השפעה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השפעה
מכר
מאות
עותקים
השפעה
מכר
מאות
עותקים
4.7 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 267 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 27 דק'

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

תקציר

ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, ''השפעה'' ראה אור בעברית בהוצאת כתר לפני 30 שנה תחת השם "הטיית לב". מכל גיבורותיה הבלתי נשכחות של ג'יין אוסטן, גיבורת הרומן "השפעה", אן אליוט היא כנראה הגיבורה הבשלה, הנועזת, והמעניינת ביותר, ולא במקרה היא גיבורת הספר האחרון שהשלימה אוסטן לפני מותה. הספר נחשב למהפכני מבין כתביה במובן שתיאור שכבת האריסטוקרטיה מרחיק לכת וקיצוני במסקנותיו החברתיות.

סביב הספר נוצר עניין רב, היות ואחרי שאוסטן השלימה את כתיבתו היא נפטרה, בהיותה בת 41 בלבד. חוקרים טוענים שדמות הגיבורה הראשית נשאבה מדמותה של אחותה האהובה של אוסטן, אותה אחות שאחרי מותה השמידה לנצח את רוב כתביה.

הספר מספר את סיפורה של אן, השקולה, טובת הלב והשכל, שבהיותה בת תשע-עשרה דחתה את אהבת האמת של קפטן ונטוורת, על פי עצתה והשפעתה של ידידתה המבוגרת ליידי ראסל. עד מהרה עמדה על טעותה, והבינה עד כמה נבוב סולם הערכים החברתי שבשמו פעלה חברתה. כעבור שמונה שנים, היא יודעת לפעול לפי צו לבה ויושרה הפנימי.

פרק ראשון

פרק ראשון


סר וולטר אליוט מאחוזת קֶלִינץ' אשר בסוֹמֶרסֶטשַייר היה אדם שלהנאתו אהב לעיין אך ורק בספר הבָּרוֹנֵטים. זה הספר שהעסיק אותו בשעה בטֵלה וניחם אותו בשעה קשה; הוא שעורר בקרבו התפעלות ורחשי כבוד, כשחשב על קומץ האצילים שמוצאם משושלות עתיקות יומין; הוא שבין דפיו כל אי־נחת שעוררו בו ענייני הבית התחלפה בנקל בבוז וברחמים, כשעלעל ברשימה המתארכת כמעט לאין קץ של תוארי בָּרוֹנֵטיוּת שהוענקו במאה השנים האחרונות - והוא אשר בו, גם אם הכזיבו אותו כל שאר הדפים, יכול לקרוא את תולדותיו שלו בסקרנות שלא ידעה שובעה, בדף שבו נפתח תמיד הכרך האהוב:

אליוט מאחוזת קלינץ'.
וולטר אליוט, נולד 1 במארס 1760, נשא לאישה, 15 ביולי 1784, את אליזבת, בת לג'יימס סטיוונסון הנכבד, מסַאוּת פארק שבמחוז גלוֹסטֶר; אותה גבירה (מתה 1800) ילדה לו את אליזבת, נולדה 1 ביוני 1785; אן, נולדה 9 באוגוסט 1787; ילוד מת ממין זכר, 5 בנובמבר 1789; מרי, נולדה 20 בנובמבר 1791.

בנוסח זה בדיוק יצאה הפִּסקה תחת ידי המדפיס; אולם סר וולטר הגדיל לעשות ולתאריך הולדתה של מרי הוסיף, לידיעתו שלו ולידיעת בני משפחתו, את אלה המילים: "נישאה, 16 בדצמבר 1810, לצ'רלס, בן ויורש לצ'רלס מַסגרוֹב הנכבד, מאַפֶּרקרוֹס שבמחוז סוֹמֶרסֶט", ואף שיבץ בדיוק נמרץ את היום והחודש שבהם מתה עליו אשתו.
אחר כך סופרו תולדותיה ועלילותיה של השושלת העתיקה והמכובדת, בנוסח המקובל: סופר שם שתחילה ישבה המשפחה בצֶ'שַייר; ששמה נזכר בספר הברונות של דַגדֵייל - על בניה שכיהנו במשרת ראש המחוז, ששימשו צירים מטעם העיר בשלושה פרלמנטים בזה אחר זה, שהוכיחו נאמנות, וקיבלו תואר אצולה של ברונט, שהוענק בשנה הראשונה למלוך המלך צ'רלס השני, ועל כל מרי וכל אליזבת שנשאו אותן לנשים; כל זה מילא שני עמודים שלמים בתבנית תריסר והסתיים בסמל המשפחה ובסיסמתה, ועמם המשפט "מושב עיקרי, אחוזת קלינץ', במחוז סומרסט", וכאן שב והופיע כתב ידו של סר וולטר במילים החותמות:
"יורש משוער, ויליאם וולטר אליוט הנכבד, נין לסר וולטר השני."
ההתהדרות היתה שורש נשמתו ופסגת מאווייו של סר וולטר אליוט; הוא התהדר בגופו ובמעמדו. בנעוריו היה יפה תואר; ועכשיו שמלאו לו חמישים וארבע עדיין היה גבר טוב מראה. מעטות הנשים שהחשיבו את מראיהן יותר ממנו; אף לא היה בנמצא משרת של איזה אדון שזה עתה קיבל תואר אבירות שהתמוגג כמוהו ממעמדו בחברה. סבור היה כי ברכת היופי נופלת בחשיבותה רק מברכת הברונטיות; ואותו סר וולטר אליוט, שהתברך בשתיהן גם יחד, היה תמיד מושא מסירותו ורחשי הכבוד החמים ביותר שלו.
היתה אמנם הצדקה אחת לחיבה שרחש ליפי תוארו ולרום מעלתו; שהרי הם שזיכו אותו מן הסתם ברעיה מצוינת שעל פי שאר תכונותיו לא היה ראוי לה כלל. ליידי אליוט היתה אישה נפלאה, טובת שכל וטובת מזג. כוח השיפוט שלה וכל מעשיה, אם יסולח לה על התאהבות הנעורים שבשלה הפכה לליידי אליוט, לא הצריכו מאז סלחנות כלשהי. היא הסכינה עם מגרעותיו, או ריככה אותן, או הסתירה אותן, ורוממה באמת את כבודו במשך שבע־עשרה שנים; הגם שלא היתה כשלעצמה המאושרת באדם, הרי שבחובותיה, בידידיה ובילדיה מצאה די טעם לחייה, ובשלהם לא היתה אדישה כשנקראה להיפרד מאלה החיים. שלוש בנות, שתי הגדולות בנות שש־עשרה וארבע־עשרה - זאת היתה ירושה מטילת מורא שנגזר על האם להותיר אחריה; ובעצם חובה מטילת מורא להפקידה בידי אב יהיר ומטופש שיורה להן דרך. ואולם היתה לה ידידה אחת קרובה מאוד, אישה טובת שכל וראויה, שמפאת האהבה העזה שרחשה לה השתכנה בקרבת מקום, בכפר קלינץ', ואשר בעיקר על טוב לבה ועל עצותיה סמכה ליידי אליוט, שיסייעו וישמרו על העקרונות הטובים והחינוך שהעניקה עד כה לבנותיה בלב חרד.
אותה ידידה וסר וולטר לא נישאו, גם אם בחוג מכריהם היו ציפיות שונות בעניין זה. שלוש־עשרה שנים חלפו מאז מותה של ליידי אליוט, והם עדיין שכנים קרובים וידידים טובים; ושניהם כאחד עומדים באלמנותם.
על כך שליידי ראסל, שגילה ואישיותה ידועים והכנסתה יפה, לא חשבה להינשא בשנית - על כך אין צורך להתנצל לפני הבריות, שעל פי רוב הן נרגנות משום מה דווקא כשאישה נישאת בשנית, ולא כשאינה נישאת בשנית; אולם העובדה שסר וולטר דבק ביחידותו אומרת דורשני. אם כן, להווי ידוע שסר וולטר, בחזקת אב טוב (ולאחר שנחל אכזבה או שתיים השמורות עמו כשבא בהצעות לא מתקבלות על הדעת), התגאה בכך שנותר בלא אישה למען בנותיו היקרות. למען בת אחת, בכורתו, באמת היה מוכן לוותר על כל דבר, הגם שלא הרגיש צורך דוחק בוויתורים. בת שש־עשרה ירשה אליזבת את מקומה של אמה ואת זכויותיה מכל הבחינות האפשריות; ומאחר שהיתה נאה מאוד, ודומה מאוד לו עצמו, היתה השפעתה גדולה, והם ראו תמיד עין בעין. שתי בנותיו האחרות היו נחותות מאוד. מרי קנתה לה מעט חשיבות שלא בדרך הטבע, כשנהפכה לגברת צ'רלס מסגרוב; אבל אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה - היא היתה רק אן.
ליידי ראסל מצדה אהבה והוקירה מאוד את בת סנדקותה זאת, שהיתה חביבתה וידידתה. ליידי ראסל אהבה את כולן; אבל רק בדמותה של אן יכלה לראות את דמותה של האם.
רק כמה שנים חלפו מאז היתה אן אליוט נערה יפה, אבל היא הקדימה לדעוך. גם בשיא פריחתה לא התפעל ממנה אביה ביותר (שכן תווי פניה העדינים ועיניה הכהות הרכות היו כה שונים מאלה שלו), ועכשיו שקמלה וכחשה לא היה במראיה מה שיעורר בו הערכה. מלכתחילה לא השתעשע בתקוות רבות לראות את שמה באיזה עמוד אחר בספר האהוב עליו, ועכשיו שוב לא קיווה לכך כלל. לברית נישואים בין שווים תצלח רק אליזבת; שכן מרי התקשרה עם משפחה כפרית ותיקה, מכובדת ובעלת הון גדול - כלומר, היא רק נתנה כבוד, ולא קיבלה; אליזבת, ביום מן הימים, תבוא בברית נישואים הולמת.
יש ואישה בת עשרים ותשע נאה מכפי שהיתה עשר שנים לפני כן; ובדרך כלל, למי שלא סבלה ממחלות ודאגות, זהו גיל שבו החן כמעט שאיננו מתמעט. כזאת היתה אליזבת, עדיין אותה מיס אליוט יפה שהתחילה להתהוות לפני שלוש־עשרה שנה. אפשר אפוא לסלוח לסר וולטר ששכח את גילה, או לפחות לא לראות בו טיפש גמור, אלא רק טיפש למחצה, משום שחשב שהוא ואליזבת ממשיכים לפרוח בשעה שכל הסובבים אותם מתכערים; בנקל ראה כמה הזדקנו כל שאר בני משפחתו ומכריו. אן גרומה, מרי גסה, כל קלסתר פנים בסביבה נפגם; והקמטוטים שפשו בצדעיה של ליידי ראסל העכירו את רוחו זה כבר.
אליזבת לא הגיעה ממש עד לדרגתו של אביה בשביעות רצון עצמית. שלוש־עשרה שנים היתה גברת הבית בקלינץ' הול, שלטה בו בהשקט ובבטחה ולרגע לא הצטיירה כצעירה מכפי גילה. זה לה שלוש־עשרה שנים שהיא מקבלת את פני האורחים ועל פיה יישק דבר בבית פנימה, והיא צועדת בראש אל הכרכרה, ויוצאת ראשונה בעקבותיה של ליידי ראסל מכל חדר הסבה וחדר אוכל במחוז. שלושה־עשר חורפים בימי הכפור פתחה היא כל נשפייה ראויה לשמה שהתירה האוכלוסייה המקומית הדלילה לערוך; שלושה־עשר אביבים בהיראות הניצנים בארץ נסעה ללונדון עם אביה ושהתה שם שבועות אחדים, לרגל הבילוי השנתי בחוגי החברה הגבוהה. את כל אלה זכרה; ידוע ידעה שהיא בת עשרים ותשע והידיעה עוררה בה כמה חרטות וכמה חששות. היטב ידעה שעודנה יפה כתמיד; אבל לא נעלם ממנה כי השנים המסוכנות קרבות ובאות, ורב היה אושרה אילו ידעה בביטחון שתזכה בהצעה נאותה מבן אצילים בתוך שנה או שנתיים. או־אז תוכל לשוב ולעיין בספר הספרים באותה הנאה שהסב לה בראשית נעוריה; אך עתה לא אהבה אותו. תמיד הציג לה הספר את תאריך הולדתה ובהמשך לא הראה אלא את תאריך הנישואין של אחות צעירה ממנה, כפגע רע; ולא פעם כשהשאיר אותו אביה פתוח על השולחן לצדה, סגרה אותו היא בצידוד מבט והדפה אותו מעליה.
זאת ועוד, היא ידעה אכזבה, והספר הזה, ובפרט תולדות משפחתה שלה, היו לה מזכרת תמיד. היורש המשוער, אותו ויליאם וולטר אליוט הנכבד עצמו שבזכותו לרשת תמך אביה בנדיבות לב שכזאת, הוא שהנחיל לה אכזבה.
בהיותה צעירה מאוד לימים, משעה שנודע לה כי במקרה שלא יהיה לה אח יהיה הוא הברונט הבא, התעתדה להינשא לו; וזאת אף היתה תמיד כוונתו של אביה. הם לא הכירו אותו בילדותו, אך זמן קצר אחרי מותה של ליידי אליוט ביקש סר וולטר להכירו, ואף שניסיונותיו לא נענו בחום לא חדל מהם, ביודעו שהנעורים דרכם לסגת במבוכה; ובאחד מטיולי האביב שלהם ללונדון, כשאליזבת עמדה בראשית פריחתה, נכפתה על מר אליוט ההיכרות.
צעיר לימים היה אז, אך זה התחיל את לימודי המשפטים; אליזבת שמחה בו מאוד וכל התוכניות הקשורות בו זכו לאישור. הוא הוזמן לקלינץ' הול; הוא היה נושא לשיחה ולציפייה כל אותה שנה; אבל הוא לא בא. בפרוס האביב שוב ראו אותו בעיר, שוב שמחו בו, ועודדו אותו, הזמינו אותו וציפו לו, וגם הפעם לא בא; ואחר כך התבשרו על נישואיו. במקום לבצר את מעמדו בדרך שיועדה ליורש העצר לבית אליוט, קנה לו עצמאות והשתדך לאישה עשירה ממוצא נחות.
סר וולטר התרעם על כך. כראש המשפחה סבר שצריך היה לשאול בעצתו, ובייחוד אחרי שפרש את חסותו על הצעיר לעין כול: "כי הרי ודאי נראו יחדיו," כך אמר, "פעם אחת אצל טַטֶרסוֹל ופעמיים באולם המבואה של בית הנבחרים." הדברים נאמרו, אך כפי הנראה לא נפלו על אוזן קשבת. מר אליוט אף לא ביקש להתנצל, והוכיח חוסר עניין בשיג ושיח עם המשפחה, ממש כשם שסר וולטר נוכח שאין הוא ראוי לכך: כל הקשרים ביניהם ניתקו.
גם כחלוף שנים אחדות עוד עוררה השתלשלות העניינים המאוד לא נעימה עם מר אליוט כעס בלבה של אליזבת, שהאיש מצא חן בעיניה בפני עצמו, ועוד יותר מכך בזכות היותו יורשו של אביה, ושגאוותה המשפחתית העזה אמרה לה שרק הוא יהיה שידוך ראוי לבתו הבכורה של סר וולטר אליוט. לא היה עוד ברונט מאל"ף ועד תי"ו שלבה היה כה נכון לקבלו כשווה לה. אלא שהוא התנהג בצורה מבישה כל כך עד שאף שבימים אלה (בקיץ של שנת 1814) ענדה סרטים שחורים לאות אבל על אשתו, עדיין מיאנה לשוב ולהגות בו. על קלון נישואיו הראשונים אולי היה אפשר להתגבר, שכן לא היתה סיבה להניח שהקשר הונצח בצאצאים כלשהם, אלמלא הוסיף חטא על פשע; אלא שכפי שנודע להם עקב התערבותם הקבועה של חברים שוחרי טוב, הוא דיבר עליהם בחוסר כבוד גמור - דיבר בזלזול ובבוז על אנשים שהם בשר מבשרו, ועל הכבוד והיְקר שהוא עצמו עתיד לרשת ביום מן הימים. על כך לא היה אפשר לסלוח.
אלה היו רחשי לבה של אליזבת אליוט; אלה הדאגות שצריך להשכיחן, ההתרגזויות שיש לשככן, האחידות וההידור, השפע והריקנות של נופי חייה - אלה הרגשות ששיוו עניין לשהות ממושכת ומשעממת בחוג חברתי אחד בכפר, שמילאו את השעות השוממות שלא התמלאו, לא במעשי תועלת בחוץ, אף לא בכישרונות ובעיסוקים בבית פנימה.
אבל עכשיו נוספו על רגשותיה אלה עיסוק חדש ודאגה חדשה. אביה התחיל לסבול מחסרון כיס. היא ידעה שעכשיו כשהוא נוטל לידו את ספר הברונטים, הרי זה על מנת לסלק ממחשבותיו את חשבונותיהם הנכבדים של הסוחרים ואת רמזיו הלא רצויים של מר שֶפֶּרד, בא כוחו. הנחלה בקלינץ' היתה טובה, אך לא במידה שתוכל לממן את המתחייב ממעמדם של אדוניה, לדעתו של סר וולטר. כשהיתה ליידי אליוט בין החיים הונהגו סדר, מתינות וחיסכון, שבזכותם הצליח לא לחרוג מגבולות הכנסתו; אבל עם מותה הסתלק כל היגיון כזה, ומאותה שעה חרג מהכנסותיו דרך קבע. הוא לא היה מסוגל להוציא פחות; הוא עשה רק מה שנדרש סר וולטר אליוט לעשות מתוקף מעמדו; אבל על אף חפותו המוחלטת, לא זו בלבד שחובותיו תפחו לאין שיעור, אלא הוא גם הִרבה כל כך לשמוע על אודותיהם עד שלא היה טעם לנסות ולהסתירם עוד, ולו במעט, מבתו. באביב האחרון בעיר רמז לה על כך כמה פעמים; אפילו שאל אותה, "אנחנו יכולים לקצץ? עולה בדעתך איזה תחום שאפשר לקצץ בו?" - ואליזבת, לזכותה ייאמר, בהתלקחות הראשונה של דאגה נשית התחילה לחשוב ברצינות מה ניתן לעשות, ולבסוף הציעה חיסכון בשני סעיפים: להפסיק את התרומה לכמה ענייני צדקה מיותרים, ולהימנע מחידושו של חדר ההסבה; לאמצעים אלה הוסיפה אחר כך את הרעיון המוצלח שלא להביא מתנה לאחותה אן, כשם שנהגו לעשות מדי שנה. אך הצעדים הללו, כל כמה שהיו טובים כשלעצמם, לא הספיקו כדי לקדם את פני הרעה, שעל גודל פגיעתה נאלץ סר וולטר להתוודות לפניה זמן לא רב אחר כך. לאליזבת לא היו הצעות מרחיקות לכת יותר. סבורה היתה שהגורל הֵמַר לה, כמותה כאביה; ואף אחד משניהם לא מצא עצה כיצד להפחית בהוצאות בלי לפגוע בכבודם, או בלי לוותר על רווחתם במידה בלתי נסבלת.
רק חלק קטן מהנחלה עמד לרשותו של סר וולטר לעשות בו כטוב בעיניו; אבל גם לוּ ניתן היה לסחור בקרקעות כולן לא היה הדבר מועיל. הוא הסכים למשכן כל מה שיכול, אך לעולם לא יסכים למכור. לא; הוא לא ימיט חרפה כזאת על שמו. אחוזת קלינץ' תימסר בשלמותה, כפי שקיבל אותה הוא לידיו.
שני חבריהם ואנשי סודם, מר שפרד, שגר בעיר השוק הסמוכה, וליידי ראסל, נקראו לייעץ להם; האב והבת גם יחד ציפו כמדומה שאחד מן השניים ימצא איזו דרך חדשה לסלק את קשייהם ולהפחית את הוצאותיהם, בלי שיצטרכו להפסיק לספק את רצונם ואת וגאוותם.

ג'יין אוסטן

גֵ'יין אוֹסטֶן (באנגלית: Jane Austen;‏ 16 בדצמבר 1775 - 18 ביולי 1817) הייתה סופרת אנגליה, שהרומנים שכתבה התמקדו בדרכן אל הנישואים של עלמות צעירות מן האצולה הזעירה באנגליה. למרות הטווח המצומצם של הנושאים שבהם עסקה, הגיוון הדל ברקע המעמדי של גיבוריה ומיעוט האירועים הדרמטיים, כבשה אוסטן מקום של כבוד בקאנון הספרותי המערבי, בין השאר בזכות כשרונה בטוויית עלילה, אבחנותיה החדות והמעמיקות, וכתיבתה השנונה, המלוטשת ומלאת ההומור.

אוסטן חיה בתקופה של שינויים דרמטיים, בתחילתה של המהפכה התעשייתית ובימי מלחמות נפוליאון, כאשר שינויים חברתיים דרמטיים התחוללו באנגליה ומחוצה לה. כל אלו כמעט ולא מצאו ביטוי בספריה, המתמקדים כמעט באופן בלעדי בחייהם של בני מעמד 'הג'נטלמן הכפרי' - בעלי משרות ורנטות החיים בחסות האציל המקומי, ובעלי אדמות שאינם בני אצולה - ובמכלול הערכים המאפיינים בני מעמד זה, במיוחד אל מול בני האצולה.

ביצירתה של אוסטן משולבת ביקורת מלגלגת על הגישה הרומנטית שרווחה ברומנים שנכתבו בסוף המאה ה-18, עם עיסוק בקשיי חייהן הממשיים של נשים התלויות מבחינה כלכלית בגברים ונדרשות להינשא כדי להבטיח את מעמדן. ברבים מהרומנים של אוסטן מוקדש מקום רב למצבים קומיים, אך ברומנים המאוחרים יותר שלה הולכת וגוברת נימה פסימית וקודרת יותר. התיאור הדקדקני והמפורט של אורחות חיי מעמד האצולה הזעירה, כמו גם האפיון המדויק של אופן חשיבתם והמבנה החשיבתי והרגשי של גיבוריה מבשרים את עלייתו של הרומן החברתי-ריאליסטי, שהתפתח במאה ה-19. עיסוקה בסוגיות מוסריות, בדומה לסמואל ג'ונסון, שהשפיע רבות על כתיבתה, ממשיך נטייה קיימת בספרות האנגלית.

במהלך חייה לא זכתה אוסטן להכרה ולהערכה רבה, בין השאר משום שספריה פורסמו בעילום שם. במאה ה-19, אף שספריה המשיכו להימכר, הייתה ההערכה לאוסטן נחלתה של אליטה ספרותית מצומצמת יחסית. לאחר פרסום "הממואר על ג'יין אוסטן", שכתב אחיינה ב-1869, גבר העניין ביצירתה, ומתחילת המאה ה-20 החל להתפתח מחקר ספרותי ענף שעסק ביצירתה. באמצע המאה העשרים נחשבה אוסטן סופרת גדולה בעיני רבים מחוקרי הספרות, ובמחצית השנייה של המאה התרבו המחקרים שבחנו את הרומנים שלה מזווית אמנותית, אידאולוגית, היסטורית ופמיניסטית. לפופולריות של אוסטן תרם העניין הגובר בהיסטוריה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, והעיבודים הרבים שהופקו ליצירותיה בקולנוע ובטלוויזיה.

סקירות וביקורות

המעמד מחייב 'השפעה‭,'‬ ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, הוא הוכחה נוספת לכשרונה ולייחודה ככותבת, הן רעיונית והן סגנונית אם לצטט את מבקר הספרות האמריקאי אדמונד וילסון, "ייתכן שהמוניטין של שני יוצרים בלבד בספרות האנגלית לא הושפעו משינויי האופנה וממהפכות הטעם הספרותיים במאות השנים האחרונות, ואלו הם שייקספיר וג'יין אוסטן‭."‬ העובדה שכישרון כמו זה של אוסטן צמח בסביבה פרובינציאלית כל כך, הרחק מלונדון, ממשיך וילסון, ושהנושא העיקרי שלה הוא בעיותיהן במציאת שידוך של נערות פרובינציאליות, היא תופעה חריגה אפילו על רקע האנומליה של היסטוריית הספרות האנגלית.

שישה רומנים כתבה אוסטן

‭(1817-1775)‬ וכעת תורגם מחדש ‭ ,'Persuasion'‬ הרומן האחרון שלה, תחת השם 'השפעה' (בעבר כבר יצא בעברית בשם 'הטיית לב‭.('‬ גיבורת הרומן היא אן אליוט בת ה‭,27-‬ בתו של נצר מרושש למשפחת אצילים. אמה נפטרה בצעירותה ואביה השטחי, היהיר והסנוב, הגאה ביופיו ובייחוסו ולא מעריך את בתו הנבונה, בלם כשהייתה כבת 19 את נישואיה לקפטן פרדריק וונטוורת‭.'‬ פרדריק היה אז מחוסר רכוש ומחוסר ייחוס, כך שלא נראה כמו שידוך הולם, ואן נכנעה לרצון אביה. שמונה שנים מאוחר יותר חוזר פרדריק לסביבה, ומאחוריו כבר קריירה מוצלחת ורכוש לא מועט, אבל הסיכויים לאיחודם מחדש קלושים. פרדריק נפגע מסירובה של אן בעבר והיא מקבלת זאת ומפנה את הדרך להתאהבויות חדשות של פרדריק שלהן היא עדה.

ז'אנר הרומן צמח באנגליה של המאה ה‭ 18-‬ כז'אנר מובהק של המעמד הבינוני. הרומנים הראשונים של סמואל ריצ'רדסון ‭ ')‬קלאריסה‭('‬ ושל דניאל דפו ‭ ')‬רובינזון קרוזו‭('‬ הציגו את ערכיה של הבורגנות העולה על חשבון האצולה והפיאודליזם השוקעים. גם 'השפעה' של אוסטן מבטא את המגמה הזו: הסנוביות של הייחוס נתפסת כארכאית וסירובו של האב לשידוך נתפס כמקומם ומגוחך. עם זאת, בעיניים עכשוויות יש משהו בלתי תקין פוליטית גם בעמדתה של אוסטן עצמה, כי על אף שהיא כופרת בערכו של הייחוס, היא כן מייחסת חשיבות גדולה לרכוש וליופי חיצוני. לא שאי אפשר למצוא אצלה גם השקפה רומנטית יותר, שלפיה הרגש הוא החשוב ביותר בשיקולי השידוך, אבל הדברים אצל אוסטן בכל זאת מונחים על השולחן ואינם נאמרים בהתנצלות.

ויש עוד מרכיב לא תקין פוליטית אצל אוסטן, שבעיניי הוא גם חלק מסוד קסמה. בעידן שבו - בהשפעה אמריקאית מובהקת - אנחנו מוזהרים 'לא לשפוט' איש, הרי שאוסטן היא אחת הסופרות השיפוטיות ביותר בנמצא. ערכיה של אוסטן ברורים. היא מצדדת באיפוק ‭ ")‬כמו בכל תכונה אחרת של הנפש, גם בזאת דרושים גבול ומידה‭,"‬ אומרת אן, הגיבורה האהובה על הסופרת‭,(‬ היא מעריכה כנות ‭ ")‬הוא היה הגיוני, מאופק, מלוטש - אך גלוי לב לא היה‭,"‬ אומרת אן על אחד הגיבורים‭,(‬ מתנגדת לסנוביות ודוגלת בעליונות החיים הפנימיים העשירים על יתרונות המעמד או המראה (אן: "בעיניי חברה טובה היא חברת אנשים חכמים ומשכילים שיש בפיהם מה לומר‭.("‬ כל דמות החורגת מעקרונות אלה זוכה לסאטירה צולפנית מצד הסופרת.

מרבים לדבר על אוסטן בהקשר הפמיניסטי, ואכן אפשר למצוא גם ברומן הזה כמה הרהורים

מודרניים בתכלית לגבי יחסי גברים ונשים. למשל טענתה של אן שלא ניתן ללמוד על האופי הנשי האמיתי מהספרות, כיוון שגברים כתבו אותה: "לגברים היה יתרון גמור עלינו והם שסיפרו את סיפורם. הם זכו להשכלה הרבה יותר; העט היה בידיהם. אינני מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים‭."‬ עוד בהקשר הנשי-פמיניסטי, מעניין לציין כי אף שהמלחמות הנפוליאוניות הן הרקע ההיסטורי המובהק של הרומן, וחלק מגיבוריו אף נטלו בהן חלק - המלחמות האלה כמעט אינן מוזכרות בספר ונתפסות כטפלות לדרמה האמיתית של החיים לפי תפיסת אוסטן, שהיא החיים הפרטיים.

אבל יצירתה של אוסטן הפכה קלאסית לא רק, וגם לא בעיקר, בשל הנושאים שלה, אלא בזכות אופן הטיפול בהם: הקצב המדוד בקפידה של הולכת הסיפור, האיזון העדין בין חלקיו, ליטושם של המשפטים, או השימוש המפורסם שלה באירוניה. ולמרות שעל אמנות הסיפור של אוסטן כבר נכתב רבות, אני רוצה להציע אלמנט נוסף בהסברת קסמה של הפרוזה הזו - האלמנט הבלשי.

במובן מסוים, הרומנים של אוסטן בנויים במתכונת בלשית, אלא שאת תפקיד הרוצח ממלא הבעל. כלומר, אם ברומן בלשי אנחנו תוהים 'מיהו הרוצח‭'?‬ כאן אנחנו תוהים: 'מי יתגלה בסוף כבעלה של אן‭'?‬ וכמו במיטב הרומנים הבלשיים, אוסטן שותלת הטעיות ומרמזת על כמה אפשרויות שונות לזהותו של המיועד, כך שהמתח גובר. כמו ברומנים בלשיים, גברים המציגים חזות הגונה נחשפים אט-אט כנבלים, גברים רגישים נחשפים בהמשך כאימפולסיביים ולא יציבים, התרקמות אהבה נחשפת כהשתעשעות גרידא והקוראים תועים במסתורין עד שנמצא בדפים האחרונים פתרון התעלומה.

עוד 3 ספרים של ג'יין אוסטן:
תבונה ורגישות ‭ 1811 <‬
גאווה ודעה קדומה ‭ 1813 <‬
מנספילד פארק ‭ 1814 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 08/06/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

המעמד מחייב 'השפעה‭,'‬ ספרה האחרון של ג'יין אוסטן, הוא הוכחה נוספת לכשרונה ולייחודה ככותבת, הן רעיונית והן סגנונית אם לצטט את מבקר הספרות האמריקאי אדמונד וילסון, "ייתכן שהמוניטין של שני יוצרים בלבד בספרות האנגלית לא הושפעו משינויי האופנה וממהפכות הטעם הספרותיים במאות השנים האחרונות, ואלו הם שייקספיר וג'יין אוסטן‭."‬ העובדה שכישרון כמו זה של אוסטן צמח בסביבה פרובינציאלית כל כך, הרחק מלונדון, ממשיך וילסון, ושהנושא העיקרי שלה הוא בעיותיהן במציאת שידוך של נערות פרובינציאליות, היא תופעה חריגה אפילו על רקע האנומליה של היסטוריית הספרות האנגלית.

שישה רומנים כתבה אוסטן

‭(1817-1775)‬ וכעת תורגם מחדש ‭ ,'Persuasion'‬ הרומן האחרון שלה, תחת השם 'השפעה' (בעבר כבר יצא בעברית בשם 'הטיית לב‭.('‬ גיבורת הרומן היא אן אליוט בת ה‭,27-‬ בתו של נצר מרושש למשפחת אצילים. אמה נפטרה בצעירותה ואביה השטחי, היהיר והסנוב, הגאה ביופיו ובייחוסו ולא מעריך את בתו הנבונה, בלם כשהייתה כבת 19 את נישואיה לקפטן פרדריק וונטוורת‭.'‬ פרדריק היה אז מחוסר רכוש ומחוסר ייחוס, כך שלא נראה כמו שידוך הולם, ואן נכנעה לרצון אביה. שמונה שנים מאוחר יותר חוזר פרדריק לסביבה, ומאחוריו כבר קריירה מוצלחת ורכוש לא מועט, אבל הסיכויים לאיחודם מחדש קלושים. פרדריק נפגע מסירובה של אן בעבר והיא מקבלת זאת ומפנה את הדרך להתאהבויות חדשות של פרדריק שלהן היא עדה.

ז'אנר הרומן צמח באנגליה של המאה ה‭ 18-‬ כז'אנר מובהק של המעמד הבינוני. הרומנים הראשונים של סמואל ריצ'רדסון ‭ ')‬קלאריסה‭('‬ ושל דניאל דפו ‭ ')‬רובינזון קרוזו‭('‬ הציגו את ערכיה של הבורגנות העולה על חשבון האצולה והפיאודליזם השוקעים. גם 'השפעה' של אוסטן מבטא את המגמה הזו: הסנוביות של הייחוס נתפסת כארכאית וסירובו של האב לשידוך נתפס כמקומם ומגוחך. עם זאת, בעיניים עכשוויות יש משהו בלתי תקין פוליטית גם בעמדתה של אוסטן עצמה, כי על אף שהיא כופרת בערכו של הייחוס, היא כן מייחסת חשיבות גדולה לרכוש וליופי חיצוני. לא שאי אפשר למצוא אצלה גם השקפה רומנטית יותר, שלפיה הרגש הוא החשוב ביותר בשיקולי השידוך, אבל הדברים אצל אוסטן בכל זאת מונחים על השולחן ואינם נאמרים בהתנצלות.

ויש עוד מרכיב לא תקין פוליטית אצל אוסטן, שבעיניי הוא גם חלק מסוד קסמה. בעידן שבו - בהשפעה אמריקאית מובהקת - אנחנו מוזהרים 'לא לשפוט' איש, הרי שאוסטן היא אחת הסופרות השיפוטיות ביותר בנמצא. ערכיה של אוסטן ברורים. היא מצדדת באיפוק ‭ ")‬כמו בכל תכונה אחרת של הנפש, גם בזאת דרושים גבול ומידה‭,"‬ אומרת אן, הגיבורה האהובה על הסופרת‭,(‬ היא מעריכה כנות ‭ ")‬הוא היה הגיוני, מאופק, מלוטש - אך גלוי לב לא היה‭,"‬ אומרת אן על אחד הגיבורים‭,(‬ מתנגדת לסנוביות ודוגלת בעליונות החיים הפנימיים העשירים על יתרונות המעמד או המראה (אן: "בעיניי חברה טובה היא חברת אנשים חכמים ומשכילים שיש בפיהם מה לומר‭.("‬ כל דמות החורגת מעקרונות אלה זוכה לסאטירה צולפנית מצד הסופרת.

מרבים לדבר על אוסטן בהקשר הפמיניסטי, ואכן אפשר למצוא גם ברומן הזה כמה הרהורים

מודרניים בתכלית לגבי יחסי גברים ונשים. למשל טענתה של אן שלא ניתן ללמוד על האופי הנשי האמיתי מהספרות, כיוון שגברים כתבו אותה: "לגברים היה יתרון גמור עלינו והם שסיפרו את סיפורם. הם זכו להשכלה הרבה יותר; העט היה בידיהם. אינני מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים‭."‬ עוד בהקשר הנשי-פמיניסטי, מעניין לציין כי אף שהמלחמות הנפוליאוניות הן הרקע ההיסטורי המובהק של הרומן, וחלק מגיבוריו אף נטלו בהן חלק - המלחמות האלה כמעט אינן מוזכרות בספר ונתפסות כטפלות לדרמה האמיתית של החיים לפי תפיסת אוסטן, שהיא החיים הפרטיים.

אבל יצירתה של אוסטן הפכה קלאסית לא רק, וגם לא בעיקר, בשל הנושאים שלה, אלא בזכות אופן הטיפול בהם: הקצב המדוד בקפידה של הולכת הסיפור, האיזון העדין בין חלקיו, ליטושם של המשפטים, או השימוש המפורסם שלה באירוניה. ולמרות שעל אמנות הסיפור של אוסטן כבר נכתב רבות, אני רוצה להציע אלמנט נוסף בהסברת קסמה של הפרוזה הזו - האלמנט הבלשי.

במובן מסוים, הרומנים של אוסטן בנויים במתכונת בלשית, אלא שאת תפקיד הרוצח ממלא הבעל. כלומר, אם ברומן בלשי אנחנו תוהים 'מיהו הרוצח‭'?‬ כאן אנחנו תוהים: 'מי יתגלה בסוף כבעלה של אן‭'?‬ וכמו במיטב הרומנים הבלשיים, אוסטן שותלת הטעיות ומרמזת על כמה אפשרויות שונות לזהותו של המיועד, כך שהמתח גובר. כמו ברומנים בלשיים, גברים המציגים חזות הגונה נחשפים אט-אט כנבלים, גברים רגישים נחשפים בהמשך כאימפולסיביים ולא יציבים, התרקמות אהבה נחשפת כהשתעשעות גרידא והקוראים תועים במסתורין עד שנמצא בדפים האחרונים פתרון התעלומה.

עוד 3 ספרים של ג'יין אוסטן:
תבונה ורגישות ‭ 1811 <‬
גאווה ודעה קדומה ‭ 1813 <‬
מנספילד פארק ‭ 1814 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 08/06/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
השפעה ג'יין אוסטן

פרק ראשון


סר וולטר אליוט מאחוזת קֶלִינץ' אשר בסוֹמֶרסֶטשַייר היה אדם שלהנאתו אהב לעיין אך ורק בספר הבָּרוֹנֵטים. זה הספר שהעסיק אותו בשעה בטֵלה וניחם אותו בשעה קשה; הוא שעורר בקרבו התפעלות ורחשי כבוד, כשחשב על קומץ האצילים שמוצאם משושלות עתיקות יומין; הוא שבין דפיו כל אי־נחת שעוררו בו ענייני הבית התחלפה בנקל בבוז וברחמים, כשעלעל ברשימה המתארכת כמעט לאין קץ של תוארי בָּרוֹנֵטיוּת שהוענקו במאה השנים האחרונות - והוא אשר בו, גם אם הכזיבו אותו כל שאר הדפים, יכול לקרוא את תולדותיו שלו בסקרנות שלא ידעה שובעה, בדף שבו נפתח תמיד הכרך האהוב:

אליוט מאחוזת קלינץ'.
וולטר אליוט, נולד 1 במארס 1760, נשא לאישה, 15 ביולי 1784, את אליזבת, בת לג'יימס סטיוונסון הנכבד, מסַאוּת פארק שבמחוז גלוֹסטֶר; אותה גבירה (מתה 1800) ילדה לו את אליזבת, נולדה 1 ביוני 1785; אן, נולדה 9 באוגוסט 1787; ילוד מת ממין זכר, 5 בנובמבר 1789; מרי, נולדה 20 בנובמבר 1791.

בנוסח זה בדיוק יצאה הפִּסקה תחת ידי המדפיס; אולם סר וולטר הגדיל לעשות ולתאריך הולדתה של מרי הוסיף, לידיעתו שלו ולידיעת בני משפחתו, את אלה המילים: "נישאה, 16 בדצמבר 1810, לצ'רלס, בן ויורש לצ'רלס מַסגרוֹב הנכבד, מאַפֶּרקרוֹס שבמחוז סוֹמֶרסֶט", ואף שיבץ בדיוק נמרץ את היום והחודש שבהם מתה עליו אשתו.
אחר כך סופרו תולדותיה ועלילותיה של השושלת העתיקה והמכובדת, בנוסח המקובל: סופר שם שתחילה ישבה המשפחה בצֶ'שַייר; ששמה נזכר בספר הברונות של דַגדֵייל - על בניה שכיהנו במשרת ראש המחוז, ששימשו צירים מטעם העיר בשלושה פרלמנטים בזה אחר זה, שהוכיחו נאמנות, וקיבלו תואר אצולה של ברונט, שהוענק בשנה הראשונה למלוך המלך צ'רלס השני, ועל כל מרי וכל אליזבת שנשאו אותן לנשים; כל זה מילא שני עמודים שלמים בתבנית תריסר והסתיים בסמל המשפחה ובסיסמתה, ועמם המשפט "מושב עיקרי, אחוזת קלינץ', במחוז סומרסט", וכאן שב והופיע כתב ידו של סר וולטר במילים החותמות:
"יורש משוער, ויליאם וולטר אליוט הנכבד, נין לסר וולטר השני."
ההתהדרות היתה שורש נשמתו ופסגת מאווייו של סר וולטר אליוט; הוא התהדר בגופו ובמעמדו. בנעוריו היה יפה תואר; ועכשיו שמלאו לו חמישים וארבע עדיין היה גבר טוב מראה. מעטות הנשים שהחשיבו את מראיהן יותר ממנו; אף לא היה בנמצא משרת של איזה אדון שזה עתה קיבל תואר אבירות שהתמוגג כמוהו ממעמדו בחברה. סבור היה כי ברכת היופי נופלת בחשיבותה רק מברכת הברונטיות; ואותו סר וולטר אליוט, שהתברך בשתיהן גם יחד, היה תמיד מושא מסירותו ורחשי הכבוד החמים ביותר שלו.
היתה אמנם הצדקה אחת לחיבה שרחש ליפי תוארו ולרום מעלתו; שהרי הם שזיכו אותו מן הסתם ברעיה מצוינת שעל פי שאר תכונותיו לא היה ראוי לה כלל. ליידי אליוט היתה אישה נפלאה, טובת שכל וטובת מזג. כוח השיפוט שלה וכל מעשיה, אם יסולח לה על התאהבות הנעורים שבשלה הפכה לליידי אליוט, לא הצריכו מאז סלחנות כלשהי. היא הסכינה עם מגרעותיו, או ריככה אותן, או הסתירה אותן, ורוממה באמת את כבודו במשך שבע־עשרה שנים; הגם שלא היתה כשלעצמה המאושרת באדם, הרי שבחובותיה, בידידיה ובילדיה מצאה די טעם לחייה, ובשלהם לא היתה אדישה כשנקראה להיפרד מאלה החיים. שלוש בנות, שתי הגדולות בנות שש־עשרה וארבע־עשרה - זאת היתה ירושה מטילת מורא שנגזר על האם להותיר אחריה; ובעצם חובה מטילת מורא להפקידה בידי אב יהיר ומטופש שיורה להן דרך. ואולם היתה לה ידידה אחת קרובה מאוד, אישה טובת שכל וראויה, שמפאת האהבה העזה שרחשה לה השתכנה בקרבת מקום, בכפר קלינץ', ואשר בעיקר על טוב לבה ועל עצותיה סמכה ליידי אליוט, שיסייעו וישמרו על העקרונות הטובים והחינוך שהעניקה עד כה לבנותיה בלב חרד.
אותה ידידה וסר וולטר לא נישאו, גם אם בחוג מכריהם היו ציפיות שונות בעניין זה. שלוש־עשרה שנים חלפו מאז מותה של ליידי אליוט, והם עדיין שכנים קרובים וידידים טובים; ושניהם כאחד עומדים באלמנותם.
על כך שליידי ראסל, שגילה ואישיותה ידועים והכנסתה יפה, לא חשבה להינשא בשנית - על כך אין צורך להתנצל לפני הבריות, שעל פי רוב הן נרגנות משום מה דווקא כשאישה נישאת בשנית, ולא כשאינה נישאת בשנית; אולם העובדה שסר וולטר דבק ביחידותו אומרת דורשני. אם כן, להווי ידוע שסר וולטר, בחזקת אב טוב (ולאחר שנחל אכזבה או שתיים השמורות עמו כשבא בהצעות לא מתקבלות על הדעת), התגאה בכך שנותר בלא אישה למען בנותיו היקרות. למען בת אחת, בכורתו, באמת היה מוכן לוותר על כל דבר, הגם שלא הרגיש צורך דוחק בוויתורים. בת שש־עשרה ירשה אליזבת את מקומה של אמה ואת זכויותיה מכל הבחינות האפשריות; ומאחר שהיתה נאה מאוד, ודומה מאוד לו עצמו, היתה השפעתה גדולה, והם ראו תמיד עין בעין. שתי בנותיו האחרות היו נחותות מאוד. מרי קנתה לה מעט חשיבות שלא בדרך הטבע, כשנהפכה לגברת צ'רלס מסגרוב; אבל אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה - היא היתה רק אן.
ליידי ראסל מצדה אהבה והוקירה מאוד את בת סנדקותה זאת, שהיתה חביבתה וידידתה. ליידי ראסל אהבה את כולן; אבל רק בדמותה של אן יכלה לראות את דמותה של האם.
רק כמה שנים חלפו מאז היתה אן אליוט נערה יפה, אבל היא הקדימה לדעוך. גם בשיא פריחתה לא התפעל ממנה אביה ביותר (שכן תווי פניה העדינים ועיניה הכהות הרכות היו כה שונים מאלה שלו), ועכשיו שקמלה וכחשה לא היה במראיה מה שיעורר בו הערכה. מלכתחילה לא השתעשע בתקוות רבות לראות את שמה באיזה עמוד אחר בספר האהוב עליו, ועכשיו שוב לא קיווה לכך כלל. לברית נישואים בין שווים תצלח רק אליזבת; שכן מרי התקשרה עם משפחה כפרית ותיקה, מכובדת ובעלת הון גדול - כלומר, היא רק נתנה כבוד, ולא קיבלה; אליזבת, ביום מן הימים, תבוא בברית נישואים הולמת.
יש ואישה בת עשרים ותשע נאה מכפי שהיתה עשר שנים לפני כן; ובדרך כלל, למי שלא סבלה ממחלות ודאגות, זהו גיל שבו החן כמעט שאיננו מתמעט. כזאת היתה אליזבת, עדיין אותה מיס אליוט יפה שהתחילה להתהוות לפני שלוש־עשרה שנה. אפשר אפוא לסלוח לסר וולטר ששכח את גילה, או לפחות לא לראות בו טיפש גמור, אלא רק טיפש למחצה, משום שחשב שהוא ואליזבת ממשיכים לפרוח בשעה שכל הסובבים אותם מתכערים; בנקל ראה כמה הזדקנו כל שאר בני משפחתו ומכריו. אן גרומה, מרי גסה, כל קלסתר פנים בסביבה נפגם; והקמטוטים שפשו בצדעיה של ליידי ראסל העכירו את רוחו זה כבר.
אליזבת לא הגיעה ממש עד לדרגתו של אביה בשביעות רצון עצמית. שלוש־עשרה שנים היתה גברת הבית בקלינץ' הול, שלטה בו בהשקט ובבטחה ולרגע לא הצטיירה כצעירה מכפי גילה. זה לה שלוש־עשרה שנים שהיא מקבלת את פני האורחים ועל פיה יישק דבר בבית פנימה, והיא צועדת בראש אל הכרכרה, ויוצאת ראשונה בעקבותיה של ליידי ראסל מכל חדר הסבה וחדר אוכל במחוז. שלושה־עשר חורפים בימי הכפור פתחה היא כל נשפייה ראויה לשמה שהתירה האוכלוסייה המקומית הדלילה לערוך; שלושה־עשר אביבים בהיראות הניצנים בארץ נסעה ללונדון עם אביה ושהתה שם שבועות אחדים, לרגל הבילוי השנתי בחוגי החברה הגבוהה. את כל אלה זכרה; ידוע ידעה שהיא בת עשרים ותשע והידיעה עוררה בה כמה חרטות וכמה חששות. היטב ידעה שעודנה יפה כתמיד; אבל לא נעלם ממנה כי השנים המסוכנות קרבות ובאות, ורב היה אושרה אילו ידעה בביטחון שתזכה בהצעה נאותה מבן אצילים בתוך שנה או שנתיים. או־אז תוכל לשוב ולעיין בספר הספרים באותה הנאה שהסב לה בראשית נעוריה; אך עתה לא אהבה אותו. תמיד הציג לה הספר את תאריך הולדתה ובהמשך לא הראה אלא את תאריך הנישואין של אחות צעירה ממנה, כפגע רע; ולא פעם כשהשאיר אותו אביה פתוח על השולחן לצדה, סגרה אותו היא בצידוד מבט והדפה אותו מעליה.
זאת ועוד, היא ידעה אכזבה, והספר הזה, ובפרט תולדות משפחתה שלה, היו לה מזכרת תמיד. היורש המשוער, אותו ויליאם וולטר אליוט הנכבד עצמו שבזכותו לרשת תמך אביה בנדיבות לב שכזאת, הוא שהנחיל לה אכזבה.
בהיותה צעירה מאוד לימים, משעה שנודע לה כי במקרה שלא יהיה לה אח יהיה הוא הברונט הבא, התעתדה להינשא לו; וזאת אף היתה תמיד כוונתו של אביה. הם לא הכירו אותו בילדותו, אך זמן קצר אחרי מותה של ליידי אליוט ביקש סר וולטר להכירו, ואף שניסיונותיו לא נענו בחום לא חדל מהם, ביודעו שהנעורים דרכם לסגת במבוכה; ובאחד מטיולי האביב שלהם ללונדון, כשאליזבת עמדה בראשית פריחתה, נכפתה על מר אליוט ההיכרות.
צעיר לימים היה אז, אך זה התחיל את לימודי המשפטים; אליזבת שמחה בו מאוד וכל התוכניות הקשורות בו זכו לאישור. הוא הוזמן לקלינץ' הול; הוא היה נושא לשיחה ולציפייה כל אותה שנה; אבל הוא לא בא. בפרוס האביב שוב ראו אותו בעיר, שוב שמחו בו, ועודדו אותו, הזמינו אותו וציפו לו, וגם הפעם לא בא; ואחר כך התבשרו על נישואיו. במקום לבצר את מעמדו בדרך שיועדה ליורש העצר לבית אליוט, קנה לו עצמאות והשתדך לאישה עשירה ממוצא נחות.
סר וולטר התרעם על כך. כראש המשפחה סבר שצריך היה לשאול בעצתו, ובייחוד אחרי שפרש את חסותו על הצעיר לעין כול: "כי הרי ודאי נראו יחדיו," כך אמר, "פעם אחת אצל טַטֶרסוֹל ופעמיים באולם המבואה של בית הנבחרים." הדברים נאמרו, אך כפי הנראה לא נפלו על אוזן קשבת. מר אליוט אף לא ביקש להתנצל, והוכיח חוסר עניין בשיג ושיח עם המשפחה, ממש כשם שסר וולטר נוכח שאין הוא ראוי לכך: כל הקשרים ביניהם ניתקו.
גם כחלוף שנים אחדות עוד עוררה השתלשלות העניינים המאוד לא נעימה עם מר אליוט כעס בלבה של אליזבת, שהאיש מצא חן בעיניה בפני עצמו, ועוד יותר מכך בזכות היותו יורשו של אביה, ושגאוותה המשפחתית העזה אמרה לה שרק הוא יהיה שידוך ראוי לבתו הבכורה של סר וולטר אליוט. לא היה עוד ברונט מאל"ף ועד תי"ו שלבה היה כה נכון לקבלו כשווה לה. אלא שהוא התנהג בצורה מבישה כל כך עד שאף שבימים אלה (בקיץ של שנת 1814) ענדה סרטים שחורים לאות אבל על אשתו, עדיין מיאנה לשוב ולהגות בו. על קלון נישואיו הראשונים אולי היה אפשר להתגבר, שכן לא היתה סיבה להניח שהקשר הונצח בצאצאים כלשהם, אלמלא הוסיף חטא על פשע; אלא שכפי שנודע להם עקב התערבותם הקבועה של חברים שוחרי טוב, הוא דיבר עליהם בחוסר כבוד גמור - דיבר בזלזול ובבוז על אנשים שהם בשר מבשרו, ועל הכבוד והיְקר שהוא עצמו עתיד לרשת ביום מן הימים. על כך לא היה אפשר לסלוח.
אלה היו רחשי לבה של אליזבת אליוט; אלה הדאגות שצריך להשכיחן, ההתרגזויות שיש לשככן, האחידות וההידור, השפע והריקנות של נופי חייה - אלה הרגשות ששיוו עניין לשהות ממושכת ומשעממת בחוג חברתי אחד בכפר, שמילאו את השעות השוממות שלא התמלאו, לא במעשי תועלת בחוץ, אף לא בכישרונות ובעיסוקים בבית פנימה.
אבל עכשיו נוספו על רגשותיה אלה עיסוק חדש ודאגה חדשה. אביה התחיל לסבול מחסרון כיס. היא ידעה שעכשיו כשהוא נוטל לידו את ספר הברונטים, הרי זה על מנת לסלק ממחשבותיו את חשבונותיהם הנכבדים של הסוחרים ואת רמזיו הלא רצויים של מר שֶפֶּרד, בא כוחו. הנחלה בקלינץ' היתה טובה, אך לא במידה שתוכל לממן את המתחייב ממעמדם של אדוניה, לדעתו של סר וולטר. כשהיתה ליידי אליוט בין החיים הונהגו סדר, מתינות וחיסכון, שבזכותם הצליח לא לחרוג מגבולות הכנסתו; אבל עם מותה הסתלק כל היגיון כזה, ומאותה שעה חרג מהכנסותיו דרך קבע. הוא לא היה מסוגל להוציא פחות; הוא עשה רק מה שנדרש סר וולטר אליוט לעשות מתוקף מעמדו; אבל על אף חפותו המוחלטת, לא זו בלבד שחובותיו תפחו לאין שיעור, אלא הוא גם הִרבה כל כך לשמוע על אודותיהם עד שלא היה טעם לנסות ולהסתירם עוד, ולו במעט, מבתו. באביב האחרון בעיר רמז לה על כך כמה פעמים; אפילו שאל אותה, "אנחנו יכולים לקצץ? עולה בדעתך איזה תחום שאפשר לקצץ בו?" - ואליזבת, לזכותה ייאמר, בהתלקחות הראשונה של דאגה נשית התחילה לחשוב ברצינות מה ניתן לעשות, ולבסוף הציעה חיסכון בשני סעיפים: להפסיק את התרומה לכמה ענייני צדקה מיותרים, ולהימנע מחידושו של חדר ההסבה; לאמצעים אלה הוסיפה אחר כך את הרעיון המוצלח שלא להביא מתנה לאחותה אן, כשם שנהגו לעשות מדי שנה. אך הצעדים הללו, כל כמה שהיו טובים כשלעצמם, לא הספיקו כדי לקדם את פני הרעה, שעל גודל פגיעתה נאלץ סר וולטר להתוודות לפניה זמן לא רב אחר כך. לאליזבת לא היו הצעות מרחיקות לכת יותר. סבורה היתה שהגורל הֵמַר לה, כמותה כאביה; ואף אחד משניהם לא מצא עצה כיצד להפחית בהוצאות בלי לפגוע בכבודם, או בלי לוותר על רווחתם במידה בלתי נסבלת.
רק חלק קטן מהנחלה עמד לרשותו של סר וולטר לעשות בו כטוב בעיניו; אבל גם לוּ ניתן היה לסחור בקרקעות כולן לא היה הדבר מועיל. הוא הסכים למשכן כל מה שיכול, אך לעולם לא יסכים למכור. לא; הוא לא ימיט חרפה כזאת על שמו. אחוזת קלינץ' תימסר בשלמותה, כפי שקיבל אותה הוא לידיו.
שני חבריהם ואנשי סודם, מר שפרד, שגר בעיר השוק הסמוכה, וליידי ראסל, נקראו לייעץ להם; האב והבת גם יחד ציפו כמדומה שאחד מן השניים ימצא איזו דרך חדשה לסלק את קשייהם ולהפחית את הוצאותיהם, בלי שיצטרכו להפסיק לספק את רצונם ואת וגאוותם.