חגיגה נודדת

בית-קפה טוב בפּלַאס סַן-מִישֶל

אחר-כך הגיע מזג-האוויר הרע. הוא היה מופיע יום אחד בתום הסתיו. היינו נאלצים לסגור את החלונות בלילה מפני הגשם, והרוח הקרה היתה מפשיטה את העצים מעליהם בפְּלַאס קוֹנטרֶסקארפּ. העלים נחו ספוגי מים, הרוח הטיחה את הגשם באוטובוסים הגדולים, הירוקים, שעמדו בתחנה הסופית, ובית-הקפה דֶז אַמאטֶר היה מלא עד אפס מקום והחלונות כוסו באדים מהחום ומהעשן שבפנים. היה זה בית-קפה עצוב, מנוהל ברוע לב, ששתייני הרובע נהגו להצטופף בו ואני התרחקתי ממנו בשל ריחות הגופים המלוכלכים וריחה החמוץ של השִכרוּת. הגברים והנשים שפקדו את דֶז אמאטֶר היו שיכורים כל הזמן, או כל זמן שיכלו להרשות זאת לעצמם, בעיקר מיין שקנו בקנקנים של חצי ליטר או ליטר. הפרסומות הציגו אַפֶּריטיפים רבים בעלי שמות משונים, אבל אנשים מועטים יכלו להרשות לעצמם לקנותם שלא כבסיס שעליו יבנו את השתכּרוּתם מיין. השתייניות נקראו poivrottes, כלומר נקבות שיכורות.
בית-הקפה דז אמאטר היה ביב השופכים של רחוב מוּפטאר, רחוב השוק הצר והנפלא הזה, שהוביל אל פּלאס קוֹנטרֶסקארפּ. בתי השימוש בכריעה של בתי הדירות הישנים - בכל קומה מצוי אחד ליד המדרגות, עם שתי הגבהות-בטון ועליהן הטבעה בצורת נעל משני צידי הפתח, כדי שהלוֹקאטֶר (הדייר) לא יחליק - התרוקנו לביבי שופכים שרוּקנו מדי לילה לתוך עגלות-מכל רתומות לסוסים. בקיץ, כשכל החלונות היו פתוחים, שמענו את קולות השאיבה והריח היה חזק. עגלות-המכל היו צבועות חום ובצבע הזעפרן, וכאשר עברו ברחוב קרדינל לֶמוּאַן באור הירח, נראו הגלילים על-גלגלים הרתומים לסוסים כמו ציורים של בּראק. אך קפה דז אמאטר לא התרוקן, וכרזתו המצהיבה, שפירטה את התנאים והעונשים הצפויים על-פי החוק למשתכרים בציבור, היתה תמיד מזוהמת וזנוחה כמו לקוחותיו הקבועים, מדיפי הריח.
כל עצבותה של העיר התגלתה לפתע עם תחילת גשמי החורף הקרים, וכבר לא היו גגות לבתים הלבנים הגבוהים בעת שצעדת, אלא רק החשכה הרטובה של הרחוב והדלתות הסגורות של החנויות הקטנות, מוכרי התבלינים, חנויות מכשירי הכתיבה והעיתונים, המיילדת - מדרגה שנייה - והמלון שבו מת וֶרלֶן. שם, בקומה האחרונה, היה לי חדר שבו עבדתי.
שש או שמונה קומות היו עד לקומה האחרונה והיה מאוד קר וידעתי כמה תעלה חבילת זרדים, שלוש חבילות של גזירי-אורן קצרים - באורך של חצי-עיפרון - מלופפות בחוט מתכת, שיובערו על-ידי הזרדים, וחבילה של כמה חתיכות עץ, יבש-למחצה, שאני חייב לקנות כדי להצית אש שתחמם את החדר. אז הלכתי לקצה המרוחק של הרחוב כדי להסתכל למעלה על הגג בגשם ולראות אם יש איזו ארובה שמעלה עשן, וכיצד הוא נושב. לא היה עשן וחשבתי על הארובה שבוודאי התקררה ואולי לא תשאב, ועל החדר שעלול להתמלא בעשן, והדלק שיתבזבז, והכסף שיתבזבז יחד איתו, והמשכתי ללכת בגשם. המשכתי במורד הרחוב וחלפתי על פני ליסֶה אנרי קאטר והכנסייה הישנה של סנט-אֶטיֶין-דוּ-מוֹן ופּלאס דוּ פַּנתֶאוֹן סחוף הרוחות, וחתכתי ימינה כדי למצוא מחסה ולבסוף הגעתי לצד המוגן-מרוח של בּוּלוַואר סַן-מישֶל והמשכתי לפלס לי דרך במורד. חלפתי על פני קלוּני ובּולוַואר סן-זֶ'רמֶן עד שהגעתי לבית-קפה טוב שהכרתי בפּלאס סן-מישל.
זה היה בית-קפה נעים, חמים, נקי וידידותי. תליתי את מעיל הגשם הישן שלי על המתלה לייבוש, והנחתי את כובע הלבד הבלוי והשחוק שלי על המדף שמעל לספסל, והזמנתי קפה אוֹ לֶה. המלצר הביא את הקפה, ואני הוצאתי מכיס מעילי פנקס ועיפרון והתחלתי לכתוב. כתבתי על מישיגן, ומכיוון שהיה זה יום קר שנשבו בו רוחות פראיות, גם בסיפור היה יום כזה. כבר ראיתי את סופו של הסתיו בעיני ילד, נער וגבר צעיר, ובמקום אחד אפשר לכתוב עליו טוב יותר מאשר במקום אחר. זה נקרא לעקור את עצמך ממקום למקום, חשבתי, ויכול להיות שהדבר נחוץ לאנשים כפי שהוא נחוץ לכל מיני דברים אחרים שגדֵלים. אבל בסיפור הנערים שתו, וזה הצמיא אותי והזמנתי רוּם סנט ג'יימס. היה לו טעם נפלא ביום הקר ההוא והמשכתי לכתוב, כשאני מרגיש טוב מאוד וכשהרוּם הטוב ממרטיניק מחמם את כל גופי ונשמתי.
נערה נכנסה לבית-הקפה והתיישבה, לבדה, אל שולחן ליד החלון. היא היתה יפה מאוד עם פנים רעננות כמו מטבע שזה עתה נטבע, אם מטביעים בכלל מטבעות מבשר חלק עם עור רענן מגשם, ושערה היה שחור ככנף עורב וגזוז באלכסון חד על לֶחיה.
הסתכלתי עליה והיא בילבלה אותי וגרמה לי להתרגשות מרובה. השתוקקתי לכלול אותה בסיפור, או בכל מקום אחר, אבל היא התמקמה באופן שתוכל לראות את הרחוב ואת הכניסה וידעתי שהיא מחכה למישהו. אז המשכתי לכתוב.
הסיפור כתב את עצמו והתקשיתי לעמוד בקצב שלו. הזמנתי רום סנט ג'יימס נוסף והתבוננתי בנערה בכל פעם שהרמתי את מבטי, או כשחידדתי את העיפרון במחדד והנסורת הסתלסלה לתוך הצלוחית שמתחת למשקה שלי.
ראיתי אותך, יפהפייה, ועתה את שייכת לי, לא משנה למי את מחכה ואם לא אראה אותך עוד לעולם, חשבתי. את שייכת לי וכל פריז שייכת לי ואני שייך לפנקס הזה ולעיפרון הזה.
אחר-כך שבתי לכתוב וחדרתי לתוך הסיפור והלכתי בו לאיבוד. עכשיו אני כתבתי אותו, הוא לא כתב את עצמו. לא הרמתי את ראשי ולא היה לי מושג באשר לזמן ולא חשבתי על איפה אני נמצא ולא הזמנתי רום סנט ג'יימס נוסף. כבר נמאס לי מרום סנט ג'יימס מבלי לשים לב לכך. ואז הסיפור היה גמור והייתי עייף מאוד. קראתי את הפיסקה האחרונה ואחר הרמתי את עיני וחיפשתי את הנערה והיא כבר עזבה. אני מקווה שהיא הלכה עם איש טוב, חשבתי. אבל הרגשתי עצוב.
סגרתי את הסיפור שבפנקס שלי והנחתי אותו בכיס הפנימי, וביקשתי מהמלצר תריסר צדפות פּוֹרטוּגֶז וחצי קַראף מהיין הלבן שלהם. תמיד לאחר כתיבת סיפור הייתי ריק ועצוב וגם שמח, כאילו שעשיתי אהבה, והייתי בטוח שזהו סיפור טוב מאוד, למרות שלא ידעתי עד כמה באמת הוא טוב עד שלא קראתי אותו שוב למחרת.
כאשר אכלתי את הצדפות בעלות טעם-הים החזק והטעם המתכתי העמום שנשטף על-ידי היין הלבן, ונותר רק טעם הים והמרקם העסיסי; וכאשר שתיתי את הנוזל הקר מכל אחת מהצדפות ושטפתי אותו בטעמו החזק של היין, עזבה אותי תחושת הריקנות והתחלתי להיות שמח ולתכנן תוכניות.
עכשיו, משהגיע מזג-האוויר הרע, יכולנו לעזוב את פריז לזמן-מה ולעבור למקום גבוה אשר בו הגשם הזה הופך לשלג היורד מבעד לאורנים ומכסה את הכביש ואת ראשי ההרים, ונוכל לשמוע אותו חורק כאשר נלך הביתה בלילה. מתחת ללֶז אַוואנט היה שַאלֶה עם פנסיון נפלא, ושם יכולנו להיות יחד, ועם הספרים שלנו, ובלילה היינו מתחממים יחדיו במיטה כשהחלונות פתוחים והכוכבים בהירים. למקום הזה יכולנו להגיע. הנסיעה במחלקה שלישית ברכבת לא היתה יקרה. הפנסיון עלה רק מעט יותר מההוצאות שלנו בפריז.
יכולתי לוותר על חדר המלון שבו כתבתי, והיה רק שכר הדירה הזעום ברחוב קרדינל לֶמוּאן 74. כתבתי מאמרים לעיתון בטורונטו והצ'קים תמורתם צריכים היו להגיע. יכולתי לכתוב את זה בכל מקום ובכל מצב והיה לנו כסף לנסיעה.
הרחק מפריז אולי יכולתי לכתוב על פריז כמו שבפריז יכולתי לכתוב על מישיגן. לא ידעתי שעדיין מוקדם מדי בשביל זה משום שלא הכרתי את פריז במידה מספקת. אבל זה מה שקרה בסופו של דבר. בכל אופן, אנחנו ניסע אם אשתי תרצה בכך. סיימתי את הצדפות ואת היין ושילמתי את החשבון בבית-הקפה והלכתי בדרך הקצרה ביותר במעלה מוֹנטַאניְי סנט ז'נבייב, בגשם שהיה עכשיו סתם מזג-אוויר מקומי ולא משהו שמשנה את חייך, אל הדירה שבקצה הגבעה.
"אני חושבת שזה יהיה נהדר, טַאטִי," אמרה אשתי. היו לה פנים מעוצבות בעידון, ובעת קבלת החלטות האירו עיניה וחיוכה כאילו היו מתנות יקרות. "מתי אנחנו צריכים לצאת?"
"מתי שתרצי."
"אה, אני רוצה לצאת מייד. לא ידעת?"
"אולי יהיה בהיר ויפה כשנחזור. יכול להיות מאוד יפה כשבהיר וקר."
"אני בטוחה שיהיה," היא אמרה. "גם טוב מאוד שחשבת על הנסיעה."