באושר ובאושר

1
שאלת האושר

בתוך הקושי טמונה ההזדמנות.
אלברט איינשטיין

כשהייתי בן שש־עשרה זכיתי באליפות הסקווש של ישראל. האירוע הזה מיקד וחידד את נושא האושר בחיי.
במשך שנים האמנתי שהזכייה בתואר תסב לי אושר ותפיג את תחושת הריקנות שליוותה אותי חלק ניכר מהזמן. במהלך חמש השנים שהתאמנתי לקראת האירוע הרגשתי שחסר בחיי משהו חשוב - משהו שכל הקילומטרים שרצתי, כל המשקולות שהרמתי, כל נאומי המוטיבציה העצמית שהשמעתי לעצמי שוב ושוב במוחי, לא סיפקו לי. אבל האמנתי שזו רק שאלה של זמן עד אשר ימצא ״המשהו החסר״ את דרכו אל חיי. בעיקרו של דבר נראה לי ברור שהמאמצים הנפשיים והגופניים נחוצים לזכייה באליפות. הזכייה באליפות היתה נחוצה לי כדי שתהיה לי תחושה של הגשמה עצמית. ההגשמה העצמית נחוצה לאושר. לפי ההיגיון הזה פעלתי.
ולמען האמת, כשזכיתי באליפות ישראל, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה, והייתי מאושר מעל ומעבר לכל דמיון. אחרי התחרות האחרונה יצאתי עם משפחתי ועם ידידים לחגוג בצוותא. הייתי בטוח שהאמונה שליוותה אותי במרוצת חמש שנות הכנה - שהזכייה בתואר תביא לי את האושר - היתה מוצדקת; שהמאמצים הקשים, הקושי הגופני והרגשי, השתלמו.
אחרי ליל חגיגת הניצחון הלכתי לחדרי. ישבתי על המיטה ורציתי להתענג עוד פעם אחת לפני שאני הולך לישון, על תחושת האושר העילאי. פתאום, בלי כל התראה, פגה השמחה שהסבה לי התגשמות פסגת מאוויי, ותחושת הריקנות שבה. הייתי מבולבל ונפחד. דמעות השמחה שהזלתי רק לפני כמה שעות התחלפו בדמעות של מצוקה ואוזלת יד. מפני שאם אני לא מאושר עכשיו, כשהכול לכאורה נפלא, איזה סיכוי יש לי להישאר מאושר לאורך זמן?
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מרגיש את הירידה הזמנית אחרי השיא המדהים. אך גם בחלוף הימים והחודשים לא הרגשתי שאני מאושר יותר. למעשה נעשיתי נואש יותר, כי התחלתי להבין שהחלפת המטרה במטרה אחרת - זכייה באליפות העולם, נניח - היא כשלעצמה לא תביא לי אושר. לא ידעתי אילו צעדים הגיוניים עלי לנקוט מכאן ואילך.

פסק זמן - חִשבו על כמה התנסויות אישיות שבהן השָׂגַת היעד שהצבתם לעצמכם לא הביאה את הגמול הרגשי שציפיתם לו.

התחוור לי שעלי לחשוב על אושר מכיוונים אחרים, שעלי להעמיק או לשנות את תפישת מהות האושר. שאלה מסוימת אחת לא נתנה לי מנוח: איך למצוא אושר שיתמיד לאורך זמן? חיפשתי את התשובה בדבקות - התבוננתי באנשים שנראו מאושרים ושאלתי מה עושה אותם מאושרים; קראתי כל מה שמצאתי על נושא האושר, מאריסטו עד קונפוציוס, מפילוסופיה עתיקה עד פסיכולוגיה מודרנית, ממחקרים אקדמיים עד ספרי עזרה עצמית.
כדי להמשיך את החקירה והדרישה שלי בשאלת האושר באופן פורמלי יותר החלטתי ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה. פגשתי מחברים, הוגים, אמנים, מורים מבריקים שהקדישו את עצמם להבנת ״השאלות הגדולות של החיים״. למדתי לקרוא טקסט בעיון ולנתח אותו, הקשבתי להרצאות על מוטיבציה ועל יצירתיות, קראתי את אפלטון על ״הטוב״ ואת אמרסון על ״שלמות הנפש״ - וכל אלה סיפקו לי עדשות חדשות שחידדו את תמונת חיי וחיי הסובבים אותי.
גיליתי שאינני היחיד שהאושר חומק ממנו; רבים מחברי ללימודים נראו שפופים ולחוצים. ועם זאת הופתעתי שהם הקדישו זמן מועט כל כך לשאלה שהיתה לדעתי שאלת השאלות. הם השקיעו זמן כדי להגיע לציונים גבוהים, להישגים ספורטיביים ולתפקידים יוקרתיים, אך המאמץ שהשקיעו והשגת המטרות הללו לא סיפקו להם תחושת שביעות רצון מתמשכת.
אף כי מטרותיהם הספציפיות השתנו כשסיימו את הלימודים (קידום בעבודה החליף את ההצלחה האקדמית, למשל), הדפוס המהותי של חייהם נשאר כמו שהיה. נראה שרבים מאוד השלימו עם הקשיים הרגשיים שלהם וראו בהם חלק בלתי נמנע מההצלחה. האם ייתכן אפוא שהנרי דייוויד ת'ורו (Thoreau) צדק בהשקפתו, שמרבית בני האדם חיים חיי ״דיכאון שקט״? אבל גם אם כן, סירבתי לקבל את האבחנה המדכדכת הזאת כעובדת חיים הכרחית, וחיפשתי תשובות לשאלות הבאות: איך אפשר להצליח ולהיות מאושרים כאחד? איך אפשר ליישב בין שאפתנות לאושר? האם אפשר להפריך את האקסיומה הטוענת ״לא סבלת לא השגת״?
כשניסיתי להשיב על השאלות האלה התברר לי שקודם כול עלי להבין מהו אושר. האם הוא רגש? האם הוא זהה להנאה? האם הוא היעדר סבל? האם הוא חוויית שמחה? מילים כמו הנאה, שמחה, התרוממות רוח, סיפוק, משמשות לעתים לחלופין עם המילה אושר, אך אף אחת מהן אינה מתארת בדיוק למה אני מתכוון כשאני חושב על אושר. הרגשות הללו הם בני חלוף, ואף כי הם מהנים ורבי חשיבות, הם אינם אמת המידה לאושר ואינם עמודי התווך שלו. לפעמים אנחנו חווים עצב ובכל זאת בסך הכול אנחנו מאושרים.
אמנם ידעתי בבירור אילו מילים והגדרות אינן מתאימות, אך מציאת המילים שיש בכוחן להמחיש את מהות האושר התגלתה כמשימה קשה. כולנו מדברים על אושר, ובעיקרו של דבר אנחנו יודעים מתי אנחנו חווים אושר, אבל חסרה לנו הגדרה מגובשת שתסייע לנו לזהות את מקורותיו. מילון אבן־שושן מגדיר את המילה אושר כך: ״נחת, מזל טוב, הרגשה כללית של נעימות הנובעת מהצלחה ומשביעות רצון רבה״. אבן־שושן, ורבים אחרים בשפות ובתרבויות שונות, מציינים את מקומו של המזל באושר, ואילו אני לא רציתי להשאיר את חוויית האושר למזל, ולכן חתרתי להגדיר את חוויית האושר ולעמוד על טיבה.

פסק זמן - איך תגדירו אושר? מה פירושו של אושר בשבילכם?

אין לי תשובה מלאה לאותה השאלה המסוימת שהצגתי כשהייתי בן שש־עשרה - ואני משער שלעולם לא תהיה לי. הקריאה, המחקר, ההתבוננות והחשיבה לא גילו לי נוסחה סודית, ואין באמתחתי ״חמישה צעדים קלים אל האושר״. המטרה שהצבתי לעצמי בכתיבת הספר הזה היא לעורר מודעות לעקרונות הכלליים המונחים ביסודם של חיים מאושרים ומספקים.
העקרונות הללו ודאי שאינם בגדר תרופת פלא, ויתר על כן, אינם מתאימים לכל אחד ואחד ובכל מצב. התמקדתי בעיקר בעקרונות שמציעה הפסיכולוגיה החיובית, ואינני עוסק במכשולים פנימיים רבים שמונעים מבני אדם לחתור לאושר, כמו למשל דיכאון קליני או הפרעת חרדה חריפה. הרעיונות גם אינם ישימים במקרים של מכשולים חיצוניים רבים שעומדים בדרך לחיים של שגשוג.
לבני אדם שחיים באזורי סכסוך, במשטר פוליטי מדכא ובתנאי עוני קיצוני קשה להתחיל ליישם את התיאוריה המוצגת בדפים הבאים. גם אחרי מותו של אדם קרוב קשה מאוד להתמקד בשאלת השאלות. אפילו במצבים חמורים פחות - לאחר אכזבה, בתקופה קשה בעבודה או במערכת יחסים בעייתית - אין טעם לבקש מאדם להתמקד בחתירה לאושר. בנסיבות כאלה נוכל לכל היותר לחוות את הרגשות השליליים ולאפשר להם לעשות את שלהם.
סבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ויש מכשולים חיצוניים ופנימיים רבים לחיים הטובים שאי־אפשר לגבור עליהם בקריאת ספר. אולם הבנה טובה יותר של מהות האושר - וחשוב עוד יותר, יישום רעיונות מסוימים - יסייעו לרבים מאוד להיות מאושרים יותר.

ממאושרים למאושרים יותר

בזמן שכתבתי את הספר הזה וקראתי גם מה אחרים חושבים על האושר, כשחשבתי על החיים הטובים והתבוננתי בהתנהגויות של הסובבים אותי, שאלתי את עצמי לעתים קרובות, ״האם אני מאושר?״ גם מכרים הציגו לי שאלה דומה. רק כעבור זמן התחוור לי שהשאלה הזאת, על אף הכוונה הטובה, אינה מועילה.
איך אני קובע אם אני מאושר? באיזו נקודה אני נעשה מאושר? האם קיים תקן אוניברסלי לאושר, ואם כן, איך אני מזהה אותו? האם האושר שלי עומד ביחס כלשהו לאושרם של אחרים, ואם כן, איך אני בכלל מודד עד כמה אנשים אחרים מאושרים? אין דרך מהימנה להשיב על השאלות הללו, ואפילו היתה דרך כזאת, התשובות לא היו מוסיפות לאושרי.
״האם אני מאושר?״ היא שאלה סגורה שמצביעה על גישה בינארית לחתירה לחיים טובים: כלומר, אנחנו מאושרים או לא מאושרים. אושר, על פי הגישה הזאת, הוא סופו של תהליך, נקודה סופית ומוגדרת, וכאשר מגיעים אליה, היא מציינת את סופו של תהליך החתירה לאושר. אלא שהנקודה הזאת היא למעשה נקודה דמיונית, ואמונה בקיומה תוליד אכזבה ותסכול.
אנחנו יכולים תמיד להיות מאושרים עוד יותר; שום אדם בעולם אינו חווה אושר מושלם כל הזמן ומגיע לנקודה שאין לו עוד למה לשאוף. לכן, במקום לשאול את עצמי האם אני מאושר או לא, כדאי לי לשאול שאלה בונה יותר, ״איך אוכל להיות מאושר עוד יותר?״ השאלה הזאת מכירה במהותו של האושר ובעובדה שהחתירה לאושר היא תהליך מתמשך, ושנכון לתאר אושר כרצף אינסופי ולא כנקודה סופית. היום אני מאושר יותר משהייתי לפני חמש שנים, ואני מקווה שבעוד חמש שנים אהיה מאושר יותר.
במקום שנהיה מדוכדכים מפני שטרם הגענו לנקודת האושר המושלם, במקום לבזבז את האנרגיות שלנו בניסיון למדוד עד כמה אנחנו מאושרים, עלינו להכיר בכך שהאושר הוא משאב אינסופי, ומכאן ואילך מוטב לנו להתמקד בדרכים להשיג עוד ממנו.

תרגילים
יצירת טקסים

כולנו יודעים שקשה להשתנות. מחקרים רבים מצביעים על כך שאיננו מבינים כמה קשה ללמוד תחבולות חדשות, לאמץ התנהגויות חדשות ולשבור הרגלים ישנים, ושרוב ניסיונות השינוי, הן האישיים והן הארגוניים, נכשלים.[2] מסתבר שבדרך כלל אין די במשמעת עצמית שתדרבן אותנו למלא התחייבויות, ואפילו את אלה שאנחנו יודעים שהן מועילות - ולכן רוב ההחלטות החדשות שאנחנו מקבלים בתחילת השנה נכשלות.
בספרם The Power of Full Engagement (״עוצמת המעורבות המלאה״) מספקים ג׳ים לֵייר (Loehr) וטוני שוורץ (Schwartz) דרך חשיבה שונה על שינוי: הם מציעים להפסיק להתמקד בטיפוח משמעת עצמית כאמצעי לשינוי, ובמקום זה לשלב בחיינו טקסים. לדעת לייר ושוורץ, ״עיצוב טקסים דורש הגדרת התנהגויות מדויקות מאוד וביצוען בזמנים מוגדרים מאוד - והוא מונע על ידי ערכים שמושרשים בנו היטב״.
לא תמיד קל ליזום טקס, אבל לקיים אותו קל יחסית. ספורטאי צמרת מקפידים על טקסים: הם יודעים שבשעות מסוימות מדי יום ביומו הם נמצאים על המגרש, אחר כך במכון כושר, אחר כך עושים תרגילי מתיחות.[3] בשביל רובנו צחצוח שיניים פעמיים ביום הוא טקס, ולכן אינו דורש משמעת עצמית מיוחדת. עלינו לנקוט גישה דומה כדי ליישם כל שינוי שאנחנו מעוניינים בו.
בשביל ספורטאים, להשיג הישגי שיא בתחומם הוא ערך מושרש, ולכן הם יוצרים טקסים הסובבים סביב האימונים. אצל רוב בני האדם ניקיון הוא ערך מושרש, ולכן הם יוצרים את טקס צחצוח שיניים. אם האושר האישי שלנו הוא ערך בעינינו, ואנחנו רוצים להיות מאושרים יותר, עלינו ליצור טקסים גם סביב האושר.
אילו טקסים יוסיפו לכם אושר? מה הייתם רוצים להוסיף לחייכם? אולי הייתם רוצים לעסוק בפעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע, להקדיש מדי בוקר רבע שעה למדיטציה, לראות שני סרטים בחודש, לצאת לבלות עם בן/בת הזוג בימי שלישי, לקרוא שעה להנאתכם אחת ליומיים וכדומה. אל תוסיפו יותר מטקס אחד או שניים בבת אחת, ושימו לב שהטקסים נהפכו להרגל לפני שאתם מוסיפים טקסים חדשים. כפי שאומר טוני שוורץ, ״שינוי הדרגתי עדיף על כישלון שאפתני... ההצלחה ניזונה מעצמה״.
אם הגדרתם את הטקסים שאתם רוצים לאמץ ושיבצתם אותם ביומן שלכם, הגיעה העת להתחיל לבצע אותם. קשה ליזום טקסים חדשים, אבל כעבור זמן, בדרך כלל אפילו כעבור חודש בלבד, ביצוע הטקסים הללו נעשה טבעי כצחצוח שיניים.[4] בדרך כלל קשה להיפטר מהרגלים - וזה דבר טוב, כשההרגלים הם טובים; וכדברי אריסטו, ״אנחנו פרי הפעולות החוזרות שלנו. הצטיינות אם כן אינה מקרה, היא הרגל״.
אנשים מתנגדים לעתים לרעיון של טקסים מפני שהם סוברים שהתנהגות טקסית מונעת ספונטניות ויצירתיות - בעיקר אם מדובר בטקסים בין־אישיים, דוגמת בילוי קבוע של בני הזוג, וטקסים הקשורים לאמנות, כמו ציור. ואולם אם איננו הופכים פעילויות שונות לטקסים - ויהיו אלה אימונים בחדר כושר, בילוי משפחתי או קריאה לשם הנאה - לעתים קרובות לא נגיע אליהן כלל, ובמקום להיות ספונטניים, אנחנו מגלים שבעצם אנחנו רק מגיבים (לתביעות שמציבים אנשים אחרים לזמננו ולמרצנו). בחיים שהם באופן כללי מובנים ומאורגנים בטקסים, ודאי שאין צורך שכל שעה ביום תובא בחשבון, ומותר לנו להשאיר זמן פנוי להתנהגות ספונטנית. חשוב יותר, אנחנו יכולים לשלב ספונטניות בתוך טקס, למשל, להחליט באופן ספונטני היכן נבלה בפגישה שעשינו ממנה טקס. גם בני האדם היצירתיים ביותר - ויהיו אלה אמנים, אנשי עסקים או הורים - מקיימים טקסים. הפרדוקס הוא שהשגרה משחררת אותם ומאפשרת להם להיות יצירתיים וספונטניים.
לאורך כל הספר אתייחס לתרגיל הזה, בכל פעם שתשלבו הרגלים שונים, טקסים שונים, שיסייעו לכם להיות מאושרים יותר.

הכרת הטוב

במחקר שערכו רוברט אימוֹנְס (Emmons) ומייקל מק׳קאלו (McCullough) נמצא שמשתתפים שניהלו יומן תודות יומי - כלומר, כתבו לפחות חמישה דברים שהם אסירי תודה עליהם - נהנו מרמות גבוהות יותר של בריאות נפשית וגופנית. מדי לילה, לפני השינה, רשמו לעצמכם חמישה דברים שמשמחים או ששימחו אתכם - דברים שאתם אסירי תודה עליהם. אלה יכולים להיות דברים גדולים או קטנים: אתם אסירי תודה על ארוחה מהנה או על שיחה מלב אל לב עם חבר, על פרויקט בעבודה או על אלוקים.
אם תבצעו את התרגיל הזה בקביעות ייתכן שתחזרו על עצמכם, ואין בכך שום בעיה. הדבר החשוב הוא שלמרות החזרה יישארו הרגשות רעננים. כשאתם כותבים על פריט, שוו בדמיונכם מהי המשמעות של כל אחד מהפריטים בשבילכם כדי לחוות את ההרגשה המתקשרת אליו. ביצועו של התרגיל הזה מדי יום ביומו יסייע לכם להעריך את החיובי שכבר מצוי בחייכם במקום לקבל אותו כמובן מאליו.
אתם יכולים לבצע את התרגיל הזה בעצמכם או עם אדם קרוב: בן זוג, ילד, הורה, אח ואחות או ידיד קרוב. הבעת תודה יחד עשויה לתרום תרומה משמעותית למערכת היחסים.