בלשון כרותה - פרוזה פלסטינית בעברית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלשון כרותה - פרוזה פלסטינית בעברית
מכר
מאות
עותקים
בלשון כרותה - פרוזה פלסטינית בעברית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בלשון כרותה - פרוזה פלסטינית בעברית

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    "בלשון כרותה" הינו הקובץ המקיף והעשיר ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית. הוא מאגד בתוכו 73 סיפורים שנכתבו בידי 57 יוצרים ויוצרות פלסטינים תושבי ישראל, עזה, הגדה המערבית והתפוצות ושתורגמו בידי 36 מתרגמים (שליש מהם פלסטינים) על פי דגם העבודה של סדרת מַכְּתוּבּ. דגם זה כולל צוותי תרגום דו־לשוניים ודו־לאומיים, שהתכלית שלהם אינה דיוק לשוני או תחבירי, אלא קיום דיאלוג כפעולה תרבותית ופוליטית בעולם. זה מפעל ראשון מסוגו של העמדת סיפורת פלסטינית בעברית בדגם שבו יהודים ופלסטינים מנהלים דיאלוג טקסטואלי ואוראלי על יחסי הגומלין בין השפות.

     

    סדרת מַכּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבימה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא ספינת הדגל של "חוג המתרגמים" שנוסד במכון ון ליר בירושלים. בחוג פועלים יותר משמונים אישה ואיש, ערבים ויהודים, מתרגמים, עורכים וחוקרי ספרות, הרואים במלאכתם מעשה מכונן באמצעות מילים ובאותה עת גם פעולה תרבותית ופוליטית בעולם. חוג המתרגמים הוא נמל הבית שבו עוגנת סדרת הספרים מַכְּתוּבּ مكتوب ובו מתרחשות מלאכת הבירור של הניתן והבלתי ניתן לתרגום וחקירת ההבדל ביניהם; מתגלות אפשרויות התנועה משפה לשפה ומתרבות לתרבות, על השפע המתקיים בהן וביניהן; ומתפתח דגם לעבודה עדינה ומתמשכת בין יהודים וערבים שתכליתה פיוס בין השפות.

     

    המערכת: יהודה שנהב-שהרבני • יונתן מנדל • איאד ברגותי • חנה עמית כוכבי • כפאח עבד אלחלים • אבתיסאם מראענה מנוחין • ברוריה הורביץ • חנאן סעדי • הודא אבו מוך • יונית נעמן • נביה בשיר • ראויה בורבארה
     
    ראויה בורבארה, עורכת הקובץ, נולדה בנצרת בשנת 1969 ומתגוררת בכפר אבו סנאן. היא נשואה ואם לשלושה. בעלת תואר שלישי בשפה וספרות ערבית מאוניברסיטת חיפה. ד”ר בורבארה היא מפקחת מרכזת להוראת השפה הערבית בחינוך הערבי במשרד החינוך, ומרצה בחוג לספרות ערבית במכללת אורנים. היא שולטת בשש שפות: ערבית, עברית, סורית עתיקה )ארמית סורית(, אנגלית, גרמנית ובולגרית. פרסומיה כוללים מחקרים אקדמיים לצד יצירות פרוזה שפורסמו בבמות שונות בערבית, בעברית ובאנגלית. הרומן הראשון שלה בעברית, על חופי נדודים (على شواطئ الترحال), יראה אור בהוצאת פרדס במהלך השנה הקרובה.

    פרק ראשון

    לא! 

    סמא חסן

     
    מערבית: כפאח עבד אלחלים
    עריכת תרגום: יהודה שנהב־שהרבני
     
    לו רק היתה מוצאת אותה באוצר המילים שלה. לו רק היתה חוצה את הנתיב הארוך מעומק בטנה אל לשונה. וזו הרי המילה הקצרה ביותר שאדם יכול להגות. הברה אחת. תחת זאת היא מהנהנת. מדקלמת נַעַם, בסדר, בוקר וערב, או חַאדִֿר, לשירותך. לפעמים, כשהמרירות והייאוש חונקים את גרונה, היא מניחה את כף ידה על ראשה כאומרת, עַלַא רַאסִי.
    כמה ייחלה להגות אותה בקול ולו פעם אחת. כשהיא בטוחה שאיש אינו מקשיב, היא לוחשת אותה לעצמה בהיסוס, אך רק אוויר וריר נפלטים משפתותיה. לעיתים הם הופכים לקצף, כבהתקף אפילפסיה. או אז היא הוגה את האותיות בסדר הפוך, ומשהו בתוכה כבה.
    פעם צפתה בתוכנית טלוויזיה שרובה נבצר מבינתה, למעט משפט אחד: איבר שאדם עושה בו שימוש מתפתח וגדל, ואילו איבר שנזנח מתנוון וקטן. היא הרבתה להרהר בזה. ידיה הן בלי ספק האיבר הגדול והחזק בגופה. בהן היא יוצקת עם שחר מים על ראשה פעם, פעמיים, שלוש, כשהיא עומדת בגיגית בתוך המקלחת יצוקת הבטון, מנסה לשווא למחות מגופה את שאריות בעלה. בידיים האלה היא אופה לחם ומבשלת למשפחה הגדולה, שהמבוגרים שבה יוצאים מדי יום לשדה הקרוב, לעבודה שאין לה סוף. לרשותם עומדות הידיים הללו בשעות בין ערביים, כשהם שבים רצוצים, חשוקי שפתיים, שנעות רק כדי לומר לה בואי, תביאי, קחי, תרימי. כמה היתה רוצה למאן פעם אחת. לומר "אני עייפה". אולם די במבטו היוקד של חמיה, הנישא מעל שפמו העבות, השזור פסים לבנים, כדי שתיאלם. היא בולעת את שתי האותיות אל קרבה וממשיכה לעבוד עד רדת הערב. שטופת זיעה, היא מדמה לחוש עדיין את הנוזלים של בעלה זולגים בין ירכיה. או אז היא תוקעת שם את ידה כדי לעצור את הנזילה, שמא תזלוג תחתיה, גלויה לעין כול.
    בעלה לא חס עליה. בכל לילה הוא כופה עצמו על גופה התשוש, אף שהוא עייף ממנה. כך היה מאז ומעולם, גם כשהיתה בהיריון. היא עדיין זוכרת את צחוקו באחד הערבים כשאמר, בעודו לועס את ארוחת הערב: "דבר לא ימנע ממני לממש את זכותי, גם אם הצאצא הזה יגדל להיות הגיבור שישחרר את פלסטין."
    שער הכניסה למפגני הגבריות הליליים שלו היה פתח קטן בגופה, והוא הלך והתנפח, הלך וגדל, עד שדמה למערה שוממת המעלה צחנת מוות ואובדן. הוא חקר ונבר בנבכי המערה, וככל שזו התרחבה, הלכה היא והתמעטה. אילו רק היתה לה המילה הסודית שבאמצעותה יכלה לסגור את השער למערת עלי באבא שלה.
    למרות השנים המעטות שעשתה על ספסל הלימודים ידעה לקרוא בקוראן, אם כי באיטיות. שם, בסורת הפרה, היה כתוב כי הנשים הן כמו אדמה: "נשיכם הן שדה לכם; בואו אל שדכם כדרך שתרצו". כך למדה שכמו האדמה, גם גופה זקוק לתשומת לב ולטיפול כדי שיוכל להעניק לבעלה את מיטב התנובה. באחד הימים ניסתה לטמון זרע בחלקת האדמה הקטנה שבפתח ביתה. עד מהרה כמעט שכחה מקיומו. היתה משקה אותו בפיזור דעת, כאילו הטילה עליו את מימיה. האדמה נותרה צחיחה. לאחר זמן טמנה זרע אחר והיתה משקה אותו כאם המגישה את שדה לתינוקה. ואכן, צמח ונבט וניבט בגאון מעל פני האדמה, עד שבאחד הבקרים מצאה אותו רמוס ושבור.
    שוב ושוב חזר הטקס: הוא היה מקרב את פניו אל פניה עד שהיתה מריחה את הבל פיו. מעולם לא טרח לנשק אותה או להריח את פניה או את שערה. תשוש מיום עבודה, היה חורש את גופה בעיקשות. שם בחוץ היה אחד מעשרה בנים שצייתו לפקודותיו של אב זועף וקוצף, אבל כאן, בחדר הדחוק הזה, הוא היה הגבר. פעם אחת בלבד העזה והצמידה את ברכיה זו לזו בחוזקה והרימה אותן כנגד כרסו. הוא הביט בה נדהם, סינן קללות בקול לא קול וחבט בזרועו הכבדה בין ירכיה. האימה מפני המכה הבאה ריפתה את שריריה, והמרווח שבין ברכיה שב ונפתח. כאשר חזר לעלות ולרדת מעליה, עצמה את עיניה בחוזקה. כף יד לבנה, כמו זו שראתה בשלט באחת הפעמים הנדירות שנסעו אל העיר, הלכה ומילאה את החושך. אז, בנסיעה ההיא, הסביר לה בעלה שפירושו של השלט הוא "עצור". הוא הפליג אז בהסברים על מורכבותם של החיים הסוערים, המהירים שבעיר, כאילו התגורר בה אי אז. למעשה, זה היה ביקורם הראשון בעיר יחדיו. הם נסעו למרפאה שבמרכז העיר לאחר שקמה בבוקר, והמזרן תחתיה היה רווי דם. הרופאה דיברה אליהם רכות, רמזה לו בחיוך שאשתו זקוקה למנוחה, אולם כשיצאו משם קילל אותה ואת הכסף שנאלץ לשלם עבור הביקור. כאשר בעל אותה שוב באותו הלילה, חשה כאילו גופה כולו הוא היד המצוירת ההיא, אולם הוא לא ראה דבר. שוב ושוב חתך בבשרה, שהלך והקשיח עד שנפלטה מפיה אנקת כאב. לרגע עצר, לפת את כתפיה והביט בפניה בזעם כשואל, מה עובר עלייך. היא הנידה בראשה כאומרת, שום דבר, וחשה איך הכישלון מסמא את עיניה, איך היא טובעת במי השפיר שעוברה צף בתוכם בעוד בעלה מבתר את שניהם. אין את אלא רכוש המשפחה, ניסרה המחשבה בראשה. ידיים ורחם, ידיים ורחם.
    בלשון כרותה - פרוזה פלסטינית בעברית מחברים שונים

    לא! 

    סמא חסן

     
    מערבית: כפאח עבד אלחלים
    עריכת תרגום: יהודה שנהב־שהרבני
     
    לו רק היתה מוצאת אותה באוצר המילים שלה. לו רק היתה חוצה את הנתיב הארוך מעומק בטנה אל לשונה. וזו הרי המילה הקצרה ביותר שאדם יכול להגות. הברה אחת. תחת זאת היא מהנהנת. מדקלמת נַעַם, בסדר, בוקר וערב, או חַאדִֿר, לשירותך. לפעמים, כשהמרירות והייאוש חונקים את גרונה, היא מניחה את כף ידה על ראשה כאומרת, עַלַא רַאסִי.
    כמה ייחלה להגות אותה בקול ולו פעם אחת. כשהיא בטוחה שאיש אינו מקשיב, היא לוחשת אותה לעצמה בהיסוס, אך רק אוויר וריר נפלטים משפתותיה. לעיתים הם הופכים לקצף, כבהתקף אפילפסיה. או אז היא הוגה את האותיות בסדר הפוך, ומשהו בתוכה כבה.
    פעם צפתה בתוכנית טלוויזיה שרובה נבצר מבינתה, למעט משפט אחד: איבר שאדם עושה בו שימוש מתפתח וגדל, ואילו איבר שנזנח מתנוון וקטן. היא הרבתה להרהר בזה. ידיה הן בלי ספק האיבר הגדול והחזק בגופה. בהן היא יוצקת עם שחר מים על ראשה פעם, פעמיים, שלוש, כשהיא עומדת בגיגית בתוך המקלחת יצוקת הבטון, מנסה לשווא למחות מגופה את שאריות בעלה. בידיים האלה היא אופה לחם ומבשלת למשפחה הגדולה, שהמבוגרים שבה יוצאים מדי יום לשדה הקרוב, לעבודה שאין לה סוף. לרשותם עומדות הידיים הללו בשעות בין ערביים, כשהם שבים רצוצים, חשוקי שפתיים, שנעות רק כדי לומר לה בואי, תביאי, קחי, תרימי. כמה היתה רוצה למאן פעם אחת. לומר "אני עייפה". אולם די במבטו היוקד של חמיה, הנישא מעל שפמו העבות, השזור פסים לבנים, כדי שתיאלם. היא בולעת את שתי האותיות אל קרבה וממשיכה לעבוד עד רדת הערב. שטופת זיעה, היא מדמה לחוש עדיין את הנוזלים של בעלה זולגים בין ירכיה. או אז היא תוקעת שם את ידה כדי לעצור את הנזילה, שמא תזלוג תחתיה, גלויה לעין כול.
    בעלה לא חס עליה. בכל לילה הוא כופה עצמו על גופה התשוש, אף שהוא עייף ממנה. כך היה מאז ומעולם, גם כשהיתה בהיריון. היא עדיין זוכרת את צחוקו באחד הערבים כשאמר, בעודו לועס את ארוחת הערב: "דבר לא ימנע ממני לממש את זכותי, גם אם הצאצא הזה יגדל להיות הגיבור שישחרר את פלסטין."
    שער הכניסה למפגני הגבריות הליליים שלו היה פתח קטן בגופה, והוא הלך והתנפח, הלך וגדל, עד שדמה למערה שוממת המעלה צחנת מוות ואובדן. הוא חקר ונבר בנבכי המערה, וככל שזו התרחבה, הלכה היא והתמעטה. אילו רק היתה לה המילה הסודית שבאמצעותה יכלה לסגור את השער למערת עלי באבא שלה.
    למרות השנים המעטות שעשתה על ספסל הלימודים ידעה לקרוא בקוראן, אם כי באיטיות. שם, בסורת הפרה, היה כתוב כי הנשים הן כמו אדמה: "נשיכם הן שדה לכם; בואו אל שדכם כדרך שתרצו". כך למדה שכמו האדמה, גם גופה זקוק לתשומת לב ולטיפול כדי שיוכל להעניק לבעלה את מיטב התנובה. באחד הימים ניסתה לטמון זרע בחלקת האדמה הקטנה שבפתח ביתה. עד מהרה כמעט שכחה מקיומו. היתה משקה אותו בפיזור דעת, כאילו הטילה עליו את מימיה. האדמה נותרה צחיחה. לאחר זמן טמנה זרע אחר והיתה משקה אותו כאם המגישה את שדה לתינוקה. ואכן, צמח ונבט וניבט בגאון מעל פני האדמה, עד שבאחד הבקרים מצאה אותו רמוס ושבור.
    שוב ושוב חזר הטקס: הוא היה מקרב את פניו אל פניה עד שהיתה מריחה את הבל פיו. מעולם לא טרח לנשק אותה או להריח את פניה או את שערה. תשוש מיום עבודה, היה חורש את גופה בעיקשות. שם בחוץ היה אחד מעשרה בנים שצייתו לפקודותיו של אב זועף וקוצף, אבל כאן, בחדר הדחוק הזה, הוא היה הגבר. פעם אחת בלבד העזה והצמידה את ברכיה זו לזו בחוזקה והרימה אותן כנגד כרסו. הוא הביט בה נדהם, סינן קללות בקול לא קול וחבט בזרועו הכבדה בין ירכיה. האימה מפני המכה הבאה ריפתה את שריריה, והמרווח שבין ברכיה שב ונפתח. כאשר חזר לעלות ולרדת מעליה, עצמה את עיניה בחוזקה. כף יד לבנה, כמו זו שראתה בשלט באחת הפעמים הנדירות שנסעו אל העיר, הלכה ומילאה את החושך. אז, בנסיעה ההיא, הסביר לה בעלה שפירושו של השלט הוא "עצור". הוא הפליג אז בהסברים על מורכבותם של החיים הסוערים, המהירים שבעיר, כאילו התגורר בה אי אז. למעשה, זה היה ביקורם הראשון בעיר יחדיו. הם נסעו למרפאה שבמרכז העיר לאחר שקמה בבוקר, והמזרן תחתיה היה רווי דם. הרופאה דיברה אליהם רכות, רמזה לו בחיוך שאשתו זקוקה למנוחה, אולם כשיצאו משם קילל אותה ואת הכסף שנאלץ לשלם עבור הביקור. כאשר בעל אותה שוב באותו הלילה, חשה כאילו גופה כולו הוא היד המצוירת ההיא, אולם הוא לא ראה דבר. שוב ושוב חתך בבשרה, שהלך והקשיח עד שנפלטה מפיה אנקת כאב. לרגע עצר, לפת את כתפיה והביט בפניה בזעם כשואל, מה עובר עלייך. היא הנידה בראשה כאומרת, שום דבר, וחשה איך הכישלון מסמא את עיניה, איך היא טובעת במי השפיר שעוברה צף בתוכם בעוד בעלה מבתר את שניהם. אין את אלא רכוש המשפחה, ניסרה המחשבה בראשה. ידיים ורחם, ידיים ורחם.