היי, מישהו שומע אותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היי, מישהו שומע אותי
מכר
מאות
עותקים
היי, מישהו שומע אותי
מכר
מאות
עותקים

היי, מישהו שומע אותי

5 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: אנאעארף
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'

אורית עריף

אורית עריף היא מאיירת וקומיקסאית ומנחת סדנאות קומיקס ישראלית. נולדה בשנת 1971. עריף זכתה לראשונה לפרסום ככותבת, עם פרסום הבלוג שלה "היי, מישהו שומע אותי", ב-2006 תחת אתר "רשימות", במסגרתו היא פרסמה רצועות קומיקס אוטוביוגרפיות הדנות בחיים שלה.

ב-2011 פרסמה חוברת קומיקס, "פעם אחרונה ודי", שכוללת שלושה סיפורים קצרים: "שלוש משאלות" מאת דרור פויר, "ככל שהאשה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב" מאת שהם סמיט וו"מי אוהב את השבת" פרי עטה. סיפורים אלו פורסמו לראשונה בכתב העת מסמרים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4kp4enw5

ספר דיגיטלי בפורמט

תקציר

אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון - נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון .היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות. 
 
למעריציה הוותיקים של עריף, העוקבים בדריכות אחר פרסומיה, אין צורך להציג את נושאי עבודתה, את סגנונה הוויזואלי המובחן שהשתכלל והתעדן עם השנים. ההומור העצמי שלה מסייע לה להתמודד עם בעיות כבדות משקל, להציג אותן בדרך שובת לב ומעוררת הזדהות, ובין השורות – וריבועי הקומיקס – לבקר אורחות חברתיות. 
 
ההומור נוכח בעיקר בבועות הדיבור, בבימוי הסצינות המצוירות ובפרטים קטנים ומענגים הנקלטים פתאום בעין. הוא מגיע לשיאו ברגעים של המראה מן המציאות אל מחוזות הפנטזיה והאבסורד, כמו למשל באיור הנפלא 'משוך ברגל' שבו שורת הפסיכולוגים-פסיכיאטרים ושאר מטפלים אוחזים זה בזה, ומנסים – לשווא – לעקור את המטופלת (בתפקיד 'הגזר') ממיטתה.
 
אם הקומיקס החל את דרכו כסוגה המגוללת את עלילותיהם של גיבורי-על, אצל עריף, כמו גם אצל רבים מן הקומיקסאים בני זמננו, הגיבורים הם חלשי-על, ואת המלחמות הבין-גלקטיות מחליפות מלחמת השגרה ומצוקות החיים.
 
-שהם סמיט 

פרק ראשון

אורית עריף

אורית עריף היא מאיירת וקומיקסאית ומנחת סדנאות קומיקס ישראלית. נולדה בשנת 1971. עריף זכתה לראשונה לפרסום ככותבת, עם פרסום הבלוג שלה "היי, מישהו שומע אותי", ב-2006 תחת אתר "רשימות", במסגרתו היא פרסמה רצועות קומיקס אוטוביוגרפיות הדנות בחיים שלה.

ב-2011 פרסמה חוברת קומיקס, "פעם אחרונה ודי", שכוללת שלושה סיפורים קצרים: "שלוש משאלות" מאת דרור פויר, "ככל שהאשה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב" מאת שהם סמיט וו"מי אוהב את השבת" פרי עטה. סיפורים אלו פורסמו לראשונה בכתב העת מסמרים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4kp4enw5

סקירות וביקורות

קווים לדמותה אורית עריף מצליחה לתת לדיכאון ביטוי קודר ומצחיק במקביל, ברומן הגרפי 'היי, מישהו שומע אותי'

אי-אפשר לטעות בקריאה העולה מכותרת הספר של המאיירת והקומיקסאית אורית עריף, 'היי, מישהו שומע אותי'. עוד לפני שפותחים אותו ומתוודעים לסיפור, מתנגן השם כמין ביטוי עברי מוזיקלי, כבר במנותק מאותו שיר של 'איפה הילד'. אם מישהו שומע את כותרת הספר הזה, הוא מוכרח להיות בן המקום. גם הדמות הראשית, בת דמותה של עריף, קיבוצניקית עם תלתלים שחורים ואף נשרי במקצת, היא לא בדיוק וונדר וומן.

במובן הזה, הרומן הגרפי של עריף מצטרף אל יצירותיהם של דודו גבע, זאב אנגלמאיר, דניאלה לונדון-דקל ותמר בלומנפלד - קומיקס ישראלי במובהק, הן מילולית, הן חזותית. לא די בכך שהוא כתוב בעברית שאין לתרגמה, הוא אף מצויר בעברית. הקו מהיר, תמציתי, חפוז לפעמים; הצבעוניות פופית ו"זולה", כיאה לאקלים המקומי. זאת בשונה ממאיירים כמו אסף חנוכה, רותו מודן או ירמי פינקוס, שיצירותיהם מתמזגות בטבעיות בשוק הקומיקס העולמי.

עיצוב דמותה המצוירת של עריף משווה לאותה קריאה המנונית מכריכת הספר אופי פרטי יותר. כבר בתחילת הדרך עריף מודה שהיא "לא כמו כולם. וזה לא מסתדר", ומובן מאליו שייחודה אינו נובע מסגולות על-טבעיות, אלא מחריגות אנושית, מחולשה ולא מעוצמה. החריגות הזאת בולטת במיוחד על רקע עלילת חייה: ילדות ונעורים בקיבוץ רוחמה בחברה קולקטיביסטית ונוקשה, הרואה בחולשה סטיית תקן. עריף היא רכרוכית, הססנית, ביישנית, "אמנותית", משתרכת מאחור. אם נזכרים בגיבור הקומיקס העברי אורי-מורי, יציר דמיונם של לאה גולדברג והמאייר אריה נבון, שעלילותיו התפרסמו ב'דבר לילדים' משנות ה-‭30‬ עד שלהי שנות ה-‭,60‬ נדמה כי דמותה של עריף מתמתחת עד לנקודת הקיצון שלו. דווקא הנופים הישראליים כל כך מדגישים את כברת הדרך שעשה הקומיקס המקומי מהצבת גיבור המזוהה עד תום עם זהותו הלאומית, עד לגיבורה היוצאת ונכנסת בשערי הישראליות לפי נטיותיה הפרטיות.

הפיוס עם התכתיבים המקומיים מגיע אפוא עם עזיבת הקיבוץ, אז נמצאת הגאולה בבן זוג אוהב ומתחשב, לימודי עיצוב בתל-אביב, טיפולי פוריות אינסופיים, היריון נכסף, אימהות מאתגרת. כל אלה מתפקעים מתווי ההיכר של ישראליות נוסח אמצע הדרך: דיוויד ברוזה, יצחק שמעוני ("התחלתי ולכן אסיים"), קדיה מולודובסקי ומובאות מקראיות פופולריות צצים בין הדפים בלי הרף, הדמויות מזמזמות שירי מולדת וקוראות מאיר שלו, וגלגול של 'ציפור הנפש' של מיכל סנונית מרחף בין הסיפורים ומשלח בהם הערות קלפטעיות.

אלא שמה שמצטייר כתלם ישר ובנאלי, טובע בדיכאון מתמיד. דיכאון אחרי לידה, דיכאון לפני לידה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פרוזאק, ימים שלמים במיטה. עריף מיטיבה לתת לדיכאון שלל ביטויים קודרים ומצחיקים גם יחד: פעם בהאנשה של ממש, כשיצירי הדמיון מיגידו ולונעימלי מעוצבים כמין מקס ומוריץ הצצים מול עיניה של עריף ומחבלים בשלוותה, פעם בטביעה איטית בקערת דייסה סמיכה, ופעם בציור נפלא המתפרש על פני כפולת עמודים שלמה, ובו שושלת מטפליה של עריף לדורותיהם מנסים לחלץ אותה ממיטת חולייה בשיטת "משוך בגזר". דומה שאין כמו אמנות הקומיקס לתאר מצבים נפשיים: אין כאן צורך בהכברת מילים או בפעלולים קולנועיים. יכולתו האינסופית של הקו והצביון הקומי של הז'אנר משווים חן טבעי וקליל גם לרגעים האפלים ביותר.

השניות הזאת ניבטת היטב מסגנון הציור של עריף. הצבעוניות המונוכרומטית השטוחה, האפופה כתמים עכורים, משדרת דכדוך וצמצום; ואילו הקו העגול והיציב משווה לכל תנופה וחביבות כובשת לב. לכאורה נדמה שהקו של עריף בסיסי ואגבי, אבל מפתיע לגלות כמה מהר מאותרת דמותה בתוך הפריימים, גם כשהם עמוסים בדמויות ובפרטים. נדרש אפוא מבט שני כדי לזהות את הדקויות בכתיבתה ובסגנון ציוריה.

עד היום פירסמה עריף את טורי הקומיקס שלה בבלוג וברשת, ורצונה לתת להם תוקף על הנייר, בדפוס איכותי, מתבקש בהחלט. מקומו הטבעי של הקומיקס הוא עדיין בדפוס: הציורים מוצגים כך במיטבם ונלווים להם חומריות ואוויר שהמסך נוטה לגרוע. יותר מזה, כוחו העיקרי של הספר טמון בחיבור הפרקים השונים לכדי יצירה שלמה, המשרטטת סיפור פרטי חשוף - "יומן גרפי" היא קוראת לו, ומצטרפת למדף המתעבה של ממוארים וסיפורים אישיים - בד בבד עם סיפורה של שכבה מסוימת בחברה הישראלית.

חלקו האחרון של הספר, שם מרוכזות כמה אפיזודות תלושות למדי, מבליט את חולשותיה של עריף כמספרת: המצבים אינם מעניינים דיים, הפאנצ'ים רופפים והציור אינו טעון במתח גבוה מספיק. נדמה שהספר בעצם נגמר זה מכבר, וסופחו אליו כמה פרקים שאינם מחדשים דבר על הנפשות הפועלות ועל סביבתן. אבל עריף רומזת לנו בסוף ספרה "זה לא שלא ניפגש יותר", ומומלץ מאוד לצפות ליצירתה הבאה, שוודאי תהלום אפילו יותר את פורמט הספר.

ענת עינהר
בתמונה: מתוך הספר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 05/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
שימוש חכם בקומיקס כדי להעביר מצבי רוח תום שפירא הארץ 06/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אחרי הסרטן והדיכאון אורית עריף פתאום גילתה – אני מצחיקה נירית אנדרמן הארץ 08/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: אנאעארף
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 151 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 31 דק'

סקירות וביקורות

קווים לדמותה אורית עריף מצליחה לתת לדיכאון ביטוי קודר ומצחיק במקביל, ברומן הגרפי 'היי, מישהו שומע אותי'

אי-אפשר לטעות בקריאה העולה מכותרת הספר של המאיירת והקומיקסאית אורית עריף, 'היי, מישהו שומע אותי'. עוד לפני שפותחים אותו ומתוודעים לסיפור, מתנגן השם כמין ביטוי עברי מוזיקלי, כבר במנותק מאותו שיר של 'איפה הילד'. אם מישהו שומע את כותרת הספר הזה, הוא מוכרח להיות בן המקום. גם הדמות הראשית, בת דמותה של עריף, קיבוצניקית עם תלתלים שחורים ואף נשרי במקצת, היא לא בדיוק וונדר וומן.

במובן הזה, הרומן הגרפי של עריף מצטרף אל יצירותיהם של דודו גבע, זאב אנגלמאיר, דניאלה לונדון-דקל ותמר בלומנפלד - קומיקס ישראלי במובהק, הן מילולית, הן חזותית. לא די בכך שהוא כתוב בעברית שאין לתרגמה, הוא אף מצויר בעברית. הקו מהיר, תמציתי, חפוז לפעמים; הצבעוניות פופית ו"זולה", כיאה לאקלים המקומי. זאת בשונה ממאיירים כמו אסף חנוכה, רותו מודן או ירמי פינקוס, שיצירותיהם מתמזגות בטבעיות בשוק הקומיקס העולמי.

עיצוב דמותה המצוירת של עריף משווה לאותה קריאה המנונית מכריכת הספר אופי פרטי יותר. כבר בתחילת הדרך עריף מודה שהיא "לא כמו כולם. וזה לא מסתדר", ומובן מאליו שייחודה אינו נובע מסגולות על-טבעיות, אלא מחריגות אנושית, מחולשה ולא מעוצמה. החריגות הזאת בולטת במיוחד על רקע עלילת חייה: ילדות ונעורים בקיבוץ רוחמה בחברה קולקטיביסטית ונוקשה, הרואה בחולשה סטיית תקן. עריף היא רכרוכית, הססנית, ביישנית, "אמנותית", משתרכת מאחור. אם נזכרים בגיבור הקומיקס העברי אורי-מורי, יציר דמיונם של לאה גולדברג והמאייר אריה נבון, שעלילותיו התפרסמו ב'דבר לילדים' משנות ה-‭30‬ עד שלהי שנות ה-‭,60‬ נדמה כי דמותה של עריף מתמתחת עד לנקודת הקיצון שלו. דווקא הנופים הישראליים כל כך מדגישים את כברת הדרך שעשה הקומיקס המקומי מהצבת גיבור המזוהה עד תום עם זהותו הלאומית, עד לגיבורה היוצאת ונכנסת בשערי הישראליות לפי נטיותיה הפרטיות.

הפיוס עם התכתיבים המקומיים מגיע אפוא עם עזיבת הקיבוץ, אז נמצאת הגאולה בבן זוג אוהב ומתחשב, לימודי עיצוב בתל-אביב, טיפולי פוריות אינסופיים, היריון נכסף, אימהות מאתגרת. כל אלה מתפקעים מתווי ההיכר של ישראליות נוסח אמצע הדרך: דיוויד ברוזה, יצחק שמעוני ("התחלתי ולכן אסיים"), קדיה מולודובסקי ומובאות מקראיות פופולריות צצים בין הדפים בלי הרף, הדמויות מזמזמות שירי מולדת וקוראות מאיר שלו, וגלגול של 'ציפור הנפש' של מיכל סנונית מרחף בין הסיפורים ומשלח בהם הערות קלפטעיות.

אלא שמה שמצטייר כתלם ישר ובנאלי, טובע בדיכאון מתמיד. דיכאון אחרי לידה, דיכאון לפני לידה, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, פרוזאק, ימים שלמים במיטה. עריף מיטיבה לתת לדיכאון שלל ביטויים קודרים ומצחיקים גם יחד: פעם בהאנשה של ממש, כשיצירי הדמיון מיגידו ולונעימלי מעוצבים כמין מקס ומוריץ הצצים מול עיניה של עריף ומחבלים בשלוותה, פעם בטביעה איטית בקערת דייסה סמיכה, ופעם בציור נפלא המתפרש על פני כפולת עמודים שלמה, ובו שושלת מטפליה של עריף לדורותיהם מנסים לחלץ אותה ממיטת חולייה בשיטת "משוך בגזר". דומה שאין כמו אמנות הקומיקס לתאר מצבים נפשיים: אין כאן צורך בהכברת מילים או בפעלולים קולנועיים. יכולתו האינסופית של הקו והצביון הקומי של הז'אנר משווים חן טבעי וקליל גם לרגעים האפלים ביותר.

השניות הזאת ניבטת היטב מסגנון הציור של עריף. הצבעוניות המונוכרומטית השטוחה, האפופה כתמים עכורים, משדרת דכדוך וצמצום; ואילו הקו העגול והיציב משווה לכל תנופה וחביבות כובשת לב. לכאורה נדמה שהקו של עריף בסיסי ואגבי, אבל מפתיע לגלות כמה מהר מאותרת דמותה בתוך הפריימים, גם כשהם עמוסים בדמויות ובפרטים. נדרש אפוא מבט שני כדי לזהות את הדקויות בכתיבתה ובסגנון ציוריה.

עד היום פירסמה עריף את טורי הקומיקס שלה בבלוג וברשת, ורצונה לתת להם תוקף על הנייר, בדפוס איכותי, מתבקש בהחלט. מקומו הטבעי של הקומיקס הוא עדיין בדפוס: הציורים מוצגים כך במיטבם ונלווים להם חומריות ואוויר שהמסך נוטה לגרוע. יותר מזה, כוחו העיקרי של הספר טמון בחיבור הפרקים השונים לכדי יצירה שלמה, המשרטטת סיפור פרטי חשוף - "יומן גרפי" היא קוראת לו, ומצטרפת למדף המתעבה של ממוארים וסיפורים אישיים - בד בבד עם סיפורה של שכבה מסוימת בחברה הישראלית.

חלקו האחרון של הספר, שם מרוכזות כמה אפיזודות תלושות למדי, מבליט את חולשותיה של עריף כמספרת: המצבים אינם מעניינים דיים, הפאנצ'ים רופפים והציור אינו טעון במתח גבוה מספיק. נדמה שהספר בעצם נגמר זה מכבר, וסופחו אליו כמה פרקים שאינם מחדשים דבר על הנפשות הפועלות ועל סביבתן. אבל עריף רומזת לנו בסוף ספרה "זה לא שלא ניפגש יותר", ומומלץ מאוד לצפות ליצירתה הבאה, שוודאי תהלום אפילו יותר את פורמט הספר.

ענת עינהר
בתמונה: מתוך הספר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 05/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
שימוש חכם בקומיקס כדי להעביר מצבי רוח תום שפירא הארץ 06/06/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אחרי הסרטן והדיכאון אורית עריף פתאום גילתה – אני מצחיקה נירית אנדרמן הארץ 08/04/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
היי, מישהו שומע אותי אורית עריף