פרויד והפסיכיאטריה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרויד והפסיכיאטריה
הוספה למועדפים

פרויד והפסיכיאטריה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

בספרו "מחקרים בהיסטריה" החל פרויד בפיתוח תפיסה ייחודית של התופעות האנושיות והאופן שבו יש לחקור אותן. על פי תפיסה זו אין הבדל בין תופעות פסיכיאטריות לתופעות אנושיות, ואין מקום למושגים "סימפטום" ו"מחלה". גישתו של פרויד איננה אנטי-פסיכיאטרית אלא א-פסיכיאטרית. היא פותחה על מנת להתגבר על התפיסה הרפואית של "מחלת נפש". על כן, מושגי ה"סימפטום" וה"מחלה" אינם רלוונטיים עוד לחקר תופעות אנושיות אלה. 
 
פרויד והפסיכיאטריה מהווה חלק מתוך תוכנית מקיפה אשר מטרתה להציג ולהבליט את ההצעות המהפכניות של פרויד לחקר האדם. הנחת העבודה של שאול חיימוביץ' היא שההגות בת ימינו במדעי הרוח והחברה משקיעה מאמץ אדיר בניסיון להבליע את הפן המהפכני של כתבי פרויד. הפסיכואנליזה, על כל פלגיה, לוקחת חלק נכבד בתהליך הקבורה הזה. חיימוביץ' מציע אנליזה של המושגים והתיאוריות שכל אנליטיקאי מאמץ. אבל אנליזה זו, אשר תביא ל"ניקוי" ההגנות האפיסטמולוגיות החוסמות את הדרך ליישום שיטתו של פרויד, היא רק עבודה מקדימה ומכינה ליישום הצעתו החשובה ביותר של פרויד במישור הפרט: האנליזה העצמית. 
 
נוסף על ניתוח מושגי היסוד של הפסיכיאטריה, שאול חיימוביץ' מנתח את המושגים ואת בעיות היסוד של הפסיכולוגיה (נפש, מרכיבים ופונקציות נפשיות, בעיית הקשר גוף-מוח-נפש, החלוקה פסיכולוגיה-סוציולוגיה) ואת פעולתם כמחסומים אפיסטמולוגיים שבלמו את פיתוח שיטות המחקר והטיפול של פרויד. במובן הזה, פרויד הוא הראשון בכל ההיסטוריה של הפילוסופיה והמדע שהציע שיטה מדעית ("האנליזה העצמית המדעית"), אשר מיישמת את האמרה הסוקרטית "דע את עצמך". 
 
 
ד"ר שאול חיימוביץ', פסיכולוג קליני מדריך, התחנך על ברכי הפסיכואנליזה בארגנטינה ועלה לארץ לאחר שנכלא על ידי המשטר הפשיסטי. מזה כשלושים שנה עובד כמטפל; עוסק במחקר מדעי באופן עצמאי.

פרק ראשון

מבוא
 
ספר זה הוא חלק ממחקר שמטרתו לעמוד על מהות המהפכה המדעית הפרוידיאנית. במחקר זה אני מבטא את תחושתי שמהפכתו המדעית של פרויד לא הובנה כראוי. פרשניו, אף האוהדים והבקיאים ביותר ברזי הגותו, טעו ועדיין טועים בפרשנותם את פרויד מכיוון שהם ניגשים לכתביו דרך תפיסות מסורתיות בכל אחד ואחד מן התחומים הנוגעים להם: פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה או מתודולוגיה מדעית. בהיסטוריה של המדע אין אח ורע לניסיונות אלו של הפרדיגמות המדעיות הישנות לבלוע את הפרדיגמה החדשה ולהתאימה להן עד כדי מחיקה של כל סימן מהפכני אמיתי. לעתים קרובות מלווים ניסיונות אלו בביקורת על בסיס הפרשנות השגויה המיוחסת לפרויד. הגותו של פרויד היא בגדר הצעה למדע חדש לחקר האדם, מדע המבטל חלק גדול מהמושגים והדיכוטומיות שעל פיהם נהוג להתייחס למציאות האנושית.
מטרת הספר הזה לשמש דוגמה ראשונה להתייחסות פרשנית לכתבי פרויד המנסה ללמוד ממנו כיצד עושים מדע מדויק בחקר האדם. בניסוח אחר, בספר זה נשאף ללמוד מפרויד כיצד יש לחקור את האדם וכיצד עלינו להתמודד עם השאלות והבעיות הספציפיות שחקר האדם מעלה. כל זאת במקום הגישה הפרשנית המנסה "ליישר" את הגות פרויד עם תפיסות מקובלות של המדע (אשר כולן מבוססות על ההבחנה בין מדעי הטבע המסבירים, החזקים, המדויקים יחסית, לבין מדעי האדם החלשים, המפרשים, הלא מדויקים), מבלי לקבוע אפריורי שמכיוון שלרוב אי־אפשר לחקור את האדם בשיטות הכימות והניסוי של המתמטיקה והפיזיקה, אזי אי־אפשר לחקור את האדם באופן מדויק.
במסגרת הנוכחית הצגת הצעותיו החדשניות של פרויד תהיה מוגבלת לאלו הנוגעות לפסיכיאטריה ולהשלכות הנובעות מהן. מטרת הספר הזה, שבו אני עושה את הצעד הראשון בהצגת פרשנותי ומביא את הנדבך הראשון שלה, מוגבלת להוכחה שבעבודתו עם המטופלות ההיסטריות הראשונות שלו, פיתח פרויד תפיסה אמפירית שונה מהתפיסה האמפירית הפסיכיאטרית. התפיסה הפסיכיאטרית, שהיא התפיסה הסימפטומטולוגית, תתואר בפרק 1. החידוש האמפירי הזה הוא אחד מני רבים שהציג פרויד כבר בתקופה מוקדמת זו של עבודתו הפסיכיאטרית. על מנת להבין חידוש זה חשוב לתאר, ולו בקצרה, את הרקע שבו התפתח.
פרויד, שהחל את עבודתו המחקרית בתחום הנוירולוגיה, עבר להתנסות בפסיכיאטריה בקליניקה של מיינרט (Meynert) במאי 1883.1 מ-1886 עד 1893 החל פרויד לפרסם מאמרים פסיכיאטריים שונים העוסקים בהיסטריה ובטיפול ההיפנוטי. במאמרים אלה הציג תפיסות ובעיות שבהן דנו מקצת עמיתיו (שרקו, ברנהיים, פורל). ספר זה לא יעסוק במאמרים אלה, מכיוון שאף על פי שפרויד ביטא בהם תפיסות משלו, אין בהם עדיין התייחסות ישירה למקרים קליניים ולא פיתוח של תפיסה אמפירית עצמאית ממש. נוסף על כך, היבטים אחדים המתייחסים לפן הטיפולי של השיטה ההיפנוטית־סוגסטיבית, המופיעים במאמרים אלה, מקבלים ביטוי מלא במחקרים בהיסטריה. כך שבדיקת ספר זה (בפרקים 2 ו-3) תאפשר שחזור מלא של נקודות המוצא וההתפתחות של שיטתו המחקרית והטיפולית של פרויד.
בשנת 1892 החל פרויד לפרסם את התיאוריה החדשה שלו להסבר פסיכודינמי (פסיכופיזיולוגי) של הנוירוזות, וב-1895 פרסם בשיתוף פעולה עם ידידו, הרופא והמדען יוסף ברוייר (Breuer), את המחקרים בהיסטריה, שעל ניתוחם מבוסס ספר זה. בעבודה זו הציג כל אחד מהמחברים את תפיסתו התיאורטית את ההיסטריה ודוגמאות לטיפולם בחולות היסטריות. קריאתי במחקרים בהיסטריה תתמקד בניתוח המקרים ולא בהצגת התיאוריות שלהם, כלומר בניתוח מה שראו, שמעו ועשו בפועל. בפרק 2 אנתח את ההצגה ואת הטיפול המפורסם של ברוייר באנה אוֹ. פרק 3 יוקדש לבדיקת ארבעת המקרים שהציג פרויד (אמי, לוסי, קתרינה ואליזבת). ההשוואה בין ההצגות האלה, בין הגישות למטופלותיהם ובעיקר בין התפיסות שלהם את התופעות הפסיכיאטריות תתרום רבות להבנת הטענה המרכזית שתוצג בספר זה. השוואה זו הנה מעניינת מאוד מכיוון שהצגתו של ברוייר עונה על כל הקריטריונים הפסיכיאטריים ותשמש אותנו כדוגמה פרדיגמטית. עם זאת היא שונה מן ההצגות הקליניות של פסיכיאטרים אחרים2 הן באורכה ובהיקפה והן משום שברוייר התייחס, ולו במעט, להיסטוריה האישית של החולה שלו.
בחקר המקרים שהציג פרויד, אני מדגיש את החשיבות המיוחדת שהחל לייחס לסיפור שמספר החולה. נטייה זו של פרויד הלכה וגברה, והיא, יותר מכל דבר אחר, עיצבה את המשך דרכו. האסוציאציות, הזיכרונות, המחשבות שהחולה שטח בפניו הפכו בהדרגה, כשהם משובצים ברצף סיפורי אחד, לתופעה המרכזית שאותה ביקש פרויד להסביר.3 טענה זו היא טענה מקובלת. עיקר תרומת מחקרי בהצעה לפרש את תפיסתו הסיפורית של פרויד כיצירה של מושא אמפירי חדש שבא להחליף את התפיסה הסימפטומטולוגית הפסיכיאטרית (ולא למשל, כפי שנהוג לחשוב היום, שפרויד בא להוסיף גישה נרטיבית לגישה הפסיכיאטרית הפוזיטיביסטית). בפרק 4 אבדוק את יחסו הביקורתי של פרויד כלפי תפיסות פסיכיאטריות שונות. כפי שאראה, ביקורת זו והתרחקותו מהפסיכיאטריה הן תוצר לוואי ופועל יוצא של גישתו האמפירית החדשה. בהקשר זה אבדוק את עיסוקו של פרויד בשאלות עקרוניות הנוגעות למושגים הבסיסיים של הפסיכיאטריה, באופן כזה שמעמיד בספק את תקפותם של מושגים אלה בתיאור ובהתייחסות לתופעות שהפסיכיאטריה מנסה לחקור. במקרים אלה עסק פרויד בשתי דיכוטומיות דומיננטיות, החשובות לקיום הפסיכיאטריה בכל הזמנים: האחת היא הדיכוטומיה גוף ונפש והקשרים ביניהם, האחרת היא הדיכוטומיה נורמלי/א־נורמלי.
בפרק 5 אדון בהשלכות תפיסתי את המפעל הפרוידיאני על הפסיכיאטריה, הפסיכואנליזה והמחקר המדעי של האדם. אני מעלה שאלות עקרוניות (א) על אודות טיב הידע הפסיכיאטרי ו(ב) על אודות הכללתה המקובלת של הפסיכואנליזה בתוך התחום הפסיכיאטרי והרפואה בכלל. פרויד עצמו עסק בנושא אחרון זה במידה מסוימת, במאמר מאוחר יותר על לגיטימיות העיסוק בטיפול אנליטי בידי לא רופאים.4 במאמר זה הדגיש פרויד את הקרע העמוק בין המדע שלו לבין הפסיכיאטריה והבליט את ההבדלים העקרוניים הרבים הקיימים ביניהם. בעמדתי אני רואה תרומה למאמצי ההתבדלות של פרויד.
 
אף על פי שבספר זה איני מציג את כל היקף מחקרי, מחובתי להראות לקורא, ולו במעט, את כוונותיי ואת האסטרטגיה הפרשנית שפיתחתי על מנת לממש אותן. כמרומז, הצגתי כאן היא חלק משאיפה גדולה יותר — לנסות לפענח את מהות מהפכתו המדעית של פרויד. מהות זו, אני חש, לא הוצגה באופן מדויק. לאסטרטגיה הפרשנית שאימצתי לקריאה ולהבנה של הטקסטים הפרוידיאניים שלושה היבטים שונים, אשר מטרת כל אחד מהם להתמודד עם קשיים מרכזיים של הטקסטים האלה.
מכיוון שמטרתי הייתה לגלות את המהפכני במפעל הפרוידיאני, הייתי חייב, ראשית כול, להבדיל בין המרכיבים המהפכניים לבין אלה השמרניים בהגותו. הבדלה זו אינה פשוטה, שכן ההיבטים המהפכניים של מפעלו המדעי מופיעים מעורבבים עם תפיסות התואמות עדיין את הפרדיגמות הישנות.5 ולא זו בלבד, אלא שלדעתי לא עשה פרויד הרבה על מנת להגן על המרכיבים המהפכניים של הגותו ולהבהירם. הוא המשיך והחזיק בתפיסות ישנות לאחר שהציג את החדשות, ולעתים קרובות נעצר פיתוחן של התפיסות החדשות. במובן מסוים, ניתן לומר שהוא נתן לתפיסות החדשות לדבר בעד עצמן. אפיון זה של כתביו, ערבוב של תפיסות מסורתיות וחדשניות, הופך את קריאתם והבנתם המדויקת למשימה קשה מאוד הדורשת בדיקה קפדנית, ואף טרחנית, של הטקסטים. לעתים קרובות, סתר פרויד את עצמו בנושאים חשובים ביותר. פרשניו מנצלים עובדה זו למטרותיהם, ומגייסים לצורך זה כל מרכיב פרה־פרוידיאני בתפיסות פרויד. מכיוון שכך, המטרה העיקרית של מחקרי היא למתוח קו הפרדה ברור בין שני היבטים אלה ולהבליט את המרכיבים המהפכניים — מרכיבים העשויים לתרום לבנייה של מדע חדש לחקר האדם.
שנית, המחקר של כתבי פרויד הביא אותי לגילוי שהמרכיב המהפכני ביותר בהגותו הוא האופן שבו תפס את התופעות האמפיריות שחקר: בתקופה הראשונית של מחקריו המקוריים, שבה אעסוק בספר זה, באופן שבו ראה את הסימפטומים הפסיכיאטריים. תפיסתו המיוחדת של פרויד את הסימפטום לא תתגלה לעינינו אם נתמקד, כמקובל, בחקר תורותיו ושיטתו הטיפולית. ההפרדה וההנגדה בין תורותיו ושיטתו הטיפולית לבין תפיסתו האמפירית היא ההיבט השני של האסטרטגיה הפרשנית שלי. אף על פי שפרויד הדגיש את החידושים התיאורטיים והטיפוליים שלו (ותלמידיו בעקבותיו), אלה אינם יכולים להסביר באופן מספק את התחושה של מהפכה מדעית ממשית, אשר חש כל מי שלומד את כתביו לעומק ומעוניין בפיתוח מדע מדויק לחקר האדם. טענתי הכללית המרכזית היא שבכתבי פרויד קיים פיתוח נוסף ומהפכני עוד יותר: גילוי עולם אמפירי חדש שבו כל התופעות האנושיות הנן זהות מהבחינה העקרונית ובעלות אותו ערך אמפירי. כפי שאראה כאן, בעולם זה תפיסת תופעות אלו או אחרות כסימפטומים אינה רלוונטית. כמו כן, גם ההבדלה הפסיכיאטרית בין נורמלי לבין א־נורמלי אינה רלוונטית לחקר התופעות האנושיות, ובהקשר זה היא לכל היותר בעלת חשיבות משנית ומתחרה עם שניויות רבות שעל פיהן ניתן לקטלג תופעות אלו.
גילוי זה הביא אותי לסברה שלא ניתן לאפיין את התקופה הנדונה בספר זה כשלב של גישושים ראשוניים והכנה ליצירת הפסיכואנליזה כשיטה טיפולית וכתיאוריה פסיכיאטרית ופסיכולוגית כללית בלבד. כבר קיימים בה זרעים למדע רחב יותר לחקר האדם, ויש לדחות את הדיון על אופי המדע שלו עד לאחר בירור מדויק של מושאי מחקרו. תקופה זו היא שלב מכין לשיטה מחקרית רחבה יותר. מכיוון שכך, אני מעדיף לכנות תקופה זו טרום־מהפכנית ולא פרה־פסיכואנליטית, כמקובל.6 פיתוח שיטה פסיכיאטרית ותיאוריה פסיכולוגית, חשובה וחדשנית ככל שתהיה, לא יכול להסביר את היקפו העצום והרחב של עולם התופעות, השונות באופן מהותי מהתופעות הפסיכיאטריות והפסיכולוגיות, שניתן לחקור באמצעות שיטת פרויד. ואמנם, מאוחר יותר חקר פרויד עצמו תופעות ממין זה, כגון חלומות, בדיחות, שגיאות, עבודות אמנות, תופעות דתיות והדת בכלל, תופעות חברתיות ועוד.
היבט שלישי של פרשנותי את פרויד התפתח כתוצאה מקושי לא מבוטל שמחקרי מעלה. את הקושי הזה ניתן להגדיר כחילוקי הדעות שלי עם פרויד על מהות מפעלו המדעי, כפי שתיארתי בסעיף הקודם. קיימת ספרות ענפה ביחס להבדלים בין הפרשנויות השונות, זו של המחבר את עצמו וזו של קוראיו. שני הנושאים העיקריים הנוגעים בקושי זה הם: (א) פרשנות־היתר של טקסטים; (ב) מידת הלגיטימיות של הקורא לחלוק על פרשנות המחבר את עצמו.7
תפיסתי בעניין האחרון היא שאף אם קורא מפרש טקסט באופן זהה לפרשנות המחבר, זו עדיין פרשנותו. כמובן, עבודתו קלה יותר: הוא אינו מחויב להוכיח את פרשנותו. במקרה שלי, הן על מנת להצדיק את פרשנותי, השונה מזו של פרויד, והן על מנת להימנע מפרשנות־יתר, שאני סולד ממנה, נהגתי בטקסט הפרוידיאני בחרדת קודש. גישתי הייתה לנסות להיצמד באופן מרבי, ואף כפייתי, לטקסט, תוך השתדלות להימנע מכל פרשנות־יתר. אני סבור שחילוקי הדעות שלי עם פרויד הם פועל יוצא מהתייחסות זו לטקסט הפרוידיאני. היצמדות זו, עם התוספת של כמה היקשים לוגיים, היא שהביאה אותי לגלות את הפער הקיים בין מה שעשה פרויד בפועל לבין התיאוריות שלו.8
חיזוק נוסף לפרשנותי הכופרת קיבלתי מפרויד עצמו. אני טוען, וזאת מבלי להציג כאן הוכחות, הקיימות למכביר בטקסטים המאוחרים שלו, ששאיפתו של פרויד הייתה לפתח מדע חדש לחקר האדם, לא תורה פסיכו(פתו)לוגית ולא שיטה טיפולית בלבד; מדע כזה שאינו מתחשב בגבולות המדעים המוכרים (פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה) ולא בתפיסות האמפיריות של מדעים אלה. טיפולו במושאים האמפיריים של מחקריו המאוחרים חוצה בלי רחמים את הגבולות של מדעים אלה. נאמנותי לפרויד היא לרוחו של מפעלו המדעי, לא ללשונו. רוחו המדעית של פרויד היא הבסיס השני המחזק את פרשנות־היתר שלי.

עוד על הספר

נושאים

פרויד והפסיכיאטריה שאול חיימוביץ'
מבוא
 
ספר זה הוא חלק ממחקר שמטרתו לעמוד על מהות המהפכה המדעית הפרוידיאנית. במחקר זה אני מבטא את תחושתי שמהפכתו המדעית של פרויד לא הובנה כראוי. פרשניו, אף האוהדים והבקיאים ביותר ברזי הגותו, טעו ועדיין טועים בפרשנותם את פרויד מכיוון שהם ניגשים לכתביו דרך תפיסות מסורתיות בכל אחד ואחד מן התחומים הנוגעים להם: פילוסופיה, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה או מתודולוגיה מדעית. בהיסטוריה של המדע אין אח ורע לניסיונות אלו של הפרדיגמות המדעיות הישנות לבלוע את הפרדיגמה החדשה ולהתאימה להן עד כדי מחיקה של כל סימן מהפכני אמיתי. לעתים קרובות מלווים ניסיונות אלו בביקורת על בסיס הפרשנות השגויה המיוחסת לפרויד. הגותו של פרויד היא בגדר הצעה למדע חדש לחקר האדם, מדע המבטל חלק גדול מהמושגים והדיכוטומיות שעל פיהם נהוג להתייחס למציאות האנושית.
מטרת הספר הזה לשמש דוגמה ראשונה להתייחסות פרשנית לכתבי פרויד המנסה ללמוד ממנו כיצד עושים מדע מדויק בחקר האדם. בניסוח אחר, בספר זה נשאף ללמוד מפרויד כיצד יש לחקור את האדם וכיצד עלינו להתמודד עם השאלות והבעיות הספציפיות שחקר האדם מעלה. כל זאת במקום הגישה הפרשנית המנסה "ליישר" את הגות פרויד עם תפיסות מקובלות של המדע (אשר כולן מבוססות על ההבחנה בין מדעי הטבע המסבירים, החזקים, המדויקים יחסית, לבין מדעי האדם החלשים, המפרשים, הלא מדויקים), מבלי לקבוע אפריורי שמכיוון שלרוב אי־אפשר לחקור את האדם בשיטות הכימות והניסוי של המתמטיקה והפיזיקה, אזי אי־אפשר לחקור את האדם באופן מדויק.
במסגרת הנוכחית הצגת הצעותיו החדשניות של פרויד תהיה מוגבלת לאלו הנוגעות לפסיכיאטריה ולהשלכות הנובעות מהן. מטרת הספר הזה, שבו אני עושה את הצעד הראשון בהצגת פרשנותי ומביא את הנדבך הראשון שלה, מוגבלת להוכחה שבעבודתו עם המטופלות ההיסטריות הראשונות שלו, פיתח פרויד תפיסה אמפירית שונה מהתפיסה האמפירית הפסיכיאטרית. התפיסה הפסיכיאטרית, שהיא התפיסה הסימפטומטולוגית, תתואר בפרק 1. החידוש האמפירי הזה הוא אחד מני רבים שהציג פרויד כבר בתקופה מוקדמת זו של עבודתו הפסיכיאטרית. על מנת להבין חידוש זה חשוב לתאר, ולו בקצרה, את הרקע שבו התפתח.
פרויד, שהחל את עבודתו המחקרית בתחום הנוירולוגיה, עבר להתנסות בפסיכיאטריה בקליניקה של מיינרט (Meynert) במאי 1883.1 מ-1886 עד 1893 החל פרויד לפרסם מאמרים פסיכיאטריים שונים העוסקים בהיסטריה ובטיפול ההיפנוטי. במאמרים אלה הציג תפיסות ובעיות שבהן דנו מקצת עמיתיו (שרקו, ברנהיים, פורל). ספר זה לא יעסוק במאמרים אלה, מכיוון שאף על פי שפרויד ביטא בהם תפיסות משלו, אין בהם עדיין התייחסות ישירה למקרים קליניים ולא פיתוח של תפיסה אמפירית עצמאית ממש. נוסף על כך, היבטים אחדים המתייחסים לפן הטיפולי של השיטה ההיפנוטית־סוגסטיבית, המופיעים במאמרים אלה, מקבלים ביטוי מלא במחקרים בהיסטריה. כך שבדיקת ספר זה (בפרקים 2 ו-3) תאפשר שחזור מלא של נקודות המוצא וההתפתחות של שיטתו המחקרית והטיפולית של פרויד.
בשנת 1892 החל פרויד לפרסם את התיאוריה החדשה שלו להסבר פסיכודינמי (פסיכופיזיולוגי) של הנוירוזות, וב-1895 פרסם בשיתוף פעולה עם ידידו, הרופא והמדען יוסף ברוייר (Breuer), את המחקרים בהיסטריה, שעל ניתוחם מבוסס ספר זה. בעבודה זו הציג כל אחד מהמחברים את תפיסתו התיאורטית את ההיסטריה ודוגמאות לטיפולם בחולות היסטריות. קריאתי במחקרים בהיסטריה תתמקד בניתוח המקרים ולא בהצגת התיאוריות שלהם, כלומר בניתוח מה שראו, שמעו ועשו בפועל. בפרק 2 אנתח את ההצגה ואת הטיפול המפורסם של ברוייר באנה אוֹ. פרק 3 יוקדש לבדיקת ארבעת המקרים שהציג פרויד (אמי, לוסי, קתרינה ואליזבת). ההשוואה בין ההצגות האלה, בין הגישות למטופלותיהם ובעיקר בין התפיסות שלהם את התופעות הפסיכיאטריות תתרום רבות להבנת הטענה המרכזית שתוצג בספר זה. השוואה זו הנה מעניינת מאוד מכיוון שהצגתו של ברוייר עונה על כל הקריטריונים הפסיכיאטריים ותשמש אותנו כדוגמה פרדיגמטית. עם זאת היא שונה מן ההצגות הקליניות של פסיכיאטרים אחרים2 הן באורכה ובהיקפה והן משום שברוייר התייחס, ולו במעט, להיסטוריה האישית של החולה שלו.
בחקר המקרים שהציג פרויד, אני מדגיש את החשיבות המיוחדת שהחל לייחס לסיפור שמספר החולה. נטייה זו של פרויד הלכה וגברה, והיא, יותר מכל דבר אחר, עיצבה את המשך דרכו. האסוציאציות, הזיכרונות, המחשבות שהחולה שטח בפניו הפכו בהדרגה, כשהם משובצים ברצף סיפורי אחד, לתופעה המרכזית שאותה ביקש פרויד להסביר.3 טענה זו היא טענה מקובלת. עיקר תרומת מחקרי בהצעה לפרש את תפיסתו הסיפורית של פרויד כיצירה של מושא אמפירי חדש שבא להחליף את התפיסה הסימפטומטולוגית הפסיכיאטרית (ולא למשל, כפי שנהוג לחשוב היום, שפרויד בא להוסיף גישה נרטיבית לגישה הפסיכיאטרית הפוזיטיביסטית). בפרק 4 אבדוק את יחסו הביקורתי של פרויד כלפי תפיסות פסיכיאטריות שונות. כפי שאראה, ביקורת זו והתרחקותו מהפסיכיאטריה הן תוצר לוואי ופועל יוצא של גישתו האמפירית החדשה. בהקשר זה אבדוק את עיסוקו של פרויד בשאלות עקרוניות הנוגעות למושגים הבסיסיים של הפסיכיאטריה, באופן כזה שמעמיד בספק את תקפותם של מושגים אלה בתיאור ובהתייחסות לתופעות שהפסיכיאטריה מנסה לחקור. במקרים אלה עסק פרויד בשתי דיכוטומיות דומיננטיות, החשובות לקיום הפסיכיאטריה בכל הזמנים: האחת היא הדיכוטומיה גוף ונפש והקשרים ביניהם, האחרת היא הדיכוטומיה נורמלי/א־נורמלי.
בפרק 5 אדון בהשלכות תפיסתי את המפעל הפרוידיאני על הפסיכיאטריה, הפסיכואנליזה והמחקר המדעי של האדם. אני מעלה שאלות עקרוניות (א) על אודות טיב הידע הפסיכיאטרי ו(ב) על אודות הכללתה המקובלת של הפסיכואנליזה בתוך התחום הפסיכיאטרי והרפואה בכלל. פרויד עצמו עסק בנושא אחרון זה במידה מסוימת, במאמר מאוחר יותר על לגיטימיות העיסוק בטיפול אנליטי בידי לא רופאים.4 במאמר זה הדגיש פרויד את הקרע העמוק בין המדע שלו לבין הפסיכיאטריה והבליט את ההבדלים העקרוניים הרבים הקיימים ביניהם. בעמדתי אני רואה תרומה למאמצי ההתבדלות של פרויד.
 
אף על פי שבספר זה איני מציג את כל היקף מחקרי, מחובתי להראות לקורא, ולו במעט, את כוונותיי ואת האסטרטגיה הפרשנית שפיתחתי על מנת לממש אותן. כמרומז, הצגתי כאן היא חלק משאיפה גדולה יותר — לנסות לפענח את מהות מהפכתו המדעית של פרויד. מהות זו, אני חש, לא הוצגה באופן מדויק. לאסטרטגיה הפרשנית שאימצתי לקריאה ולהבנה של הטקסטים הפרוידיאניים שלושה היבטים שונים, אשר מטרת כל אחד מהם להתמודד עם קשיים מרכזיים של הטקסטים האלה.
מכיוון שמטרתי הייתה לגלות את המהפכני במפעל הפרוידיאני, הייתי חייב, ראשית כול, להבדיל בין המרכיבים המהפכניים לבין אלה השמרניים בהגותו. הבדלה זו אינה פשוטה, שכן ההיבטים המהפכניים של מפעלו המדעי מופיעים מעורבבים עם תפיסות התואמות עדיין את הפרדיגמות הישנות.5 ולא זו בלבד, אלא שלדעתי לא עשה פרויד הרבה על מנת להגן על המרכיבים המהפכניים של הגותו ולהבהירם. הוא המשיך והחזיק בתפיסות ישנות לאחר שהציג את החדשות, ולעתים קרובות נעצר פיתוחן של התפיסות החדשות. במובן מסוים, ניתן לומר שהוא נתן לתפיסות החדשות לדבר בעד עצמן. אפיון זה של כתביו, ערבוב של תפיסות מסורתיות וחדשניות, הופך את קריאתם והבנתם המדויקת למשימה קשה מאוד הדורשת בדיקה קפדנית, ואף טרחנית, של הטקסטים. לעתים קרובות, סתר פרויד את עצמו בנושאים חשובים ביותר. פרשניו מנצלים עובדה זו למטרותיהם, ומגייסים לצורך זה כל מרכיב פרה־פרוידיאני בתפיסות פרויד. מכיוון שכך, המטרה העיקרית של מחקרי היא למתוח קו הפרדה ברור בין שני היבטים אלה ולהבליט את המרכיבים המהפכניים — מרכיבים העשויים לתרום לבנייה של מדע חדש לחקר האדם.
שנית, המחקר של כתבי פרויד הביא אותי לגילוי שהמרכיב המהפכני ביותר בהגותו הוא האופן שבו תפס את התופעות האמפיריות שחקר: בתקופה הראשונית של מחקריו המקוריים, שבה אעסוק בספר זה, באופן שבו ראה את הסימפטומים הפסיכיאטריים. תפיסתו המיוחדת של פרויד את הסימפטום לא תתגלה לעינינו אם נתמקד, כמקובל, בחקר תורותיו ושיטתו הטיפולית. ההפרדה וההנגדה בין תורותיו ושיטתו הטיפולית לבין תפיסתו האמפירית היא ההיבט השני של האסטרטגיה הפרשנית שלי. אף על פי שפרויד הדגיש את החידושים התיאורטיים והטיפוליים שלו (ותלמידיו בעקבותיו), אלה אינם יכולים להסביר באופן מספק את התחושה של מהפכה מדעית ממשית, אשר חש כל מי שלומד את כתביו לעומק ומעוניין בפיתוח מדע מדויק לחקר האדם. טענתי הכללית המרכזית היא שבכתבי פרויד קיים פיתוח נוסף ומהפכני עוד יותר: גילוי עולם אמפירי חדש שבו כל התופעות האנושיות הנן זהות מהבחינה העקרונית ובעלות אותו ערך אמפירי. כפי שאראה כאן, בעולם זה תפיסת תופעות אלו או אחרות כסימפטומים אינה רלוונטית. כמו כן, גם ההבדלה הפסיכיאטרית בין נורמלי לבין א־נורמלי אינה רלוונטית לחקר התופעות האנושיות, ובהקשר זה היא לכל היותר בעלת חשיבות משנית ומתחרה עם שניויות רבות שעל פיהן ניתן לקטלג תופעות אלו.
גילוי זה הביא אותי לסברה שלא ניתן לאפיין את התקופה הנדונה בספר זה כשלב של גישושים ראשוניים והכנה ליצירת הפסיכואנליזה כשיטה טיפולית וכתיאוריה פסיכיאטרית ופסיכולוגית כללית בלבד. כבר קיימים בה זרעים למדע רחב יותר לחקר האדם, ויש לדחות את הדיון על אופי המדע שלו עד לאחר בירור מדויק של מושאי מחקרו. תקופה זו היא שלב מכין לשיטה מחקרית רחבה יותר. מכיוון שכך, אני מעדיף לכנות תקופה זו טרום־מהפכנית ולא פרה־פסיכואנליטית, כמקובל.6 פיתוח שיטה פסיכיאטרית ותיאוריה פסיכולוגית, חשובה וחדשנית ככל שתהיה, לא יכול להסביר את היקפו העצום והרחב של עולם התופעות, השונות באופן מהותי מהתופעות הפסיכיאטריות והפסיכולוגיות, שניתן לחקור באמצעות שיטת פרויד. ואמנם, מאוחר יותר חקר פרויד עצמו תופעות ממין זה, כגון חלומות, בדיחות, שגיאות, עבודות אמנות, תופעות דתיות והדת בכלל, תופעות חברתיות ועוד.
היבט שלישי של פרשנותי את פרויד התפתח כתוצאה מקושי לא מבוטל שמחקרי מעלה. את הקושי הזה ניתן להגדיר כחילוקי הדעות שלי עם פרויד על מהות מפעלו המדעי, כפי שתיארתי בסעיף הקודם. קיימת ספרות ענפה ביחס להבדלים בין הפרשנויות השונות, זו של המחבר את עצמו וזו של קוראיו. שני הנושאים העיקריים הנוגעים בקושי זה הם: (א) פרשנות־היתר של טקסטים; (ב) מידת הלגיטימיות של הקורא לחלוק על פרשנות המחבר את עצמו.7
תפיסתי בעניין האחרון היא שאף אם קורא מפרש טקסט באופן זהה לפרשנות המחבר, זו עדיין פרשנותו. כמובן, עבודתו קלה יותר: הוא אינו מחויב להוכיח את פרשנותו. במקרה שלי, הן על מנת להצדיק את פרשנותי, השונה מזו של פרויד, והן על מנת להימנע מפרשנות־יתר, שאני סולד ממנה, נהגתי בטקסט הפרוידיאני בחרדת קודש. גישתי הייתה לנסות להיצמד באופן מרבי, ואף כפייתי, לטקסט, תוך השתדלות להימנע מכל פרשנות־יתר. אני סבור שחילוקי הדעות שלי עם פרויד הם פועל יוצא מהתייחסות זו לטקסט הפרוידיאני. היצמדות זו, עם התוספת של כמה היקשים לוגיים, היא שהביאה אותי לגלות את הפער הקיים בין מה שעשה פרויד בפועל לבין התיאוריות שלו.8
חיזוק נוסף לפרשנותי הכופרת קיבלתי מפרויד עצמו. אני טוען, וזאת מבלי להציג כאן הוכחות, הקיימות למכביר בטקסטים המאוחרים שלו, ששאיפתו של פרויד הייתה לפתח מדע חדש לחקר האדם, לא תורה פסיכו(פתו)לוגית ולא שיטה טיפולית בלבד; מדע כזה שאינו מתחשב בגבולות המדעים המוכרים (פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה) ולא בתפיסות האמפיריות של מדעים אלה. טיפולו במושאים האמפיריים של מחקריו המאוחרים חוצה בלי רחמים את הגבולות של מדעים אלה. נאמנותי לפרויד היא לרוחו של מפעלו המדעי, לא ללשונו. רוחו המדעית של פרויד היא הבסיס השני המחזק את פרשנות־היתר שלי.