תיאוריה של המלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תיאוריה של המלחמה
הוספה למועדפים

תיאוריה של המלחמה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

תוך כדי כך שהוא מתבסס על 200 שנה של היסטוריה בין-לאומית (1816-2016), ספר זה דן בהרחבה במערכת הבין-לאומית, במעצמות-הקוטב, אשר מספרן מגדיר את דגם המערכת הבין-לאומית, ובתפוקות הטריטוריאליות של המלחמות שבהן היו מעורבות מעצמות-הקוטב במהלך התקופה שבה עוסק הספר.
 
בהתבסס על סקירה מקיפה ומעמיקה של התיאוריות המובילות בתחום היחסים הבין-לאומיים פיתח עופר ישראלי תיאוריה מערכתית חדשנית על המערכת הבין-לאומית שאותה הוא מיישם באופן מקיף על מספר גדול של מקרי מבחן. הסגנון המקצועי הרהוט והמדויק – המסתייע בטבלאות, תרשימים, הערות וביבליוגרפיה אקדמית נרחבת – מחדד את ההבנה התיאורטית והאמפירית של התקופה, כך שהקריאה בספר הופכת לשיעור מאלף בהיסטוריה דיפלומטית, ביחסים בין-לאומיים ובמשחק המעצמות הגלובלי.
 
"עופר ישראלי כתב ספר חשוב המשלב תיאוריות חדשניות ביחסים בין-לאומיים עם ניתוחים היסטוריים ועכשוויים מרתקים. הספר מהווה תרומה משמעותית לחקר הפוליטיקה הבין-לאומית שתגדיל את מודעות הקהל הישראלי ליכולת של תיאוריות בתחום להסביר תופעות מרכזיות של מלחמה ומדיניות במערכת הגלובלית. הספר מומלץ מאוד לכל המתעניינים בשאלות מרכזיות אלו".
 
פרופ' בני מילר, המחלקה ליחסים בין-לאומיים, אוניברסיטת חיפה
 
 
ד״ר עופר ישראלי הוא גאוסטרטג: מומחה למדיניות ביטחון בין-לאומי והמזרח התיכון, מלמד יחסים בין-לאומיים, קבלת החלטות במדיניות חוץ והמזרח התיכון במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת חיפה. במסגרת תפקידיו הביטחוניים עוסק ישראלי בסוגיות של תכנון אסטרטגי ומדיניות ביטחון לאומי. פרסם מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים בארץ ובעולם. ספר נוסף של עופר ישראלי, Complex Effects of International Relations, עומד לראות אור בקרוב.

פרק ראשון

מבוא

תיאוריה של המלחמה

 
ספר זה עוסק בתיאוריה הריאליסטית של היחסים הבין־לאומיים. התיאוריה הריאליסטית, המוכרת גם כריאליזם פוליטי, מדגישה את ההיבטים התחרותיים ואת הקונפליקטים שבפוליטיקה הבין־לאומית, ומנוגדת לרוב לאידיאליזם או לליברליזם הפוליטי, הנוטה להדגיש שיתוף פעולה. הספר מבוסס על מחקר דוקטורט שעיקרו פיתוח תיאוריה ומודל אנליטי לניבוי תוצאותיהן של מלחמות. התיאוריה שפותחה היא תיאוריה ריאליסטית מערכתית של מערכות מדיניות בין־לאומיות, ושמה תיאוריה ריאליסטית של תפוקות בין־לאומיות. היא עוסקת בגורמים הקובעים תפוקות בין־לאומיות. במילים אחרות, בהשלכות של מדיניות פוליטית במערכת כוחות בין־לאומית. תפוקות הן תוצר התנהגות של כוח מדיני מסוים, והן מובחנות מהתנהגותו כשלעצמה.
במונחי התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות, מערכת הכוחות המדיניים שהתקיימה בשנים 2016-1992 היא מערכת המורכבת ממעצמת קוטב יחידה, היפר־מעצמה בעלת משטר דמוקרטי - ארצות הברית. מערכת חד־קוטבית שבראשה עומדת היפר־מעצמה דמוקרטית תיטה למלחמה יותר ממערכת דו־קוטבית שבה אחת משתי מעצמות־העל היא בעלת משטר דיקטטורי, כגון המערכת הדו־קוטבית 1991-1946, שבה בברית המועצות היה משטר מעין זה. בדומה לכך, התנהגות מדינה הפועלת להתרחבות טריטוריאלית במלחמה, כגון גרמניה בשתי מלחמות העולם, עשויה להיות מנוגדת לחלוטין לתפוקות התנהגותה. במילים אחרות, ההתנהגות ההתקפית שייעודה היה התרחבות הובילה דווקא להצטמצמותה הטריטוריאלית של גרמניה בסיומן של שתי מלחמות אלו.
הספר מנסה להשיב על שתי שאלות עיקריות: האחת, מדוע תקופות מסוימות נוטות למלחמה יותר מתקופות אחרות? האחרת, מדוע מלחמות מסוימות שבהן מעורבות מעצמות קוטב מסתיימות בהתרחבותן הטריטוריאלית, ומלחמות אחרות מסתיימות בהצטמצמותן או בשימור הסטטוס־קוו הטריטוריאלי שלהן? ולסיכום, האם לקוטביות המערכת יש השפעה על שתי תפוקות אלו, ואם כן, כיצד?
הספר מבקש למלא את המחסור בתיאוריה מבנית של מערכות פוליטיות בין־לאומיות המתמקדות בהסבר ובצֶפִי תפוקות, תוך הרחבת הידע הקיים על מוסד המלחמה ופיתוח כלים שעשויים להפחית את נזקיו. גם 2,400 שנה לאחר מחקרו של תוקידידס על המלחמה נותר מוסד המלחמה איום מהותי מעשה ידי אדם על רווחת האנושות,1 ובמשך יותר מ-300 שנה הייתה ההיסטוריה הבין־לאומית שזורה בצמיחת מעצמות, בדעיכתן ובכינון מערכות בין־לאומיות על שברי קודמותיהן.2 לנוכח כל זאת מובנת היטב חשיבותו של מחקר תיאורטי־מבני על אודות מוסד המלחמה. מחקרים על מלחמות ועל תוצאותיהן הם עדיין אתגר מדעי מהותי שעשוי לסייע בצמצומן בעתיד ואף במניעתן.3
המחקר המובא בספר הוא בעיקרו תרגול בתיאוריה של היחסים הבין־לאומיים. אין מדובר במחקר היסטורי המתאר בפירוט את האירועים שבהם הוא עוסק. אין בו ניסיון להציג תיאור מדויק של ההיסטוריה הדיפלומטית ושל היחסים הבילטרליים והמולטי־ליטרליים שהתקיימו בין מעצמות הקוטב ב-200 השנים שבהן עוסק המחקר, 2016-1816.
המחקר מנתח שתי תפוקות בין־לאומיות עיקריות. התפוקה הבין־לאומית המערכתית עניינה יציבות של שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות, ויכולה לקבל שלושה ערכים עיקריים: מערכת מעורערת, יציבה או מעורערת חלקית; התפוקה הבין־לאומית התוך־מערכתית עניינה מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו. תפוקה זו יכולה לקבל שלושה ערכים עיקריים: התרחבות טריטוריאלית, הצטמצמות טריטוריאלית או שמירה על הסטטוס־קוו הטריטוריאלי.
התיאוריה מסבירה את שתי התפוקות הבין־לאומיות כתוצר של אחד משלושת דגמי קוטביוּת המערכת, המוגדרים בהתאם למספר מעצמות הקוטב הפועלות במערכת בכל נקודת זמן: מערכות רב־קוטביות, שבהן שלוש או יותר מעצמות גדולות; מערכות דו־קוטביות, שבהן שתי מעצמות־על בלבד; מערכות חד־קוטביות, שבהן היפר־מעצמה יחידה.
בשלושת דגמי הקוטביוּת האפשריים, מעצמות הקוטב המרכיבות את המערכת תהיינה בעלות מידה דומה של עוצמה, שתהיה גבוהה באופן משמעותי מהעוצמה שבה יֹאחזו שאר השחקנים הפועלים במערכת. כדי שמדינה תוגדר מעצמת קוטב, היא חייבת להיות בעלת עוצמה מטריאלית, המורכבת מעוצמה צבאית וכלכלית, ובעלת עוצמה טריטוריאלית, שמשמעותה שליטה על אזורים בעלי חשיבות גאוסטרטגית לזמנם - אזורי ציר ביבשת אירו־אסיה במאות ה-19 וה-20, שטחים באזור המפרץ הפרסי בזמננו, וככל הנראה שטחים בדרום־מזרח אסיה בעתיד.
במערכת הבין־לאומית פועלים בקביעות שני כוחות טרנס־היסטוריים משמעותיים מנוגדים ללא תלות בסביבה האסטרטגית או בשינויים בחלוקת העוצמה במערכת. עקרון האנרכיה, במובן של היעדר משטר משותף, מדרבן את השחקנים, ובעיקר את מעצמות הקוטב המרכיבות את המערכת, לשאוף תמיד להתרחבות (expansion), ולכונן הגמוניות שהן עומדות בראשן, מכיוון שעלייה למעמד הגמון במערכת מעניקה למחזיק בו ביטחון רב ושום גורם מאַתְגֵר אינו יכול להציב איום בעל משמעות קיומית על הגמון.
עקרון ההומאוסטזיס, במובן של מערכת המתנגדת לשינוי, מכתיב לשחקנים, ובעיקר למעצמות הקוטב, לשאוף תמיד לקיפאון (stagnation), ולשמר את המערכת במצבה הקיים, מכיוון שמעצמות קוטב אינן יכולות לשלוט באופי השינוי, שעלול לפגוע במעמדן במערכת במקום להועיל להן ולשַפֵּר את מצבן.
שני הכוחות הקבועים הללו מושכים לכיוונים מנוגדים - הראשון לעבר התפשטות והשני לעבר קיפאון. עוצמת השפעתם אינה בהכרח זהה וחלוקת היכולות בכל אחד משלושת דגמי הקוטביוּת תגרום לשינוי עוצמת שני הכוחות, האחד ביחס לאחר. הימצאות שתי מעצמות קוטב בלבד במערכות דו־קוטביות תגרום לכך שלאנרכיה תהיה השפעה נמוכה, בעוד להומאוסטזיס תהיה השפעה רבה. הימצאות של שלוש מעצמות קוטב או יותר במערכות רב־קוטביות תגרום לכך שלאנרכיה תהיה השפעה רבה, בעוד להומאוסטזיס תהיה השפעה נמוכה. הימצאות של מעצמת קוטב יחידה במערכות חד־קוטביות תוביל לכך שההשפעה של האנרכיה ושל ההומאוסטזיס תהיה שוות ערך פחות או יותר.
המתח בין שני הכוחות יוביל את השחקנים, בהתאם למעמדם - מעצמות קוטב, מעצמות גדולות או מדינות קטנות - לפעול באחת מארבע אסטרטגיות פעולה עיקריות: איזון - פעולה לשימור חלוקת העוצמה הקיימת; הצטרפות - חבירה למעצמה החזקה במקום יציאה כנגדה; העברת הסיכון - הימנעות מנקיטת פעולה כלשהי במטרה להסיט את נטל ההתנגדות למדינה אחרת; תפיסת הסיכון - קבלת נטל ההתנגדות שהועבר לתופס הסיכון על ידי שחקן אחר במערכת. זה יוביל להבדלים משמעותיים בערכי שתי התפוקות הבין־לאומיות שבהן עוסק המחקר, באופן שיוצג להלן.
 
 
התפוקה הבין־לאומית המערכתית — יציבות מערכות בין־לאומיות
 
המחקר בתחום התפוקה הבין־לאומית המערכתית בודק יציבותן של מערכות בין־לאומיות, ומשתייך למחקרים הבוחנים את הגורמים לפריצת מלחמות. יציבות מערכות בין־לאומיות מוגדרת על פי ארבע מידות: מספר המלחמות, תדירותן, משכן ומידת הקטלניות שלהן, שבהן מעורבות מעצמות הקוטב בשלושת דגמי הקוטביוּת. יציבות מערכות בין־לאומיות מוגדרת באמצעות שלושה ערכים: מערכת מעורערת, מערכת יציבה או מערכת מעורערת חלקית.
המערכות הרב־קוטביות תהיינה המעורערות ביותר, או הנוטות ביותר למלחמה. רווח של אחת משלוש או יותר המעצמות שתפעלנה במערכות אלו לא יהיה בהכרח על חשבון שאר המעצמות הגדולות במערכת. המשחק הגמיש שיתקיים בין המעצמות הגדולות יוביל לכך שמערכות רב־קוטביות תהיינה בעלות היציבות הנמוכה ביותר או המעורערות ביותר. הִתחזקות של אחת המעצמות הגדולות לא תסכן בהכרח את ההומאוסטזיס ולא תוביל לשבירת האיזון במערכת. מערכות רב־קוטביות תַגְבֵּרְנָה אפוא בקרב המעצמות את השאיפה התמידית שלהן להתרחבות, הנובעת מעקרון האנרכיה. הן תצאנה למלחמות התרחבות ללא קשר לשימור ההומאוסטזיס. לכן במערכות רב־קוטביות תצאנה המעצמות הגדולות למלחמות רבות יותר ביחס לשתי המערכות האחרות.
מערכות דו־קוטביות תהיינה היציבות ביותר או הנוטות ביותר לשלום. רווח של אחת משתי מעצמות־העל שתִפעלנה במערכות אלו יבוא בהכרח על חשבון מעצמת־העל האחרת במערכת. משחק סך־אפס שיתקיים בין שתי מעצמות־העל יוביל לכך שמערכות דו־קוטביות תהיינה בעלות היציבות הגדולה ביותר. הִתחזקות של אחת משתי מעצמות־העל תסכן בהכרח את ההומאוסטזיס, והיא עשויה להוביל לשבירת האיזון במערכת. מערכות דו־קוטביות תְדַכֵּאנה את השאיפה התמידית בקרב המעצמות להתרחבות, הנובעת מעקרון האנרכיה, והן תצאנה למלחמות בעיקר לצורך שימור ההומאוסטזיס. לכן במערכות דו־קוטביות תצאנה שתי מעצמות־העל למעט מאוד מלחמות ביחס לשתי המערכות האחרות.
מערכות חד־קוטביות תהיינה מעורערות חלקית והן תימצאנה בין שתי המערכות האחרות. רווח של אחד השחקנים הפועלים במערכת יתבטא בהכרח על חשבון מעצמת הקוטב היחידה, או ההיפר־מעצמה, המרכיבה את המערכת. משחק של צד־אחד־מפסיד מצד ההיפר־מעצמה היחידה שקיימת במערכת יוביל לכך שמערכות חד־קוטביות תהיינה בעלות יציבות בינונית או מעורערות חלקית. הִתחזקות של שחקנים אחרים הפועלים במערכת על חשבון ההיפר־מעצמה תסכן בהכרח את ההומאוסטזיס, והיא עשויה להוביל לשבירת האיזון במערכת. מערכות חד־קוטביות תְאַפְשֵרְנָה את השאיפה התמידית בקרב המעצמות להתרחבות, הנובעת מעקרון האנרכיה. הן תצאנה למלחמות רק כשמנהיגותן תימצא בסיכון ולצורך שימור ההומאוסטזיס. לכן במערכות חד־קוטביות תצאנה ההיפר־מעצמות ליותר מלחמות ביחס למערכות דו־קוטביות ולפחות מלחמות ביחס למערכות רב־קוטביות.
הרב־קוטביוּת, 1870-1849, 1945-1910, התגלתה כהכי פחות יציבה מבין שלוש המערכות; הדו־קוטביוּת, 1848-1816, 1909-1871, 1991-1946, התגלתה כהכי יציבה מבין שלוש המערכות; החד־קוטביוּת, 2016-1992 (החד־קוטביות נמדדה עד למועד סיום המחקר בשנת 2016 אך היא עשויה להמשך גם בעתיד), התגלתה כיציבה יותר מהרב־קוטביוּת וכיציבה פחות מהדו־קוטביוּת.
 
 
התפוקה הבין־לאומית התוך־מערכתית — התרחבות טריטוריאלית של מעצמות קוטב
 
המשפחה השנייה של תפוקות בין־לאומיות שבודקת התיאוריה כוללת תפוקה בין־לאומית תוך־מערכתית, או את מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום המלחמות שבהן השתתפו; משפחה זו נבדקת במחקרים שעניינם הגורמים לתפוקותיהן של מלחמות. התיאוריה מגדירה התרחבות טריטוריאלית כשתתקיים אחת או יותר משש האפשרויות הבאות, ובלבד שהן תתקיימנה בסיום המלחמה ולא במהלכה: כיבוש, סיפוח, ויתור, פרישה או הסתלקות משטחים, איחוד או טריטוריית מנדט. התיאוריה מגדירה את מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות הקוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו באמצעות שלושה ערכים: התרחבות טריטוריאלית, הצטמצמות טריטוריאלית או סטטוס־קוו טריטוריאלי.
המסקנה העולה מהתיאוריה היא שמערכות חד־קוטביות תכתבנה את ההתרחבות הטריטוריאלית של ההיפר־מעצמה היחידה; מערכות דו־קוטביות תובלנה לסטטוס־קוו טריטוריאלי של שתי מעצמות־העל; מערכות רב־קוטביות, לחלופין, תכתבנה את האי־התרחבות הטריטוריאלית (סטטוס־קוו או הצטמצמות טריטוריאליים), או תְאַפְשֵרְנָה התרחבות טריטוריאלית של המעצמות הגדולות.
מסקנות הספר בנוגע למידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו תואמות את הנחותיו הבסיסיות: בדו־קוטביוּת, על שלושת מופעיה, 1848-1816, 1909-1871, 1991-1946, הסתיימו כל המלחמות שבהן היו מעורבות מעצמות הקוטב, או שתי מעצמות־העל שהרכיבו את כל אחד מהמופעים, בסטטוס־קוו טריטוריאלי; בחד־קוטביוּת, על המופע היחיד שלה, 2016-1992, הסתיימו כל המלחמות שבהן הייתה מעורבת מעצמת הקוטב, או ההיפר־מעצמה היחידה שהרכיבה את המופע הזה, בהתרחבות טריטוריאלית של ההיפר־מעצמה; ברב־קוטביוּת, על שני מופעיה, 1870-1849, 1945-1910, התקבלו שתי תפוקות טריטוריאליות שונות של מעצמות הקוטב, או המעצמות הגדולות, שהרכיבו את המערכת בסיום המלחמות: כשתפוקה טריטוריאלית של התרחבות מעצמת הקוטב לא הייתה עשויה למַצֵב את המעצמה המתרחבת כהגמון במערכת, אִפשרה המערכת את התרחבות מעצמת הקוטב בסיום המלחמה; כשתפוקה טריטוריאלית של התרחבות מעצמת הקוטב הייתה עשויה למַצֵב את המעצמה המתרחבת כהגמון במערכת, מנעה המערכת את התרחבות מעצמת הקוטב בסיום המלחמה ואף אילצה את הצטמצמותה בסופה של המלחמה.
כישלון בהבנת הגורמים הקובעים את שתי התפוקות הבין־לאומיות עשוי להיות גורלי עבור מדינות קטנות, וגם עבור מעצמות קוטב. לדוגמה, במלחמות העולם הראשונה והשנייה לא הבינה גרמניה, אחת המעצמות הגדולות שהרכיבו את המערכת הרב־קוטבית 1945-1910, שמערכות בכלל, ובתוכן מערכות רב־קוטביות שבהן התנהלו שתי המלחמות הללו, אינן מאפשרות התרחבות שתפוקתה עשויה למַצֵב את המעצמה המתרחבת כהגמון במערכת. שני ניסיונות אלו של גרמניה לעלות למעמד של הגמון במערכת הובילו לעונש קשה; בשונה מכך הבין נשיא לוב מועמר קדאפי שמערכות חד־קוטביות תכתבנה להיפר־מעצמות יחידות העומדות בראשן להסיר מהן כל איום או התגרות, והוא נָסוג מדרכו המתגרה כלפי ארצות הברית; שלא כמותו, מנהיג עיראק סדאם חוסיין לא השכיל להבין זאת והמשיך בהתנהלותו המתגרה כלפי ארצות הברית, ובסופו של דבר פרצה מלחמת עיראק (2003), ותפוקתה הייתה כיבוש ארצו ונפילתו האישית של סדאם; באופן דומה מנהיגי אפגניסטן בראשות משטר הטליבאן לא הבינו את הכוחות הפועלים במערכות חד־קוטביות. תפוקת התנהגותם המתגרה כלפי ארצות הברית, שכללה את אירוח ארגון אל־קאעידה, שביצע את פיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 על אדמת ארצות הברית, הייתה גורלית עבורם: ארצות הברית יצאה למלחמה נגד אפגניסטן (2001), כבשה אותה צבאית והפילה את משטר הטליבאן.
במקרים אלו שגו מנהיגי המדינות בהערכת האילוצים שמשיתות מערכות בין־לאומיות על כלל השחקנים במערכת, והובילו את מדינותיהם לתוצאה טרגית; מנהיגים שהיו מודעים לאילוצים שמשיתות מערכות בין־לאומיות, כגון מנהיג לוב מועמר אל־קדאפי, צלחו את המים הסוערים של הזירה הבין־לאומית תוך שמירת שלמותן הטריטוריאלית של מדינותיהם.4
על פי התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות, המערכת אינה קובעת את כל התפוקות המתקבלות בה ואינה משפיעה עליהן באופן גורף, אלא משפיעה רק על התפוקות החשובות, ששתיים מהן נבדקות במחקר זה באופן מקיף. לפיכך, התיאוריה אינה עוסקת בהסבר, בצֶפִי או בניבוי של תופעות אחרות למרות חשיבותן הרבה בתחום המחקר התיאורטי של היחסים הבין־לאומיים. היא אינה עוסקת, למשל, באופן שבו מתנהגות מעצמות קוטב במשברים בין־לאומיים, שכן לא מדובר בתיאוריה של מדיניות חוץ ברמת היחיד או המדינה; היא אינה עוסקת גם בגורמים המובילים לפריצה של מלחמות או בגורמים המובילים להתרחשותם של אירועים משמעותיים אחרים בזירה הבין־לאומית, כגון קריסת ברית המועצות או סיום המלחמה הקרה,5 שכן התיאוריה אינה מתיימרת לצפות התנהגות של פרטים או מדינות הגורמת להתרחשות של אירועים בין־לאומיים; בפרפרזה על ספרו של קנדי,6 היא גם אינה מנבאת את מועד "עלייתן ונפילתן של מערכות בין־לאומיות" ואינה עוסקת בסיבות המובילות לכך,7 שכן תפקידה אינו להסביר את הגורמים המובילים לשינוי מערכות בין־לאומיות, אלא את התפוקות בתוכן לאחר היווצרותן.
התיאוריה מתמודדת עם שניים מהטיעונים שהועלו כנגד הריאליזם: חוסר יכולתו להסביר שינוי וחוסר יכולתו לצפות שינוי.8 התיאוריה מבקשת להסביר מדוע באותם דגמי מערכות בין־לאומיות תהיינה שתי התפוקות הנבדקות בעלות ערכים דומים, בעוד בדגמי מערכות בין־לאומיות שונות תהיינה שתי התפוקות הנבדקות בעלות ערכים שונים. שתי תופעות אלו, ובעיקר יציבות המערכות הבין־לאומיות, נדונו בהרחבה במחקר התיאורטי של היחסים הבין־לאומיים. אולם עד היום לא הוצגה תיאוריה מקיפה העוסקת בצורה כוללת בהשפעת שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות על שתי התפוקות הבין־לאומיות הללו, באופן שעושה זאת התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות.
התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות מתבססת על רמת הניתוח המערכתית הבוחנת את היחסים הבין־לאומיים מנקודת המבט הרחבה ביותר. היא מנסה לבצע ניתוחי מציאות כוללניים, אולי אפילו באורח קיצוני מדי, ולסַפֵּק מיפוי רחב של תופעות ושל תפוקות בין־לאומיות, לעתים במחיר של הזנחת הפרטים. התיאוריה פועלת ברמת המערכת הבין־לאומית, ועל פיה קוטביוּת המערכת היא הגורם המסַפֵּק את ההסבר הטוב ביותר לדגמים השונים של התפוקות הגלובליות. שני עקרונות הסדר הטרנס־היסטוריים האנרכיה וההומאוסטזיס נותרו שתי תכונות מערכתיות קבועות במרוצת השנים, מאחר שהמערכת הבין־לאומית נותרה תמיד ללא גורם עליון בעל סמכות על השימוש הלגיטימי בכוח. גם מדינות נותרו הומוגניות במרוצת השנים. לפיכך, על פי מסקנות הספר, השינויים בתפוקות הגלובליות במרוצת ההיסטוריה המודרנית, בעיקר משנת 1816, נגרמו בעקבות השוני בקוטביות המערכת. לכן אפשר להבחין בין התפוקות של שלושת סוגי המערכות הבין־לאומיות האפשריות, הנבדקות במחקר.
תפוקות בין־לאומיות: מחלוקות עיקריות והתמודדות
 
התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות מתמודדת עם חמש שאלות עיקריות שנדונו בהרחבה במחקר התיאורטי של היחסים הבין־לאומיים בעשורים האחרונים. השאלה הראשונה היא: האם המערכת הבין־לאומית מעודדת התרחבות והתפשטות או שמירה על הסטטוס־קוו?9 שתי הגישות המרכזיות בפולמוס שעוררה שאלה זו הן הניאו־ריאליזם והריאליזם ההתקפי, תיאוריות המרכיבות את הריאליזם העכשווי;10 השאלה השנייה היא: איזו רמה משפיעה על אופן התנהלות המערכת הבין־לאומית - רמות הפרט, המדינה או המערכת הבין־לאומית? הפולמוס שעוררה שאלה זו מתקיים בין תיאוריות ניאו־ריאליסטיות ובין הגישות הריאליסטיות השונות המבקרות אותן;11 השאלה השלישית היא: אילו מערכות בין־לאומיות קיימות?;12 השאלה הרביעית היא: אילו מערכות בין־לאומיות הן יציבות ואילו מעורערות?13 או במילים אחרות, אילו מערכות נוטות לשלום ואילו למלחמה?;14 השאלה החמישית היא: מהו הגורם המשפיע על התנהלות המערכת הבין־לאומית - המערכת או השחקנים המרכיבים אותה?15
מדוע פורצות מלחמות: מחקר תיאורטי מבני
 
הכוחות הגורמים למעצמות לצאת למלחמות ומשפיעים על תוצאותיהן הטריטוריאליות של מלחמות שבהן הן מעורבות, משפיעים גם על ביטחונן של מדינות אינדיבידואליות וגם על ביטחון המערכת כולה.
עבור המדינות האינדיבידואליות הפועלות במערכת הבין־לאומית, שני הכוחות הללו קובעים הן את קטלניוּת המלחמות והן את מספר המלחמות שבהן תהיינה מעורבות, בהתאם למעמדן במערכת - מעצמות קוטב, או מדינות או מעצמות שאינן מעצמות קוטב; כמו כן, הם קובעים את תוצאותיהן הטריטוריאליות של מלחמות שבהן תשתתפנה. על פי התיאוריה, במערכות דו־קוטביות תפוקותיהן הטריטוריאליות של מלחמות שבהן תהיינה מעורבות שתי מעצמות־העל המרכיבות את המערכת ידועות מראש - שמירה על הסטטוס־קוו הטריטוריאלי שהתקיים לפני פרוץ המלחמה (status quo ante). בהקשר זה אפשר להתייחס למלחמותיהן של שתי מעצמות־העל, ארצות הברית וברית המועצות, במערכת הדו־קוטבית של המאה ה-20, 1991-1946: מלחמות ארצות הברית נגד קוריאה, וייטנאם ועיראק (1991); הפלישה הסובייטית להונגריה; ומלחמת ברית המועצות נגד אפגניסטן. כל המלחמות האלה הסתיימו בחזרה אל הסטטוס־קוו הטריטוריאלי שהתקיים לפני פרוץ המלחמות.
בד בבד, הגורמים המשפיעים על תפוקותיהן הטריטוריאליות של מלחמות עשויים לעַצֵב את המערכת הבין־לאומית כולה. כינונן של מערכות בין־לאומיות מסוימות תלוי באופן הדוק במידה שבה המנהיגים מפנימים את הכוחות הפועלים במערכת. קלאוזביץ, שהעריך נכונה את המידה שבה המערכת הרב־קוטבית 1870-1849, תאפשר לו להתרחב טריטוריאלית, הנהיג את פרוסיה לאיחוד עם המדינות הגרמניות בשלוש מלחמות,16 ותוצאתן הייתה הקמת המדינה הגרמנית המאוחדת על בסיס פרוסיה, קודמתה. תפוקת ההתנהלות של קלאוזביץ הייתה כינונה של מערכת דו־קוטבית 1909-1871, בראשות בריטניה הגדולה וגרמניה, כשתי מעצמות־על במערכת. באותו אופן, קריסה של מערכות בין־לאומיות מסוימות תלויה באופן הדוק במידה שבה המנהיגים, ובעיקר מנהיגי מעצמות הקוטב, מפנימים את הכוחות הפועלים במערכת; מנהיג גרמניה הנאצית שגה כשהניח שהמערכת הרב־קוטבית 1945-1910, תאפשר לו להתרחב טריטוריאלית. בשל שגיאה זו הוא הוביל את מדינתו לתבוסה, שבמידה רבה גרמה לקריסת המערכת הרב־קוטבית ולכינון מערכת דו־קוטבית על חורבותיה.
העיסוק הרב של המחקר הנוכחי במוסד המלחמה ממשיך מגמה קיימת.17 היסטוריונים נָטו להציג את הגורמים למלחמה כייחודיים לכל מקרה. כך, לדוגמה, נטען שמדינות הצטרפו למלחמת העולם הראשונה מחשש שהמדינות האחרות ביבשת האירופית המעורערת של אותן שנים תתקופנה ראשונות; אחרים טענו שהאידיאולוגיה הנאצית ואישיות מנהיג גרמניה הן שגרמו למלחמת העולם השנייה.18 באותו האופן, היסטוריונים נוטים להציג את הגורמים לתוצאותיהן או לתפוקותיהן של מלחמות כייחודיים לכל מקרה: על פי מקצת החוקרים, ארצות הברית נאלצה להסיג את כוחותיה מווייטנאם עקב לחצים פנים־אמריקניים;19 באותו האופן נטען שארצות הברית נמנעה מכיבוש עיראק במלחמת המפרץ (1991) עקב התנגדותן של חברותיה לקואליציה. אין בספר הנוכחי כוונה לדחות את ההסברים הייחודיים של מקרים אלו או אחרים. לחלופין, הספר מציג הסבר מערכתי טרנס־היסטורי של התופעות שהוא בוחן, באמצעות התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות המפותחת בו.
התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות מציגה כמה חידושים מהותיים: בטענה שקיימת מערכת חד־קוטבית יש משום חידוש ביחס לתיאוריות ריאליסטיות מערכתיות אחרות - כגון תיאוריית הפוליטיקה הבין־לאומית של וולץ (Waltz),20 או תיאוריית הפוליטיקה של המעצמות הגדולות של מירסהיימר (Mearsheimer)21 - הטוענות שמערכת מעין זו כלל אינה אפשרית; הטענה שמערכות חד־קוטביות תהיינה יציבות פחות ממערכות דו־קוטביות ויציבות יותר ממערכות רב־קוטביות מחדשת ביחס לתיאוריות אחרות הטוענות שמערכות חד־קוטביות הן המערכות היציבות ביותר, כגון תיאוריית היציבות ההגמונית שפיתחו אברמו אורגנסקי (Organski) וְרוברט גילפין ((Gilpin,22 או עבודתו של וולפורת' (Wohlforth).23
התיאוריה מציגה חידוש נוסף שלפיו בפוליטיקה הבין־לאומית אפשרויות ההתנהגות נתונות ואילו התפוקות ידועות, כלומר על פי התיאוריה קיימת הפרדה ברורה בין התנהגות של מדינות ובין תפוקות התנהגותן, ויותר מכך, לא מתקיים ביניהן קשר ישיר.
על פי התיאוריה, מערכות בין־לאומיות שונות גורמות לתוצאות, או לתפוקות, בין־לאומיות שונות, שתלותן בשאיפות של המדינות (השאיפה למידת ביטחון מַסְפֶּקת על פי וולץ; או השאיפה לביטחון מקסימלי על פי מירסהיימר), או באופן התנהגותן של המדינות (סטטוס־קוו על פי וולץ; או אגרסיביות על פי מירסהיימר), מועטה; החידוש האחרון הוא בטענה שלמעצמות הקוטב יש אפשרות בחירה בין דפוסי התנהגות שונים - לדוגמה איזון, הצטרפות, העברת הסיכון או תפיסת הסיכון. במילים אחרות, מעצמות הקוטב יכולות לבחור בהתנהגות המנוגדת לתכתיב המערכתי, אך תהיינה לכך שתי תוצאות אפשריות עיקריות: האחת היא היענשות המדינה. גרמניה, למשל, נענשה לאחר שתי מלחמות העולם, שני מקרים שבהם לא הבינה ברלין שמערכות בין־לאומיות תכתבנה לשחקנים הפועלים במערכת לצאת כנגד מדינה שתשאף להגמוניות; האחרת היא קריסת המערכת הקיימת והקמתה של מערכת אחרת תחתיה. שתי דוגמאות בולטות לכך הן קריסת המערכת הרב־קוטבית 1945-1910, עקב תבוסתן המוחלטת של גרמניה ויפן בסוף מלחמת העולם השנייה, שנגרמה מתגובת הנגד של מעצמות הברית להתנהגותן האגרסיבית; וקריסת המערכת הדו־קוטבית 1991-1946, עקב תשישותה הכלכלית של ברית המועצות שנגרמה מניצול יתר של משאביה הכלכליים שנועדה לשמר את מעמדה כאחת משתי מעצמות־העל במערכת.
התיאוריה מחַדֵשת גם באופן שבו היא מגדירה את קוטביוּת המערכת. רוב התיאוריות האחרות בפרדיגמה הריאליסטית מגדירות מעצמות גדולות, המכונות במחקר הנוכחי מעצמות קוטב, רק על פי עוצמתן המטריאלית, המורכבת מעוצמה צבאית ומעוצמה כלכלית. התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות, לעומת זאת, מוסיפה להגדרה זו את עוצמתן הטריטוריאלית של מדינות.
התיאוריה מציגה טענה חדשנית שעל פיה יציבותן של מערכות חד־קוטביות נמצאת בתווך בין שתי המערכות האחרות - גבוהה משל המערכות הרב־קוטביות ונמוכה משל המערכות הדו־קוטביות.
 
 
מבנה הספר
 
הפרק הראשון עוסק בביאור אופן פעולתם של שני המשתנים המוסברים או התלויים: תפוקה בין־לאומית מערכתית - יציבות של שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות; ותפוקה בין־לאומית תוך־מערכתית - מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום המלחמות שבהן תשתתפנה. בפרק זה תיערך הבחנה בין המונחים יציבות ועמידות, שבתיאוריות אחרות שולבו במונח יחיד - יציבות. בפרק זה גם יוגדרו בבירור ששת האופנים האפשריים של התרחבות או הצטמצמות טריטוריאליות: כיבוש, סיפוח, ויתור, פרישה, איחוד או טריטוריית מנדט.
הפרק השני יציג את התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות ואת הנחותיה העיקריות. בפרק זה גם תיערך הבחנה ברורה בין התיאוריה שמציג הספר ובין תיאוריות ריאליסטיות מערכתיות עכשוויות, בעיקר מהניאו־ריאליזם (המוכר גם כריאליזם ההגנתי) ומהריאליזם ההתקפי.
הפרק השלישי מגדיר במדויק את חלוקת העוצמה במערכת, המיוצגת באמצעות דגם הקוטביוּת הקיים בכל נקודת זמן. במסגרת הבדיקה תיבחנה העוצמה המטריאלית, העוצמה הצבאית והעוצמה הכלכלית, באמצעות מדד משולב של שני מרכיבי העוצמה הללו, של כל המדינות החזקות במערכת בתקופה הנבדקת במחקר, 2016-1816.
בפרק הרביעי תיערך בחינה אמפירית של שתי התופעות המרכזיות שבהן עוסקת התיאוריה: בחלקו הראשון של הפרק תיבחן מידת היציבות של שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות, כלומר מערכות רב־קוטביות, דו־קוטביות או חד־קוטביות, על ששת מופעיהן; בחלק השני של הפרק תיבחן מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו, בששת המופעים של שלוש המערכות הבין־לאומיות, כפי שתואר לעיל.
בפרק החמישי והאחרון מוצגות מסקנות הספר באמצעות בחינת ההנחות התיאורטיות של התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות. בפרק זה מוצע סיכום רעיוני ואמפירי, המתבסס על התיאוריה, למתחולל במערכת הבין־לאומית מסיום המלחמה הקרה ועד ימינו, כבסיס לאסטרטגיה ישראלית רצויה לעתיד לבוא.

עוד על הספר

תיאוריה של המלחמה עופר ישראלי

מבוא

תיאוריה של המלחמה

 
ספר זה עוסק בתיאוריה הריאליסטית של היחסים הבין־לאומיים. התיאוריה הריאליסטית, המוכרת גם כריאליזם פוליטי, מדגישה את ההיבטים התחרותיים ואת הקונפליקטים שבפוליטיקה הבין־לאומית, ומנוגדת לרוב לאידיאליזם או לליברליזם הפוליטי, הנוטה להדגיש שיתוף פעולה. הספר מבוסס על מחקר דוקטורט שעיקרו פיתוח תיאוריה ומודל אנליטי לניבוי תוצאותיהן של מלחמות. התיאוריה שפותחה היא תיאוריה ריאליסטית מערכתית של מערכות מדיניות בין־לאומיות, ושמה תיאוריה ריאליסטית של תפוקות בין־לאומיות. היא עוסקת בגורמים הקובעים תפוקות בין־לאומיות. במילים אחרות, בהשלכות של מדיניות פוליטית במערכת כוחות בין־לאומית. תפוקות הן תוצר התנהגות של כוח מדיני מסוים, והן מובחנות מהתנהגותו כשלעצמה.
במונחי התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות, מערכת הכוחות המדיניים שהתקיימה בשנים 2016-1992 היא מערכת המורכבת ממעצמת קוטב יחידה, היפר־מעצמה בעלת משטר דמוקרטי - ארצות הברית. מערכת חד־קוטבית שבראשה עומדת היפר־מעצמה דמוקרטית תיטה למלחמה יותר ממערכת דו־קוטבית שבה אחת משתי מעצמות־העל היא בעלת משטר דיקטטורי, כגון המערכת הדו־קוטבית 1991-1946, שבה בברית המועצות היה משטר מעין זה. בדומה לכך, התנהגות מדינה הפועלת להתרחבות טריטוריאלית במלחמה, כגון גרמניה בשתי מלחמות העולם, עשויה להיות מנוגדת לחלוטין לתפוקות התנהגותה. במילים אחרות, ההתנהגות ההתקפית שייעודה היה התרחבות הובילה דווקא להצטמצמותה הטריטוריאלית של גרמניה בסיומן של שתי מלחמות אלו.
הספר מנסה להשיב על שתי שאלות עיקריות: האחת, מדוע תקופות מסוימות נוטות למלחמה יותר מתקופות אחרות? האחרת, מדוע מלחמות מסוימות שבהן מעורבות מעצמות קוטב מסתיימות בהתרחבותן הטריטוריאלית, ומלחמות אחרות מסתיימות בהצטמצמותן או בשימור הסטטוס־קוו הטריטוריאלי שלהן? ולסיכום, האם לקוטביות המערכת יש השפעה על שתי תפוקות אלו, ואם כן, כיצד?
הספר מבקש למלא את המחסור בתיאוריה מבנית של מערכות פוליטיות בין־לאומיות המתמקדות בהסבר ובצֶפִי תפוקות, תוך הרחבת הידע הקיים על מוסד המלחמה ופיתוח כלים שעשויים להפחית את נזקיו. גם 2,400 שנה לאחר מחקרו של תוקידידס על המלחמה נותר מוסד המלחמה איום מהותי מעשה ידי אדם על רווחת האנושות,1 ובמשך יותר מ-300 שנה הייתה ההיסטוריה הבין־לאומית שזורה בצמיחת מעצמות, בדעיכתן ובכינון מערכות בין־לאומיות על שברי קודמותיהן.2 לנוכח כל זאת מובנת היטב חשיבותו של מחקר תיאורטי־מבני על אודות מוסד המלחמה. מחקרים על מלחמות ועל תוצאותיהן הם עדיין אתגר מדעי מהותי שעשוי לסייע בצמצומן בעתיד ואף במניעתן.3
המחקר המובא בספר הוא בעיקרו תרגול בתיאוריה של היחסים הבין־לאומיים. אין מדובר במחקר היסטורי המתאר בפירוט את האירועים שבהם הוא עוסק. אין בו ניסיון להציג תיאור מדויק של ההיסטוריה הדיפלומטית ושל היחסים הבילטרליים והמולטי־ליטרליים שהתקיימו בין מעצמות הקוטב ב-200 השנים שבהן עוסק המחקר, 2016-1816.
המחקר מנתח שתי תפוקות בין־לאומיות עיקריות. התפוקה הבין־לאומית המערכתית עניינה יציבות של שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות, ויכולה לקבל שלושה ערכים עיקריים: מערכת מעורערת, יציבה או מעורערת חלקית; התפוקה הבין־לאומית התוך־מערכתית עניינה מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו. תפוקה זו יכולה לקבל שלושה ערכים עיקריים: התרחבות טריטוריאלית, הצטמצמות טריטוריאלית או שמירה על הסטטוס־קוו הטריטוריאלי.
התיאוריה מסבירה את שתי התפוקות הבין־לאומיות כתוצר של אחד משלושת דגמי קוטביוּת המערכת, המוגדרים בהתאם למספר מעצמות הקוטב הפועלות במערכת בכל נקודת זמן: מערכות רב־קוטביות, שבהן שלוש או יותר מעצמות גדולות; מערכות דו־קוטביות, שבהן שתי מעצמות־על בלבד; מערכות חד־קוטביות, שבהן היפר־מעצמה יחידה.
בשלושת דגמי הקוטביוּת האפשריים, מעצמות הקוטב המרכיבות את המערכת תהיינה בעלות מידה דומה של עוצמה, שתהיה גבוהה באופן משמעותי מהעוצמה שבה יֹאחזו שאר השחקנים הפועלים במערכת. כדי שמדינה תוגדר מעצמת קוטב, היא חייבת להיות בעלת עוצמה מטריאלית, המורכבת מעוצמה צבאית וכלכלית, ובעלת עוצמה טריטוריאלית, שמשמעותה שליטה על אזורים בעלי חשיבות גאוסטרטגית לזמנם - אזורי ציר ביבשת אירו־אסיה במאות ה-19 וה-20, שטחים באזור המפרץ הפרסי בזמננו, וככל הנראה שטחים בדרום־מזרח אסיה בעתיד.
במערכת הבין־לאומית פועלים בקביעות שני כוחות טרנס־היסטוריים משמעותיים מנוגדים ללא תלות בסביבה האסטרטגית או בשינויים בחלוקת העוצמה במערכת. עקרון האנרכיה, במובן של היעדר משטר משותף, מדרבן את השחקנים, ובעיקר את מעצמות הקוטב המרכיבות את המערכת, לשאוף תמיד להתרחבות (expansion), ולכונן הגמוניות שהן עומדות בראשן, מכיוון שעלייה למעמד הגמון במערכת מעניקה למחזיק בו ביטחון רב ושום גורם מאַתְגֵר אינו יכול להציב איום בעל משמעות קיומית על הגמון.
עקרון ההומאוסטזיס, במובן של מערכת המתנגדת לשינוי, מכתיב לשחקנים, ובעיקר למעצמות הקוטב, לשאוף תמיד לקיפאון (stagnation), ולשמר את המערכת במצבה הקיים, מכיוון שמעצמות קוטב אינן יכולות לשלוט באופי השינוי, שעלול לפגוע במעמדן במערכת במקום להועיל להן ולשַפֵּר את מצבן.
שני הכוחות הקבועים הללו מושכים לכיוונים מנוגדים - הראשון לעבר התפשטות והשני לעבר קיפאון. עוצמת השפעתם אינה בהכרח זהה וחלוקת היכולות בכל אחד משלושת דגמי הקוטביוּת תגרום לשינוי עוצמת שני הכוחות, האחד ביחס לאחר. הימצאות שתי מעצמות קוטב בלבד במערכות דו־קוטביות תגרום לכך שלאנרכיה תהיה השפעה נמוכה, בעוד להומאוסטזיס תהיה השפעה רבה. הימצאות של שלוש מעצמות קוטב או יותר במערכות רב־קוטביות תגרום לכך שלאנרכיה תהיה השפעה רבה, בעוד להומאוסטזיס תהיה השפעה נמוכה. הימצאות של מעצמת קוטב יחידה במערכות חד־קוטביות תוביל לכך שההשפעה של האנרכיה ושל ההומאוסטזיס תהיה שוות ערך פחות או יותר.
המתח בין שני הכוחות יוביל את השחקנים, בהתאם למעמדם - מעצמות קוטב, מעצמות גדולות או מדינות קטנות - לפעול באחת מארבע אסטרטגיות פעולה עיקריות: איזון - פעולה לשימור חלוקת העוצמה הקיימת; הצטרפות - חבירה למעצמה החזקה במקום יציאה כנגדה; העברת הסיכון - הימנעות מנקיטת פעולה כלשהי במטרה להסיט את נטל ההתנגדות למדינה אחרת; תפיסת הסיכון - קבלת נטל ההתנגדות שהועבר לתופס הסיכון על ידי שחקן אחר במערכת. זה יוביל להבדלים משמעותיים בערכי שתי התפוקות הבין־לאומיות שבהן עוסק המחקר, באופן שיוצג להלן.
 
 
התפוקה הבין־לאומית המערכתית — יציבות מערכות בין־לאומיות
 
המחקר בתחום התפוקה הבין־לאומית המערכתית בודק יציבותן של מערכות בין־לאומיות, ומשתייך למחקרים הבוחנים את הגורמים לפריצת מלחמות. יציבות מערכות בין־לאומיות מוגדרת על פי ארבע מידות: מספר המלחמות, תדירותן, משכן ומידת הקטלניות שלהן, שבהן מעורבות מעצמות הקוטב בשלושת דגמי הקוטביוּת. יציבות מערכות בין־לאומיות מוגדרת באמצעות שלושה ערכים: מערכת מעורערת, מערכת יציבה או מערכת מעורערת חלקית.
המערכות הרב־קוטביות תהיינה המעורערות ביותר, או הנוטות ביותר למלחמה. רווח של אחת משלוש או יותר המעצמות שתפעלנה במערכות אלו לא יהיה בהכרח על חשבון שאר המעצמות הגדולות במערכת. המשחק הגמיש שיתקיים בין המעצמות הגדולות יוביל לכך שמערכות רב־קוטביות תהיינה בעלות היציבות הנמוכה ביותר או המעורערות ביותר. הִתחזקות של אחת המעצמות הגדולות לא תסכן בהכרח את ההומאוסטזיס ולא תוביל לשבירת האיזון במערכת. מערכות רב־קוטביות תַגְבֵּרְנָה אפוא בקרב המעצמות את השאיפה התמידית שלהן להתרחבות, הנובעת מעקרון האנרכיה. הן תצאנה למלחמות התרחבות ללא קשר לשימור ההומאוסטזיס. לכן במערכות רב־קוטביות תצאנה המעצמות הגדולות למלחמות רבות יותר ביחס לשתי המערכות האחרות.
מערכות דו־קוטביות תהיינה היציבות ביותר או הנוטות ביותר לשלום. רווח של אחת משתי מעצמות־העל שתִפעלנה במערכות אלו יבוא בהכרח על חשבון מעצמת־העל האחרת במערכת. משחק סך־אפס שיתקיים בין שתי מעצמות־העל יוביל לכך שמערכות דו־קוטביות תהיינה בעלות היציבות הגדולה ביותר. הִתחזקות של אחת משתי מעצמות־העל תסכן בהכרח את ההומאוסטזיס, והיא עשויה להוביל לשבירת האיזון במערכת. מערכות דו־קוטביות תְדַכֵּאנה את השאיפה התמידית בקרב המעצמות להתרחבות, הנובעת מעקרון האנרכיה, והן תצאנה למלחמות בעיקר לצורך שימור ההומאוסטזיס. לכן במערכות דו־קוטביות תצאנה שתי מעצמות־העל למעט מאוד מלחמות ביחס לשתי המערכות האחרות.
מערכות חד־קוטביות תהיינה מעורערות חלקית והן תימצאנה בין שתי המערכות האחרות. רווח של אחד השחקנים הפועלים במערכת יתבטא בהכרח על חשבון מעצמת הקוטב היחידה, או ההיפר־מעצמה, המרכיבה את המערכת. משחק של צד־אחד־מפסיד מצד ההיפר־מעצמה היחידה שקיימת במערכת יוביל לכך שמערכות חד־קוטביות תהיינה בעלות יציבות בינונית או מעורערות חלקית. הִתחזקות של שחקנים אחרים הפועלים במערכת על חשבון ההיפר־מעצמה תסכן בהכרח את ההומאוסטזיס, והיא עשויה להוביל לשבירת האיזון במערכת. מערכות חד־קוטביות תְאַפְשֵרְנָה את השאיפה התמידית בקרב המעצמות להתרחבות, הנובעת מעקרון האנרכיה. הן תצאנה למלחמות רק כשמנהיגותן תימצא בסיכון ולצורך שימור ההומאוסטזיס. לכן במערכות חד־קוטביות תצאנה ההיפר־מעצמות ליותר מלחמות ביחס למערכות דו־קוטביות ולפחות מלחמות ביחס למערכות רב־קוטביות.
הרב־קוטביוּת, 1870-1849, 1945-1910, התגלתה כהכי פחות יציבה מבין שלוש המערכות; הדו־קוטביוּת, 1848-1816, 1909-1871, 1991-1946, התגלתה כהכי יציבה מבין שלוש המערכות; החד־קוטביוּת, 2016-1992 (החד־קוטביות נמדדה עד למועד סיום המחקר בשנת 2016 אך היא עשויה להמשך גם בעתיד), התגלתה כיציבה יותר מהרב־קוטביוּת וכיציבה פחות מהדו־קוטביוּת.
 
 
התפוקה הבין־לאומית התוך־מערכתית — התרחבות טריטוריאלית של מעצמות קוטב
 
המשפחה השנייה של תפוקות בין־לאומיות שבודקת התיאוריה כוללת תפוקה בין־לאומית תוך־מערכתית, או את מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום המלחמות שבהן השתתפו; משפחה זו נבדקת במחקרים שעניינם הגורמים לתפוקותיהן של מלחמות. התיאוריה מגדירה התרחבות טריטוריאלית כשתתקיים אחת או יותר משש האפשרויות הבאות, ובלבד שהן תתקיימנה בסיום המלחמה ולא במהלכה: כיבוש, סיפוח, ויתור, פרישה או הסתלקות משטחים, איחוד או טריטוריית מנדט. התיאוריה מגדירה את מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות הקוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו באמצעות שלושה ערכים: התרחבות טריטוריאלית, הצטמצמות טריטוריאלית או סטטוס־קוו טריטוריאלי.
המסקנה העולה מהתיאוריה היא שמערכות חד־קוטביות תכתבנה את ההתרחבות הטריטוריאלית של ההיפר־מעצמה היחידה; מערכות דו־קוטביות תובלנה לסטטוס־קוו טריטוריאלי של שתי מעצמות־העל; מערכות רב־קוטביות, לחלופין, תכתבנה את האי־התרחבות הטריטוריאלית (סטטוס־קוו או הצטמצמות טריטוריאליים), או תְאַפְשֵרְנָה התרחבות טריטוריאלית של המעצמות הגדולות.
מסקנות הספר בנוגע למידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו תואמות את הנחותיו הבסיסיות: בדו־קוטביוּת, על שלושת מופעיה, 1848-1816, 1909-1871, 1991-1946, הסתיימו כל המלחמות שבהן היו מעורבות מעצמות הקוטב, או שתי מעצמות־העל שהרכיבו את כל אחד מהמופעים, בסטטוס־קוו טריטוריאלי; בחד־קוטביוּת, על המופע היחיד שלה, 2016-1992, הסתיימו כל המלחמות שבהן הייתה מעורבת מעצמת הקוטב, או ההיפר־מעצמה היחידה שהרכיבה את המופע הזה, בהתרחבות טריטוריאלית של ההיפר־מעצמה; ברב־קוטביוּת, על שני מופעיה, 1870-1849, 1945-1910, התקבלו שתי תפוקות טריטוריאליות שונות של מעצמות הקוטב, או המעצמות הגדולות, שהרכיבו את המערכת בסיום המלחמות: כשתפוקה טריטוריאלית של התרחבות מעצמת הקוטב לא הייתה עשויה למַצֵב את המעצמה המתרחבת כהגמון במערכת, אִפשרה המערכת את התרחבות מעצמת הקוטב בסיום המלחמה; כשתפוקה טריטוריאלית של התרחבות מעצמת הקוטב הייתה עשויה למַצֵב את המעצמה המתרחבת כהגמון במערכת, מנעה המערכת את התרחבות מעצמת הקוטב בסיום המלחמה ואף אילצה את הצטמצמותה בסופה של המלחמה.
כישלון בהבנת הגורמים הקובעים את שתי התפוקות הבין־לאומיות עשוי להיות גורלי עבור מדינות קטנות, וגם עבור מעצמות קוטב. לדוגמה, במלחמות העולם הראשונה והשנייה לא הבינה גרמניה, אחת המעצמות הגדולות שהרכיבו את המערכת הרב־קוטבית 1945-1910, שמערכות בכלל, ובתוכן מערכות רב־קוטביות שבהן התנהלו שתי המלחמות הללו, אינן מאפשרות התרחבות שתפוקתה עשויה למַצֵב את המעצמה המתרחבת כהגמון במערכת. שני ניסיונות אלו של גרמניה לעלות למעמד של הגמון במערכת הובילו לעונש קשה; בשונה מכך הבין נשיא לוב מועמר קדאפי שמערכות חד־קוטביות תכתבנה להיפר־מעצמות יחידות העומדות בראשן להסיר מהן כל איום או התגרות, והוא נָסוג מדרכו המתגרה כלפי ארצות הברית; שלא כמותו, מנהיג עיראק סדאם חוסיין לא השכיל להבין זאת והמשיך בהתנהלותו המתגרה כלפי ארצות הברית, ובסופו של דבר פרצה מלחמת עיראק (2003), ותפוקתה הייתה כיבוש ארצו ונפילתו האישית של סדאם; באופן דומה מנהיגי אפגניסטן בראשות משטר הטליבאן לא הבינו את הכוחות הפועלים במערכות חד־קוטביות. תפוקת התנהגותם המתגרה כלפי ארצות הברית, שכללה את אירוח ארגון אל־קאעידה, שביצע את פיגועי הטרור של 11 בספטמבר 2001 על אדמת ארצות הברית, הייתה גורלית עבורם: ארצות הברית יצאה למלחמה נגד אפגניסטן (2001), כבשה אותה צבאית והפילה את משטר הטליבאן.
במקרים אלו שגו מנהיגי המדינות בהערכת האילוצים שמשיתות מערכות בין־לאומיות על כלל השחקנים במערכת, והובילו את מדינותיהם לתוצאה טרגית; מנהיגים שהיו מודעים לאילוצים שמשיתות מערכות בין־לאומיות, כגון מנהיג לוב מועמר אל־קדאפי, צלחו את המים הסוערים של הזירה הבין־לאומית תוך שמירת שלמותן הטריטוריאלית של מדינותיהם.4
על פי התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות, המערכת אינה קובעת את כל התפוקות המתקבלות בה ואינה משפיעה עליהן באופן גורף, אלא משפיעה רק על התפוקות החשובות, ששתיים מהן נבדקות במחקר זה באופן מקיף. לפיכך, התיאוריה אינה עוסקת בהסבר, בצֶפִי או בניבוי של תופעות אחרות למרות חשיבותן הרבה בתחום המחקר התיאורטי של היחסים הבין־לאומיים. היא אינה עוסקת, למשל, באופן שבו מתנהגות מעצמות קוטב במשברים בין־לאומיים, שכן לא מדובר בתיאוריה של מדיניות חוץ ברמת היחיד או המדינה; היא אינה עוסקת גם בגורמים המובילים לפריצה של מלחמות או בגורמים המובילים להתרחשותם של אירועים משמעותיים אחרים בזירה הבין־לאומית, כגון קריסת ברית המועצות או סיום המלחמה הקרה,5 שכן התיאוריה אינה מתיימרת לצפות התנהגות של פרטים או מדינות הגורמת להתרחשות של אירועים בין־לאומיים; בפרפרזה על ספרו של קנדי,6 היא גם אינה מנבאת את מועד "עלייתן ונפילתן של מערכות בין־לאומיות" ואינה עוסקת בסיבות המובילות לכך,7 שכן תפקידה אינו להסביר את הגורמים המובילים לשינוי מערכות בין־לאומיות, אלא את התפוקות בתוכן לאחר היווצרותן.
התיאוריה מתמודדת עם שניים מהטיעונים שהועלו כנגד הריאליזם: חוסר יכולתו להסביר שינוי וחוסר יכולתו לצפות שינוי.8 התיאוריה מבקשת להסביר מדוע באותם דגמי מערכות בין־לאומיות תהיינה שתי התפוקות הנבדקות בעלות ערכים דומים, בעוד בדגמי מערכות בין־לאומיות שונות תהיינה שתי התפוקות הנבדקות בעלות ערכים שונים. שתי תופעות אלו, ובעיקר יציבות המערכות הבין־לאומיות, נדונו בהרחבה במחקר התיאורטי של היחסים הבין־לאומיים. אולם עד היום לא הוצגה תיאוריה מקיפה העוסקת בצורה כוללת בהשפעת שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות על שתי התפוקות הבין־לאומיות הללו, באופן שעושה זאת התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות.
התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות מתבססת על רמת הניתוח המערכתית הבוחנת את היחסים הבין־לאומיים מנקודת המבט הרחבה ביותר. היא מנסה לבצע ניתוחי מציאות כוללניים, אולי אפילו באורח קיצוני מדי, ולסַפֵּק מיפוי רחב של תופעות ושל תפוקות בין־לאומיות, לעתים במחיר של הזנחת הפרטים. התיאוריה פועלת ברמת המערכת הבין־לאומית, ועל פיה קוטביוּת המערכת היא הגורם המסַפֵּק את ההסבר הטוב ביותר לדגמים השונים של התפוקות הגלובליות. שני עקרונות הסדר הטרנס־היסטוריים האנרכיה וההומאוסטזיס נותרו שתי תכונות מערכתיות קבועות במרוצת השנים, מאחר שהמערכת הבין־לאומית נותרה תמיד ללא גורם עליון בעל סמכות על השימוש הלגיטימי בכוח. גם מדינות נותרו הומוגניות במרוצת השנים. לפיכך, על פי מסקנות הספר, השינויים בתפוקות הגלובליות במרוצת ההיסטוריה המודרנית, בעיקר משנת 1816, נגרמו בעקבות השוני בקוטביות המערכת. לכן אפשר להבחין בין התפוקות של שלושת סוגי המערכות הבין־לאומיות האפשריות, הנבדקות במחקר.
תפוקות בין־לאומיות: מחלוקות עיקריות והתמודדות
 
התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות מתמודדת עם חמש שאלות עיקריות שנדונו בהרחבה במחקר התיאורטי של היחסים הבין־לאומיים בעשורים האחרונים. השאלה הראשונה היא: האם המערכת הבין־לאומית מעודדת התרחבות והתפשטות או שמירה על הסטטוס־קוו?9 שתי הגישות המרכזיות בפולמוס שעוררה שאלה זו הן הניאו־ריאליזם והריאליזם ההתקפי, תיאוריות המרכיבות את הריאליזם העכשווי;10 השאלה השנייה היא: איזו רמה משפיעה על אופן התנהלות המערכת הבין־לאומית - רמות הפרט, המדינה או המערכת הבין־לאומית? הפולמוס שעוררה שאלה זו מתקיים בין תיאוריות ניאו־ריאליסטיות ובין הגישות הריאליסטיות השונות המבקרות אותן;11 השאלה השלישית היא: אילו מערכות בין־לאומיות קיימות?;12 השאלה הרביעית היא: אילו מערכות בין־לאומיות הן יציבות ואילו מעורערות?13 או במילים אחרות, אילו מערכות נוטות לשלום ואילו למלחמה?;14 השאלה החמישית היא: מהו הגורם המשפיע על התנהלות המערכת הבין־לאומית - המערכת או השחקנים המרכיבים אותה?15
מדוע פורצות מלחמות: מחקר תיאורטי מבני
 
הכוחות הגורמים למעצמות לצאת למלחמות ומשפיעים על תוצאותיהן הטריטוריאליות של מלחמות שבהן הן מעורבות, משפיעים גם על ביטחונן של מדינות אינדיבידואליות וגם על ביטחון המערכת כולה.
עבור המדינות האינדיבידואליות הפועלות במערכת הבין־לאומית, שני הכוחות הללו קובעים הן את קטלניוּת המלחמות והן את מספר המלחמות שבהן תהיינה מעורבות, בהתאם למעמדן במערכת - מעצמות קוטב, או מדינות או מעצמות שאינן מעצמות קוטב; כמו כן, הם קובעים את תוצאותיהן הטריטוריאליות של מלחמות שבהן תשתתפנה. על פי התיאוריה, במערכות דו־קוטביות תפוקותיהן הטריטוריאליות של מלחמות שבהן תהיינה מעורבות שתי מעצמות־העל המרכיבות את המערכת ידועות מראש - שמירה על הסטטוס־קוו הטריטוריאלי שהתקיים לפני פרוץ המלחמה (status quo ante). בהקשר זה אפשר להתייחס למלחמותיהן של שתי מעצמות־העל, ארצות הברית וברית המועצות, במערכת הדו־קוטבית של המאה ה-20, 1991-1946: מלחמות ארצות הברית נגד קוריאה, וייטנאם ועיראק (1991); הפלישה הסובייטית להונגריה; ומלחמת ברית המועצות נגד אפגניסטן. כל המלחמות האלה הסתיימו בחזרה אל הסטטוס־קוו הטריטוריאלי שהתקיים לפני פרוץ המלחמות.
בד בבד, הגורמים המשפיעים על תפוקותיהן הטריטוריאליות של מלחמות עשויים לעַצֵב את המערכת הבין־לאומית כולה. כינונן של מערכות בין־לאומיות מסוימות תלוי באופן הדוק במידה שבה המנהיגים מפנימים את הכוחות הפועלים במערכת. קלאוזביץ, שהעריך נכונה את המידה שבה המערכת הרב־קוטבית 1870-1849, תאפשר לו להתרחב טריטוריאלית, הנהיג את פרוסיה לאיחוד עם המדינות הגרמניות בשלוש מלחמות,16 ותוצאתן הייתה הקמת המדינה הגרמנית המאוחדת על בסיס פרוסיה, קודמתה. תפוקת ההתנהלות של קלאוזביץ הייתה כינונה של מערכת דו־קוטבית 1909-1871, בראשות בריטניה הגדולה וגרמניה, כשתי מעצמות־על במערכת. באותו אופן, קריסה של מערכות בין־לאומיות מסוימות תלויה באופן הדוק במידה שבה המנהיגים, ובעיקר מנהיגי מעצמות הקוטב, מפנימים את הכוחות הפועלים במערכת; מנהיג גרמניה הנאצית שגה כשהניח שהמערכת הרב־קוטבית 1945-1910, תאפשר לו להתרחב טריטוריאלית. בשל שגיאה זו הוא הוביל את מדינתו לתבוסה, שבמידה רבה גרמה לקריסת המערכת הרב־קוטבית ולכינון מערכת דו־קוטבית על חורבותיה.
העיסוק הרב של המחקר הנוכחי במוסד המלחמה ממשיך מגמה קיימת.17 היסטוריונים נָטו להציג את הגורמים למלחמה כייחודיים לכל מקרה. כך, לדוגמה, נטען שמדינות הצטרפו למלחמת העולם הראשונה מחשש שהמדינות האחרות ביבשת האירופית המעורערת של אותן שנים תתקופנה ראשונות; אחרים טענו שהאידיאולוגיה הנאצית ואישיות מנהיג גרמניה הן שגרמו למלחמת העולם השנייה.18 באותו האופן, היסטוריונים נוטים להציג את הגורמים לתוצאותיהן או לתפוקותיהן של מלחמות כייחודיים לכל מקרה: על פי מקצת החוקרים, ארצות הברית נאלצה להסיג את כוחותיה מווייטנאם עקב לחצים פנים־אמריקניים;19 באותו האופן נטען שארצות הברית נמנעה מכיבוש עיראק במלחמת המפרץ (1991) עקב התנגדותן של חברותיה לקואליציה. אין בספר הנוכחי כוונה לדחות את ההסברים הייחודיים של מקרים אלו או אחרים. לחלופין, הספר מציג הסבר מערכתי טרנס־היסטורי של התופעות שהוא בוחן, באמצעות התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות המפותחת בו.
התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות מציגה כמה חידושים מהותיים: בטענה שקיימת מערכת חד־קוטבית יש משום חידוש ביחס לתיאוריות ריאליסטיות מערכתיות אחרות - כגון תיאוריית הפוליטיקה הבין־לאומית של וולץ (Waltz),20 או תיאוריית הפוליטיקה של המעצמות הגדולות של מירסהיימר (Mearsheimer)21 - הטוענות שמערכת מעין זו כלל אינה אפשרית; הטענה שמערכות חד־קוטביות תהיינה יציבות פחות ממערכות דו־קוטביות ויציבות יותר ממערכות רב־קוטביות מחדשת ביחס לתיאוריות אחרות הטוענות שמערכות חד־קוטביות הן המערכות היציבות ביותר, כגון תיאוריית היציבות ההגמונית שפיתחו אברמו אורגנסקי (Organski) וְרוברט גילפין ((Gilpin,22 או עבודתו של וולפורת' (Wohlforth).23
התיאוריה מציגה חידוש נוסף שלפיו בפוליטיקה הבין־לאומית אפשרויות ההתנהגות נתונות ואילו התפוקות ידועות, כלומר על פי התיאוריה קיימת הפרדה ברורה בין התנהגות של מדינות ובין תפוקות התנהגותן, ויותר מכך, לא מתקיים ביניהן קשר ישיר.
על פי התיאוריה, מערכות בין־לאומיות שונות גורמות לתוצאות, או לתפוקות, בין־לאומיות שונות, שתלותן בשאיפות של המדינות (השאיפה למידת ביטחון מַסְפֶּקת על פי וולץ; או השאיפה לביטחון מקסימלי על פי מירסהיימר), או באופן התנהגותן של המדינות (סטטוס־קוו על פי וולץ; או אגרסיביות על פי מירסהיימר), מועטה; החידוש האחרון הוא בטענה שלמעצמות הקוטב יש אפשרות בחירה בין דפוסי התנהגות שונים - לדוגמה איזון, הצטרפות, העברת הסיכון או תפיסת הסיכון. במילים אחרות, מעצמות הקוטב יכולות לבחור בהתנהגות המנוגדת לתכתיב המערכתי, אך תהיינה לכך שתי תוצאות אפשריות עיקריות: האחת היא היענשות המדינה. גרמניה, למשל, נענשה לאחר שתי מלחמות העולם, שני מקרים שבהם לא הבינה ברלין שמערכות בין־לאומיות תכתבנה לשחקנים הפועלים במערכת לצאת כנגד מדינה שתשאף להגמוניות; האחרת היא קריסת המערכת הקיימת והקמתה של מערכת אחרת תחתיה. שתי דוגמאות בולטות לכך הן קריסת המערכת הרב־קוטבית 1945-1910, עקב תבוסתן המוחלטת של גרמניה ויפן בסוף מלחמת העולם השנייה, שנגרמה מתגובת הנגד של מעצמות הברית להתנהגותן האגרסיבית; וקריסת המערכת הדו־קוטבית 1991-1946, עקב תשישותה הכלכלית של ברית המועצות שנגרמה מניצול יתר של משאביה הכלכליים שנועדה לשמר את מעמדה כאחת משתי מעצמות־העל במערכת.
התיאוריה מחַדֵשת גם באופן שבו היא מגדירה את קוטביוּת המערכת. רוב התיאוריות האחרות בפרדיגמה הריאליסטית מגדירות מעצמות גדולות, המכונות במחקר הנוכחי מעצמות קוטב, רק על פי עוצמתן המטריאלית, המורכבת מעוצמה צבאית ומעוצמה כלכלית. התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות, לעומת זאת, מוסיפה להגדרה זו את עוצמתן הטריטוריאלית של מדינות.
התיאוריה מציגה טענה חדשנית שעל פיה יציבותן של מערכות חד־קוטביות נמצאת בתווך בין שתי המערכות האחרות - גבוהה משל המערכות הרב־קוטביות ונמוכה משל המערכות הדו־קוטביות.
 
 
מבנה הספר
 
הפרק הראשון עוסק בביאור אופן פעולתם של שני המשתנים המוסברים או התלויים: תפוקה בין־לאומית מערכתית - יציבות של שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות; ותפוקה בין־לאומית תוך־מערכתית - מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום המלחמות שבהן תשתתפנה. בפרק זה תיערך הבחנה בין המונחים יציבות ועמידות, שבתיאוריות אחרות שולבו במונח יחיד - יציבות. בפרק זה גם יוגדרו בבירור ששת האופנים האפשריים של התרחבות או הצטמצמות טריטוריאליות: כיבוש, סיפוח, ויתור, פרישה, איחוד או טריטוריית מנדט.
הפרק השני יציג את התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות ואת הנחותיה העיקריות. בפרק זה גם תיערך הבחנה ברורה בין התיאוריה שמציג הספר ובין תיאוריות ריאליסטיות מערכתיות עכשוויות, בעיקר מהניאו־ריאליזם (המוכר גם כריאליזם ההגנתי) ומהריאליזם ההתקפי.
הפרק השלישי מגדיר במדויק את חלוקת העוצמה במערכת, המיוצגת באמצעות דגם הקוטביוּת הקיים בכל נקודת זמן. במסגרת הבדיקה תיבחנה העוצמה המטריאלית, העוצמה הצבאית והעוצמה הכלכלית, באמצעות מדד משולב של שני מרכיבי העוצמה הללו, של כל המדינות החזקות במערכת בתקופה הנבדקת במחקר, 2016-1816.
בפרק הרביעי תיערך בחינה אמפירית של שתי התופעות המרכזיות שבהן עוסקת התיאוריה: בחלקו הראשון של הפרק תיבחן מידת היציבות של שלושת דגמי המערכות הבין־לאומיות האפשריות, כלומר מערכות רב־קוטביות, דו־קוטביות או חד־קוטביות, על ששת מופעיהן; בחלק השני של הפרק תיבחן מידת ההתרחבות הטריטוריאלית של מעצמות קוטב בסיום מלחמות שבהן השתתפו, בששת המופעים של שלוש המערכות הבין־לאומיות, כפי שתואר לעיל.
בפרק החמישי והאחרון מוצגות מסקנות הספר באמצעות בחינת ההנחות התיאורטיות של התיאוריה הריאליסטית של התפוקות הבין־לאומיות. בפרק זה מוצע סיכום רעיוני ואמפירי, המתבסס על התיאוריה, למתחולל במערכת הבין־לאומית מסיום המלחמה הקרה ועד ימינו, כבסיס לאסטרטגיה ישראלית רצויה לעתיד לבוא.