"המשהו הזה" [שם עצם]:

עוז רוח פנימי שניתן לטפחו ולהיעזר בו כדי להתגבר על מכשולים, להמריא ולהצליח

 

אחותי הצעירה, שרלי, השותפה לכתיבת הספר הזה, היא אחד האנשים החזקים ביותר שאני מכיר. כשהיתה בת עשרים ועדיין למדה בקולג', אובחנה שרלי כלוקה בסרטן. אבל היא לא התייאשה, אלא השיבה מלחמה.

 

שרלי ואני תמיד היינו קרובים, אבל לעתים, דווקא אנשים שאתה מכיר היטב יכולים להפתיע אותך. כשחלתה, ראיתי בה משהו שלא הייתי מודע לקיומו - מאגר אינסופי של התמדה ואומץ שהיא השתמשה בו כדי להתגבר על האתגר הקשה ביותר בחייה.

 

כמו אז, גם היום, סיפורה מעניק לי השראה רבה, ואני יודע שהיא לא לבד במציאת "המשהו הזה" בתוכה בשעת המבחן הגדול של חייה.

 

אף כי שרלי היתה זו שסבלה באמת, הורי ואני היינו חולים מדאגה ומתדהמה. זו היתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיינו, אבל שאבנו כוח מהחוסן הנפשי שלה. נחישותה חיזקה גם אותנו. אני רציתי לעזוב הכול, לחזור הביתה ולהיות איתה, לדבר איתה, לשעשע אותה ולהחזיק לה את היד במהלך כל הטיפולים הללו, אבל הייתי חייב להמשיך הלאה ולחיות את חיי היומיום שלי. כל המשפחה היתה חייבת להמשיך הלאה, וזה היה קשה מאוד.

 

גם הורי, שמצאו את "המשהו הזה" בתוך תוכם ונעזרו בו כדי לשמור על הביטחון ועל האמונה ששרלי תהיה בסדר, העניקו לי השראה. והיא באמת היתה בסדר. היה מדהים לראות כיצד היא חופרת עמוק בתוך עצמה כדי למצוא את הכוח הפנימי להתגבר. לשרלי באמת היה את "המשהו הזה".

 

פגשתי את ד"ר סמפסון דייוויס בפעם הראשונה בשיקגו, בכנס מנהיגות של תלמידי תיכון שקיימה העמותה שהקמתי, קרן Turn 2 . מאז, הוא נעשה חבר קרוב של אחותי ותומך נאמן ופעיל של העמותה שלנו. סיפורו של סמפסון היה מקור השראה לרבים במשך שנים רבות. המסע שהוא התחיל בו כילד עני, ולכאורה חסר סיכוי, בניוארק, ניו ג'רזי, עד שנהפך לרופא מצליח ונואם מעורר השראה הוא סיפור שאנחנו מספרים לילדים הצעירים שאנחנו עובדים איתם. כי לסמפסון יש את "המשהו הזה" .

 

גם אחותי וגם סמפסון ניצבו בפני אתגרים אדירים, והם הצליחו לא רק לצאת מהם אנשים חזקים יותר, אלא גם הציבו לעצמם מטרת חיים לסייע לאחרים לממש את הפוטנציאל שלהם. הם משתוקקים להעניק ולשתף אחרים במה שהם למדו וחוו - תכונה שאני מעריץ אצל אנשים אמיצים שיש להם סיפור רב־השראה.

 

האנשים המופיעים בספר זה הם אנשים מדהימים, ודרכם להתגבר על מכשולים בלתי אפשריים, לשמור על תקווה, להמשיך לנהל את חייהם ולהישאר נחושים נוכח טראומה וטרגדיה, יכולים לספק לכולנו תובנות יוצאות מגדר הרגיל.

 

סיפורי ניצחון ממריצים אותנו להיות אנשים טובים יותר. אני מקווה, שקריאת ספר זה תצייד אתכם בכלים שאתם נזקקים להם כדי להתגבר על כל קושי שיעמוד בדרככם ויעודד אתכם מחדש להאמין בעצמכם ובמה שאתם יכולים להשיג.

 

בכל פרק שאליו תצללו, תמצאו סיפורים שייגעו ללבכם. האנשים האלה אינם ספורטאים מפורסמים וגם לא ידוענים, אבל הם גיבורים אמיתיים.

 

הספר מראה לנו, שבדיוק כמוהם, גם לנו יהיו ימים טובים וימים רעים, והחיים יכולים לפגוע בנו קשות בכל שלב שהוא. אבל בדיוק כמוהם, גם אנחנו נמשיך לרוץ הלאה, נגלה את החלקים הטובים ביותר של עצמנו ונעשה דברים מדהימים עבור עצמנו, עבור משפחותינו, עבור הקהילות שלנו ועבור העולם כולו.

 

יש לנו ותמיד יהיה לנו את "המשהו הזה".

 

פרק ראשון: שואלים את השאלה, כששרלי שאלה את השאלה

 

תחילת האביב, 2001 

בריטני ואני נוסעות במהירות במכוניתה בכבישים הצדדיים מקולג' ספלמן לשדה התעופה של אטלנטה. זהו יום חמישי השני של החודש, בדיוק בזמן, ואנחנו מאחרות לטיסה שלי.

 

המוזיקה מחרישת אוזניים, כל החלונות במכונית פתוחים לרווחה, ואנחנו שואגות בקולי קולות עם אלניס מוריסט, ושתינו זמרות גרועות. הראש של בריטני מלא בצמות ארוכות־ארוכות, וכשהיא נוהגת, הצמות רוקדות ברוח.

 

השיער שלי מדובלל וקצר יותר, ואני מתאמצת לחשוב על תירוץ שיאפשר לי להחמיץ את הטיסה. יש לי רעיון, ואני מחייכת.

 

"בריטני!" אני צועקת.

היא מפסיקה לשיר לרגע ומסתכלת עלי. 

"מה?"

"אני צריכה לעצור".

"בשביל מה?"

"מים".

"מים?"

"יש תכף תחנת דלק. בבקשה, תעצרי שם. אני חייבת בקבוק מים".

 

אני עדיין מחייכת.

 

בריטני מאותתת, מתחילה לסטות הצדה, ואומרת, "אוקיי, שרלי. אבל אם תפספסי את הטיסה הזו, זה לא יהיה בגללי".

 

היא עוצרת בחריקה בלמים, ושתינו רצות פנימה. אנחנו באיחור מטורף עכשיו, אבל אני משתהה לי מול דלתות הזכוכית של המקרר, בודקת את כל מותגי המים שיש להם. מים זה מים, ואני יודעת את זה, אבל אני מנסה לאחר לטיסה בלי להיחשב אשמה בכך. אני יכולה לדמיין את שיחת הטלפון עם אמי.

 

אופס, החמצתי את הטיסה. כן, היינו חייבות לעצור. מה לעשות? בריטני היא החברה הכי טובה שלי, והיא עומדת לצדי עכשיו, ליד המקרר, דוחקת בי למהר ולבחור בקבוק, כדי שנוכל להמשיך בנסיעה. היא מדברת איתי בטון אימהי. "שרלי, אני לא מדברת עם הורייך בשבילך. אני אביא אותך לשדה התעופה הזה. הבחירה בידייך, אבל את חייבת להחליט שאת מסוגלת לעשות את זה. את חייבת להחלים. את חייבת לעלות על הטיסה".

 

אני נושפת באנחה עמוקה. ברור שבריטני צודקת. היא מבינה למה אני לא רוצה לנסוע הביתה, אבל היא ממשיכה להיות חזקה, כמו שהיא יודעת שאני צריכה שהיא תהיה עכשיו.

 

היא אחת מחברי הצוות שלי, חלק מרשת התמיכה שלי, ואף על פי שאני לא מרבה לומר את זה, אין לי מילים להביע עד כמה אני מודה לה. אני לוקחת בקבוק, משלמת על המים שלי, ושתינו נכנסות בחזרה למכונית. בריטני מתניעה את הרכב, ואנחנו שועטות על הכביש.

 

החלונות עדיין פתוחים ואלניס עדיין ברקע, ובריטני מתחילה לשיר שוב, אבל אני כבר לא שרה. אני שקועה במחשבות. וכואב לי. כלומר, ממש כואב לי. כל מפרק בגופי כואב. הידיים כואבות. הרגליים כואבות. הירכיים כואבות. הברכיים כואבות.

 

הכאב הכולל הזה הוא תזכורת מתמדת לכך שיש לי לימפומה מסוג הודג'קין, והמחשבה על כך מכרסמת בראשי, בדיוק כמו שהכאב מכרסם בגופי. אני נאבקת בחוסר הצדק של החיים.

 

את לא אמורה לחטוף מחלה מסכנת חיים כשאת רק בת עשרים ואחת ועומדת לסיים קולג'. את לא אמורה לעצור את החיים שלך כשאת ממש לקראת התואר, והחיים משתרעים הרחק לפנייך.

 

את לא אמורה לעבור טיפולי כימותרפיה כשיש לך חלומות גדולים לעתיד, ואת רוצה קריירה מדהימה, ואת רוצה להתחתן מתישהו, ואת רוצה שיהיה לך ילד מתישהו, והסרטן מבלגן את כל האפשרויות האדירות האלה. לא, סרטן הוא לא חלק מהתוכנית. הוא בהחלט לא אמור להופיע.

 

אני מסתכלת על הדרך, ואנחנו מתקרבות עכשיו לשדה התעופה. בריטני מפסיקה לשיר, ושתינו שקטות. אני נזכרת איך לפני כמה חודשים הרגשתי בפעם הראשונה את הבליטה בצוואר, איך שמעתי בפעם הראשונה את החדשות על כך שיש לי לימפומה. אחרי ההלם הראשוני, היה צורך לקבל החלטות מעשיות. ל

 

מרות הצורך לעבור כימותרפיה, החלטתי לחזור ללימודים. הורי מאמינים אדוקים בהשכלה גבוהה, אבל הם רצו שאעשה הפסקה לסמסטר אחד, אולי לשנה שלמה, כמה שצריך, עד שארגיש טוב יותר. הם אפילו הכינו לי דירה קטנה במרתף שלהם בווסט אורנג', ניו ג'רזי, כדי שאוכל לחיות איתם ועדיין לשמור על מידה מסוימת של עצמאות במהלך הטיפולים ולהיות קרובה למרכז הסרטן של ממוריאל סלואן קֶטֶרינג בניו יורק.

 

היה לי קל יותר אילו ישבתי בבית. אבל לא רציתי להפסיק ללמוד בקולג'. אפילו לא לסמסטר אחד. לא רציתי לעשות הפסקה בחיים. האונקולוג שלי, ד"ר סטיבן נימר, הבטיח לי שאפשר לעשות את הטיפולים ובמקביל להמשיך עם הלימודים.

 

"אנחנו לא צריכים לעצור את חייה כדי שהיא תעבור את זה", הוא אמר לכולנו. "כל עוד היא מקשיבה לגוף שלה ומקבלת החלטות נכונות, היא יכולה לעשות את שני הדברים". להפתעתי, הורי כיבדו את החלטתי והניחו לי לחזור לספלמן, לסמסטר האביב, מיד אחרי שהטיפולים החלו. למדתי מתמטיקה, והסמסטר האחרון היה עמוס בקורסים קשים. חיי הפכו לרכבת הרים של מחלה ולימודים, מחלה ולימודים.

 

בריטני ואני עברנו את היציאה של משרדי השכרת הרכב, וראיתי את השלט ל"טיסות יוצאות". את רוצה לעשות את זה, שרלי, הזכרתי לעצמי. את החלטת בעצמך לעשות את שני הדברים יחד. טלפנתי לאמי. אמרתי הלו, והיא קפצה עלי עם שאלות.

 

"את כבר בשדה התעופה?" אמא שלי תמיד יודעת מה לוח הזמנים שלי. היא רגילה לבדוק את דוחות מזג האוויר. את לוחות הטיסות. היא ממש ויקיפדיה מהלכת של מידע לנוסע. במיוחד כשתוכניות הנסיעה קשורות לטיפולים שלי.

 

"כן, אנחנו כמעט שם, אמא. אבל אני לא רוצה לחזור הביתה", פלטתי את המילים. בתוך תוכי הרגשתי סערת רגשות.

 

"את חייבת, שרלי", היא אמרה בטון ענייני. כבר היו לנו שיחות כאלה בעבר.

 

"לא, באמת". דמעה זלגה על לחיי. "אני מרגישה טוב יותר. אני חושבת שכבר אין לי סרטן. נרפאתי לגמרי. את יודעת שאני לא רוצה לחזור הביתה. בבקשה, אל תכריחי אותי. אמא, בבקשה -" עכשיו כבר ממש בכיתי. הדמעות היו אמיתיות.

 

אמא התחילה להגיד משהו, ואז עצרה באמצע המשפט, וידעתי שגם היא בוכה. שמעתי רעשים סטטיים, והטלפון הרעיש כשהיא העבירה אותו אל אבא שלי. יש לו דוקטורט בסוציולוגיה, והוא עוסק בטיפול. הקול שלו היה רגוע ומלא הבנה. "אני יודע, שרלי", הוא אמר. "אני יודע. אבל את מוכרחה לבוא הביתה, ואת יודעת את זה. את צריכה לעשות את זה רק עוד קצת. בואי נעשה את זה. אוקיי?"

 

הם יודעים מה מחכה לי.

הם יודעים.

 

פעם בשבועיים, בימי חמישי, אחרי סיום הלימודים בספלמן, אני טסה מאטלנטה לניוארק. הורי ואני אוכלים ארוחת ערב, ולפעמים אני עושה משהו נחמד בעיר בערב. סרט או הצגה עם חברים. חגיגה אחרונה. למחרת, מוקדם בבוקר, הורי ואני נוסעים לסלואן קטרינג, שם דוחפים לי כמויות של כימותרפיה. זה נמשך כל הבוקר, לפעמים עד שעות אחר הצהריים המוקדמות.

 

ואז הטיפול נגמר, וקוקטייל הרעלים של התרופות שהורגות את הסרטן זורם לי בוורידים. הבטן שלי מלאה, גלים של בחילה מציפים אותי, ואני רק רוצה לעצום את העיניים ולשכב. אני חוזרת לבית הורי וישנה כל הלילה. למחרת בבוקר אני טסה בחזרה לאטלנטה. בטיסה אני מרגישה נורא, ובריטני אוספת אותי משדה התעופה, כי היא החברה הכי טובה שיש בעולם.

 

אני חוזרת לדירה המשותפת שלנו מחוץ לקמפוס, והבטן שלי שוב מלאה וכבדה, ואני רק רוצה לחזור ולשכב במיטה. בשבוע שלאחר מכן אני מרגישה בחילה כל בוקר. כל אחר צהריים. כל ערב. כל אמצע לילה. כל השעות האפלות שלפני השחר. אני נלחמת בתחושות הנוראות, הולכת לכיתה, כותבת עבודות ועושה את שיעורי הבית ומרגישה איום ונורא.

 

ואז הבחילה עוברת, ויש לי כמה ימים נהדרים, שבהם אני שוב מרגישה טוב. יום אחד של נורמליות. יומיים. שלושה. ואז, הרבה יותר מדי מהר, מגיע הזמן לחזור לניו ג'רזי, לסבב נוסף של כימותרפיה. עוד סבב של הרגשה נוראית. בכל סבב אני מרגישה גרוע יותר מבסבב שקדם לו.

 

בריטני עצרה את המכונית מול הכניסה לשדה. פתחתי את הדלת, והתבוננתי ביד שלי לפני שיצאתי. על הציפורניים שלי מתנוססים פסים כחולים כהים. כך גם על הציפורניים של הרגליים. תגובה מוכרת לכימותרפיה. אני צריכה להזריק לעצמי כל יום ברגליים, והן נראות כמו תוהו ובוהו של סימנים כחולים.

 

אני לוקחת סטרואידים, ועליתי נורא במשקל, משהו שאני ממש שונאת. כדי לקבל את הטיפולים, אפשר להשתיל משאבה בחזה, אבל אני לא רציתי שתהיה לי צלקת ענקית, ולכן בחרתי באפשרות האחרת: עירוי לוורידים. זה יותר מסובך, כי הוורידים עלולים ממש להישרף. אם זה קורה, צריך בכל זאת להשתיל את המשאבה הזו - ונוסף על כך הוורידים הרוסים. האחיות בסלואן קטרינג הן הטובות ביותר בעולם, אבל בלי שום קשר, קשה מאוד למצוא את הוורידים שלי.

 

אחרי כל טיפול, נעשה קשה יותר ויותר למצוא אותם, ואני מרגישה כמו כרית סיכות; הידיים שלי מלאות סימנים כחולים. הטיפולים עצמם שורפים. במהלך הכימותרפיה, אני שמה על הידיים שקיות קרח כדי לצנן את החום. ולאחר כל טיפול, אני מרגישה כאילו יש לי מתכת בפה. כל אוכל מעורר בי בחילה. אפילו הדברים שאני הכי אוהבת.

 

פיצה? בההה. סטייק? איחס. גלידה? גועל נפש. הבחילה קשה מאוד. אני נגעלת מכל טעם ואפילו מריח של אוכל. אני מפחדת לאכול. שלא לדבר על כך שהשיער שלי נושר בערֵמות.

 

אני עומדת עכשיו על המדרכה לפני שדה התעופה. תיק היד שלי איתי. בריטני מקיפה את המכונית בריצה ובאה לתת לי חיבוק. לא צריך לשלם על החניה. שתינו מכירות את העניין.

 

"נתראה תכף, מותק", היא אומרת. "תחזרי מהר, בסדר?"

 

אני מהנהנת לתוך צווארון המעיל שלה. ואז היא חוזרת למכונית ונוסעת. אני לגמרי לבד בטיסות היוצאות, ואני מציצה בשעון וחושבת לעצמי: מה יקרה אם פשוט לא אגיע לטיסה? אני עדיין נלחמת עם עצמי, ואני מסלקת במהירות את המחשבה הזו.

 

אני לא יכולה לעשות את זה להורי. אם הם יגיעו לפגוש אותי בשדה בניו ג'רזי, ואני לא אהיה בטיסה, זה יהרוס אותם לגמרי. אני לא רוצה לעשות להם את זה. הם כל הזמן מגבים אותי, וזה קשה מאוד גם להם.

 

התיק שלי נעשה כבד ואני מתחילה ללכת, אבל עדיין גוררת את רגלי. בסך הכול, נתנו לי משהו כמו שלושים עד ארבעים תרופות. כל אחת מהן עושה משהו חיובי, אבל לכל אחת מהן יש תופעות לוואי. חלק מהתרופות נלחמות רק בתופעות הלוואי של התרופות האחרות.

 

תרופה אחת עושה לי עצירות. אחת עושה שלשול. אחרת גורמת לי מיגרנות. עוד אחת מסלקת את המיגרנות. אני אף פעם לא לוקחת את כל התרופות. אני לא רוצה את כולן בתוך הגוף שלי.

 

מחשבה נוספת חולפת במוחי: אני יכולה להיכנס למונית ולהסתלק. לחזור לספלמן. לשכוח מהטיפולים. זהו, גמרתי. אני בריאה. אני לא צריכה יותר כימותרפיה. אבל אז המציאות מכה בי. אין עלי סנט. אין לי כסף למונית. הקולג' נמצא במרחק חצי שעת נסיעה. אני תקועה בשדה. אני יכולה רק להמשיך הלאה.

 

אני נאנחת, מזדקפת ופונה לדוכן הצ'ק־אין. עכשיו אני הולכת קצת יותר מהר. יש לי שישה חודשי כימותרפיה. שנים־עשר טיפולים בסך הכול. פעם בשבועיים, ביום שישי. עם כל טיפול, אני מרגישה יותר ויותר גרוע, אף על פי שלקראת סוף כל סבב יש הפוגה קצרה.

 

אני אוספת את כרטיס העלייה למטוס, עוברת את הביטחון וממהרת לשער שלי. מחשבה אחרונה מכה בי כשאני צועדת לעבר המטוס ומוצאת את המושב שלי: אני בחצי הדרך בלבד, ואני בכלל לא בטוחה שאצליח לעבור את זה.

 

השאלה שאני שואלת היא: האם יש לי את "המשהו הזה"?