בין דת לדעת - חלק ב

פרק ראשון

מבוא

 

עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות ומקורותיה

 

ספר זה הוא המשכו של הדיון בעמדות השונות של רעיון הסתירה בהגות היהודית בת זמננו. כאן אדון בגישות שאינן מקבלות את הסתירה כאפשרות, והן כוללות את עמדות הזהות השונות, את עמדת התחומים ואת העמדה הטרנסצנדנטלית. את הדיון בנושא זה פתחתי בחלקו הראשון של ספרי בין דת לדעת[1] שבו דנתי בעמדה הדיאלקטית בהגות זמננו, המכירה בסתירה ביניהם ומקבלת אותה. בספרי "הדרך הממוצעת", במסגרת הדיון על העמדות בדבר היחס בין דת ומדע, תבונה והתגלות, על פי המודל של מורי שלום רוזנברג,[2] ייחדתי דיון לעמדות מגוונות המתנגדות לאפשרות הסתירה או מקבלות אותה. הסברתי[3] את הגישות השונות, והראיתי כי ההוגים המחזיקים בעמדת הזהות נחלקים לשלוש עמדות משנה:

 

א.   לפי עמדת הזהות המושלמת, יש זהות והתאמה מלאות בין תכניה של ההתגלות לבין מסקנות התבונה האנושית במדע ובפילוסופיה, ואין כלל קשיים או סתירות בין התחומים. לדעת כמה חוקרים, מקורה של עמדה זו הוא ברב סעדיה גאון (רס"ג). יש להדגיש כאן כי אין זו העמדה החרדית, לפיה לתבונה אין בכלל מה לומר בנושאים תיאולוגיים ונורמות, ובכל נושא אחר שההתגלות והדת מתארות אותו או נוקטות עמדה בו. האמת בכל אלה מסורה אך ורק להתגלות שבכתב ובעל פה ולנושאיה גדולי התורה.

 

ב. 1) לפי עמדת הזהות המגבילה, יש זהות עקרונית בין שני התחומים, אבל לעיתים קרובות מתגלים קשיים ואף סתירות לכאורה ביניהם. במקרים כאלה ההיגד המדעי או המוסרי שמקורו בתבונה, הוא לדידה שגוי. מקור הקשיים בדרך כלל הוא בדיון מדעי המתקיים בתחומים שמעבר לגבול הראוי לו, או בדיון פילוסופי או מוסרי שאין בו הוכחות חותכות, תוך הפיכת השערות לאמיתות. לפיכך יש במקרים אלה לפנות אל מקור הידע המבוסס על ההתגלות, שמקורה בגורם אלוהי שאין לערער עליו, כאבן בוחן לאמת. בספר הדרך הממוצעת הראיתי שמקורה של עמדה זו הוא ברבי יהודה הלוי (ריה"ל). גם רבי חסדאי קרשקש ופילון חשבו כך. כנושא עמדה כזו במאה התשע עשרה זיהיתי את מהר"ץ חיוּת.[4]

 

2) בעת החדשה חלה תפנית אצל כמה הוגים בעמדה פונדמנטליסטית זו. בימי הביניים לא שאלו שאלות על היגדי ההתגלות, מאחר שהמדע התקשה לייצר בסיס איתן למסקנותיו וההתגלות נחשבה אצל המאמינים לעובדה נחרצת, לדבר אלוהים ישיר לאדם. הוא הדין בברית הישנה והחדשה, כמו גם בקוראן. אולם כאשר ביקורת המקרא – במאות שבע עשרה־תשעה עשרה –תפסה מקום הולך וגדל, והמדע הצליח להוכיח בכמה מקרים את מסקנותיו באופן בלתי ניתן לדחייה, עלתה שוב השאלה אצל הפונדמנטליסטים מה לעשות במקרי סתירה כאלו, שהרי אי אפשר לדחות אותם בדרך הישנה. לפיכך הופיעה על הבמה עמדת הזהות הניאו פונדמנטליסטית, לפיה במקרים כאלה בלבד יש לפנות לעמדה ג להלן על אף המגרעת שהעמדה נהפכת בכך לבלתי עקיבה. הקריטריון הפונדמנטליסטי הקובע הוא לא העקיבות בפרשנות הטקסט אלא האִינֶרָנטיות של הטקסט המקראי, שאינו יכול לשגות הן בתחומים תיאולוגיים ומוסריים והן בנתונים פיזיקאליים, גיאולוגיים או היסטוריים.[5] כנושא עמדה כזו במאה התשע עשרה זיהיתי את הרש"ר הירש.[6]

 

ג. גם לפי עמדת הזהות המפרשת יש זהות עקרונית בין שני התחומים. אבל הפתרון שהיא מציעה למקרים בהם מתגלות סתירות לכאורה בין התחומים הוא הפוך. לפי עמדה זו, הסתירות נובעות מאי-הבנת משמעותם של ההיגדים הדתיים שבהתגלות הנראים כסותרים את מסקנות התבונה והמדע. לפיכך יש לפנות במקרים אלה דווקא אל מסקנות התבונה כאבן בוחן לאמת. כך מקבלים הסיפורים והאמונות שבמקרא פירוש המנוגד לפשט, דהיינו פירוש סמלי, אלגורי־פילוסופי, או לחלופין מיסטי־קבלי. לא אדון בסוגיות פרשניות אלה בספר זה. בספר "הדרך הממוצעת" הראיתי כי עמדה פילוסופית זו באה לידי ביטויה המלא בהגותו של רבנו משה בן מימון (רמב"ם).[7]

 

 

לפי עמדת הזהות, אין מקום לדבר על סתירה בין ההתגלות והתבונה/המדע, מאחר שהם זהות באופן עקרוני. עמדה זו היא הפוכה לעמדה הדיאלקטית בה דנתי בחלק הראשון של בין דת לדעת, לפיה יש סתירה בין שני התחומים. אולם גם לפי שתי עמדות נוספות אין סתירה ביניהם: 1) עמדת התחומים הנפרדים, שמקורה בהגותם של משה מנדלסון ופרנץ רוזנצוויג, ואומצה גם על ידי ישעיהו ליבוביץ.[8] לפי עמדה זו, לפנינו שני חלקים של אמת גדולה שהם נפרדים חלקית, או לגמרי, המדברים בשפות שונות ודנים בעולמות שונים עד שאי אפשר לשאול מן האחד על השני. 2) בעמדה הטרנסצנדנטלית, שמקורה בקאנט, אוחזים יצחק ברויאר והרב שג"ר. לגבי דידם של האחרונים, מאחר שהתחום הדתי האלוהי מייצג את הדברים כשלעצמם, אשר הם מעבר למציאות החומרית ולהכרה האנושית, אין הוא מסור למשפט התבונה שעניינה רק עולם התופעות.

 

עמדות הזהות או התחומים הנפרדים הן עמדות מועדפות על רוב המאמינים המודרניים הניצבים בפני הקושי שבין שני התחומים, עד שלפעמים ההוגים מערבבים אותן שלא במודע בכתביהם. לעומת זאת, האחיזה בעמדה הדיאלקטית, בעיקר זו שלפיה אין פתרון ואיחוי לסתירות ולמתח הדיאלקטי בעולם הזה, וכי מדובר על שתי אמיתות, היא פחות מקובלת ויותר קשה להבנה ולעיכול מקודמותיה. אך, לדעתי, היא העמדה היחידה שאינה אפולוגטית ואינה אשלייתית כשאר העמדות, לפיהן הרמוניזציה תמיד אפשרית.

 

אפנה עתה לסקירת ההוגים האוחזים בעמדות המתנגדות לאפשרות הסתירה לגוניהן ואייחד לכל אחד מהם פרק נפרד. אני מעדיף עד כמה שאפשר לתת להוגה עצמו לדבר. רק אקדים או אוסיף לדבריו כמה מילות הסבר בהתאם לצורך. הקורא בוודאי ישים לב, שאיני נוהג לשמור על ריחוק אקדמי ממושאי מחקרי כחוקרים אחרים ואני מתפלמס ומגיב מידי פעם לדברים. הדבר נובע גם מאופיי השונה ומדרכי להיות ישיר ביחס לפרשנויות של אחרים ולהביע דעתי אם הן מוטעות או מוצדקות. הוא נובע גם מכך שמדובר על הגות בת הזמן ועל נושאים שהם בלב הויכוח והדיון היום, והם בנפשו של כל מאמין מודרני. לפיכך, איני יכול שלא להתייחס אליהם. את דעתי הביקורתית לשלילה או לחיוב איני חוסך מאיש, בקול צלול ובגובה העיניים. אך אני מדגיש כאן מראש שזו כמובן דעתי האישית בלבד. הקורא מוזמן לקרוא גם את דברי בעין ביקורתית, ולגבש בעצמו את דעתו בנושא הנדון.

 

זו ההזדמנות להודות לאנשי הצוות של הוצאת כרמל בראשות ישראל כרמל על עבודתם המסורה במלאכת ההוצאה לאור של הטרילוגיה שלי. תודה למעין אל־און פדר הבלתי נלאית, לעמרם פטר העורך המצוין של ספר זה, למעמדת אלה כהן ולמעצבת העטיפה הכישרונית יעל בר־דיין. הצייר והאמן החשוב דיויד ברויאר־וייל מלונדון העניק לי שוב את אחד מציוריו הפילוסופיים הנפלאים לעטר בו את הספר, ועל כך יבוא על הברכה. תודה גם לבני משפחתי על סבלנותם ותמיכתם, ובעיקר לרעייתי היקרה גולי.

 

ירושלים, אדר א' תשע"ט