר דניאל אוקרנט, האומבודסמן לשעבר של ניו יורק טיימס. "הוא התאים טוב מדי ליותר מדי דעות קדומות שיותר מדי אנשים בעיתונות מחזיקים בהן: לבנים נגד שחורים, עשירים נגד עניים, ספורטאים נגד חלשים, גברים נגד נשים, משכילים נגד לא משכילים. וואו. זו ערימת חטאים שמתאימה לתפיסות שיש לרבים מאיתנו".21
 
וזה עצם העניין. כלי התקשורת לא סתם נפלו בפח. יש להם לפחות אותה רמת אינטליגנציה שיש לכולנו, וכמה ימים אחרי שהוגש כתב האישום נגד שחקני הלקרוס כבר היה ברור שאמינות התיק נמצאת איפשהו בין סיפורי המפלצת מלוך נס לעלילות ביגפוט. אז למה הם לא זיהו שהטענות היו אמינות פחות מהצהרת בתולין מאת פריס הילטון? כי הם רצו שהסיפור יהיה נכון. הם היו חייבים שהוא יהיה נכון. היה להם סדר יום, והם פעלו להבטיח שהסיפור יתגלגל כמו שהם רוצים. העובדות פשוט לא היו רלוונטיות.
 
במקרה של האונס המזויף באוניברסיטת דיוק, לא היה תיאום ממשי בין התקשורת למוסדות הכוח האחרים של השמאל. אבל לעיתים קרובות אין זה כך. במצבים בעלי חשיבות לאומית, יש ראיות ברורות ומשכנעות לקנוניה בין התקשורת השמאלנית ובין פוליטיקאים, קבוצות לחץ ובעלי שררה אחרים מהשמאל. וכלי התקשורת הם חוד החנית. הם "סוכני מס הכנסה" החדשים, שהתשתית המאורגנת של המפלגה הדמוקרטית משסה בכל מי שהיא רוצה להרוס, כלומר במי שמעז להמרות את פיה. בזמן שהבלוגוספרה המושמצת דואגת לחקור ולפרק לגורמים כמעט כל סיפור גדול שמתפרסם — פרשת אנתוני וינר, פרשת המסמכים המזויפים של ג'ורג' בוש, פרשת טרייבון מרטין — התקשורת הממוסדת נותרת מאחור, אך לא חוסכת את שבטה מאלה שטורחים לבדוק אחריה. טינה בראון מניוזוויק, מגזין גדול בעברו שנמכר לאחרונה למו"ל חדש במחיר מציאה של דולר אחד, טוענת שאנשי הבלוגוספרה אינם "עיתונאים אמיתיים".
 
והיא צודקת. היא צודקת כי כל העיתונאים האמיתיים הם משרתי המפלגה הדמוקרטית.
 
במארס 2009, פוליטיקו — מגזין שניסה בעבר לחתור לאובייקטיביות, אך הפך באופן ברור לבורג במכונת התקשורת השמאלנית — חשף את קיומו של "מרחב מפגש מקוון שלא לציטוט ששמו ג'ורנו-ליסט (Journolist, רשימת העיתונאים)". את רשימת התפוצה ייסד עזרא קליין, בלוגר מהרבעון השמאלני הקיצוני אמריקן פרוספקט, שהפך בהמשך לבעל טור בוושינגטון פוסט. "באופן בסיסי", הוא סיפר בריאיון לפוליטיקו, "זו רשימה שעיתונאים ומנסחי מדיניות יכולים לדבר בה על נושאים באופן חופשי". אילו עיתונאים? אריק אלטרמן מכתב העת ד'ה ניישן; ג'פרי טובין מסי-אן-אן והניו יורקר; פול קרוגמן מניו יורק טיימס; כתבים מההאפינגטון פוסט, פוליטיקו, ניוזוויק. הרשימה נמשכת עוד ועוד.
 
ובהחלט היה ביניהם שיתוף פעולה. באפריל 2008, עיתונאים רבים התחילו לפתע לקטול את אופן הסיקור של עימותי הטלוויזיה ברשת ABC בין המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות — ובייחוד את ההתמקדות במנטור והכומר הוותיק של ברק אובמה, ג'רמיה רייט.א בהתחלה נראה שהתנגדות קמה באופן טבעי. לא בדיוק. בפוליטיקו דווח: "כתבי פוליטיקו יצרו קשר עם כמעט שלושה תריסרים מחברי ג'ורנו-ליסט בשביל הסיפור הזה. רובם סירבו להגיב או לא ענו לבקשה להתראיין — ואז חזרו לג'ורנו-ליסט וכתבו למה אינם משוחחים עם פוליטיקו על מה שקורה שם". אבל, לדבריו של ג'פרי טובין, "לאף אחד כאן אין סדר יום פוליטי".23
 
כן, ממש.
 
ביוני 2009 הציע אנדרו ברייטברט 100 אלף דולר בתמורה לחשיפת כל הודעות הדואר האלקטרוני שנשלחו בין החברים בג'ורנו-ליסט. איש ברשימת התפוצה לא נענה להצעתו, אבל העיתונאי בן סמית, שעבד אז בפוליטיקו, יצא להגנת רשימת התפוצה: "זה מקרה קלאסי שבו קצת סודיות גורמת לאנשים לדמיין כל מיני דברים פרועים לגמרי. אין הרבה קונספירציות מוצלחות הכוללות 400 משתתפים, שחלקם אידאולוגים, חלקם כותבי טורים וחלקם טיפוסים מהתקשורת הממוסדת, כמוני, שפשוט נהנים להקשיב לשיחה הזו, כמו שאני נהנה לפעמים להאזין לשיחות פרטיות של שמרנים במקומות כמו התכנסות השמרנים הניו-יורקית שלא-לציטוט Monday Meeting"24 (סמית ממעיט בערכן של שערוריות בשמאל לעיתים תכופות עד כדי כך שג'ון נולטי, אחד מעמיתיי בברייטברט ניוז, המציא לטקטיקה הזו את הכינוי "בנסמיתינג"). כמובן, הנקודה אינה שכל דבר דואר אלקטרוני בשרשורים של ג'ורנו-ליסט הוא זהב עיתונאי שכדאי לחשוף. הנקודה היא שהכתבים האלה תיאמו ביניהם מסרים. מסרי שמאל.
 
קליין, שארגן את רשימת התפוצה, הודה בכך. "החברים ברשימה היו אך ורק חסרי השתייכות פוליטית או ליברלים, מהמרכז ועד השמאל. לא אהבתי את הכלל הזה, אבל חשבתי שהוא נחוץ... מה שלא ציפיתי לו הוא שמישהו שהיה חבר ברשימה, או מישהו שקיבל גישה מאחד החברים, יעבור על כל הארכיונים וירכיב אוסף ציטוטים של חבר מסוים, ואז ישלח אותם לכלי תקשורת בעל עניין כדי להביך את חבר הרשימה. אבל זה מה שקרה לדייוויד וייגל".25
 
וייגל היה אז כתב הוושינגטון פוסט. הגדרת התפקיד שלו שם הייתה לדווח על השמרנים בארה"ב.
 
אתם יכולים לנחש את ההמשך.
 
ברשימת התפוצה, מתברר, וייגל נהג לפרסם הודעות אנטי-שמרניות שכל אחת מהן נבזית מקודמתה. כשראש לימבו, שדרן הרדיו הימני המפורסם, סבל מכאבים בחזה, וייגל כתב: "אני מקווה שהוא יסבול מכשל... מוקדם מדי?".ב וייגל כתב ששמרנים השתמשו בתקשורת כדי "לפלג את אמריקה באלימות ובזעם", בעיקר כי הם גזענים שמגוננים על "פריווילגיה לבנה". וכמובן, הוא תקף את אבי כל בעלי ההשפעה בימין, מאט דרדג': "זו בושה וחרפה שאדם לא מוסרי ועלוב שמסתגר בביתו כמו דרדג' מחזיק בכוח השפעה כזה על החדשות בזמן שהוא מעליב הומוסקסואלים, משקר ומתעלם מהעובדות במידה רבה כל כך". ובאשר לשרה פיילין: "עזבו אותי מז*וני השכל האלה ובואו נתקדם כבר".ג ועל ג'יימס או'קיף, שחשף את פרשת אייקורן (ACORN), אחרי שאו'קיף הסתבך עם רשויות החוק בלואיזיאנה: "עכשיו ייתנו לו תוכנית ברדיו או שהוא יהפוך לכומר בבית הסוהר. זה מה שמז**ני עכברושים שמרנים שהצליחו בחיים עושים בפרק ב' בקריירה".28 וייגל נאלץ להתפטר מעבודתו בוושינגטון פוסט — ומיד החל לעבוד ככתב המגזין סלייט. אם וייגל היה שמרן המעמיד פני עיתונאי אובייקטיבי, ופרצופו המוטה פוליטית היה נחשף, הוא היה סובל מדמוניזציה בתקשורת הממוסדת. אך אין ספק שבעתיד מר וייגל ימצא את עצמו עובד בממשל דמוקרטי. ואז, לאחר מכן, הוא יוכל לנהל את העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. אחרי הכול, זה עבד במקרה של ג'ורג' "השדון" סטפנופולוס...ד
 
זה כמובן לא אומר שעיתונאים שמרנים לא מדברים זה עם זה ועם אנשים מהמחנה הפוליטי שלהם. ברור שכן. אך הם גם לא מנסים להסתתר מאחורי אצטלת אובייקטיביות. מישל מלקין היא שמרנית, וכך גם שון האניטי. ביל או'ריילי הוא פופוליסט. ראש לימבו הוא שמרן. עיתונאים שמרנים הם עיתונאי דעה — וזה לא מונע מהם לחשוף חשיפות עיתונאיות. למעשה, חוסר האובייקטיביות שלהם הופך אותם כנים יותר מהכותבים של ניו יורק טיימס שמעמידים פנים שהם מעל לכל זה, אך משמשים דוברים של ממשל אובמה.
 
אבל הממסד העיתונאי השמאלני, שנאבק באופן פעיל כדי למנוע מעיתונאים שמרנים להיכנס לזירה, כפי שציין ברנרד גולדברג מחדשות CBS בספרו Bias,וה ממשיך להעמיד פנים שאינו מוטה. פירוש הדבר הוא שכאשר הרווחים שלו מצטמקים, הוא מבקש עזרה מהממשלה. התקשורת הממוסדת טוענת שהממשלה צריכה לתמוך בה מאותה סיבה שהיא תומכת ב-NPR, רשת הרדיו הציבורי בארה"ב.
 
לא מפתיע שהנשיא אובמה חושב שזה רעיון אדיר. "עוד לא ראיתי הצעות מפורטות, אבל אשמח לקרוא אותן", הוא אמר על הצעות חוק אפשריות שיעניקו פטור ממס לעיתונים שעומדים בפני סגירה, כדי שיוכלו להפוך לארגונים ללא כוונת רווח. "אני חושש שאם הכיוון של החדשות הוא הבלוגוספרה, שבה הכול דעות, בלי שום בדיקת עובדות רצינית", אמר אובמה, "בלי שום ניסיון רציני להכניס את החדשות להקשר הנכון, מה שנקבל הוא חבורה של אנשים שצועקים זה על זה אבל לא הרבה הבנה הדדית".31
 
או שתקבלו מגוון קולות שמדווחים על החדשות מזוויות שונות. אולי תוכלו אפילו לתת לזה שם יצירתי כלשהו... למשל, "הבלוגוספרה", או משהו כזה. אולי כך תיגמר ההגמוניה של הממסד העיתונאי של המפלגה הדמוקרטית, שמוקדש לקידום הליברליזם בכל מחיר. אבל כמובן, התקשורת לא תיתן לזה לקרות. השמאל לא יוכל להתמודד עם אובדן השליטה על נקודת המבט. זה סוג השליטה שהיה לו בג'ורנו-ליסט. יותר מכול, אובמה לא ייתן לזה לקרות. אחרת מה יהיה בסופו, ומה יקרה לתנועה העומדת מאחוריו?
 
בריונים ללא כוונת רווח
 
ב-2004, השמרן לשעבר ומלך הסטיות דייוויד ברוק, פרנואיד שעליו נאמר שהוא חובב סמים מושבע, ייסד את ארגון מדיה מטרס. הייתה זו שלוחה של המרכז לקדמה אמריקנית בניהולו של ג'ון פודסטה, שהיה, איך לא, ראש הסגל בבית הלבן בימי ביל קלינטון. המרכז לקדמה אמריקנית היה מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר) ליברלי שתוכנן לפעול כזרוע פרסום לפוליטיקאים והשקפות מהשמאל. המרכז העניק תחילה משרדים למדיה מטרס בראשית דרכו. הילרי קלינטון ייעצה לארגון, ואחד מאנשי סודה הקרובים ביותר קיבל כ-200 אלף דולר כדי לסייע.32 קלינטון אפילו הסבירה: "הלוואי שהייתה לנו בלוגוספרה פעילה ולוחמת כזו לפני 15 שנה, כי בהחלט סבלנו בשנים האחרונות מחוסר איזון פוליטי במדינה שלנו. אבל אנחנו מתקנים את חוסר האיזון הזה — מסיטים אותו שמאלה — ואין ספק שאנחנו מוכנים יותר וממוקדים טוב יותר בלקיחת הטיעונים שלנו, ייעולם והפצתם באופן נרחב, ובאמת בהקמת רשת של שיתוף פעולה בבלוגוספרה כחלק מהתשתית הפרוגרסיבית החדשה — מוסדות שעזרתי להקים ותמכתי בהם, כמו מדיה מטרס והמרכז לקדמה אמריקנית. אנחנו מתחילים לתת מענה למה שאמרתי במשך שנים שהוא היתרון שיש לצד השני".33
 
המטרה של מדיה מטרס הייתה פשוטה: לגונן על פוליטיקאים ליברלים — ולעשות זאת באמצעות מתקפה חסרת רחמים על כל השקפה ימנית.
 
הדעה המוטה של מדיה מטרס ברורה עד כדי כך שאפילו שמאלנים מושבעים כמו צ'אק טוד מרשת NBC, שיש לו מקדש לכבוד הנשיא אובמה, עם שמנים ונרות ריחניים והכול, אינם יכולים להתמודד איתם. ב-2007 הוא ציין שמדיה מטרס משרתת את בת בריתם משכבר הימים, הילרי, עם רשימת מצוות "לא תעשה" לעורכי העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות. "ה'לא תעשה' שלהם נראה כמו מתקפה מגוחכת על אדוארדס ואובמה — היישר מתוך דף המסרים של הוועדה הרפובליקנית הלאומית, או, למשל, של יריבי אדוארדס ואובמה. כשהם חוזרים על הטענות האלו, האם ייתכן שמדיה מטרס עושים טובה לקלינטון או למתנגדים אחרים של אדוארדס ואובמה?".34 וכפי שניסח זאת דייוויד פולקנפליק מרשת הרדיו הציבורי, "הם מסתכלים על כל נטיית פועל, כל משפט משועבד, כל נקודה-פסיק וכל ציטוט במירכאות — כדי לראות אם הם ממסגרים באופן לא הוגן מפלגה, מועמד או תנועה כלשהי שייתכן שהם תומכים בהם".35
 
זה לא שינה דבר. השמאל אהב את זה. כפי שדיווח ניו יורק טיימס, מפיקי התוכניות הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט וקולבר ריפורט עם סטיבן קולבר מתאמים באופן שוטף את המסרים שלהם עם מדיה מטרס. ג'יימס קארוויל, מהאסטרטגים הראשיים של המפלגה הדמוקרטית, אמר: "זה תמיד היה החלום שלנו, תמיד רצינו שיהיה לנו משהו כזה".36
 
המימון החל לזרום למטה הארגון, בייחוד מצד בריונים שמאלנים כמו ג'ורג' סורוס וקרן טיידס. בנובמבר 2008 כבר העסיק הארגון — שכזכור, לא מציע שום שירות אמיתי מלבד עיוות ברוח סול אלינסקי של כל מילה שהשמרנים אומרים — יותר ממאה עובדים, ונהנה מתקציב של 8 מיליון דולר. המנהל הוותיק של הארגון, אריק ברנס, אמר בלהיטות שהוא "השווה את תנאי הפתיחה ואולי אפילו העניק לאובמה סיכוי הוגן", ואף על פי כן התעקש: "אני לא הקמפיין של אובמה. אנחנו ארגון עצמאי שלא מקבל הוראות מאיש... העסק הזה הרבה יותר גדול ממועמד אחד לנשיאות, יותר גדול מהבחירות האלה".37
 
זו השורה האהובה על מדיה מטרס. הם לא מפסיקים להגיד שהם לא מתואמים עם הנשיא אובמה. זה שקר.
 
מתברר שארגון מדיה מטרס נמצא בכיס האחורי של ממשל אובמה, ופועל כמתווך בינו ובין כלי תקשורת אחרים. כשברוק לא היה עסוק בטיפוח ההתמכרות שלו לחומרים אסורים,38 כפי שדווח, הוא גייס 50 אלף דולר בתרומות בשביל אובמה. מדהים עוד יותר מכך: הארגון של ברוק מתאם את פעילותו עם הבית הלבן מדי שבוע. הם תכננו להוציא כ-20 מיליון דולר ב-2012 כדי לעזור לאובמה. אניטה דאן, בכירה בממשל אובמה, נהגה לבקר דרך קבע במטה של מדיה מטרס.
 
והם זכו בשרשרת של ניצחונות מרהיבים נגד יריב אחר יריב של אובמה. כפי שדיווח הדיילי קולר, הם עבדו עם קבוצות כמו קולור-אוף-צ'יינג' של ואן ג'ונס כדי לארגן קמפיינים נגד דמויות כמו גלן בק ולו דובס, מסעות תעמולה "חברתיים" שלכאורה צמחו מהקהילה באופן אורגני, אך למעשה היו בארגונם ובמימונם.
 
אבל, חשוב באותה מידה, הם שימשו צינור שהעביר את טיעוני הבית הלבן לתקשורת, והתקשורת שמחה לקבל אותם. "ב-2008 היה ברור מאוד שהחלה נטייה שמאלה ברשת MSNBC", אמר אחד המקורות של הדיילי קולר. "הם השתמשו במחקר שלנו כדי לכתוב את הסיפורים שלהם". כפי הנראה, אנשי הצוות של מדיה מטרס התקשרו לנשיא MSNBC פיל גריפין דרך קבע. הם גם פתחו במגעים עם גרג סרג'נט מהוושינגטון פוסט; עם הבלוג דיילי קוס; עם סאם סטיין וניקו פיטני מהאפינגטון פוסט; עם ג'ים רייני מהלוס אנג'לס טיימס; עם יוג'ין רובינסון וא"ג דיון מהוושינגטון פוסט; ועם בריאן סטֶלטר מניו יורק טיימס. וכמובן, עם בן סמית. עיתונאים שלא רצו לשתף פעולה עם מדיה מטרס ופרסמו משהו שלא מצא חן בעיני הארגון היו מקבלים אלפי הודעות דואר אלקטרוני שהוקיעו אותם על הדעה המוטה שלהם.39
 
כמה צמוד היה התיאום בין מדיה מטרס לבית הלבן? צמוד עד כדי כך שאלן דרשוביץ, שאינו איש ימין נלהב, הצהיר שיתמוך בנשיא אובמה רק אם יתנער מהארגון. למה? כי הכתב המדיני הבכיר של מדיה מטרס, מ"ג רוזנברג, הוא אנטישמי חסר בושה שהשתמש באופן שגרתי בביטוי הגזעני "יהודֵי קודם-כול-ישראל" לתיאור יהודים אמריקנים תומכי ישראל.40
 
בתוך כמה שבועות התפטר רוזנברג מתפקידו במדיה מטרס. רוזנברג הצביע בעצמו על הגיון הדברים שמאחורי התפטרותו: "אני עושה את הצעד הזה כי מטריד אותי שארגון שאני מקדיש את עצמי לשירותו עלול להיפגע בגלל הביקורת שאני כותב על ישראל. אין לי ספק שהאנשים המתנגדים לי ולביקורת מכל סוג על ממשלת ישראל והמדיניות שלה ימשיכו לכוון את תותחיהם לעבר מדיה מטרס אם אמשיך להיות קשור לארגון. לא אוכל לחיות עם עצמי אם זה יקרה — לא רק כי אכפת לי עמוקות מהארגון ומעמיתיי בו, אלא גם בגלל העבודה החשובה של מדיה מטרס בהתעמתות עם שקרי הימין הקיצוני, בייחוד מרשת פוקס ניוז".41
 
במילים אחרות, הנשיא אובמה אמר למדיה מטרס להעיף את רוזנברג מיד. גם לאחר מכן, רוזנברג המשיך כמובן להשתמש בכל המשאבים של הארגון.
 
כל זה היה יכול להיות כשר לחלוטין, אלמלא בעיה קטנה: מדיה מטרס הוא מלכ"ר. אחד העקרונות החשובים של ההגדרה הזאת הוא שאסור לו "לנסות להשפיע על חקיקה כחלק מהותי מפעילותו" או "להשתתף במסעות תעמולה לטובתם או לרעתם של מועמדים פוליטיים". מדיה מטרס נבדל מארגונים דומים בצד השמרני של המפה הפוליטית בפרט כי הוא מעורב בהכשרה מפלגתית של קמפיינים של המפלגה הדמוקרטית — כמו במקרה של יוזמת הכישרונות הפרוגרסיביים (Progressive Talent Initiative) — וכי הוא מתאם בחשאי את כל פעולותיו עם הבית הלבן באופן קבוע.42
 
יכול להיות שמדיה מטרס לא מפר את הדרישות של מעמד המלכ"ר. אבל עולם המלכ"רים כולו נשלט כיום בידי ארגונים ליברליים שמתנהגים בבריונות בלתי נתפשת כלפי יריביהם, באופן שלעולם לא הייתם רואים אצל אף ארגון שמרני. להוביל חרמות נגד ראש לימבו, גלן בק, דון איימוס ולו דובס? בשביל מדיה מטרס, המרכז לקדמה אמריקנית וכל שאר ארגוני השמאל שהקימו משרתי המפלגה הדמוקרטית, זה דבר שבשגרה. השימוש בארגונים האלה להשתקת השמרנים באופן בריוני הוא הצעקה האחרונה בארסנל של הליברלים. הם רוצים שיישמעו פחות קולות, לא יותר. והם ישתפו פעולה עם בני בריתם הפוליטיים כדי להגשים את חזונם הפשיסטי בפוליטיקה.
 
בריוני האוניברסיטה
 
אין על פני כדור הארץ מקום דל בסובלנות יותר מטרקליני הפקולטות של האוניברסיטאות החשובות ביותר בארה"ב. לא רק שאין שם מקום לדעות מנוגדות, אפילו לא מכירים בקיומן. כל סקר שנערך אי פעם בקרב חברי הסגל באוניברסיטאות מראה חוסר איזון משווע בין שמרנים לליברלים בקמפוסים. סקר מ-2012 הראה שעל כל מרצה שמרן יש שלושה ליברלים. שליש מהמרצים הודו בגלוי שהאידאולוגיה שלהם באה לידי ביטוי בכיתות הלימוד.43 סקרים ותיקים יותר הראו ש-72 אחוז מחברי הסגל באוניברסיטאות באמריקה הזדהו כליברלים, ורק 15 אחוז כשמרנים. באוניברסיטאות המובילות, הנתון הוא 87 אחוזים לעומת 13 אחוז, בהתאמה.44
 
רעיון הממשלה הגדולה, כלומר מתן סמכויות נרחבות ככל האפשר לשלטון המרכזי, זוכה לסגידה בקמפוסים. 60 אחוז מהמרצים אמרו שרונלד רייגן לא היה בין עשרת הנשיאים הטובים ביותר של ארה"ב; 54 אחוז מהמרצים שהשתתפו בסקר ב-2012 אמרו שפרנקלין רוזוולט היה הנשיא הטוב בכל הזמנים. הם בטח פספסו את שמונה השנים הארוכות של השפל הגדול שקדמו לתחילתה של מלחמת העולם השנייה. אין שום ספק שבלי נשיאותו של רוזוולט השפל הגדול היה לא כל כך גדול, והרבה פחות שָׁפֵל. אבל לפי מרצי האוניברסיטאות, רוזוולט הוא אלוהים.45 אם יש אלוהים, כמובן. המרצים דתיים הרבה פחות משאר הציבור במדינה. חצי מהמרצים אמרו שאינם משתתפים בטקסים דתיים, או שהם משתתפים בהם לעיתים רחוקות; רק 31 אחוזים אמרו שהם משתתפים בטקסים דתיים באופן קבוע.46
 
תופעת האנטי-אמריקניות משתוללת בקמפוסים. למעשה, הקמפוסים באמריקה הם המקום היחיד שבו כל חדל אישים יכול למצוא עבודה שלא מצריכה שימוש בסחבה ודלי. מי עוד יסכים להעסיק את רשיד ח'אלידי, דובר אש"ף לשעבר ואחד החברים הכי טובים של אובמה? או ישלם משכורת של יותר משש ספרות לראפר גזעני כמו קורנל וסט, שמלמד את תורת הקומוניזם, כדי שיסתובב ברחבי המדינה ויבכה את מר גורלם של השחורים המסכנים? או ייתן עבודה לאנשים המתחזים לילידים אמריקנים, שמאמינים שקורבנות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 היו "אייכמנים קטנים", כפי שעשתה אוניברסיטת קולורדו בשביל וארד צ'רצ'יל?ו או ישלם את החשבונות של המרצה הטרוריסט סאמי אל-אריאן, שתמך כלכלית בחמאס? רשימת העובדים המחרידים נמשכת עוד ועוד. וכולם מועסקים באוניברסיטאות בארה"ב.
 
השאלה היא לא מדוע האוניברסיטאות רואות לנכון לשלם משכורות בנות שש ספרות לטרוריסטים לשעבר שמעולם לא התחרטו על מעשיהם, כמו ברנרדין דורן וביל איירס.ז השאלה היא למה לא עובד שם אף אחד מהצד השני של המפה הפוליטית. והתשובה פשוטה: כדי להפוך לפרופסור, אתה צריך שפרופסורים אחרים ידריכו אותך בלימודי הדוקטורט. אי אפשר להתייחס בהתרסה לממסד הליברלי ולנצח. השמרנים מסוננים מהמערכת באופן אוטומטי. נסו לקבל תואר דוקטור עם תזה שנושאה הוא איך המדיניות של רוזוולט הרסה את הכלכלה האמריקנית למשך מאה השנים הבאות; ואז התכוננו לשלוח את קורות החיים שלכם לסניפים המקומיים של רשתות המזון המהיר.
 
איך הפכו האוניברסיטאות לליברליות כל כך? בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, רמת הליברליזם בהן לא הייתה קרובה בכלל למצב הדברים כיום. אבל בשנות השישים, חברי הסגל באוניברסיטאות החליטו שקל יותר לרצות את הסטודנטים השמאלנים המשתוללים מאשר לנסות להתעמת איתם. הם הגיעו להסכם עם העדרים הדוהרים האלה: הפסיקו להשתלט על בניינים ולנעול את כל הדלתות, ואנחנו נתחיל ללמד אתכם אך ורק כמה ארה"ב היא מדינה עלובה. האסטרטגיה של המרצים בקמפוסים בארה"ב הייתה זהה לסגנון הניהול שם: המאפיין היחיד שלה היה כניעה. גם כשהיפּים מטומטמים ומסריחים קיימו הפגנות אלימות שהובילו להתערבות כוחות צבאיים מהמשמר הלאומי, המאורות האינטלקטואליים הגדולים של השמאל האמריקני פשוט נתנו להם לעשות כרצונם. "הדור הנוכחי של צעירי האוניברסיטאות שלנו הוא הנאור ביותר, הנבון ביותר והאידיאליסטי ביותר שידעה המדינה הזו", אמר פרופ' ארצ'יבלד קוקס מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, שאני אחד מבוגריו. ב-1968 היו יותר ממאתיים הפגנות באוניברסיטאות בארה"ב. סטודנטים הם מי שהובילו את האלימות שפרצה בוועידת המפלגה הדמוקרטית באותה שנה. לא פלא שפרופ' לואיס קאמפף מ-MIT הודה: "הצעירים נכנסים למקצוע בחרדה, המבוגרים כבר לא יכולים לחכות לפרוש לגמלאות, ואלו שבאמצע הקריירה מייחלים לשנת שבתון".49
 
האם יש לאוניברסיטאות השפעה על הצעירים שלומדים בהן? בהחלט. אתם בטח חושבים שבזמן הלימודים ביליתם את רוב הזמן בהתעלמות מוחלטת מהמרצים והתמקדתם בלהתחיל עם הבלונדינית החתיכה בשורה האחורית של קורס המבוא בפילוסופיה, אבל רוב הסיכויים שהיה לכם בקורס הזה מבחן גמר. ורוב הסיכויים שאם רציתם להצליח במבחן הגמר הזה, ציטוט של איין ראנד לא היה האסטרטגיה הטובה ביותר. יש סיבה לכך שמחקרים מראים שיש לאנשים דעות ליברליות יותר ככל שהם מבלים יותר זמן באקדמיה. נכון ל-2010, 25 אחוזים מבוגרי התיכון בארה"ב תמכו בנישואים חד-מיניים; בקרב בוגרי אוניברסיטה, השיעור עמד על 39 אחוזים; בקרב בוגרי תואר שני, 46 אחוזים. והסטודנטים לא מחכימים במהלך התקופה הזו — הסקרים מראים שתלמידי השנה האחרונה במכללה יודעים על אזרחות בסיסית לא יותר סטודנטים בשנתם הראשונה שם.50 עם זאת, הם יודעים הרבה יותר איפה להשיג קונדומים בחינם, ואֵילו משפטי פתיחה עם קורטוב סביבתנות עובדים הכי טוב על סטודנטיות אידיאליסטיות עם דעות שמאלניות (רמז: התשובה היא "אני עובד עם דולפינים").
 
חוסר הסובלנות לחשיבה שמרנית מסורתית בקמפוסים פשוט מדהים. אנשים דתיים מוצאים את עצמם תחת מתקפה בלתי פוסקת מצד מרצים ואנשי מנהלה המתעבים את דרך החשיבה שלהם. ובינתיים, אותם מרצים ואנשי מנהלה מקבלים סכומי כסף נכבדים כדי לייצר תוכניות מדיניות לצורכי פוליטיקאים ליברלים. רוצים שיצטטו אתכם בניו יורק טיימס מגדפים את ג'ורג' בוש הבן ומספרים לעולם כמה הוא מרושע? כל מה שצריך הוא למצוא עבודה באחת האוניברסיטאות המובילות. אחרי הכול, התקשורת תמיד מחפשת מישהו שאפשר להצמיד לו תג של "מומחה".
 
לכן אובמה ואנשיו תמיד מנסים להכניס עוד אנשים למערכת ההשכלה הגבוהה. בנאום "מצב האומה" ב-2012 התייחס אובמה ללימודים במכללה כחלק מ"ההבטחה האמריקנית הבסיסית". בפברואר 2009 הוא אמר בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס האמריקני: "הערב אני מבקש מכל אזרח אמריקני להקדיש לפחות שנה אחת או יותר להשכלה אקדמית או להכשרה מקצועית... כל אזרח אמריקני צריך לקבל יותר מתעודת בגרות תיכונית". ובספטמבר 2011 הוא אמר: "לא די לסיים את הלימודים בתיכון. אתם מוכרחים להמשיך להתחנך גם אחרי שאתם עוזבים. עליכם לא רק להפוך לבוגרי תיכון, אלא להמשיך ללמוד גם אחר כך". ובמאי 2011: "אני רוצה שכל ילד... באמריקה יהיה מוכן לסיים את התיכון, יהיה מוכן ללכת למכללה".51
 
לשם כך אובמה קידם את הגדלת הסבסוד הממשלתי של ההלוואות לסטודנטים, כדי שהלימודים לתואר בתיאוריה לסבית של המחול, שחשוב כל כך לקריירה של הילד שלכם, יהיו יקרים פחות. וגם, ולא במקרה, כדי שהילד שלכם יערה אל קרבו כמות נכבדה מהליברליזם שהרעיל את קהל האוניברסיטאות.
 
בריוני הוליווד
 
הוליווד היא תעשייה ליברלית, וכולם יודעים את זה. הוליווד מלאה בריונים, וכולם יודעים גם את זה. רק בהוליווד בריונים כמו הארווי ויינשטיין — שלפי הדיווחים הוא אחד האנשים הדוחים ביותר בהוליווד, אדם שפעם תפס בראשו של כתב הניו יורק אובזרוור אנדרו גולדמן וגרר אותו מחוץ לאירוע רשמי, איים "לז**ן את הצורה" לחבר של הבמאית ג'ולי טיימור שסעד איתה בארוחת ערב, ואמר לפוליטיקאי הדמוקרטי טרי מק'אוליף, "בן ז*נה! אני אקרע לך את הביצים!"52 — יכולים בצביעותם האינסופית להפיק סרט כמו ילד רע (Bully, בריון). ואז, כמובן, לכפות בבריונות על ועדת הסיווג בארה"ב לשנות את הסיווג לצופי הסרט ולהוריד את גיל הצפייה בו מ-18 ל-13.
 
הבריונות נמצאת בכל מקום בהוליווד. אפשר למצוא אותה אצל אנשים כמו ברברה סטרייסנד, שחושבת שזה פשיסטי מצד הלוס אנג'לס טיימס להחליף את טורו של רוברט שיר הליברלי בטור מאת ג'ונה גולדברג השמרן,53 אבל כשהיא מתארחת במלונות היא דורשת שפשוטי העם המשרתים אותה יטו את המיטה בזווית מדויקת מבחינת מעלות ויחליפו את השטיח בחדר השינה.54 הזמרת מריה קארי דורשת שילווה אותה עוזר, שתפקידו היחיד הוא להשליך את המסטיק שלה לפח.55 מייקל מור מזמין בכל מקום ירך ענקית של חזיר, פוף מלא בג'לי, וכרית נפיחה עם הפרצוף של ג'ורג' בוש הבן. בסדר, הדוגמה האחרונה לא אמיתית. אבל האחרות כן.
 
איש לא מתייחס לבני אדם רע יותר מהכוכבים הגדולים בהוליווד. במישור האישי, הם התגלמות הבריונות.
 
אבל במישור האידאולוגי הם בריונים גדולים עוד יותר. הכוכבים האלה חיים בבתים יפהפיים בשדרות סנסט, מוסתרים מהציבור מאחורי חומות של גדר חיה וצוותי ענק של עוזרים אישיים. הם נכנסים לברים בניו יורק, עוזבים אותם כשהם נראים כמו אתרי צילומים מסרט דוקומנטרי על המלחמה בבוסניה, ואף פעם לא עומדים לדין על הנזק שגרמו. הם מתחתנים, מתגרשים, מתחתנים, מתגרשים שוב, מתחתנים, הולכים לגמילה מסמים, מתגרשים, מתחתנים... ובסוף מכריזים שהם הומוסקסואלים וזוכים למחיאות כפיים מהתקשורת הממוסדת. אלה חיים נהדרים.
 
הוליווד מפלה באופן עקבי את מי שמסרבים ליפול קורבן לבריונות, כפי שהודו בפניי מנהלים, כותבים ומפיקים מהדרגים הבכירים בהוליווד. אם אתה שמרן בהוליווד, עליך להישאר במחתרת כדי שלא יפטרו אותך. אם הצבעת בקליפורניה בבחירות 2008 ל"הצעה 8", התומכת בנישואים מסורתיים, אתה שומר זאת מאחורי מערך אבטחה ברמה של סוכנות הביון הלאומית אן-אס-איי: ברגע שעמיתיך למקצוע יגלו שכך הצבעת, תהיה מובטל בן רגע. כפי שאמר לי ניקולס מאייר, הבמאי של היום שאחרי ואחד התסריטאים של סרטי מסע בין כוכבים 2, 4 ו-6, כששאלתי אותו אם יש אפליה פוליטית בהוליווד, "נו, אני מקווה שכן". או כפי שהסביר לי וין דיבונה, המפיק של הסדרה מקגייוור ושל סרטוני הווידיאו הביתיים הכי מצחיקים באמריקה, "אני חושב שזה בטח מדויק [שיש אפליה נגד שמרנים] וזה משמח אותי, בעצם... אם ההאשמה הזו מופצת, מבחינתי זה בסדר".
 
מה הנקודה? אם ליברלים יכולים להשתמש בבריונות כדי לדחוק שמרנים מהתעשייה, הוליווד תפיק רק תוכן ליברלי.
 
הכנופיה ההוליוודית משתפת פעולה עם הפוליטיקאים וכלי התקשורת באופן קבוע, ומייצרת נרטיב בשביל השמאל. לא מפתיע שהנשיא אובמה וחבריו הרגולטורים יצאו מגדרם כדי להתמקד בבעיות הקרובות לליבה של הוליווד. הם משמר הארמון שלו, בריונים מטעמו — והשפעתם מרחיקה לכת.
 
לסיום
 
כל הבריונים הללו פועלים כמו פלוגת חיילים מוקדונים המסודרים במבנה בלתי חדיר של "פלנקס", ומטרתם היא השמדה מוחלטת של כל התנגדות. והבריונות שלהם עובדת. למעשה, היא עובדת טוב עד כדי כך שאפילו האנשים והמוסדות הרמים ביותר מרגישים את נחת זרועה של הבריונות שלהם.
 
ראו למשל את אובמה-קֵר.
 
במשך שנים, הוליווד וכלי התקשורת שיתפו פעולה במתקפה על מערכת הבריאות האמריקנית. סרטים כמו ג'ון קיו העלו את הטענה שמערכת הבריאות פועלת באופן מפלה, ושיש צורך באכיפת צדק בידי האזרח הפשוט. כמעט כל תוכנית טלוויזיה התמקדה בסיפורו של מסכן כלשהו שאיבד את ביתו כי סבתא הייתה צריכה טיפול דיאליזה. התקשורת, בינתיים, סיקרה כל פשיטת רגל, כל סיפור סוחט דמעות, של כל אדם שפיתח מחלה כלשהי ולא היה לו ביטוח רפואי הולם. זה לא אומר שמערכת הבריאות בארה"ב מושלמת. היא לא. אבל ביום שאובמה הפך לנשיא, אזרחים אמריקנים רבים כבר היו משוכנעים שמערכת הבריאות האמריקנית גרועה מזו של זימבבואה.
 
במקום להכיר בכך שתוחלת החיים בארה"ב אחרי אבחון סרטן היא הגבוהה בעולם, במקום לראות שמנתחים האמריקנים קובעים את התקן שכל אומה בעולם שואפת אליו, במקום להבין שארה"ב עומדת בחזית המחקר והפיתוח הרפואי בעולם כולו — ומעל הכול, במקום להבחין באמת הפשוטה שרגולציה מיותרת ותביעות משפטיות מיותרות בתעשייה הרפואית גרמו ליצירתו של מבוך ביורוקרטי שהעלה את המחירים והוריד את איכות הטיפול — הוליווד והתקשורת הציגו את מערכת הבריאות בארה"ב כדוגמה ומופת לכישלון. והם לא הסתפקו בכך: הם טענו שהכישלון נולד בגלל הקפיטליזם, ולא בגלל היער העבות של ברברת משפטית שנטעו פוליטיקאים עם כוונות טובות (ופוליטיקאים שנשכרו לעשות את המלאכה).
 
כשהחלה נשיאותו של אובמה, הכול היה מוכן.
 
אובמה פתח מיד ביצירת סחף מזויף שהגיע כביכול מצד הציבור, התומך בשיפוץ כללי של מערכת הבריאות בארה"ב. איש לא רצה בכך. רוב אזרחי ארה"ב רצו שאובמה יתמקד בכלכלה. מיט רומני תקף את חוסר המיקוד של אובמה: "כשהעסק שלך בצרות", הוא אמר, "הכלל הראשון הוא: להתמקד, להתמקד, להתמקד".56 אפילו תקשורת השמאל תהתה מה אובמה מנסה לעשות. "תמיד היה ברור שמטרתו של הנשיא אובמה, שיפוץ מערכת הבריאות, תהיה קשה להשגה", התלונן ניו יורק טיימס במארס 2009. "אך בזמן שהכין את עצמו השבוע למערכה על ביטוח רפואי לכול, הכלכלה החולה סיבכה את משימתו".57
 
אבל בעזרת חבריו — בעזרת אנשים במקומות כמו המרכז לקדמה אמריקנית, וחבריו בתקשורת, וחבריו בהוליווד — אובמה עשה מה שרצה. הוא נהג בבריונות כלפי תנועת מסיבת התה הרפובליקנית; הוא רמז שהיא גזענית; הוא קרע לגזרים את חברות הביטוח והוקיע את חמדנותן. הוא דחף את תוכנית הבריאות שלו על אפם וחמתם של אזרחי ארה"ב. וגם אזרחי ארה"ב עשו מה שהם רוצים: בתגובה למהלכיו, הם חיסלו את הרוב הדמוקרטי של ננסי פלוסי בקונגרס.
 
ואז התחיל מעשה הבריונות המזעזע מכולם.
 
אתם מבינים, הייתה בעיה אחת קטנה עם תוכנית הבריאות של הנשיא אובמה: היא הייתה לא חוקתית באופן בוטה. חוקת ארצות הברית של אמריקה לא מתירה לממשלה הפדרלית לכפות על אנשים לרכוש ביטוח רפואי, כפי שציווה חוק אובמה-קר. אכן, אפשר לגבות מיסים מסוימים ועדיין לעמוד במגבלות החוקה, אבל זה לא אחד מהמיסים הללו.
 
ורוב השופטים בבית המשפט העליון ידעו את זה.
 
הרוב בבית המשפט מורכב מחמישה שופטים: סמואל אליטו, אנטונין סקאליה, קלרנס תומאס, ג'ון רוברטס, ו"הקול הצף" כביכול, אנתוני קנדי. חמשת השופטים האלה היו אמורים להצביע לבטל את מה שזכה לכינוי "החובה האישית" (Individual Mandate) באובמה-קר;ח ציפו שהם יבטלו את החוק כולו. ציפו שהם יעשו זאת כי החוק הוא אחת מההפרות החמורות ביותר של חירויות הפרט בהיסטוריה של ארה"ב: הממשלה הפדרלית נטלה לעצמה את הסמכות להעניש אתכם אם לא תקנו את מה שהם רוצים שתקנו.
 
אך מה שקרה היה פשוט נורא: נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס, שופט שמונה בידי ג'ורג' בוש הבן, הצביע יחד עם השופטים הליברלים בבית המשפט כדי להותיר את חוק אובמה-קר במתכונתו המלאה. זה לא הפתיע אותי בכלל — התנגדתי למינוי של רוברטס כבר ב-2005.59 אבל זה הפתיע כמעט כל אדם אחר, בעיקר כי רוברטס אותת בזמן הדיונים שהוא מתנגד לחובה האישית. עכשיו הוא קבע שהחובה בעצם אינה חובה; היא מס. כמס, לדברי רוברטס, היא הייתה חוקתית; כחובה, היא לא. לפיכך, היא עומדת בדרישות החוקה.
 
זה היה, אם להשתמש במילים בוטות, הקשקוש הכי עלוב שאי פעם הודפס על נייר של בית המשפט העליון.
 
מתברר שנשיא בית המשפט רוברטס שינה את הצבעתו. הוא לא שינה אותה כי גילה לפתע תיאוריה משפטית חדשה שהדהימה אותו. הוא עשה את זה בגלל לחץ חיצוני. כפי שציינו בשביעות רצון בחדשות CBS, "רוברטס שם לב לסיקור התקשורתי. בתור נשיא בית המשפט הוא מודע לתפקידו כמנהיג, ויש לו גם רגישות לדרך שבה נתפש בית המשפט בעיני הציבור. בחודש מאי היו אינספור כתבות שהזהירו מפני נזק לבית המשפט — ולמוניטין של רוברטס — אם תבוטל החובה האישית באובמה-קר".60 הנשיא אובמה עצמו עמד בראש המתקפה הבריונית, באומרו בתחילת אפריל 2012 שאם בית המשפט יראה לנכון לבטל את החקיקה שהוא חתום עליה, זו תהיה התפתחות "חסרת תקדים". "בסופו של דבר, אני סמוך ובטוח שבית המשפט העליון לא ינקוט צעד חסר תקדים ויוצא מגדר הרגיל ויבטל חוק שעבר ברוב גדול בקונגרס שנבחר באופן דמוקרטי", הוא פלט, ואוזניו רוטטות מכעס.61
 
ורוברטס נכנע.
 
בית המשפט העליון של ארה"ב אמור להיות מוסד שאינו מושפע מפוליטיקה. זו הסיבה לכך שהמשפטנים החוכמולוגים עם הגלימות המטופשות למראה מקבלים מינוי לכל החיים ובצידו אספקה חינם של יוהרה. הם אמורים להיות חסינים בפני בריונות. ההגנה על החוקה אמורה להיות ג'וב ללא בריונים.
 
אך ברור שאין זה כך.
 
והעם האמריקני שילם את המחיר.
 
העם האמריקני ממשיך לשלם את המחיר שגובים הבריונים הליברלים בכל יום שעובר. השמרנים במיוחד מתמודדים עם זעמם של בריוני השמאל — והם בדרך כלל מוותרים. זו הסיבה לכך שארה"ב נמצאת על סיפה של פשיטת רגל מוסרית וכלכלית, תוהו ובוהו גזעי ואובדן מוחלט של ביטחונה העצמי. הבריונים מנצחים. והם לא יפסיקו כל עוד לא נשיב אש.
 
 
 
15 Howard Kurtz, "The Press, Turning Up Its Nose at Lame Duck," Washington Post, February 5, 2007.
 
16 KC Johnson, "March Madness, II," Durham-In-Wonderland, March 18, 2007.
 
17 Nancy Grace (CNN), "Transcripts: New Developments in Duke Rape Investigation," June 9, 2006.
 
18 Duff Wilson, Jonathan D. Glater, "Files From Duke Rape Case Give Details but No Answers," The New York Times, September 18, 2006,.
 
19 Rachel Smolkin, "Justice Delayed," American Journalism Review, August/September 2007.
 
20 Scott Whitlock, "ABC Looks at Media Bias in Duke Rape Case; Ignores Example From Own Network," Newsbusters.org, September 4, 2007.
 
21 Smolkin, "Justice Delayed".
 
23 Michael Calderone, "JournoList: Inside the echo chamber," Politico.com, March 17, 2009.
 
24 Alex Pareene, "Breitbart's JournoList bounty and the secret Republican listserv leak," Salon.com, June 29, 2010.
 
25 Ezra Klein, "On JournoList, and Dave Weigel," Washington Post, June 25, 2010.
 
28 Jonathan Strong, "E-mails reveal Post reporter savaging conservatives, rooting for Democrats," DailyCaller.com, June 25, 2010.
 
31 Michael O'Brien, "Obama open to newspaper bailout bill," TheHill.com, September 20, 2009.
 
32 Glenn Thrush, "Switching Allegiances," NewsDay.com, September 6, 2006.
 
33 Chuck Todd, "Calling out Media Matters' bias," MSNBC.com, November 15, 2007.
 
34 שם.
 
35 Jacques Steinberg, "An All-Out Attack on 'Conservative Misinformation'," The New York Times, October 31, 2008.
 
36 שם.
 
37 Betsy Rothstein, "Fighting ire with fire," TheHill.com, November 3, 2008.
 
38 Jack Shafer, "Media Madders," Reuters.com, February 15, 2012.
 
39 Tucker Carlson, Vince Coglianese, Alex Pappas, Will Rahn, "Inside Media Matters: Sources, memos reveal erratic behavior, close coordination with White House and news organizations," DailyCaller.com, February 12, 2012.
 
40 Alan Dershowitz, "Media Matters Hurts Obama," FoxNation.com, February 28, 2012.
 
41 Ben Shapiro, "Exodus: MJ Rosenberg Sacrificed For Media Matters' Sins," Breitbart News, April 6, 2012.
 
42 Will Rahn, "Media Matters tax-exempt status may face new scrutiny from Congress," DailyCaller.com, February 15, 2012.
 
43 "What are my Kids Learning? Poll Shows Professors Fail Presidential History," Townhall.com, February 21, 2012.
 
44 Howard Kurtz, "College Faculties A Most Liberal Lot, Study Finds," Washington Post, March 29, 2005.
 
45 "What are my Kids Learning? Poll Shows Professors Fail Presidential History".
 
46 Kurtz, "College Faculties A Most Liberal Lot, Study Finds"
 
49 Paul Johnson, Modern Times, New York: Harper Perennia 1992, 643-644.
 
50 Jill Laster, "College Makes Students More Liberal, but Not Smarter About Civics," Chronicle of Higher Education, February 5, 2010.
 
51 Peter Wood, "College for All: Obama's Higher-Education Agenda, Part 3 of 8,"Chronicle of Higher Education, March 6, 2012.
 
52 John Cook, "Bloodthirsty Bully Harvey Weinstein Releases Movie About Bullies," Gawker.com, March 30, 2012.
 
53 Jonah Goldberg, "Funny Girl," NationalReview.com, December 7, 2005.
 
54 "Barbra Streisand's bed demands," FemaleFirst.co.uk, December 4, 2008.
 
55 "Carey's Gum-Chum," ContactMusic.com, November 5, 2005.
 
56 Garance Franke-Ruta, "Mitt Romney criticizes Obama for focusing on health care, instead of jobs," Washington Post, March 5, 2010.
 
57 Robert Pear, "Obama's Health Plan, Ambitious in Any Economy, Is Tougher in This One," The New York Times, March 1, 2009.
 
59 Ben Shapiro, "President Bush's Roberts pick disappoints," Creators Syndicate, July 20, 2005.
 
60 Jan Crawford, "Roberts switched views to uphold health care law," CBSNews.com, July 1, 2012.
 
61 Corbett B. Daly, "Obama: Supreme Court overturning health care would be 'unprecedented'," CBSNews.com, April 2, 2012.
 
 
 
א. ג'רמיה רייט היה כומר בכנסיית השילוש המאוחדת של הצלוב, קהילה נוצרית פרוטסטנטית בת כ-8,000 מאמינים בשיקגו. הוא ערך את חתונתם של ברק ומישל אובמה, הטביל לנצרות את בנותיהם סשה ומליה, והעניק לברק אובמה תמיכה וייעוץ רוחניים כבר משנות השמונים. רייט התפרסם בהצהרות שנויות במחלוקת על אלימות ו"טרור מדיני" של ממשלת ארה"ב נגד מדינות כמו עיראק, גרנדה ופנמה, יצא נגד הטלת פצצות הגרעין על יפן במלחמת העולם השנייה, וטען במובלע שמתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 היא תגובה מוצדקת לתוקפנות האמריקנית. הוא כינה את ישראל "מדינת אפרטהייד", האשים אותה ברצח עם ושלל את זכות קיומה. רייט גם הצהיר שישו היה פלסטיני. בעקבות התבטאויותיו נאלץ אובמה להסתייג ממנו בפומבי בעת התמודדותו במרוץ לנשיאות, וביטל את הזמנתו לנאום באירוע ממלכתי שנערך לאחר בחירתו לנשיא ב-2008. רייט הגיב: "היהודים לא נותנים לו לדבר איתי יותר", ודבריו גונו בכלי התקשורת בארה"ב.
 
ב. דבריו של וייגל נכתבו בתגובה ללימבו, ש"איחל" לאובמה כישלון כנשיא בתוכנית הרדיו שלו בינואר 2009.
 
ג. מושלת אלסקה שרה פיילין טבעה ב-2009 את הכינוי "ועדות המוות" בעקבות הצעת חוק המקדמת הקמת ועדות רפואיות שייעצו על טיפול תומך בסוף החיים, משום שלטענתה הן גם יחליטו מי זכאי לטיפול רפואי מציל חיים ומי יקבל רק טיפול תומך. ההערה של וייגל טוענת שעצם העיסוק בנושא גורם ליותר ויותר אנשים להאמין שהטענות נכונות, ומוטב לחדול ממנו כדי שחוק אובמה-קר — שההצעה הייתה חלק ממנו — יאושר בקונגרס. הוא כתב ש-45 אחוז מאזרחי ארה"ב "מאמינים לשקר שלה על 'ועדות מוות'. אבל אם אתרי החדשות הליברליים המובילים יפסיקו לדבר על הנושא בכל שעה ביממה, אני בטוח שהמספר הזה ירד". חוק אובמה-קר עבר בסופו של דבר ללא סעיף "ועדות המוות".
 
ד. ג'ורג' סטפנופולוס היה מיועציו הבכירים של הנשיא ביל קלינטון בשנים 1993–1996. ב-1994 דווח בתקשורת שסטפנופולוס קיבל הלוואה לרכישת נדל"ן מבנק, ופרשנים רבים טענו שהוא זכה לריבית נמוכה ולתנאי תשלומים טובים משום שהיה ממקורבי קלינטון. לאחר שירותו בבית הלבן הועסק סטפנופולוס בחדשות ABC, והנחה את עימותי הטלוויזיה בין המועמדים לנשיאות ארה"ב בבחירות ב-2008 ו-2012.
 
ה. באנגלית: הטיה, דעה מוטה.
 
ו. הכינוי "האייכמנים הקטנים" הופיע במאמר מ-2005, שבו טען צ'רצ'יל שמתקפת הטרור במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001 הייתה "תגובה בלתי נמנעת" למדיניות החוץ הבלתי חוקית לכאורה של ממשלת ארה"ב, ותיאר את עובדי מגדלי התאומים כטכנוקרטים שהיו עושי דברה של הממשלה, וכמו הצורר הנאצי אדולף אייכמן "רק מילאו פקודות". צ'רצ'יל טען כמה פעמים במשך השנים שמוצאו משבט הצ'רוקי, ושהוא חבר בקבוצת קיטוואה המאוחדת של האינדיאנים משבט הצ'רוקי, קהילת ילידים אמריקנים (אינדיאנים) במדינת אוקלהומה. ב-2005 מסרה הקהילה בהצהרה לתקשורת שצ'רצ'יל אינו חבר בה, כי לא עלה בידו להוכיח שמוצאו משבט הצ'רוקי.
 
ז. בני הזוג ביל איירס וברנרדין דורן הקימו את מחתרת מזג האוויר, ארגון מיליטנטי שבשנות השבעים הכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב, על רקע מלחמת וייטנאם. הארגון יזם כמה מתקפות במבנים ובאתרים בארה"ב, ואף הניח פצצות בתחנות משטרה ובבניין הפנטגון, ללא נפגעים. האף-בי-איי הגדיר את מחתרת מזג האוויר כארגון טרור, ובני הזוג היו ברשימת עשרת המבוקשים ביותר שלו במשך כמה שנים. שניהם כיהנו לאחר מכן כמרצים באוניברסיטאות בארה"ב.
 
ח. החובה האישית עומדת בבסיס המנגנון הכלכלי של תוכנית אובמה-קר: היא מטילה קנס על מי שלא מצטרף לביטוח הבריאות לפי החוק החדש. בכך היא מתמרצת גם אנשים בריאים לקנות לעצמם ביטוח, ומונעת ממוצרי הביטוח להירכש בידי חולים בלבד, דבר שהיה מעלה את מחיריהם. החובה האישית נכנסה לתוקף ב-2014.

בן שפירו הוא אחד העיתונאים המצליחים והמשפיעים בארצות הברית. שפירו כתב עד היום שבעה ספרי עיון רבי מכר, בהם בריונים, על האופן שבו השמאל מנסה למשטר את השיח ושטיפת מח, על האינדוקטרינציה הפרוגרסיבית באקדמיה. שפירו הוא מייסדו ועורכו של האתר השמרני המוביל Wire Daily The ומגיש הפודקסט השמרני המושמע ביותר בארה"ב. The Ben Shapiro Show לשמחתה של אמו, כמו יהודי טוב, שפירו סיים בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד. לשמחתנו, במקום להיות עוד עורך דין, הוא בחר להשתמש בכישרונו כדי להיאבק על חופש הדיבור ועל גיוון השיח האקדמי והתקשורתי. שפירו נשוי לישראלית ומתגורר בלוס אנג'לס.

עוד על הספר

נושאים

בריונים בן שפירו
פרק 1
בריונים ממוסדים
 
 
במשך עשורים, הבעיה הגדולה ביותר של השמרנים — שהיא גם היתרון הגדול ביותר של הליברלים — הייתה ששמרנים חושבים באופן אינדיווידואלי וליברלים חושבים באופן ממוסד. חִשבו על פוליטיקה במונחים של שתדלנות דתית. שמרנים הם כמו כת עדי ה', העוברים מדלת לדלת ומנסים לשכנע אנשים בצדקת דרכם. ליברלים הם כמו מוסלמים קיצונים, המפילים ממשלות, משליטים את חוקי השריעה על המדינה כולה, ואז ממירים בכוח את דתם של חלקים עצומים באוכלוסייה.
 
לכן כל כלי השכנוע הפוליטי העיקריים נמצאים בידי ליברלים. ולכן גם הליברליזם התעצם בארה"ב במאה השנים האחרונות, אף שהוא מבוסס כמעט ללא יוצא מן הכלל על עיוות המציאות באופן מסוכן ומזיק במקרה הטוב, ועל שקרים מוחלטים במקרה הרע.
 
אם תביטו בכל מהלך בריוני גדול של השמאל בעשורים האחרונים, תוכלו לזהות את התיאום בין הכלים שלו. הפוליטיקאים והרגולטורים משתפים פעולה עם האיגודים המקצועיים; האיגודים המקצועיים משתפים פעולה עם העיתונאים; העיתונאים משתפים פעולה עם הכנופיה של הוליווד; הכנופיה של הוליווד משתפת פעולה עם עמותות השמאל; עמותות השמאל משתפות פעולה עם הפרופסורים באוניברסיטאות; הפרופסורים באוניברסיטאות משתפים פעולה עם השופטים בבית המשפט. וכולם עובדים זה עם זה.
 
יש רק דרך אחת להפוך מוסד לנקי משמרנים: יש לטהר אותו מהם.
 
בארה"ב איננו מחבבים טיהורים בסגנון סובייטי, עם גירושים לגולאג וקברים שנחפרו בחופזה. לכן השמאל האמריקני התרחק ממהלכים כאלה. אבל הוא בהחלט מנצל את חירותם של אזרחים אמריקנים להעסיק רק את מי שהם רוצים לעבוד איתו. השמאל לא עובר על החוק כשהוא מונע מיריביו הפוליטיים למצוא עבודה. אבל הוא עושה מעשה בלתי מוסרי בעליל — וצבוע במידה מדהימה, בהתחשב בכך שהוא רוצה להכריח מוסדות חינוך דתיים פרטיים להעסיק גברים שלובשים בגדי נשים, המגיעים יום אחד לעבודה כשהם עוטים צעיף נוצות ולובשים חצאית בלט.
 
כדי להבין איך פועלת מערכת הבריונות, צריך לחקור איך השמאל הצליח להשתלט על המוסדות שמאפשרים לו לנהוג בבריונות — ולצפות באופן עבודתה של המערכת הקיימת.
 
בריוני התקשורת
 
ב-18 באפריל 2006 עצרה המשטרה את ריד זליגמן וקולין פינרטי, שני שחקני קבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק בקרוליינה הצפונית, באשמת חטיפה ואונס של החשפנית קריסטל מנגום. מנגום הגישה תלונות כוזבות במשטרה נגד שלושה שחקני לקרוס שלטענתה אנסו אותה במסיבה בזמן חופשת הסמסטר בחודש מארס; התלונה הביאה לביטולה של עונת הלקרוס באוניברסיטת דיוק בשנה ההיא.
 
כלי התקשורת סירבו להרפות מהמקרה. הם מיהרו להפוך אותו לדוגמה לגזענות של לבנים נגד שחורים, ניצול ברוטלי ברוח תקופת העבדות שלפני מלחמת האזרחים האמריקנית. אמנדה מרקוט, בלוגרית פמיניסטית בריונית, תקפה את רשת סי-אן-אן על שלא גינתה מיד את המואשמים: "מה קרה, כמה חבר'ה לבנים כבר לא יכולים לתקוף מינית אישה שחורה בלי שכולם יקטרו על זה? כל כך לא הוגן". אחרי כמה חודשים נשכרה מרקוט כבלוגרית רשמית במסע הבחירות לנשיאות של ג'ון אדוארדס (כפי שהתברר לאחר מכן, הסיכוי שאדוארדס קיים יחסי מין עם מנגום היה גבוה מהסיכוי ששחקני הלקרוס עשו זאת).15
 
מרקוט הייתה אולי הקולנית שבחבורה, אבל ממש לא העיתונאית היחידה הנחושה להביס את קבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק כשמוט של מועדון חשפנות בידה במקום מחבט. העיתון יו-אס-איי טודיי הצליח למצוא בוגרת של האוניברסיטה שהתלוננה: "אני מפחדת שהאנשים המעורבים יקבלו סטירה ולא יותר. בגלל תרבות הפריווילגיה והעליונות באוניברסיטת דיוק, הם יחמקו מעונש". הכתב גם הרעיף שבחים על סטודנטים באוניברסיטת דיוק שהפיצו עלונים ש"עוצבו ככרזת 'מבוקשים': 40 פרצופים של גברים צעירים, מחייכים למצלמה בזחיחות... הגברים האלה מבוקשים בקמפוס של דיוק". ג'נט רייטמן מהמגזין רולינג סטון "דיווחה" על "ההשקפה המיושנת על אונס" באוניברסיטה.16 רייטמן לא טרחה לדווח על השקפתן המיושנת של חשפניות על מתן עדות שקר.
 
ננסי גרייס מרשת סי-אן-אן עמדה בראש הלהקה הבזויה שביקשה להעלות את הנאשמים לגרדום גם בלי ראיות. ב-9 ביוני 2006 ראיינה גרייס כתבת מקומית מקרוליינה הצפונית, שהביעה את הדעה הרווחת שהתיק נגד החשודים כבר מתחיל להתפרק. גרייס הוציאה במהירות שפם של היטלר מכיסה האחורי והדביקה אותו לשפה העליונה של אחד הבחורים: "ובכן, אני שמחה שכבר החלטתם שהתיק עומד להיסגר, בהסתמך על כל הראיות שהוגשו מטעם ההגנה. למה שלא פשוט נעבור כולנו לגור בגרמניה הנאצית, מקום שמערכת המשפט וחבר מושבעים מהקהילה המקומית לא קיימים בו? מה דעתכם על זה?"17
 
גם בניו יורק טיימס התאמצו להגן על יציבות התיק בזמן שהוא התפורר לאבק. דאף וילסון וג'ונתן גלייטר ניסחו באוגוסט 2006 מאמר שקבע: "בחשיפת חלקי ראיות התומכים בנאשמים, ההגנה יצרה מצג שווא של תיק שעומד להתרסק. אך בדיקה מעמיקה של כל 1,850 עמודי הראיות שאספה התביעה בארבעת החודשים שלאחר הגשת כתב האישום מעלה תמונה מעורפלת יותר. היא מראה שאף כי יש נקודות תורפה גדולות בתיק של התובע עו"ד ניפונג, יש גם ראיות התומכות בהחלטתו להביא את התיק בפני חבר מושבעים".18
 
אבל האמת היא שלא היו שום ראיות שתמכו בכך. כפי שהתברר לאחר מכן, החשפנית המאשימה ביקשה "תעשי עליי סימנים" מרקדנית שנייה במסיבה של קבוצת הלקרוס, כדי לזייף פציעה אחרי המסיבה. התובע ניפונג הודה שלא דיבר בעצמו עם קורבן האונס-לכאורה עד אוקטובר באותה שנה. בדיקות דנ"א לא גילו זכר לדנ"א ששייך למי מהאנסים כביכול. לזליגמן, התברר, היה אליבי מוצק. ניפונג, שהתמודד על בחירתו מחדש לתפקיד התובע המחוזי בזמן שטיפל בתיק, נטש בסופו של דבר את התיק והתפטר ממשרתו. אך לא לפני שניו יורק טיימס פרסם עוד למעלה ממאה כתבות ומאמרי פרשנות ודעה על המקרה.19
 
גם אחרי שהתמוטט תיק האונס באוניברסיטת דיוק, התקשורת הליברלית לא ויתרה. "בתור סטודנטים באוניברסיטת דיוק או מוסדות אליטה אחרים, הגברים הצעירים האלה ימשיכו בחייהם עטורי הפריווילגיות", כתב טרי מוראן מאתר חדשות ABC. "מצבם בחיים שונה מאוד מזה של הנשים הצעירות שמשחקות בקבוצת הכדורסל לנשים של אוניברסיטת ראטגרס, למשל".20 קבוצת הכדורסל של ראטגרס אכן הושמצה בטיפשות ובנבזות בפי שדרן הרדיו דון איימוס, שכינה את חברותיה "פרוצות מטומטמות" והקים עליו כותרות בתקשורת הארצית. אבל הספורטאים בקבוצת הלקרוס של אוניברסיטת דיוק הואשמו באונס-לינץ' ברוטלי, שהיה עלול להוביל לעונשי מאסר כבדים — ולכל הפחות, אות הקלון היה עתיד לרדוף אותם כל חייהם. לא בדיוק אותו דבר כמו כינוי גנאי ברדיו, אך טרי מוראן החליט להשוות בין שני המקרים. משום מה, איש לא הצליח להבין מה לא בסדר בהשוואה הזו.
 
באחריתו של הפיאסקו באוניברסיטת דיוק, אנשי תקשורת סתמו את אפם והודו באשמה. "הסיפור הזה היה עסיסי מדי", אמר דניאל אוקרנט, האומבודסמן לשעבר של ניו יורק טיימס. "הוא התאים טוב מדי ליותר מדי דעות קדומות שיותר מדי אנשים בעיתונות מחזיקים בהן: לבנים נגד שחורים, עשירים נגד עניים, ספורטאים נגד חלשים, גברים נגד נשים, משכילים נגד לא משכילים. וואו. זו ערימת חטאים שמתאימה לתפיסות שיש לרבים מאיתנו".21
 
וזה עצם העניין. כלי התקשורת לא סתם נפלו בפח. יש להם לפחות אותה רמת אינטליגנציה שיש לכולנו, וכמה ימים אחרי שהוגש כתב האישום נגד שחקני הלקרוס כבר היה ברור שאמינות התיק נמצאת איפשהו בין סיפורי המפלצת מלוך נס לעלילות ביגפוט. אז למה הם לא זיהו שהטענות היו אמינות פחות מהצהרת בתולין מאת פריס הילטון? כי הם רצו שהסיפור יהיה נכון. הם היו חייבים שהוא יהיה נכון. היה להם סדר יום, והם פעלו להבטיח שהסיפור יתגלגל כמו שהם רוצים. העובדות פשוט לא היו רלוונטיות.
 
במקרה של האונס המזויף באוניברסיטת דיוק, לא היה תיאום ממשי בין התקשורת למוסדות הכוח האחרים של השמאל. אבל לעיתים קרובות אין זה כך. במצבים בעלי חשיבות לאומית, יש ראיות ברורות ומשכנעות לקנוניה בין התקשורת השמאלנית ובין פוליטיקאים, קבוצות לחץ ובעלי שררה אחרים מהשמאל. וכלי התקשורת הם חוד החנית. הם "סוכני מס הכנסה" החדשים, שהתשתית המאורגנת של המפלגה הדמוקרטית משסה בכל מי שהיא רוצה להרוס, כלומר במי שמעז להמרות את פיה. בזמן שהבלוגוספרה המושמצת דואגת לחקור ולפרק לגורמים כמעט כל סיפור גדול שמתפרסם — פרשת אנתוני וינר, פרשת המסמכים המזויפים של ג'ורג' בוש, פרשת טרייבון מרטין — התקשורת הממוסדת נותרת מאחור, אך לא חוסכת את שבטה מאלה שטורחים לבדוק אחריה. טינה בראון מניוזוויק, מגזין גדול בעברו שנמכר לאחרונה למו"ל חדש במחיר מציאה של דולר אחד, טוענת שאנשי הבלוגוספרה אינם "עיתונאים אמיתיים".
 
והיא צודקת. היא צודקת כי כל העיתונאים האמיתיים הם משרתי המפלגה הדמוקרטית.
 
במארס 2009, פוליטיקו — מגזין שניסה בעבר לחתור לאובייקטיביות, אך הפך באופן ברור לבורג במכונת התקשורת השמאלנית — חשף את קיומו של "מרחב מפגש מקוון שלא לציטוט ששמו ג'ורנו-ליסט (Journolist, רשימת העיתונאים)". את רשימת התפוצה ייסד עזרא קליין, בלוגר מהרבעון השמאלני הקיצוני אמריקן פרוספקט, שהפך בהמשך לבעל טור בוושינגטון פוסט. "באופן בסיסי", הוא סיפר בריאיון לפוליטיקו, "זו רשימה שעיתונאים ומנסחי מדיניות יכולים לדבר בה על נושאים באופן חופשי". אילו עיתונאים? אריק אלטרמן מכתב העת ד'ה ניישן; ג'פרי טובין מסי-אן-אן והניו יורקר; פול קרוגמן מניו יורק טיימס; כתבים מההאפינגטון פוסט, פוליטיקו, ניוזוויק. הרשימה נמשכת עוד ועוד.
 
ובהחלט היה ביניהם שיתוף פעולה. באפריל 2008, עיתונאים רבים התחילו לפתע לקטול את אופן הסיקור של עימותי הטלוויזיה ברשת ABC בין המועמדים הדמוקרטיים לנשיאות — ובייחוד את ההתמקדות במנטור והכומר הוותיק של ברק אובמה, ג'רמיה רייט.א בהתחלה נראה שהתנגדות קמה באופן טבעי. לא בדיוק. בפוליטיקו דווח: "כתבי פוליטיקו יצרו קשר עם כמעט שלושה תריסרים מחברי ג'ורנו-ליסט בשביל הסיפור הזה. רובם סירבו להגיב או לא ענו לבקשה להתראיין — ואז חזרו לג'ורנו-ליסט וכתבו למה אינם משוחחים עם פוליטיקו על מה שקורה שם". אבל, לדבריו של ג'פרי טובין, "לאף אחד כאן אין סדר יום פוליטי".23
 
כן, ממש.
 
ביוני 2009 הציע אנדרו ברייטברט 100 אלף דולר בתמורה לחשיפת כל הודעות הדואר האלקטרוני שנשלחו בין החברים בג'ורנו-ליסט. איש ברשימת התפוצה לא נענה להצעתו, אבל העיתונאי בן סמית, שעבד אז בפוליטיקו, יצא להגנת רשימת התפוצה: "זה מקרה קלאסי שבו קצת סודיות גורמת לאנשים לדמיין כל מיני דברים פרועים לגמרי. אין הרבה קונספירציות מוצלחות הכוללות 400 משתתפים, שחלקם אידאולוגים, חלקם כותבי טורים וחלקם טיפוסים מהתקשורת הממוסדת, כמוני, שפשוט נהנים להקשיב לשיחה הזו, כמו שאני נהנה לפעמים להאזין לשיחות פרטיות של שמרנים במקומות כמו התכנסות השמרנים הניו-יורקית שלא-לציטוט Monday Meeting"24 (סמית ממעיט בערכן של שערוריות בשמאל לעיתים תכופות עד כדי כך שג'ון נולטי, אחד מעמיתיי בברייטברט ניוז, המציא לטקטיקה הזו את הכינוי "בנסמיתינג"). כמובן, הנקודה אינה שכל דבר דואר אלקטרוני בשרשורים של ג'ורנו-ליסט הוא זהב עיתונאי שכדאי לחשוף. הנקודה היא שהכתבים האלה תיאמו ביניהם מסרים. מסרי שמאל.
 
קליין, שארגן את רשימת התפוצה, הודה בכך. "החברים ברשימה היו אך ורק חסרי השתייכות פוליטית או ליברלים, מהמרכז ועד השמאל. לא אהבתי את הכלל הזה, אבל חשבתי שהוא נחוץ... מה שלא ציפיתי לו הוא שמישהו שהיה חבר ברשימה, או מישהו שקיבל גישה מאחד החברים, יעבור על כל הארכיונים וירכיב אוסף ציטוטים של חבר מסוים, ואז ישלח אותם לכלי תקשורת בעל עניין כדי להביך את חבר הרשימה. אבל זה מה שקרה לדייוויד וייגל".25
 
וייגל היה אז כתב הוושינגטון פוסט. הגדרת התפקיד שלו שם הייתה לדווח על השמרנים בארה"ב.
 
אתם יכולים לנחש את ההמשך.
 
ברשימת התפוצה, מתברר, וייגל נהג לפרסם הודעות אנטי-שמרניות שכל אחת מהן נבזית מקודמתה. כשראש לימבו, שדרן הרדיו הימני המפורסם, סבל מכאבים בחזה, וייגל כתב: "אני מקווה שהוא יסבול מכשל... מוקדם מדי?".ב וייגל כתב ששמרנים השתמשו בתקשורת כדי "לפלג את אמריקה באלימות ובזעם", בעיקר כי הם גזענים שמגוננים על "פריווילגיה לבנה". וכמובן, הוא תקף את אבי כל בעלי ההשפעה בימין, מאט דרדג': "זו בושה וחרפה שאדם לא מוסרי ועלוב שמסתגר בביתו כמו דרדג' מחזיק בכוח השפעה כזה על החדשות בזמן שהוא מעליב הומוסקסואלים, משקר ומתעלם מהעובדות במידה רבה כל כך". ובאשר לשרה פיילין: "עזבו אותי מז*וני השכל האלה ובואו נתקדם כבר".ג ועל ג'יימס או'קיף, שחשף את פרשת אייקורן (ACORN), אחרי שאו'קיף הסתבך עם רשויות החוק בלואיזיאנה: "עכשיו ייתנו לו תוכנית ברדיו או שהוא יהפוך לכומר בבית הסוהר. זה מה שמז**ני עכברושים שמרנים שהצליחו בחיים עושים בפרק ב' בקריירה".28 וייגל נאלץ להתפטר מעבודתו בוושינגטון פוסט — ומיד החל לעבוד ככתב המגזין סלייט. אם וייגל היה שמרן המעמיד פני עיתונאי אובייקטיבי, ופרצופו המוטה פוליטית היה נחשף, הוא היה סובל מדמוניזציה בתקשורת הממוסדת. אך אין ספק שבעתיד מר וייגל ימצא את עצמו עובד בממשל דמוקרטי. ואז, לאחר מכן, הוא יוכל לנהל את העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות ארה"ב. אחרי הכול, זה עבד במקרה של ג'ורג' "השדון" סטפנופולוס...ד
 
זה כמובן לא אומר שעיתונאים שמרנים לא מדברים זה עם זה ועם אנשים מהמחנה הפוליטי שלהם. ברור שכן. אך הם גם לא מנסים להסתתר מאחורי אצטלת אובייקטיביות. מישל מלקין היא שמרנית, וכך גם שון האניטי. ביל או'ריילי הוא פופוליסט. ראש לימבו הוא שמרן. עיתונאים שמרנים הם עיתונאי דעה — וזה לא מונע מהם לחשוף חשיפות עיתונאיות. למעשה, חוסר האובייקטיביות שלהם הופך אותם כנים יותר מהכותבים של ניו יורק טיימס שמעמידים פנים שהם מעל לכל זה, אך משמשים דוברים של ממשל אובמה.
 
אבל הממסד העיתונאי השמאלני, שנאבק באופן פעיל כדי למנוע מעיתונאים שמרנים להיכנס לזירה, כפי שציין ברנרד גולדברג מחדשות CBS בספרו Bias,וה ממשיך להעמיד פנים שאינו מוטה. פירוש הדבר הוא שכאשר הרווחים שלו מצטמקים, הוא מבקש עזרה מהממשלה. התקשורת הממוסדת טוענת שהממשלה צריכה לתמוך בה מאותה סיבה שהיא תומכת ב-NPR, רשת הרדיו הציבורי בארה"ב.
 
לא מפתיע שהנשיא אובמה חושב שזה רעיון אדיר. "עוד לא ראיתי הצעות מפורטות, אבל אשמח לקרוא אותן", הוא אמר על הצעות חוק אפשריות שיעניקו פטור ממס לעיתונים שעומדים בפני סגירה, כדי שיוכלו להפוך לארגונים ללא כוונת רווח. "אני חושש שאם הכיוון של החדשות הוא הבלוגוספרה, שבה הכול דעות, בלי שום בדיקת עובדות רצינית", אמר אובמה, "בלי שום ניסיון רציני להכניס את החדשות להקשר הנכון, מה שנקבל הוא חבורה של אנשים שצועקים זה על זה אבל לא הרבה הבנה הדדית".31
 
או שתקבלו מגוון קולות שמדווחים על החדשות מזוויות שונות. אולי תוכלו אפילו לתת לזה שם יצירתי כלשהו... למשל, "הבלוגוספרה", או משהו כזה. אולי כך תיגמר ההגמוניה של הממסד העיתונאי של המפלגה הדמוקרטית, שמוקדש לקידום הליברליזם בכל מחיר. אבל כמובן, התקשורת לא תיתן לזה לקרות. השמאל לא יוכל להתמודד עם אובדן השליטה על נקודת המבט. זה סוג השליטה שהיה לו בג'ורנו-ליסט. יותר מכול, אובמה לא ייתן לזה לקרות. אחרת מה יהיה בסופו, ומה יקרה לתנועה העומדת מאחוריו?
 
בריונים ללא כוונת רווח
 
ב-2004, השמרן לשעבר ומלך הסטיות דייוויד ברוק, פרנואיד שעליו נאמר שהוא חובב סמים מושבע, ייסד את ארגון מדיה מטרס. הייתה זו שלוחה של המרכז לקדמה אמריקנית בניהולו של ג'ון פודסטה, שהיה, איך לא, ראש הסגל בבית הלבן בימי ביל קלינטון. המרכז לקדמה אמריקנית היה מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר) ליברלי שתוכנן לפעול כזרוע פרסום לפוליטיקאים והשקפות מהשמאל. המרכז העניק תחילה משרדים למדיה מטרס בראשית דרכו. הילרי קלינטון ייעצה לארגון, ואחד מאנשי סודה הקרובים ביותר קיבל כ-200 אלף דולר כדי לסייע.32 קלינטון אפילו הסבירה: "הלוואי שהייתה לנו בלוגוספרה פעילה ולוחמת כזו לפני 15 שנה, כי בהחלט סבלנו בשנים האחרונות מחוסר איזון פוליטי במדינה שלנו. אבל אנחנו מתקנים את חוסר האיזון הזה — מסיטים אותו שמאלה — ואין ספק שאנחנו מוכנים יותר וממוקדים טוב יותר בלקיחת הטיעונים שלנו, ייעולם והפצתם באופן נרחב, ובאמת בהקמת רשת של שיתוף פעולה בבלוגוספרה כחלק מהתשתית הפרוגרסיבית החדשה — מוסדות שעזרתי להקים ותמכתי בהם, כמו מדיה מטרס והמרכז לקדמה אמריקנית. אנחנו מתחילים לתת מענה למה שאמרתי במשך שנים שהוא היתרון שיש לצד השני".33
 
המטרה של מדיה מטרס הייתה פשוטה: לגונן על פוליטיקאים ליברלים — ולעשות זאת באמצעות מתקפה חסרת רחמים על כל השקפה ימנית.
 
הדעה המוטה של מדיה מטרס ברורה עד כדי כך שאפילו שמאלנים מושבעים כמו צ'אק טוד מרשת NBC, שיש לו מקדש לכבוד הנשיא אובמה, עם שמנים ונרות ריחניים והכול, אינם יכולים להתמודד איתם. ב-2007 הוא ציין שמדיה מטרס משרתת את בת בריתם משכבר הימים, הילרי, עם רשימת מצוות "לא תעשה" לעורכי העימותים הטלוויזיוניים בין המועמדים לנשיאות. "ה'לא תעשה' שלהם נראה כמו מתקפה מגוחכת על אדוארדס ואובמה — היישר מתוך דף המסרים של הוועדה הרפובליקנית הלאומית, או, למשל, של יריבי אדוארדס ואובמה. כשהם חוזרים על הטענות האלו, האם ייתכן שמדיה מטרס עושים טובה לקלינטון או למתנגדים אחרים של אדוארדס ואובמה?".34 וכפי שניסח זאת דייוויד פולקנפליק מרשת הרדיו הציבורי, "הם מסתכלים על כל נטיית פועל, כל משפט משועבד, כל נקודה-פסיק וכל ציטוט במירכאות — כדי לראות אם הם ממסגרים באופן לא הוגן מפלגה, מועמד או תנועה כלשהי שייתכן שהם תומכים בהם".35
 
זה לא שינה דבר. השמאל אהב את זה. כפי שדיווח ניו יורק טיימס, מפיקי התוכניות הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט וקולבר ריפורט עם סטיבן קולבר מתאמים באופן שוטף את המסרים שלהם עם מדיה מטרס. ג'יימס קארוויל, מהאסטרטגים הראשיים של המפלגה הדמוקרטית, אמר: "זה תמיד היה החלום שלנו, תמיד רצינו שיהיה לנו משהו כזה".36
 
המימון החל לזרום למטה הארגון, בייחוד מצד בריונים שמאלנים כמו ג'ורג' סורוס וקרן טיידס. בנובמבר 2008 כבר העסיק הארגון — שכזכור, לא מציע שום שירות אמיתי מלבד עיוות ברוח סול אלינסקי של כל מילה שהשמרנים אומרים — יותר ממאה עובדים, ונהנה מתקציב של 8 מיליון דולר. המנהל הוותיק של הארגון, אריק ברנס, אמר בלהיטות שהוא "השווה את תנאי הפתיחה ואולי אפילו העניק לאובמה סיכוי הוגן", ואף על פי כן התעקש: "אני לא הקמפיין של אובמה. אנחנו ארגון עצמאי שלא מקבל הוראות מאיש... העסק הזה הרבה יותר גדול ממועמד אחד לנשיאות, יותר גדול מהבחירות האלה".37
 
זו השורה האהובה על מדיה מטרס. הם לא מפסיקים להגיד שהם לא מתואמים עם הנשיא אובמה. זה שקר.
 
מתברר שארגון מדיה מטרס נמצא בכיס האחורי של ממשל אובמה, ופועל כמתווך בינו ובין כלי תקשורת אחרים. כשברוק לא היה עסוק בטיפוח ההתמכרות שלו לחומרים אסורים,38 כפי שדווח, הוא גייס 50 אלף דולר בתרומות בשביל אובמה. מדהים עוד יותר מכך: הארגון של ברוק מתאם את פעילותו עם הבית הלבן מדי שבוע. הם תכננו להוציא כ-20 מיליון דולר ב-2012 כדי לעזור לאובמה. אניטה דאן, בכירה בממשל אובמה, נהגה לבקר דרך קבע במטה של מדיה מטרס.
 
והם זכו בשרשרת של ניצחונות מרהיבים נגד יריב אחר יריב של אובמה. כפי שדיווח הדיילי קולר, הם עבדו עם קבוצות כמו קולור-אוף-צ'יינג' של ואן ג'ונס כדי לארגן קמפיינים נגד דמויות כמו גלן בק ולו דובס, מסעות תעמולה "חברתיים" שלכאורה צמחו מהקהילה באופן אורגני, אך למעשה היו בארגונם ובמימונם.
 
אבל, חשוב באותה מידה, הם שימשו צינור שהעביר את טיעוני הבית הלבן לתקשורת, והתקשורת שמחה לקבל אותם. "ב-2008 היה ברור מאוד שהחלה נטייה שמאלה ברשת MSNBC", אמר אחד המקורות של הדיילי קולר. "הם השתמשו במחקר שלנו כדי לכתוב את הסיפורים שלהם". כפי הנראה, אנשי הצוות של מדיה מטרס התקשרו לנשיא MSNBC פיל גריפין דרך קבע. הם גם פתחו במגעים עם גרג סרג'נט מהוושינגטון פוסט; עם הבלוג דיילי קוס; עם סאם סטיין וניקו פיטני מהאפינגטון פוסט; עם ג'ים רייני מהלוס אנג'לס טיימס; עם יוג'ין רובינסון וא"ג דיון מהוושינגטון פוסט; ועם בריאן סטֶלטר מניו יורק טיימס. וכמובן, עם בן סמית. עיתונאים שלא רצו לשתף פעולה עם מדיה מטרס ופרסמו משהו שלא מצא חן בעיני הארגון היו מקבלים אלפי הודעות דואר אלקטרוני שהוקיעו אותם על הדעה המוטה שלהם.39
 
כמה צמוד היה התיאום בין מדיה מטרס לבית הלבן? צמוד עד כדי כך שאלן דרשוביץ, שאינו איש ימין נלהב, הצהיר שיתמוך בנשיא אובמה רק אם יתנער מהארגון. למה? כי הכתב המדיני הבכיר של מדיה מטרס, מ"ג רוזנברג, הוא אנטישמי חסר בושה שהשתמש באופן שגרתי בביטוי הגזעני "יהודֵי קודם-כול-ישראל" לתיאור יהודים אמריקנים תומכי ישראל.40
 
בתוך כמה שבועות התפטר רוזנברג מתפקידו במדיה מטרס. רוזנברג הצביע בעצמו על הגיון הדברים שמאחורי התפטרותו: "אני עושה את הצעד הזה כי מטריד אותי שארגון שאני מקדיש את עצמי לשירותו עלול להיפגע בגלל הביקורת שאני כותב על ישראל. אין לי ספק שהאנשים המתנגדים לי ולביקורת מכל סוג על ממשלת ישראל והמדיניות שלה ימשיכו לכוון את תותחיהם לעבר מדיה מטרס אם אמשיך להיות קשור לארגון. לא אוכל לחיות עם עצמי אם זה יקרה — לא רק כי אכפת לי עמוקות מהארגון ומעמיתיי בו, אלא גם בגלל העבודה החשובה של מדיה מטרס בהתעמתות עם שקרי הימין הקיצוני, בייחוד מרשת פוקס ניוז".41
 
במילים אחרות, הנשיא אובמה אמר למדיה מטרס להעיף את רוזנברג מיד. גם לאחר מכן, רוזנברג המשיך כמובן להשתמש בכל המשאבים של הארגון.
 
כל זה היה יכול להיות כשר לחלוטין, אלמלא בעיה קטנה: מדיה מטרס הוא מלכ"ר. אחד העקרונות החשובים של ההגדרה הזאת הוא שאסור לו "לנסות להשפיע על חקיקה כחלק מהותי מפעילותו" או "להשתתף במסעות תעמולה לטובתם או לרעתם של מועמדים פוליטיים". מדיה מטרס נבדל מארגונים דומים בצד השמרני של המפה הפוליטית בפרט כי הוא מעורב בהכשרה מפלגתית של קמפיינים של המפלגה הדמוקרטית — כמו במקרה של יוזמת הכישרונות הפרוגרסיביים (Progressive Talent Initiative) — וכי הוא מתאם בחשאי את כל פעולותיו עם הבית הלבן באופן קבוע.42
 
יכול להיות שמדיה מטרס לא מפר את הדרישות של מעמד המלכ"ר. אבל עולם המלכ"רים כולו נשלט כיום בידי ארגונים ליברליים שמתנהגים בבריונות בלתי נתפשת כלפי יריביהם, באופן שלעולם לא הייתם רואים אצל אף ארגון שמרני. להוביל חרמות נגד ראש לימבו, גלן בק, דון איימוס ולו דובס? בשביל מדיה מטרס, המרכז לקדמה אמריקנית וכל שאר ארגוני השמאל שהקימו משרתי המפלגה הדמוקרטית, זה דבר שבשגרה. השימוש בארגונים האלה להשתקת השמרנים באופן בריוני הוא הצעקה האחרונה בארסנל של הליברלים. הם רוצים שיישמעו פחות קולות, לא יותר. והם ישתפו פעולה עם בני בריתם הפוליטיים כדי להגשים את חזונם הפשיסטי בפוליטיקה.
 
בריוני האוניברסיטה
 
אין על פני כדור הארץ מקום דל בסובלנות יותר מטרקליני הפקולטות של האוניברסיטאות החשובות ביותר בארה"ב. לא רק שאין שם מקום לדעות מנוגדות, אפילו לא מכירים בקיומן. כל סקר שנערך אי פעם בקרב חברי הסגל באוניברסיטאות מראה חוסר איזון משווע בין שמרנים לליברלים בקמפוסים. סקר מ-2012 הראה שעל כל מרצה שמרן יש שלושה ליברלים. שליש מהמרצים הודו בגלוי שהאידאולוגיה שלהם באה לידי ביטוי בכיתות הלימוד.43 סקרים ותיקים יותר הראו ש-72 אחוז מחברי הסגל באוניברסיטאות באמריקה הזדהו כליברלים, ורק 15 אחוז כשמרנים. באוניברסיטאות המובילות, הנתון הוא 87 אחוזים לעומת 13 אחוז, בהתאמה.44
 
רעיון הממשלה הגדולה, כלומר מתן סמכויות נרחבות ככל האפשר לשלטון המרכזי, זוכה לסגידה בקמפוסים. 60 אחוז מהמרצים אמרו שרונלד רייגן לא היה בין עשרת הנשיאים הטובים ביותר של ארה"ב; 54 אחוז מהמרצים שהשתתפו בסקר ב-2012 אמרו שפרנקלין רוזוולט היה הנשיא הטוב בכל הזמנים. הם בטח פספסו את שמונה השנים הארוכות של השפל הגדול שקדמו לתחילתה של מלחמת העולם השנייה. אין שום ספק שבלי נשיאותו של רוזוולט השפל הגדול היה לא כל כך גדול, והרבה פחות שָׁפֵל. אבל לפי מרצי האוניברסיטאות, רוזוולט הוא אלוהים.45 אם יש אלוהים, כמובן. המרצים דתיים הרבה פחות משאר הציבור במדינה. חצי מהמרצים אמרו שאינם משתתפים בטקסים דתיים, או שהם משתתפים בהם לעיתים רחוקות; רק 31 אחוזים אמרו שהם משתתפים בטקסים דתיים באופן קבוע.46
 
תופעת האנטי-אמריקניות משתוללת בקמפוסים. למעשה, הקמפוסים באמריקה הם המקום היחיד שבו כל חדל אישים יכול למצוא עבודה שלא מצריכה שימוש בסחבה ודלי. מי עוד יסכים להעסיק את רשיד ח'אלידי, דובר אש"ף לשעבר ואחד החברים הכי טובים של אובמה? או ישלם משכורת של יותר משש ספרות לראפר גזעני כמו קורנל וסט, שמלמד את תורת הקומוניזם, כדי שיסתובב ברחבי המדינה ויבכה את מר גורלם של השחורים המסכנים? או ייתן עבודה לאנשים המתחזים לילידים אמריקנים, שמאמינים שקורבנות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 היו "אייכמנים קטנים", כפי שעשתה אוניברסיטת קולורדו בשביל וארד צ'רצ'יל?ו או ישלם את החשבונות של המרצה הטרוריסט סאמי אל-אריאן, שתמך כלכלית בחמאס? רשימת העובדים המחרידים נמשכת עוד ועוד. וכולם מועסקים באוניברסיטאות בארה"ב.
 
השאלה היא לא מדוע האוניברסיטאות רואות לנכון לשלם משכורות בנות שש ספרות לטרוריסטים לשעבר שמעולם לא התחרטו על מעשיהם, כמו ברנרדין דורן וביל איירס.ז השאלה היא למה לא עובד שם אף אחד מהצד השני של המפה הפוליטית. והתשובה פשוטה: כדי להפוך לפרופסור, אתה צריך שפרופסורים אחרים ידריכו אותך בלימודי הדוקטורט. אי אפשר להתייחס בהתרסה לממסד הליברלי ולנצח. השמרנים מסוננים מהמערכת באופן אוטומטי. נסו לקבל תואר דוקטור עם תזה שנושאה הוא איך המדיניות של רוזוולט הרסה את הכלכלה האמריקנית למשך מאה השנים הבאות; ואז התכוננו לשלוח את קורות החיים שלכם לסניפים המקומיים של רשתות המזון המהיר.
 
איך הפכו האוניברסיטאות לליברליות כל כך? בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, רמת הליברליזם בהן לא הייתה קרובה בכלל למצב הדברים כיום. אבל בשנות השישים, חברי הסגל באוניברסיטאות החליטו שקל יותר לרצות את הסטודנטים השמאלנים המשתוללים מאשר לנסות להתעמת איתם. הם הגיעו להסכם עם העדרים הדוהרים האלה: הפסיקו להשתלט על בניינים ולנעול את כל הדלתות, ואנחנו נתחיל ללמד אתכם אך ורק כמה ארה"ב היא מדינה עלובה. האסטרטגיה של המרצים בקמפוסים בארה"ב הייתה זהה לסגנון הניהול שם: המאפיין היחיד שלה היה כניעה. גם כשהיפּים מטומטמים ומסריחים קיימו הפגנות אלימות שהובילו להתערבות כוחות צבאיים מהמשמר הלאומי, המאורות האינטלקטואליים הגדולים של השמאל האמריקני פשוט נתנו להם לעשות כרצונם. "הדור הנוכחי של צעירי האוניברסיטאות שלנו הוא הנאור ביותר, הנבון ביותר והאידיאליסטי ביותר שידעה המדינה הזו", אמר פרופ' ארצ'יבלד קוקס מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, שאני אחד מבוגריו. ב-1968 היו יותר ממאתיים הפגנות באוניברסיטאות בארה"ב. סטודנטים הם מי שהובילו את האלימות שפרצה בוועידת המפלגה הדמוקרטית באותה שנה. לא פלא שפרופ' לואיס קאמפף מ-MIT הודה: "הצעירים נכנסים למקצוע בחרדה, המבוגרים כבר לא יכולים לחכות לפרוש לגמלאות, ואלו שבאמצע הקריירה מייחלים לשנת שבתון".49
 
האם יש לאוניברסיטאות השפעה על הצעירים שלומדים בהן? בהחלט. אתם בטח חושבים שבזמן הלימודים ביליתם את רוב הזמן בהתעלמות מוחלטת מהמרצים והתמקדתם בלהתחיל עם הבלונדינית החתיכה בשורה האחורית של קורס המבוא בפילוסופיה, אבל רוב הסיכויים שהיה לכם בקורס הזה מבחן גמר. ורוב הסיכויים שאם רציתם להצליח במבחן הגמר הזה, ציטוט של איין ראנד לא היה האסטרטגיה הטובה ביותר. יש סיבה לכך שמחקרים מראים שיש לאנשים דעות ליברליות יותר ככל שהם מבלים יותר זמן באקדמיה. נכון ל-2010, 25 אחוזים מבוגרי התיכון בארה"ב תמכו בנישואים חד-מיניים; בקרב בוגרי אוניברסיטה, השיעור עמד על 39 אחוזים; בקרב בוגרי תואר שני, 46 אחוזים. והסטודנטים לא מחכימים במהלך התקופה הזו — הסקרים מראים שתלמידי השנה האחרונה במכללה יודעים על אזרחות בסיסית לא יותר סטודנטים בשנתם הראשונה שם.50 עם זאת, הם יודעים הרבה יותר איפה להשיג קונדומים בחינם, ואֵילו משפטי פתיחה עם קורטוב סביבתנות עובדים הכי טוב על סטודנטיות אידיאליסטיות עם דעות שמאלניות (רמז: התשובה היא "אני עובד עם דולפינים").
 
חוסר הסובלנות לחשיבה שמרנית מסורתית בקמפוסים פשוט מדהים. אנשים דתיים מוצאים את עצמם תחת מתקפה בלתי פוסקת מצד מרצים ואנשי מנהלה המתעבים את דרך החשיבה שלהם. ובינתיים, אותם מרצים ואנשי מנהלה מקבלים סכומי כסף נכבדים כדי לייצר תוכניות מדיניות לצורכי פוליטיקאים ליברלים. רוצים שיצטטו אתכם בניו יורק טיימס מגדפים את ג'ורג' בוש הבן ומספרים לעולם כמה הוא מרושע? כל מה שצריך הוא למצוא עבודה באחת האוניברסיטאות המובילות. אחרי הכול, התקשורת תמיד מחפשת מישהו שאפשר להצמיד לו תג של "מומחה".
 
לכן אובמה ואנשיו תמיד מנסים להכניס עוד אנשים למערכת ההשכלה הגבוהה. בנאום "מצב האומה" ב-2012 התייחס אובמה ללימודים במכללה כחלק מ"ההבטחה האמריקנית הבסיסית". בפברואר 2009 הוא אמר בישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס האמריקני: "הערב אני מבקש מכל אזרח אמריקני להקדיש לפחות שנה אחת או יותר להשכלה אקדמית או להכשרה מקצועית... כל אזרח אמריקני צריך לקבל יותר מתעודת בגרות תיכונית". ובספטמבר 2011 הוא אמר: "לא די לסיים את הלימודים בתיכון. אתם מוכרחים להמשיך להתחנך גם אחרי שאתם עוזבים. עליכם לא רק להפוך לבוגרי תיכון, אלא להמשיך ללמוד גם אחר כך". ובמאי 2011: "אני רוצה שכל ילד... באמריקה יהיה מוכן לסיים את התיכון, יהיה מוכן ללכת למכללה".51
 
לשם כך אובמה קידם את הגדלת הסבסוד הממשלתי של ההלוואות לסטודנטים, כדי שהלימודים לתואר בתיאוריה לסבית של המחול, שחשוב כל כך לקריירה של הילד שלכם, יהיו יקרים פחות. וגם, ולא במקרה, כדי שהילד שלכם יערה אל קרבו כמות נכבדה מהליברליזם שהרעיל את קהל האוניברסיטאות.
 
בריוני הוליווד
 
הוליווד היא תעשייה ליברלית, וכולם יודעים את זה. הוליווד מלאה בריונים, וכולם יודעים גם את זה. רק בהוליווד בריונים כמו הארווי ויינשטיין — שלפי הדיווחים הוא אחד האנשים הדוחים ביותר בהוליווד, אדם שפעם תפס בראשו של כתב הניו יורק אובזרוור אנדרו גולדמן וגרר אותו מחוץ לאירוע רשמי, איים "לז**ן את הצורה" לחבר של הבמאית ג'ולי טיימור שסעד איתה בארוחת ערב, ואמר לפוליטיקאי הדמוקרטי טרי מק'אוליף, "בן ז*נה! אני אקרע לך את הביצים!"52 — יכולים בצביעותם האינסופית להפיק סרט כמו ילד רע (Bully, בריון). ואז, כמובן, לכפות בבריונות על ועדת הסיווג בארה"ב לשנות את הסיווג לצופי הסרט ולהוריד את גיל הצפייה בו מ-18 ל-13.
 
הבריונות נמצאת בכל מקום בהוליווד. אפשר למצוא אותה אצל אנשים כמו ברברה סטרייסנד, שחושבת שזה פשיסטי מצד הלוס אנג'לס טיימס להחליף את טורו של רוברט שיר הליברלי בטור מאת ג'ונה גולדברג השמרן,53 אבל כשהיא מתארחת במלונות היא דורשת שפשוטי העם המשרתים אותה יטו את המיטה בזווית מדויקת מבחינת מעלות ויחליפו את השטיח בחדר השינה.54 הזמרת מריה קארי דורשת שילווה אותה עוזר, שתפקידו היחיד הוא להשליך את המסטיק שלה לפח.55 מייקל מור מזמין בכל מקום ירך ענקית של חזיר, פוף מלא בג'לי, וכרית נפיחה עם הפרצוף של ג'ורג' בוש הבן. בסדר, הדוגמה האחרונה לא אמיתית. אבל האחרות כן.
 
איש לא מתייחס לבני אדם רע יותר מהכוכבים הגדולים בהוליווד. במישור האישי, הם התגלמות הבריונות.
 
אבל במישור האידאולוגי הם בריונים גדולים עוד יותר. הכוכבים האלה חיים בבתים יפהפיים בשדרות סנסט, מוסתרים מהציבור מאחורי חומות של גדר חיה וצוותי ענק של עוזרים אישיים. הם נכנסים לברים בניו יורק, עוזבים אותם כשהם נראים כמו אתרי צילומים מסרט דוקומנטרי על המלחמה בבוסניה, ואף פעם לא עומדים לדין על הנזק שגרמו. הם מתחתנים, מתגרשים, מתחתנים, מתגרשים שוב, מתחתנים, הולכים לגמילה מסמים, מתגרשים, מתחתנים... ובסוף מכריזים שהם הומוסקסואלים וזוכים למחיאות כפיים מהתקשורת הממוסדת. אלה חיים נהדרים.
 
הוליווד מפלה באופן עקבי את מי שמסרבים ליפול קורבן לבריונות, כפי שהודו בפניי מנהלים, כותבים ומפיקים מהדרגים הבכירים בהוליווד. אם אתה שמרן בהוליווד, עליך להישאר במחתרת כדי שלא יפטרו אותך. אם הצבעת בקליפורניה בבחירות 2008 ל"הצעה 8", התומכת בנישואים מסורתיים, אתה שומר זאת מאחורי מערך אבטחה ברמה של סוכנות הביון הלאומית אן-אס-איי: ברגע שעמיתיך למקצוע יגלו שכך הצבעת, תהיה מובטל בן רגע. כפי שאמר לי ניקולס מאייר, הבמאי של היום שאחרי ואחד התסריטאים של סרטי מסע בין כוכבים 2, 4 ו-6, כששאלתי אותו אם יש אפליה פוליטית בהוליווד, "נו, אני מקווה שכן". או כפי שהסביר לי וין דיבונה, המפיק של הסדרה מקגייוור ושל סרטוני הווידיאו הביתיים הכי מצחיקים באמריקה, "אני חושב שזה בטח מדויק [שיש אפליה נגד שמרנים] וזה משמח אותי, בעצם... אם ההאשמה הזו מופצת, מבחינתי זה בסדר".
 
מה הנקודה? אם ליברלים יכולים להשתמש בבריונות כדי לדחוק שמרנים מהתעשייה, הוליווד תפיק רק תוכן ליברלי.
 
הכנופיה ההוליוודית משתפת פעולה עם הפוליטיקאים וכלי התקשורת באופן קבוע, ומייצרת נרטיב בשביל השמאל. לא מפתיע שהנשיא אובמה וחבריו הרגולטורים יצאו מגדרם כדי להתמקד בבעיות הקרובות לליבה של הוליווד. הם משמר הארמון שלו, בריונים מטעמו — והשפעתם מרחיקה לכת.
 
לסיום
 
כל הבריונים הללו פועלים כמו פלוגת חיילים מוקדונים המסודרים במבנה בלתי חדיר של "פלנקס", ומטרתם היא השמדה מוחלטת של כל התנגדות. והבריונות שלהם עובדת. למעשה, היא עובדת טוב עד כדי כך שאפילו האנשים והמוסדות הרמים ביותר מרגישים את נחת זרועה של הבריונות שלהם.
 
ראו למשל את אובמה-קֵר.
 
במשך שנים, הוליווד וכלי התקשורת שיתפו פעולה במתקפה על מערכת הבריאות האמריקנית. סרטים כמו ג'ון קיו העלו את הטענה שמערכת הבריאות פועלת באופן מפלה, ושיש צורך באכיפת צדק בידי האזרח הפשוט. כמעט כל תוכנית טלוויזיה התמקדה בסיפורו של מסכן כלשהו שאיבד את ביתו כי סבתא הייתה צריכה טיפול דיאליזה. התקשורת, בינתיים, סיקרה כל פשיטת רגל, כל סיפור סוחט דמעות, של כל אדם שפיתח מחלה כלשהי ולא היה לו ביטוח רפואי הולם. זה לא אומר שמערכת הבריאות בארה"ב מושלמת. היא לא. אבל ביום שאובמה הפך לנשיא, אזרחים אמריקנים רבים כבר היו משוכנעים שמערכת הבריאות האמריקנית גרועה מזו של זימבבואה.
 
במקום להכיר בכך שתוחלת החיים בארה"ב אחרי אבחון סרטן היא הגבוהה בעולם, במקום לראות שמנתחים האמריקנים קובעים את התקן שכל אומה בעולם שואפת אליו, במקום להבין שארה"ב עומדת בחזית המחקר והפיתוח הרפואי בעולם כולו — ומעל הכול, במקום להבחין באמת הפשוטה שרגולציה מיותרת ותביעות משפטיות מיותרות בתעשייה הרפואית גרמו ליצירתו של מבוך ביורוקרטי שהעלה את המחירים והוריד את איכות הטיפול — הוליווד והתקשורת הציגו את מערכת הבריאות בארה"ב כדוגמה ומופת לכישלון. והם לא הסתפקו בכך: הם טענו שהכישלון נולד בגלל הקפיטליזם, ולא בגלל היער העבות של ברברת משפטית שנטעו פוליטיקאים עם כוונות טובות (ופוליטיקאים שנשכרו לעשות את המלאכה).
 
כשהחלה נשיאותו של אובמה, הכול היה מוכן.
 
אובמה פתח מיד ביצירת סחף מזויף שהגיע כביכול מצד הציבור, התומך בשיפוץ כללי של מערכת הבריאות בארה"ב. איש לא רצה בכך. רוב אזרחי ארה"ב רצו שאובמה יתמקד בכלכלה. מיט רומני תקף את חוסר המיקוד של אובמה: "כשהעסק שלך בצרות", הוא אמר, "הכלל הראשון הוא: להתמקד, להתמקד, להתמקד".56 אפילו תקשורת השמאל תהתה מה אובמה מנסה לעשות. "תמיד היה ברור שמטרתו של הנשיא אובמה, שיפוץ מערכת הבריאות, תהיה קשה להשגה", התלונן ניו יורק טיימס במארס 2009. "אך בזמן שהכין את עצמו השבוע למערכה על ביטוח רפואי לכול, הכלכלה החולה סיבכה את משימתו".57
 
אבל בעזרת חבריו — בעזרת אנשים במקומות כמו המרכז לקדמה אמריקנית, וחבריו בתקשורת, וחבריו בהוליווד — אובמה עשה מה שרצה. הוא נהג בבריונות כלפי תנועת מסיבת התה הרפובליקנית; הוא רמז שהיא גזענית; הוא קרע לגזרים את חברות הביטוח והוקיע את חמדנותן. הוא דחף את תוכנית הבריאות שלו על אפם וחמתם של אזרחי ארה"ב. וגם אזרחי ארה"ב עשו מה שהם רוצים: בתגובה למהלכיו, הם חיסלו את הרוב הדמוקרטי של ננסי פלוסי בקונגרס.
 
ואז התחיל מעשה הבריונות המזעזע מכולם.
 
אתם מבינים, הייתה בעיה אחת קטנה עם תוכנית הבריאות של הנשיא אובמה: היא הייתה לא חוקתית באופן בוטה. חוקת ארצות הברית של אמריקה לא מתירה לממשלה הפדרלית לכפות על אנשים לרכוש ביטוח רפואי, כפי שציווה חוק אובמה-קר. אכן, אפשר לגבות מיסים מסוימים ועדיין לעמוד במגבלות החוקה, אבל זה לא אחד מהמיסים הללו.
 
ורוב השופטים בבית המשפט העליון ידעו את זה.
 
הרוב בבית המשפט מורכב מחמישה שופטים: סמואל אליטו, אנטונין סקאליה, קלרנס תומאס, ג'ון רוברטס, ו"הקול הצף" כביכול, אנתוני קנדי. חמשת השופטים האלה היו אמורים להצביע לבטל את מה שזכה לכינוי "החובה האישית" (Individual Mandate) באובמה-קר;ח ציפו שהם יבטלו את החוק כולו. ציפו שהם יעשו זאת כי החוק הוא אחת מההפרות החמורות ביותר של חירויות הפרט בהיסטוריה של ארה"ב: הממשלה הפדרלית נטלה לעצמה את הסמכות להעניש אתכם אם לא תקנו את מה שהם רוצים שתקנו.
 
אך מה שקרה היה פשוט נורא: נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס, שופט שמונה בידי ג'ורג' בוש הבן, הצביע יחד עם השופטים הליברלים בבית המשפט כדי להותיר את חוק אובמה-קר במתכונתו המלאה. זה לא הפתיע אותי בכלל — התנגדתי למינוי של רוברטס כבר ב-2005.59 אבל זה הפתיע כמעט כל אדם אחר, בעיקר כי רוברטס אותת בזמן הדיונים שהוא מתנגד לחובה האישית. עכשיו הוא קבע שהחובה בעצם אינה חובה; היא מס. כמס, לדברי רוברטס, היא הייתה חוקתית; כחובה, היא לא. לפיכך, היא עומדת בדרישות החוקה.
 
זה היה, אם להשתמש במילים בוטות, הקשקוש הכי עלוב שאי פעם הודפס על נייר של בית המשפט העליון.
 
מתברר שנשיא בית המשפט רוברטס שינה את הצבעתו. הוא לא שינה אותה כי גילה לפתע תיאוריה משפטית חדשה שהדהימה אותו. הוא עשה את זה בגלל לחץ חיצוני. כפי שציינו בשביעות רצון בחדשות CBS, "רוברטס שם לב לסיקור התקשורתי. בתור נשיא בית המשפט הוא מודע לתפקידו כמנהיג, ויש לו גם רגישות לדרך שבה נתפש בית המשפט בעיני הציבור. בחודש מאי היו אינספור כתבות שהזהירו מפני נזק לבית המשפט — ולמוניטין של רוברטס — אם תבוטל החובה האישית באובמה-קר".60 הנשיא אובמה עצמו עמד בראש המתקפה הבריונית, באומרו בתחילת אפריל 2012 שאם בית המשפט יראה לנכון לבטל את החקיקה שהוא חתום עליה, זו תהיה התפתחות "חסרת תקדים". "בסופו של דבר, אני סמוך ובטוח שבית המשפט העליון לא ינקוט צעד חסר תקדים ויוצא מגדר הרגיל ויבטל חוק שעבר ברוב גדול בקונגרס שנבחר באופן דמוקרטי", הוא פלט, ואוזניו רוטטות מכעס.61
 
ורוברטס נכנע.
 
בית המשפט העליון של ארה"ב אמור להיות מוסד שאינו מושפע מפוליטיקה. זו הסיבה לכך שהמשפטנים החוכמולוגים עם הגלימות המטופשות למראה מקבלים מינוי לכל החיים ובצידו אספקה חינם של יוהרה. הם אמורים להיות חסינים בפני בריונות. ההגנה על החוקה אמורה להיות ג'וב ללא בריונים.
 
אך ברור שאין זה כך.
 
והעם האמריקני שילם את המחיר.
 
העם האמריקני ממשיך לשלם את המחיר שגובים הבריונים הליברלים בכל יום שעובר. השמרנים במיוחד מתמודדים עם זעמם של בריוני השמאל — והם בדרך כלל מוותרים. זו הסיבה לכך שארה"ב נמצאת על סיפה של פשיטת רגל מוסרית וכלכלית, תוהו ובוהו גזעי ואובדן מוחלט של ביטחונה העצמי. הבריונים מנצחים. והם לא יפסיקו כל עוד לא נשיב אש.
 
 
 
15 Howard Kurtz, "The Press, Turning Up Its Nose at Lame Duck," Washington Post, February 5, 2007.
 
16 KC Johnson, "March Madness, II," Durham-In-Wonderland, March 18, 2007.
 
17 Nancy Grace (CNN), "Transcripts: New Developments in Duke Rape Investigation," June 9, 2006.
 
18 Duff Wilson, Jonathan D. Glater, "Files From Duke Rape Case Give Details but No Answers," The New York Times, September 18, 2006,.
 
19 Rachel Smolkin, "Justice Delayed," American Journalism Review, August/September 2007.
 
20 Scott Whitlock, "ABC Looks at Media Bias in Duke Rape Case; Ignores Example From Own Network," Newsbusters.org, September 4, 2007.
 
21 Smolkin, "Justice Delayed".
 
23 Michael Calderone, "JournoList: Inside the echo chamber," Politico.com, March 17, 2009.
 
24 Alex Pareene, "Breitbart's JournoList bounty and the secret Republican listserv leak," Salon.com, June 29, 2010.
 
25 Ezra Klein, "On JournoList, and Dave Weigel," Washington Post, June 25, 2010.
 
28 Jonathan Strong, "E-mails reveal Post reporter savaging conservatives, rooting for Democrats," DailyCaller.com, June 25, 2010.
 
31 Michael O'Brien, "Obama open to newspaper bailout bill," TheHill.com, September 20, 2009.
 
32 Glenn Thrush, "Switching Allegiances," NewsDay.com, September 6, 2006.
 
33 Chuck Todd, "Calling out Media Matters' bias," MSNBC.com, November 15, 2007.
 
34 שם.
 
35 Jacques Steinberg, "An All-Out Attack on 'Conservative Misinformation'," The New York Times, October 31, 2008.
 
36 שם.
 
37 Betsy Rothstein, "Fighting ire with fire," TheHill.com, November 3, 2008.
 
38 Jack Shafer, "Media Madders," Reuters.com, February 15, 2012.
 
39 Tucker Carlson, Vince Coglianese, Alex Pappas, Will Rahn, "Inside Media Matters: Sources, memos reveal erratic behavior, close coordination with White House and news organizations," DailyCaller.com, February 12, 2012.
 
40 Alan Dershowitz, "Media Matters Hurts Obama," FoxNation.com, February 28, 2012.
 
41 Ben Shapiro, "Exodus: MJ Rosenberg Sacrificed For Media Matters' Sins," Breitbart News, April 6, 2012.
 
42 Will Rahn, "Media Matters tax-exempt status may face new scrutiny from Congress," DailyCaller.com, February 15, 2012.
 
43 "What are my Kids Learning? Poll Shows Professors Fail Presidential History," Townhall.com, February 21, 2012.
 
44 Howard Kurtz, "College Faculties A Most Liberal Lot, Study Finds," Washington Post, March 29, 2005.
 
45 "What are my Kids Learning? Poll Shows Professors Fail Presidential History".
 
46 Kurtz, "College Faculties A Most Liberal Lot, Study Finds"
 
49 Paul Johnson, Modern Times, New York: Harper Perennia 1992, 643-644.
 
50 Jill Laster, "College Makes Students More Liberal, but Not Smarter About Civics," Chronicle of Higher Education, February 5, 2010.
 
51 Peter Wood, "College for All: Obama's Higher-Education Agenda, Part 3 of 8,"Chronicle of Higher Education, March 6, 2012.
 
52 John Cook, "Bloodthirsty Bully Harvey Weinstein Releases Movie About Bullies," Gawker.com, March 30, 2012.
 
53 Jonah Goldberg, "Funny Girl," NationalReview.com, December 7, 2005.
 
54 "Barbra Streisand's bed demands," FemaleFirst.co.uk, December 4, 2008.
 
55 "Carey's Gum-Chum," ContactMusic.com, November 5, 2005.
 
56 Garance Franke-Ruta, "Mitt Romney criticizes Obama for focusing on health care, instead of jobs," Washington Post, March 5, 2010.
 
57 Robert Pear, "Obama's Health Plan, Ambitious in Any Economy, Is Tougher in This One," The New York Times, March 1, 2009.
 
59 Ben Shapiro, "President Bush's Roberts pick disappoints," Creators Syndicate, July 20, 2005.
 
60 Jan Crawford, "Roberts switched views to uphold health care law," CBSNews.com, July 1, 2012.
 
61 Corbett B. Daly, "Obama: Supreme Court overturning health care would be 'unprecedented'," CBSNews.com, April 2, 2012.
 
 
 
א. ג'רמיה רייט היה כומר בכנסיית השילוש המאוחדת של הצלוב, קהילה נוצרית פרוטסטנטית בת כ-8,000 מאמינים בשיקגו. הוא ערך את חתונתם של ברק ומישל אובמה, הטביל לנצרות את בנותיהם סשה ומליה, והעניק לברק אובמה תמיכה וייעוץ רוחניים כבר משנות השמונים. רייט התפרסם בהצהרות שנויות במחלוקת על אלימות ו"טרור מדיני" של ממשלת ארה"ב נגד מדינות כמו עיראק, גרנדה ופנמה, יצא נגד הטלת פצצות הגרעין על יפן במלחמת העולם השנייה, וטען במובלע שמתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 היא תגובה מוצדקת לתוקפנות האמריקנית. הוא כינה את ישראל "מדינת אפרטהייד", האשים אותה ברצח עם ושלל את זכות קיומה. רייט גם הצהיר שישו היה פלסטיני. בעקבות התבטאויותיו נאלץ אובמה להסתייג ממנו בפומבי בעת התמודדותו במרוץ לנשיאות, וביטל את הזמנתו לנאום באירוע ממלכתי שנערך לאחר בחירתו לנשיא ב-2008. רייט הגיב: "היהודים לא נותנים לו לדבר איתי יותר", ודבריו גונו בכלי התקשורת בארה"ב.
 
ב. דבריו של וייגל נכתבו בתגובה ללימבו, ש"איחל" לאובמה כישלון כנשיא בתוכנית הרדיו שלו בינואר 2009.
 
ג. מושלת אלסקה שרה פיילין טבעה ב-2009 את הכינוי "ועדות המוות" בעקבות הצעת חוק המקדמת הקמת ועדות רפואיות שייעצו על טיפול תומך בסוף החיים, משום שלטענתה הן גם יחליטו מי זכאי לטיפול רפואי מציל חיים ומי יקבל רק טיפול תומך. ההערה של וייגל טוענת שעצם העיסוק בנושא גורם ליותר ויותר אנשים להאמין שהטענות נכונות, ומוטב לחדול ממנו כדי שחוק אובמה-קר — שההצעה הייתה חלק ממנו — יאושר בקונגרס. הוא כתב ש-45 אחוז מאזרחי ארה"ב "מאמינים לשקר שלה על 'ועדות מוות'. אבל אם אתרי החדשות הליברליים המובילים יפסיקו לדבר על הנושא בכל שעה ביממה, אני בטוח שהמספר הזה ירד". חוק אובמה-קר עבר בסופו של דבר ללא סעיף "ועדות המוות".
 
ד. ג'ורג' סטפנופולוס היה מיועציו הבכירים של הנשיא ביל קלינטון בשנים 1993–1996. ב-1994 דווח בתקשורת שסטפנופולוס קיבל הלוואה לרכישת נדל"ן מבנק, ופרשנים רבים טענו שהוא זכה לריבית נמוכה ולתנאי תשלומים טובים משום שהיה ממקורבי קלינטון. לאחר שירותו בבית הלבן הועסק סטפנופולוס בחדשות ABC, והנחה את עימותי הטלוויזיה בין המועמדים לנשיאות ארה"ב בבחירות ב-2008 ו-2012.
 
ה. באנגלית: הטיה, דעה מוטה.
 
ו. הכינוי "האייכמנים הקטנים" הופיע במאמר מ-2005, שבו טען צ'רצ'יל שמתקפת הטרור במרכז הסחר העולמי ב-11 בספטמבר 2001 הייתה "תגובה בלתי נמנעת" למדיניות החוץ הבלתי חוקית לכאורה של ממשלת ארה"ב, ותיאר את עובדי מגדלי התאומים כטכנוקרטים שהיו עושי דברה של הממשלה, וכמו הצורר הנאצי אדולף אייכמן "רק מילאו פקודות". צ'רצ'יל טען כמה פעמים במשך השנים שמוצאו משבט הצ'רוקי, ושהוא חבר בקבוצת קיטוואה המאוחדת של האינדיאנים משבט הצ'רוקי, קהילת ילידים אמריקנים (אינדיאנים) במדינת אוקלהומה. ב-2005 מסרה הקהילה בהצהרה לתקשורת שצ'רצ'יל אינו חבר בה, כי לא עלה בידו להוכיח שמוצאו משבט הצ'רוקי.
 
ז. בני הזוג ביל איירס וברנרדין דורן הקימו את מחתרת מזג האוויר, ארגון מיליטנטי שבשנות השבעים הכריז מלחמה על ממשלת ארה"ב, על רקע מלחמת וייטנאם. הארגון יזם כמה מתקפות במבנים ובאתרים בארה"ב, ואף הניח פצצות בתחנות משטרה ובבניין הפנטגון, ללא נפגעים. האף-בי-איי הגדיר את מחתרת מזג האוויר כארגון טרור, ובני הזוג היו ברשימת עשרת המבוקשים ביותר שלו במשך כמה שנים. שניהם כיהנו לאחר מכן כמרצים באוניברסיטאות בארה"ב.
 
ח. החובה האישית עומדת בבסיס המנגנון הכלכלי של תוכנית אובמה-קר: היא מטילה קנס על מי שלא מצטרף לביטוח הבריאות לפי החוק החדש. בכך היא מתמרצת גם אנשים בריאים לקנות לעצמם ביטוח, ומונעת ממוצרי הביטוח להירכש בידי חולים בלבד, דבר שהיה מעלה את מחיריהם. החובה האישית נכנסה לתוקף ב-2014.