לכתוב בשפת האחר

 

 

ה"אחר" הוא מושג המתקיים בשדות שיח מגוונים. פילוסופים, אנשי מדע המדינה, חוקרי תרבות, פסיכולוגים לאקאניאניים ואחרים עושים בו שימוש כדי להצביע על מי שאינו "אחד משלנו", כשהאחר מגדיר את העצמי מפני שהוא המסמן האולטימטיבי של כל מה שהאני איננו. לאקאן הראה שכינונה של הזהות העצמית מתגבש באמצעות האחר; תהליכי עיצוב הסובייקט נעשים אפשריים באמצעות סימון האחר, וייצור האני כרוך בייצורו של אחר (Lacan 2001: 87-91; בואי 2005). משום שהפאלוצנטריות, הלוגוצנטריות והיורוצנטריות של הפילוסופיה המערבית ושל אופנים אחרים של השיח התרבותי כה מושרשים, ומשום שהתבנית המערבית מארגנת זהויות ותרבויות במונחים של אופוזיציה בין העצמי לאחר, הרי האחר הוא כל השונה מבחינה אתנית, מינית, מיננית, דתית (נשים, מיעוטים אתניים, מהגרים וכן הלאה). נוסף על כך, האחר הוא מה שיש לחשוש מפניו, ועל כן לעתים גם מה שיש לכובשו.

 

הגדרת האחר נובעת מתוך שיח של הבדל המבוסס על מדרג תרבותי המייצר אפליה ועושה שימוש במסכות זהות מוכנות מראש (פאנון 2004). השיח ההגמוני מייצר את האחר שלו כמציאות קבועה. הוא מקבע את האחר באמצעות המבט שלו עליו ובכך מקבע את המחשבה עליו. לפיכך המסורת המערבית (יהודית־נוצרית, לבנה, זכרית) כבר מצוידת אפריורי באפיון מינימלי של דמות האחר, שהמקור האתני, המעמדי והלאומי שלו גורמים לו להיות מחוץ לחברה, מוחלש או דחוי. הסובייקט האתנוצנטרי מכונן את עצמו באמצעות הגדרה בררנית של אחר: "מקומה של האחרוּת במערב מקובע כחתירה תחת המטאפיזיקה המערבית והוא מנוכס בסופו של דבר מחדש על ידי המערב בתור טקסט הגבול שלו, האנטי מערב" (באבא 2004: 111).

 

מחשבת האחר, רב־תרבותיות ושיח מיעוטים, הנמצאים על סדר יומו של מחקר הספרות בעשורים האחרים, נשענים על האבחנה האתנית כמושג המפתח המגדיר את הזהות הקולקטיבית המרכזית.

 

העיסוק באחר במחקר הספרות פירושו עניין בספרות של מיעוטים; עניין בספרות מינורית; עניין בספרות של קבוצות שבאופן היסטורי נדחקו לשוליים; עניין בייצוג חוויות של זהויות מקומיות; וגם עניין ליברלי כללי בחיזוק זהות של קבוצות תרבותיות ובעידוד השונות התרבותית והרב־תרבותיות. העיסוק באחר גרם להרחבת הקנון הספרותי ולהצגה של מערך שלם של נושאים חדשים למחקר (Culler 1997: 47-49).

 

חקר האחר בספרות עוסק גם בשאלת היחס בין ההגמוניה של השיח המערבי ואפשרויות ההתנגדות לו. הוא משתמש בפוזיציה של השוליים כדי לחשוף את הנחות השיח של הרוב ולהוכיח עד כמה אנו כפופים לקולקטיביות ההגמונית ומטילים צורת חשיבה "לבנה" (מערבית, אירופאית) כשאנו חושבים על האחר. העיסוק באחר שואל עד כמה נתונים אנו למניפולציה על ידי צורות תרבותיות, ומראה עד כמה התרבות עצמה היא מבנה אידיאולוגי משתנה.

 

מגמה זו הביאה לקריאה רגישה ומורכבת יותר של זהויות האחר. הפניית משאביו של מחקר הספרות למי שלא הוצגו בתוך הקול הספרותי לצד הקולקטיביות המדומיינת של האנחנו, פירושה העמדת האחר במרכז, באופן שבו זהויות אחרות, לרבות הגמוניות, נקראות כאחר של הפריפריאליות.

 

שפת האחר

שפתו של האחר היא לשונו הפיזית, השפה שאותה דוברת קבוצת ההשתייכות האתנית שלו ולעתים גם לשון הכתיבה שלו, אבל היא גם, ובעיקר, לשונו התרבותית, התודעתית; היא נוכחות פיזית ומנטלית, שהרי הסובייקט מתכונן בתוך השפה, זהותו ומערך הידע שלו נוצרים במסגרתה (פוקו 2005). התודעה העצמית, המבוטאת באמצעות השפה, השפה התודעתית נוצרת במסגרת שיח המייצר הנחות מסוימות ומערכות מושגים האחראים לידע על המציאות, לחשיבה עליה ולהבנתה. המחשבה איננה מנותקת מן הלשון הכותבת אותה והדוברת אותה; באמצעות השפה ובמסגרתה חושבים בני האדם על עצמם, חווים את עולמם ומבינים את עצמם. שפה מעצבת עבור הסובייקט את דמות עולמו, מתרגמת אותו וממיינת אותו.

 

הלשון עצמה, בהיותה חלק מן השיח, כופה אחרוּת או עצמיות על הדובר אותה. השיח מבנה הבדלים לאומיים או תרבותיים; בתוך השיח נוצר המבט על האחר המקבע אותו כדבר־מה מושחת, פורע סדר ומאיים (פוקו 1996). אלה אינם רכיבי זהות נתונים מראש, אלא מדובר בהבדל, שבאמצעותו נחווית זהותם של סובייקטים את עצמם ואת האחר שלהם ושמולו ניתן להגדיר את הקולקטיביות הלאומית ההומוגנית. אין תימה בכך, שכן פוקו (2005) הסביר שהשיח אינו מוגדר על ידי חליפין בין אינדיבידומים אלא קיים בספֵרה של אנונימיות. פירושו של דבר שהשיח לעולם אינו ביטוי של הסובייקט החושב והיודע, אלא הוא ממוקם במרחב, שגבולותיו הם מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

 

על כן לכתוב בשפת האחר פירושו להיפתח לסיפור של האחר, לאפשר לבקע את סדר השיח המייצר את האחרוּת, לחדור מבעד לרשת הבונה את המציאות למעננו באמצעות השפה.

 

מטפורת הכתיבה בשפת האחר, שפירושה הוא אַחֵר המדובב את אחרותו, איננה המובן היחיד של פסוק זה. הכתיבה בשפת האחר היא לעתים ליטרלית, במקרים שבהם הסופר, המשתייך לאוכלוסיית המיעוט בטריטוריה מסוימת, כותב בשפת הרוב.1 הסופר שהוא אחר במולדתו ניצב בפני שאלת פיצול הזהות הלשונית שלו: ליצור בלשונו הילידית, לעבור לשפת הרוב או שמא לשתוק? הכתיבה בשפת האֵם פירושה שימור המורשת התרבותית אולם היא מגבילה את היוצר לקהל קוראים מצומצם או לחסדי מיומנות המתרגמים וזמינותם. הבחירה בכתיבה בשפת האחר אולי אינה פוטרת מן התחושה הטורדת של היות קורבן לסביבה תרבותית שבה יש לפלס תדיר את הדרך, אולם היא משייכת את הכותב דה פקטו למערכת הספרותית של הלאום הדובר את השפה. בכך מהווה הכתיבה בשפת האחר שופר רב־עוצמה להשמעת האחרוּת ועל ידי כך להעשרת התרבות השלטת ולהרחבת הזיכרון הקולקטיבי שלה.

 

אחריותו של מחקר הספרות ההשוואתית

בספרה Death of a Discipline (Spivak 2003) טוענת גיאטרי צ'קרוורטי־ספיבק ביחס לדיסציפלינה של ספרות השוואתית שמחקר הספרות בנושא זהויות הוא חלק ממאמץ להביא לשינוי חברתי. יתרונה של הדיסציפלינה של ספרות השוואתית הוא בכך שפרקטיקות החקר שלה, ובעיקר קריאה בשפת המקור, מאפשרות גישה לפרפורמטיביות של תרבויות כפי שהן מיוצגות בנרטיב. באופן הזה מתאפשר לעמוד מול האחר כקורא בעל דמיון המוכן ל"מאמץ של איחור",2 הרואה באחר מטרה בפני עצמה (שם: 13).

 

שיח המוכפפים, שבשמו כותבת ספיבק, פועל ליצירת שינוי על ידי ניסיון לשלוט בנרטיבים הרומסים את האחרים, אלה הקובעים את הסובייקטיביות, את הזהות ואת השיח של המוכפפים, ומבקש לשנות אותם.

 

לפי ספיבק, באשר לאחר, ספרות יכולה להיות מורה, המדריכה את דרכנו, שלנו כמו גם מושא המחקר שלנו (שם: 23). מחקר הספרות ההשוואתית מאפשר ללמוד את האחר שלא דרך לשון הכוח, לשון הקבוצה ההגמונית. הווה אומר, בלא מבט מובנה שפירושו אובייקטיפיקציה של האחר, כמבטו של תייר המפענח את הסימנים מבעד למבני־התודעה שלו עצמו. הבנת האחר תלויה ביצירת שיתופיות בלא תוכן מוכן־מראש. חשיבות הספרות טמונה בהכרת האחר והאנחנו. היא תלמד אותנו שאין ודאויות, שזהויות אינן מוצקות, שהן רבות פנים ונמצאות בתזוזה מתמדת (שם: 29).

 

במובן הזה, שיח המיעוטים במחקר התרבות בכלל ובדיסציפלינה של ספרות השוואתית בפרט הוא פוליטי באופן עמוק וחותר לשינוי פוליטי דרך שינוי בתודעה ובתרבות, כזה המונהג על ידי האליטה האינטלקטואלית. הכוונה לשיח מיעוטים המקדם פוליטיקה חיובית ואוניברסלית שהכול מוזמנים להיכלל בה. אולם ספיבק איננה רואה בכך פוליטיזציה של הדיסציפילינה אלא דווקא ניסיון לדה־פוליטיזציה שתכליתה להתרחק מפוליטיקה של עוינות (שם: 4). לטענת ספיבק (שם:13), זו אחריותה של הדיסציפלינה של ספרות השוואתית וזה תפקידה:

 

על מנת להשביח את תפקידה של הוראת הספרות כאימון של הדמיון — הכלי רב־המשקל של האיחור — נוכל, אם נעבוד קשה כפי שספרות השוואתית בנוסח הישן מסוגלת לה, להתקרב אל מלאכת התרגום שאי־אפשר לצמצמה עוד — לא משפה לשפה אלא מגוף לסמיוזיס אֶתי — אל הסליל שאיננו פוסק שהוא ה"חיים".

 

האחר ואנחנו

השאלה מה פשר "אנחנו" מסובכת לא פחות מן השאלה מיהו ה"אחר". מהו אותו קולקטיב חסר־פנים הזכאי לכלול עצמו תחת הכותרת הנחשקת, מושא הכמיהה של מי שמחוצה לו?

 

ברי ששאלת האחר קשורה בסמכות החברתית היוצרת את ההבדל התרבותי, שכן מערכת הכוח נזקקת לאחר לשם ביסוס סמכותה החברתית־פוליטית. כאמור, שייכות אתנית או אחרת היא כשלעצמה אינה נושאת מטען מהותני ולא היא היוצרת את האחרוּת; האחר הוא תולדה של תהליכים מעצבי סובייקטים, האחראים לייצורן של עמדות סובייקט מסוימות.

 

"אנחנו", כפי שלימדנו בנדיקט אנדרסון,3 מדומיין לא פחות מן האחר, וקבוצת האנחנו עושה שימוש בקולקטיביות מדומיינת כדי להבין את עצמה ולסמן את גבולותיה. סימון הגבולות כרוך בהסדרת מיקומם של האחרים. היות שהאחר משמש ציין של הבדל בלתי־ניתן־לפירוק, הרי המרחב שלו מאתגר את ראשוניותה ובכירותה של התרבות ההגמונית ואת הפיקציות שלה בנוגע לאותנטיות והומוגניות. פירוש הדבר הוא שהקולקטיביות של אנחנו נבנית מחדש ללא הרף על ידי הסובייקטיביות של האחר. מסיבה זו נמצא כי קיים מרחב זהויות גם בתוך הקולקטיביות, ולא פחות מכך גם בשל העובדה שזהות קולקטיבית היא תופעה סובייקטיבית ביסודה, שבה היחיד הוא המקבל על עצמו נוסח זהות מסוים וחושב על עצמו כחלק מאנחנו מסוים (בן־רפאל 2007).4

 

זאת ועוד, התיאוריה של האחר ומחקר הספרות התיאורי בתחום שיח המיעוטים עושים שימוש בשולי, במה שנדחק הצידה כאחר, על מנת לנתח את המבנה התרבותי של המרכז, את הנורמטיביות של אנחנו. למעשה, תכליתה של השאיפה לפרק את האופוזיציה אני/אחר מבית מדרשו של פוקו היא "להפריע" לתפיסת הידע והתרבות של האנחנו כאילו נשרו מגבות עיניו של זאוס, ולבחון מחדש את תשתית החשיבה של אנחנו. חשיבה מחדש על הקולקטיב, שאותו אנו תופסים ככזה ראה וקדש, עולה בעקיפין מכל דיון באחר; עיסוק באחר הוא ממילא גם עיסוק במהותו של אנחנו.

 

לכתוב בשפת האחר בהקשר הישראלי

גם במחקר הפוסטקולוניאלי בישראל נשמעת הטענה על ייצוגו המוטה של הלא־אירופאי, המזרחי והערבי בספרות העברית. המחקרים מראים שהאחרוּת, שהיא בלתי מובנת, זכתה לביטול ולחוסר סובלנות לא רק חברתית ופוליטית אלא אף ספרותית. יבול המחקרים בנושא הוא פורה במיוחד בעשור האחרון והדבר מעיד על דחיפות הסוגיה במרחב שלנו (ראו משעני 2006; פלד 2006; חבר 2007; אופנהיימר 2008; שמעוני 2008).

 

המפתח האתני קובע את המזרחי והערבי כאחרים המרכזיים של האנחנו הישראלי: הסובייקט המזרחי לעומת הסובייקט האשכנזי והסובייקט הערבי־פלסטיני לעומת הסובייקט הישראלי־יהודי. יש קשר בין שני סוגי אחרוּת אלו בהיותם של המזרחיים יהודים יוצאי ארצות ערב ובהיות שניהם בעלי זהויות לא־אירופאיות. אולם הערבי הוא גם אחר אתנו־לאומי, הנתון בעימות עם הקולקטיביות היהודית הציונית, וכל שיח לאומי נוטה לדחות את שיח האחר ולהדירו מכל שותפות שווה. מסיבה זו הוכחשה הזהות הערבית של יהודים יוצאי ארצות ערב והפכה לזהות מזרחית, בתנאים שבהם יהודיוּת וערביוּת מובנות כתרבויות קונפליקטואליות ונתפסות כעוינות מנקודת המבט של פוליטיקת הזהויות (אלמוג 1997: 153-161; חבר 2007: 257-281). במחקר שהוקדש לנושא תיארה ענבל פרלסון כיצד דחתה החברה הישראלית את המושג "יהודים־ערבים", מחקה אותו כמושא דיון והמירה אותו ב"מזרחיים" באמצעות פרקטיקות של ניכוס, הטמעה והכלה (פרלסון 2006: 83-112).

 

המחקרים החדשים מפנים את המבט אל האחר הערבי והאחר המזרחי בגבולות המקום הישראלי של המדינה והמולדת, הבית. נקודת המוצא הנה הקישור בין הישראלים למרחב שבו הם חיים, המובנה ומונחל לתודעתם כמרחב יהודי־מערבי בעיקרו. בית זה מוסבר במנותק ממסגרות משמעות רחבות ונקרא במובן שהקנה לו הנרי גירו: "הגבולות התרבותיים, החברתיים והפוליטיים התוחמים מרחבים משתנים של רווח, סבל, שימוש לרעה וביטחון המגדירים את מיקומם ומיצובם של יחיד או של קבוצה" (Giroux 2006: 287). פירוש הדבר הוא שבית זה איננו רק, או בהכרח, המקום שממנו הסובייקט האחר מסולק או מוגלה, פיזית או תודעתית. זהו מרחב מפוצל שעבר טרנספורמציה מדומיינת על ידי נוכחותם של הסובייקטים האחרים, גם כשהם נשארים בגבולותיו ומתקיימים בו במרחב, הסימבולי והממשי כאחד. בהקשר הבית הישראלי, הרי האחר המזרחי פועל בתוך מרחב של תרבות ציבורית חלופית, והאחר האתנו־לאומי פועל גם הוא בתוך קטגוריה גיאוגרפית ממשית, במרחב הנתפס לעתים קרובות כאיום על השלמות הטריטוריאלית של המולדת, סימבולית וממשית כאחד.

 

כתיבה בשפת האחר בהקשר הישראלי היא עניין מורכב: אשכנזים שכָּתְבוּ את המזרחי, מזרחים שכָּתְבוּ את אחרותם, ערבים הכותבים עברית — קולו של האחר מושמע במגוון לשונות ונחשף כמי שזהותו איננה חד־משמעית בהכרח; שהרי האחר משתייך למספר קשרי־שייכות, וכל קשר כזה מעצב פן מפניה של הזהות כמכלול. כתיבת האחר מגלה גם זהויות לא־יציבות והכחשת זהויות מחד גיסא, ומאידך גיסא, זהות כידע מהווה כוח נגדי לסדר הכוח ההגמוני, חתרנות כנגד ההגמוניה וניצול שפת ההגמוניה כדי לנגח אותה (משעני 2006). שיח הזהויות גורם לאחר להבליט את אחֵרותו — בכך ההקשר הישראלי אינו נבדל מהקשרים אחרים בעולם — שכן המבט אל האחר מראה שככל שהעולם הופך גלובלי וטרנס־לאומי יותר כך נוצרות זהויות־כלאיים (פאנון 2004), כלומר נשמעים יוצרים שזהותם היא גם של האחר, ומתחוור שזהות לאומית עשויה להתנגש עם זהות מעמדית או מגדרית וכן הלאה.5 כזהו המקרה של סייד קשוע, ש"בעיית ההשתייכות שלו" (כלשונה של בתיה גור 2002) היא נדבך מרכזי במורכבות ובגיוון של יצירתו.

 

סמי מיכאל מהווה דוגמה לפניה הרב־גוניים של הסיטואציה ולמשא־ומתן מורכב על זהות אישית: זהו יוצר שנוכס אל תוך הקנון של הספרות הישראלית, שהישראליות נוכחת בכתיבתו ושנמצא בלב ההגמוניה בחיים הספרותיים והציבוריים כמגלם הישראליות, אך בה בעת הוא גם מי שמזהה את עצמו כאחר, כמי שחלק מרכיבי אישיותו נשענים על הזהות המזרחית ועל הזהות הערבית־יהודית6 (בן־חביב 2002; בן־דב 2008). מיכאל אינו נתון להדרה בגינן של זהויות צולבות אלו, נהפוך הוא: דומה שחלק ממעמדו האיתן כסמכות אינטלקטואלית ומוסרית נשען על תשבץ הזהויות המייחד אותו.

 

מאמרי הקובץ

הסובייקטיביות של האחר בגבולות המקום הישראלי, "הבית" שלנו, היא נקודת המוצא לדיון בספר זה, והממשות הישראלית מבצבצת ממאמרי הקובץ כולם. ענייננו הוא באופן שבו מיוצגת האחרוּת הישראלית מתוכה פנימה, מתוך המיקום בשוליים, כספרות מינורית, וכן במבט עליה מן העצמי ההגמוני, מן הקולקטיביות המדומיינת של "אנחנו".

 

שבעת המאמרים בקובץ שלפנינו מאירים, כל אחד בדרכו, היבט מסוים של הכתיבה בשפת האחר, בעיקר מההיבט המחקרי, אם כי לא משכנו ידינו גם מהבאת נקודת מבטם של בעלי הדבר עצמם. טבעו של הנושא גורם לכך שהדיון הפואטי מבוסס על זיקה בין הספרות לבין המציאות החוץ־ספרותית, על צמידות של טקסט וקונטקסט ועל פרשנות אידיאולוגית ליסודות פורמליים.

 

קבוצת המאמרים הראשונה עוסקת בחקר הספרות הישראלית בעברית, ושניים מן המאמרים בתוכה מפנים את המבט אל היוצר המאז'ורי סמי מיכאל. מאמרה של ננסי ברג עוסק באופן שבו סמי מיכאל כותב את האחר האתני, הלאומי והמגדרי ביצירתו. ברג בוחנת את ייצוגי המציאות בשורה של רומנים שכתב מיכאל, ומראה כיצד הוא כותב את האחר מתוכו פנימה. כמו כן, ברג מצביעה על כך שמיכאל מעניק לדמויות האחר, הפריפריאליות מבחינת תרבות הרוב ההגמונית, מעמד מרכזי בטקסט כדמויות הראשיות. ניתן להסיק מדבריה שהבחירה של מיכאל לייצג את האחר בעוצמה ובחריפות עולה בקנה אחד עם עצם הכרעתו של היוצר לגבי לשון הכתיבה הספרותית שלו. עם עלייתו למדינת ישראל ביכר מיכאל לזנוח את הערבית העירקית שבפיו כלשון כתיבה ולאמץ את העברית, לשון הרוב ההגמונית — שתי פנים לתשוקה לכתוב את האחר בשפת האחר.

 

רחל ויסברוד מנתחת את הרומן המוקדם של סמי מיכאל חצוצרה בוואדי (1987) העוסק בזהות ובישראליוּת, ומשווה אותו לעיבוד הקולנועי שלו משנת 2001 (בימוי: לינה וסלבה צ'פלין). גם ויסבורד מתארת כיצד מיכאל מעמיד במרכז יצירתו את האחר של החברה הישראלית, ומצביעה באמצעות ניתוח אינטרטקסטואלי על העמדות החתרניות המובעות ברומן בשאלת הזהות הישראלית. השוואת הספר לסרט מראה כיצד האחרון, בדרכו, מחזק את האיחור שבבסיס יצירתו של מיכאל.

 

היבול הספרותי של העלייה הגדולה של שנות ה-50 הוא נושא מאמרה של בתיה שמעוני. ספרות זו, המתארת את חוויותיהם של עולי ארצות אירופה ובני עדות המזרח, כוללת טקסטים שנכתבו על ידי יוצרים המאששים בכתיבתם את ערכי היסוד של הנרטיב הציוני־לאומי (כחיים הזז וחנוך ברטוב), וטקסטים שנכתבו (החל מאמצע שנות ה-60) על ידי סופרים המשתייכים לעולי ארצות ערב (דוד רביע, לב חקק, שמעון בלס), שעליהם כותבת שמעוני: "הפרויקט המרכזי של סיפורי העולים מארצות ערב הוא לבסס את הזהות האלטרנטיבית שלהם מחד גיסא, וליצור עמדה אופוזיציונית או חתרנית ביחס לשיח השליט מאידך גיסא". מחברת המאמר מנתחת את לשון הטקסטים כולם ומראה כיצד ננקטות אסטרטגיות המבליטות שני כוחות מנוגדים: האחד מבקש להבטיח את אחדותה של הלשון הלאומית הרשמית, ואילו האחר — להציג עמדה חתרנית ביחס ללשון האחידה המשקפת את השאיפה להתיך את העולים אל תוך הישראליוּת.

 

קבוצת המאמרים השנייה עוסקת בספרות הערבית בת־זמננו בזיקתה למקום הישראלי. עמי אלעד־בוסקילה כותב על יוצרים ערבים שאינם כותבים בשפתם הילידית אלא מאמצים את שפת האחר ליצירתם הספרותית. את היוצרים הללו הוא מסווג על פי לשונות הכתיבה שלהם. מסקנתו היא שרובם ככולם בחרו לכתוב בשפת הכוח, שהיא על פי רוב שפה מערבית. הדוגמאות המוצגות במאמרו מתמקדות ביוצרים פלסטינים הכותבים בשפות מערביות כצרפתית וכאנגלית וביוצרים ערבים פלסטינים ישראלים הכותבים בעברית.

 

מאמרו של עבד אלרחמן מרעי מתרכז בספרות פוליטית הנכתבת סביב הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. על פי מרעי, ביצירות אלו נוכחת דמות האחר הישראלי היהודי. השאלה המעסיקה את הכותב היא פרשת התקבלותן של יצירות אלו בקרב הקהל של שני הצדדים, ובעיקר המחיר שאותו משלם היוצר בממשות החוץ־ספרותית על הדרך שבה הציג את האחר ביצירתו. חלק ניכר מדבריו מייחד אלרחמן־מרעי למשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, ובמיוחד לשיריו "עוברים... ובטלים" ו"ומצב מצור", אשר עוררו הדים בציבוריות הישראלית ונכתבו בעקבותיהם שירי תגובה שונים.

 

המאמר החותם חלק זה של הקובץ יוצא דופן משום שאינו עוסק בחקר הספרות. המאמר מתמקד בסוגיית האחר כפי שהיא מיוצגת בשפה, קרי באופן שבו השפה משמשת גשר תרבותי להכרת האחר. מאמרו של אלון פרגמן מציג מחקר הערכה של פרויקט שנערך על ידי משרד החינוך הישראלי, שבו הוראת השפה הערבית בבתי ספר יהודים נעשית על ידי מורים ערבים. תוצאות המחקר מראות שלמפגש הבלתי אמצעי עם המורים הערבים היו השפעות חיוביות על התלמידים בכל הקשור לתפיסת האחר, להסרת מחיצות ולהפגת חששות.

 

השער האחרון בקובץ מוקדש למפגש עם הסופר סמי מיכאל ועם המשורר נעים עראידי. שניהם פותחים בדבריהם צוהר אל עולמם הפואטי והשקפותיהם בסוגיית הכתיבה בלשון האחר. מיכאל מספר על התמודדותו כאדם עם זהותו החצויה כיהודי וישראלי מזה וכבן־בית בתרבות הערבית מזה. הוא מסביר באמצעות שורה של אנקדוטות מההיסטוריה הפרטית שלו כיצד הגדרות מוכנות־מראש תייגו אותו כ"אחר" מסוגים שונים במצבי־חיים מגוונים. נעים עראידי מסביר את בחירתו לכתוב בשפה העברית וטוען שאת מה שהוא כותב בעברית אין הוא יכול לכתוב אלא בשפה זו. העברית היא שפתו השנייה והיא כלי ביטוי טבעי לו; עראידי אינו מתרגם אליה מלשונו הערבית. לעניין זה הוא מוסיף שהדיגלוסיה של השפה הערבית מעוררת את המחשבה שהכתיבה בערבית הספרותית היא למעשה סוג של תרגום מהשפה המדוברת, זו שהמשורר חושב בה.

 

רב־תרבותיות הלכה למעשה

מאמרי הקובץ הוצגו לראשונה בכנס "לכתוב בשפת האחר" שנערך במכללת בית ברל בחורף 2006. הכנס היה חלק מפרויקט שיתוף־פעולה ייחודי בין המחלקות לספרות עברית ולספרות ערבית במכללה. מכללת בית ברל הנה מוסד רב־תרבותי הכולל בתוכו בית ספר המכשיר מורים למגזר היהודי, שבו הלימודים מתקיימים בשפה העברית, ובית ספר המכשיר מורים למגזר הערבי, שבו הלימודים מתקיימים בשפה הערבית; מבנה זה תואם את צורכי המגזרים השונים בחברה הישראלית, שלהם מערכות חינוך נפרדות.7

 

שלושה חוגים חברו לשיתוף הפעולה שהוליד ספר זה: הראשון הוא החוג לספרות עברית וכללית הפועל בבית הספר המכשיר מורים למגזר היהודי; השני הוא החוג ללשון ולספרות עברית הפועל בבית הספר המכשיר מורים ערבים, והמלמד בעברית סטודנטים ערבים אשר העברית היא להם שפה שנייה והמתעתדים להורות אותה ואת ספרותה בבית הספר הערבי; השלישי הוא החוג ללשון ולספרות ערבית הפועל בבית הספר המכשיר מורים למגזר היהודי, שבו לומדים סטודנטים יהודים בעיקר, אשר הערבית היא להם שפה זרה והמתעתדים להורות אותה בבית הספר היהודי.

 

פרויקט שיתוף הפעולה בין החוגים מיועד להציג לסטודנטים של שלוש המחלקות מבט רחב היקף ורב־תרבותי הן על הספרות העברית והערבית והן על מדינת ישראל. הפרויקט, שהחל בשנת תשס"ו, מהווה מאמץ אקדמי קולקטיבי שבו נוטלים חלק פעיל למעלה ממאתיים סטודנטים וחברי סגל המייצגים את שלוש המחלקות בשני בתי הספר במכללה. סדרת המפגשים והכנסים של הפרויקט תורמת לטעינתם של לימודי הספרות בחיוניות חדשה ולהרחבת הידע וההבנה של התרבויות היהודית והערבית; יש בכך כדי לקרב את משתתפי הפרויקט להכרת האחר מקרוב ובצורה מעמיקה.

 

הפרויקט מבקש לחשוף בפני הסטודנטים את היתרונות ואת הערכים הטמונים במפגשים אלה, מתוך אמונה שיש בהם כדי להיטיב את איכות החינוך המוקנית לסטודנטים להוראה. אנו מעודדים אפוא שיתוף פעולה עמוק, שהסטודנטים יוכלו לשאוב ממנו משאבים לטובת הקהילה הרב־תרבותית שבתוך מכללת בית ברל ולטובת החברה בכללותה. יתר על כן, הסטודנטים, במסגרת תפקידם העתידי כמורים בבתי ספר, מוזמנים להפיץ את ערכי המפגשים ובכך לתרום את חלקם בעידוד רב־תרבותיות כעניין שבשגרה.

 

פרויקט זה, המורכב מסדרה של סמינרים המשתרעים על פני שנת הלימודים, תורם במישרין ובעקיפין לאישור הנוכחות האינטלקטואלית של החוגים לספרות בבית ברל כמו גם לשבירת המחיצות בין תרבויות ומסורות שונות. כדי להגביר את שיתוף הפעולה, את האינטראקציה ואת חילופי הדעות הפוריים בין הסטודנטים, סדרת מפגשי הסמינר מקצה זמן לדיון ולשיחה לא רק בעניינים ספרותיים אלא גם בענייני דיומא. היתרון של קשרים מתמשכים כאלה הוא שכאשר הסטודנטים מתדיינים במטרה לעצב את השיח הנוגע לספרות ולתרבות הם מממשים בה בעת הלכה למעשה את הכרת האחר, במובנו החברתי והאנושי הפשוט.

 

מכאן ששאלות של זהות, של השתייכות ושל אחרוּת הן עניין בעל ממשות ונראוּת במרחב הפיזי והתודעתי של הקמפוס בבית ברל, ועבורנו נושא האחר אינו רק סוגיה אקדמית, ערכית ועקרונית אלא גם סוגיה עניינית, חיונית ומעשית.

 

קובץ המאמרים בספר זה הנו תרומתנו הצנועה לשיח הזהויות בטריטוריה הישראלית במצב של ריבוי קולות תרבותי. אנו מבקשים לקרוא את הספרות כעוסקת בשאלות של זהות ושל מעמד בזמן ובמרחב ספציפי ולראות אותה כשדה של כוחות פוליטיים ושל אינטרסים חברתיים שונים. כמו כן, אנו מבקשים להרחיב את המבט ההגמוני ולאפשר לו להטמיע בתוכו את האחרוּת, להחליף פוזיציות התבוננות על מנת לשבור מחיצות, לייצר אינטראקציות חדשות, לשרטט מפות מציאות חדשות ולבסוף להביא לשינוי. העיסוק באחר הוא אפוא פלטפורמה לבחינת היררכיות תרבותיות ומבנים מוסדיים של ה"אנחנו".

 

 

ביבליוגרפיה

 

אופנהיימר, יוחאי. 2008. מעבר לגדר: ייצוג הערבים בסיפורת העברית והישראלית (1906-2005), תל אביב: עם עובד והמכללה האקדמית ספיר.

 

אלמוג, עוז. 1997. הצבר — דיוקן. תל אביב: עם עובד.

 

אלעד־בוסקילה, עמי. 2001. מולדת נחלמת ארץ אבודה: שישה פרקים בספרות הפלסטינית החדשה. תל אביב: ספריית מעריב.

 

__________. 2005. האור הקלוש: ייצוגים ותדמיות של דמות האחר בספרויות הערביות המודרניות. תל אביב: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום ואוניברסיטת תל אביב.

 

בנדיקט אנדרסון. 1999. קהיליות מדומינות: הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה. תרגום: דן דאור, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

 

באבא, הומי ק'. 2004. "שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח קולוניאלי". בתוך: קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי: אנתולוגיה של מקור ותרגום. עורך יהודה שנהב. תל אביב וירושלים: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 107-127.

 

בואי, מלקולם. 2005. לאקאן. תרגום: יהודית גולדברג. אור יהודה: דביר, כנרת, זמורה־ביתן.

 

בן־דב, ניצה. 2008. "השיזף, הדקל, הנענע והחידקל". הארץ 11.7.08.

 

בן־חביב, דולי. 2002. "מגדר ועדה בספרי המעברה של סמי מיכאל". תיאוריה וביקורת 20 (אביב), עמ' 243-258.

 

בן־רפאל, אליעזר. 2007. זהויות יהודיות מודרניות. הרצאה במכללת בית ברל 31.12.07.

 

גור, בתיה. 2002. "למה שערבים כאלה ירקדו דיסקו". הארץ 8.2.02.

 

חבר, חנן. 2007. הסיפור והלאום: קריאות ביקורתיות בקנון הסיפורת העברית. תל אביב: רסלינג.

 

חליחל, עלא. 2004. "החצר האחורית של 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'". הארץ 11.2.04.

 

מירז, איתי. 2002. "הממשי, המדומה והסימבולי: לאקאן וגיאוגרפיה חברתית". תיאוריה וביקורת 20 (אביב), עמ' 219-242.

 

משעני, דרור. 2006. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד: הופעת המזרחיות בספרות העברית בשנות השמונים. תל אביב: עם עובד.

 

פאנון, פרנץ. 2004. "נסיונו הקיומי של השחור". קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי: אנתולוגיה של מקור ותרגום. עורך יהודה שנהב. תל אביב וירושלים: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 25-46.

 

פוקו, מישל. 1986. תולדות השגעון בעידן התבונה. תרגום: אהרן אמיר. ירושלים: כתר.

 

________. 1996. תולדות המיניות I: הרצון לדעת. תרגום: גבריאל אש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

________. 2005. סדר השיח. תרגום: נועם ברוך. תל אביב: בבל.

 

פלד, שמרית. 2006. "נפיל מובס בנוף חסר צללים: מזרחיות, אשכנזיות ומרחב ברומן הישראלי לאחר מלחמת 1967". תיאוריה וביקורת 29 (סתיו), עמ' 149-172.

 

פרלסון, ענבל. 2006. שמחה גדולה הלילה: מוזיקה יהודית־ערבית וזהות מזרחית. תל אביב: רסלינג.

 

קפלנסקי, תמר. 2006. "מה הצבע של פרנץ פנון?". תיאוריה וביקורת 28 (אביב), עמ' 193-199.

 

שמעוני, בתיה. 2008. על סף הגאולה — סיפור המעברה: דור ראשון ושני. אור יהודה: דביר, כנרת, זמורה־ביתן ומכון הקשרים אוניברסיטת בן גוריון.

 

שנהב, יהודה. 2001. "פתח דבר: זהות בחברה פוסט־לאומית". תיאוריה וביקורת 19 (סתיו), עמ' 5-16.

 

שקד, גרשון. 2006. זהות: ספרויות יהודיות בלשונות לעז. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

Bilgrami, Akeel. 1998. "What is a Muslim? Fundamental Commitment and Cultural Identity". The Postcolonial Crescent: Islam's Impact on Contemporary Literature. John C. Hawley (ed.). New York: Peter Lang, pp. 35-58.

 

Culler, Jonathan. 1997. Literary History: A Very Short Introduction. Oxford: Oxford University Press.

 

Giroux, Henry. 2006. "Paolo Freire and the Politics of Postcolonialism". The Giroux Reader. Boulder and London: Paradigm Publishers, pp. 285-296.

 

Gopinath Gayatri. 2005. Impossible Desires: Queer Diasporas and South Asian Public Cultures. Durham and London: Duke University Press.

 

Lacan, Jacques. 2001. "The Signification of the Phallus". The Norton Anthology of Theory and Criticism. Vincent B. Leitch (ed.). New York: W.W. Norton and Company, pp. 1302-1310.

 

Makaryk, Irena R (ed.). 2000. Encyclopedia of Contemporary Literary Theory: Approaches, Scholars, Terms. Toronto: University of Toronto Press.

 

Spivak, Gayatri Chakravorty. 1988. "Can the Subaltern Speak?". Marxism and the Interpretation of Culture. Cary Nelson and Lawrence Grossberg (eds.). Urbana: University of Illinois Press, pp. 271-313.

 

_________. 2003. Death of a Discipline. New York: Columbia University Press.