תוכן המשפט שבו בוחר אלבר קאמי (Camus) לפתוח את המסה הפילוסופית המיתוס של סיזיפוס (Le Mythe de Sisyphe) מכיל את הצגת הבעיה שעמה הוא עתיד להתמודד בחיבור זה: "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות".1 בעיה זו מעלה על נס את האפשרות הממשית של הפרט ליטול את חייו בידי עצמו על מנת שלא להתמודד עם סבלו בחיים. סבל זה נובע מן הקיום האנושי, הקשור קשר הדוק אל מציאות מטרידה. לדידו של קאמי, מציאות זו גורמת לסבל בראש ובראשונה מכיוון שאין היא טומנת בחובה ערכים מוחלטים, ולפיכך נעדרת תוכן ברור ומובחן של משמעות לחיים. ההתאבדות מהווה "בעיה" מכיוון שבהיעדר מציאת תשובה רציונלית לשאלה "מדוע לא להתאבד?", או באם תימצא תשובה רציונלית מדוע דווקא כדאי לעשות כן, תאבדנה משמעויותיהן של שאר הבעיות הפילוסופיות הנידונות לאורך ההיסטוריה האנושית, שכן איזו משמעות יש להן ללא אדם הנושא באמצעות קיומו את משמעותן?

 

בדומה לקאמי, קארל פופר (Popper) בוחר לפתוח את ההקדמה למהדורה הראשונה באנגלית של חיבורו המקיף המשמעותי הראשון הלוגיקה של הגילוי המדעי (Logik der Forschung) בהצגת הבעיה הפילוסופית שעמה הוא עתיד להתמודד בכל כתביו הפילוסופיים־מדעיים:2 "ישנה [...] בעיה פילוסופית אחת בה כל האנשים החושבים מתעניינים. זוהי בעיית הקוסמולוגיה: בעיית ההבנה את העולם - ובכלל זאת אנחנו, והידע שלנו, כחלק מן העולם".3 עבור פופר, הבעיה האנושית אינה מתמצה אפוא רק בהבנת העולם ובהבנת האדם את עצמו כישות בעולם, כי אם אף עוסקת באופן שבו אפשר להבין מושאים אלה בכלל מנקודת מבטו של האדם. כלומר הבעיה הפילוסופית המרכזית אינה עוסקת רק ב"מה" - מושא העניין, כי אם אף ב"כמה" - באיזה היקף אפשר להבין את מושא העניין לאשורו, וב"איך" - באיזה אופן אפשר להבין את מושא עניין זה. כיוון שלדידו של פופר המדע הוא גוף מחקר המאפשר לגזור מתוכו ידע תקף על אודות העולם, אזי הבעיה הפילוסופית המרכזית נושאת אופי מדעי.

הבעיות הפילוסופיות שקאמי ופופר מציבים בלב הגותם מצביעות על אופייה השונה של התפלספותם. בעוד קאמי דן בבעיה קיומית־אונטולוגית הנוגעת למשמעות חיי האדם, פופר מעלה בעיה מדעית־אפיסטמולוגית הנוגעת לתנאי האפשרות של הידע האנושי; קאמי הוגה מתוך נקודת מבט סובייקטיבית בדמות חיי הפרט ומותו, ואילו פופר מאמץ נקודת מבט אובייקטיבית של המדע כפעילות אנושית הדורשת מיצוע, וככזו - רבת־משתתפים; מוקד ההתעניינות לקאמי הוא ההתאבדות, המוות ומשמעות הקיום, ואילו זה של פופר הוא ידע מדעי, או ידע מדעי על אודות העולם, והאפשרות להשיגו. בהתאם לכל אלה עולה השאלה: על בסיס איזה דמיון אפשר לדון בשני הוגים אלה בכפיפה אחת, כפי שחיבור זה מתווה?

התשובה לשאלה זו טמונה בתפיסתם של קאמי ופופר את הכמיהה האימננטית של האדם לידע על אודות העולם ועל אודות עצמו כישות בעולם, כמניע העיקרי להגותם, גם אם באופן לא מפורש. האדם לפי שני הוגים אלה מחזיק בראש ובראשונה בכמיהה טבעית להבין את העולם שסביבו, ורק ככזה עולות הבעיות הפילוסופיות אשר עמן שני הוגים אלה מתמודדים. הכמיהה להבין את המשמעות של הקיום האנושי היא זו הטומנת בחובה בסופו של דבר את ההכרה המפוכחת בחוסר המשמעות, ולפיכך עולה בעיית ההתאבדות נוסח קאמי. הכמיהה להבנה מניעה אף את ניסוח בעיית ההכרה והתקדמות הידע המדעי נוסח פופר, שכן שורשן של בעיות פילוסופיות אלה מצוי בכמיהת המדען להבין את מבנה העולם באופן מהימן ככל שניתן.

אך לתשוקה זו לידע מאפיין חשוב, המייחד את הגותם של קאמי ופופר. מאפיין זה הוא הנחת היסוד אשר לפיה התשוקה הטבעית של האדם היא לידע מוחלט. הן קאמי והן פופר מעלים את שאלתם הפילוסופית המרכזית ביחס לאמת מוחלטת, שכן שניהם מניחים את הכמיהה האנושית הטבעית אליה. בהתאם לכך טוען קאמי כי "עיקרון אחד ויחיד", כלומר אותו ערך מוחלט, הוא פסגת אושרו של האדם:

לוּ גילתה המחשבה במראות המשתנות של התופעות יחסים נצחיים, העשויים לסכם אותן תופעות ולסכם את עצמם לעיקרון אחד ויחיד, אפשר היה לדבר על אושר כזה של הרוחף שלעומתו ייראה אושרם של יושבי גן־עדן כחיקוי עלוב.4

בדומה לקאמי, גם פופר מניח כי אמת מוחלטת מהווה את מושא תשוקתו של האדם. לדידו החיפוש האנושי אחר האמת המוחלטת דומה למטפס הרים המבקש לכבוש פסגת הר המכוסה עננים באופן תמידי,5 ואשר ככזה אינו מאפשר נקודת מבט בהירה על שאר פסגותיו. בהתאם לכך, מטפס ההרים לעולם אינו יודע בוודאות האם באמת כבש את הפסגה, גם אם הוא אכן עומד עליה, שכן תמיד יעלה בו הספק שמא הפסגה שהגיע אליה הנה פסגה מקומית גרידא. ספק זה, לדידו של פופר, מהווה עדות לביטחון מטפס ההרים שפסגת רכס ההרים - אותה אמת מוחלטת, אובייקטיבית - אכן קיימת, גם אם אין באפשרותו להיות בטוח אם כבש אותה ואם לאו. הרי ספק ביחס לאמת חיצונית לתודעת האדם אינה עולה בקרב אדם אשר אינו מניח את קיומה של אמת זאת מראש.

כמו כן, המושאים הנדונים בקרב קאמי ופופר במסגרת הניסיון לספק מענה לכמיהה אנושית זו, זהים ובאים לידי ביטוי באופן גלוי או סמוי בדמות האדם, העולם והתודעה האנושית. לדידם של קאמי ופופר המענה לבעיית הידע האנושי על אודות האדם והעולם טמון ביחס שבין האדם לבין העולם, ובמודעות של הראשון הן למאפייני שני האחרונים והן ליחס זה עצמו. לדידו של קאמי, יחס אחרון זה שבין האדם לבין העולם - כל כמה שמודעים לו מחד גיסא ומתנגדים לו מאידך גיסא - מהווה אבסורד.

האטימולוגיה של מושג האבסורד טמונה בשפה הלטינית, והיא מסמנת דיסהרמוניה בין שני גורמים במוזיקה.6 מושג האבסורד במובנו היומיומי מופקע מן התחום המוזיקלי, ולדידו של נייגל הוא מסמן היעדר פרופורציה בין השאיפה האנושית לבין המציאות.7 אדם המוצא עצמו בודד במערכת יחסים, או אדם המתאמץ ללא לאוּת להירגע ממתחי היומיום הם דוגמאות למצבים אבסורדיים. ביחס לאבסורד כמושג פילוסופי טוען נייגל (Nagel) כי "אם יש משמעות פילוסופית לאבסורדיות, עליה לנבוע מתפיסה של משהו כללי - בחינה שממנה היומרה והמציאות מתנגשות באופן בלתי נמנע אצל כולנו".8 ואכן, קאמי מתווה את האבסורד במסגרת אונטולוגית, במסגרת מצב קיומי אימננטי ובלתי נמנע לאדם. במסגרת מצב עניינים זה האבסורד מהווה "התנגשות" בין דעת האדם הרציונלית, הכמהה לרגש אחדות עם העולם ותכלית לחיים בו, לבין העולם ה"שותק", אשר אינו מספק מענה לכמיהות האדם. לדידו של קאמי יחס זה הוא יחס אימננטי הקיים בתודעת האדם, יחס אשר המודעות המתמדת לו מקיימת אותו כאבסורד. ניסוח מפורש של שלושת התנאים האחרונים להיווצרות וקיום האבסורד - האדם, העולם והמודעות המתמדת להם על מאפייניהם - מאפשר את חילוצם ממסגרת ההגות הקיומית של קאמי ואת השלכתם על מסגרות הגות פילוסופיות אחרות הטומנות בחובן זיקה דומה בין האדם לבין העולם, ובהקשר של חיבור זה, את השלכתם על התמורות בתיאוריות המדעיות, כפי שפופר מנסחן.

בספר זה אני מראה כי היחס האבסורדי שבין האדם המפוכח לבין העולם, כפי שקאמי מתווה אותו במסה המיתוס של סיזיפוס, בא לידי ביטוי במסגרת התמורות בתיאוריות המדעיות, כפי שמתווה אותן פופר בכתביו המדעיים־פילוסופיים. בהתאם לכך, השאלה המרכזית אשר נדונה בחיבור זה היא: כיצד אפשר לייחס אבסורד נוסח קאמי לתמורות בתיאוריות המדעיות במסגרת המדע נוסח פופר? המענה לשאלה זו בא לידי ביטוי באמצעות ניתוח התנאים ההכרחיים והמספיקים להיווצרות וקיום האבסורד, כפי שמנסחם קאמי, וחילוצם מן האופן שבו פופר מתווה את התמורות בתיאוריות המדעיות. בהתאם לכך, מובא בספר זה ראשית ניתוח הגותם של קאמי ושל פופר, ורק לאחר מכן מועלית הטענה בדבר מדע אבסורדי.

הפרק הראשון עוסק בניתוח מושג האבסורד נוסח קאמי על אופיו האונטולוגי, האפיסטמולוגי והמוסרי. בראשית פרק זה מוצגת האגנוסטיות כלפי האל לפי קאמי, המהווה בסיס מטאפיזי לדיונו באבסורד. לדידו של קאמי תחושת האבסורד, הקודמת בסדר הופעתה להנהרת מושג זה, תופסת את מקומה באמצעות תודעה ספונטנית בדבר חוסר המשמעות של הקיום האנושי. קאמי טוען כי "מטרת הדיון [...] היא להבהיר את דרך הרוח, המתחילה בפילוסופיה של אי־משמעות העולם, ומסיימת בכך שהיא מוצאת בו משמעות ועומק",9 ומצדיק את המהלך הפילוסופי המעניק משמעות לחיים חסרי משמעות לכאורה, בלי להיתלות בערכים טרנסצנדנטיים ונצחיים דוגמת אלוהים. הבהרת בסיס מטאפיזי זה פותחת צוהר להבנת היחס האבסורדי שבין האדם לבין העולם. לפיכך בהמשך פרק זה מפורטים ארבעה מושגים אשר יחס זה טומן בחובו נוכח האגנוסטיות כלפי האל.

המושג הראשון הנדון במסגרת היחס האבסורדי הוא האדם, ובמסגרתו מפורטות כמיהותיו המהותיות, השואפות לחרוג מגבולות תבונתו המוגבלת לתחום הניסיון; המושג השני הוא העולם, אשר נעדר שפה משותפת עם האדם, וככזה מנכיח את גבולות תבונתו של האחרון; המושג השלישי הוא הניכור, המאפיין את היחס האימננטי שבין האדם לבין העולם; והמושג הרביעי והאחרון הוא המודעות, אשר אותה קאמי מזהה כתכונה מהותית לאדם, תכונה אשר מימושה טומן בחובו קיום אותנטי, ומניה וביה אושר. לאחר כל אלה מותווה האבסורד הקיומי כמושג השואב את כוחו מאיבריו השונים אשר פורטו לעיל. לבסוף מובא סיכום ביניים סכמטי של האבסורד. סכמה זו מאפשרת לאחר מכן, בפרק השלישי, השוואה נהירה להתוויה סכמטית דומה של האבסורד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהגותו של פופר.

הפרק השני בספר זה עוסק בתהליך התמורות שבתיאוריות המדעיות נוסח פופר. ראשית מוצגת נקודת מבטו המטאפיזית של פופר בדמות הריאליזם המטאפיזי, אשר מהווה בסיס אפיסטמולוגי לייתכנות ולאופן הכרת האדם את העולם ואת עצמו כישות בעולם. לאחר מכן מפורטים העקרונות המדעיים הנגזרים מהנחות הבסיס האפיסטמולוגיות לפופר, ואשר ככאלה מאפשרים, לדידו, השגה של ידע תקף על אודות העולם. במסגרת הצגה זו מפורטים הן עקרון הניתנות להפרכה, הטומן בחובו אַמת מידה לאפיונה של תיאוריה כמדעית, והן העקרונות המכוונים למדע, אשר משמשים קווים מנחים למדען בעת שהוא מתווה תיאוריה מדעית. לבסוף מוצג האופן אשר בו, לדידו של פופר, מתפתח הידע המדעי באופן אבולוציוני, החולק תכונות משותפות עם האבולוציה הביולוגית לדארווין. לדידו של פופר, אבולוציה זו לידע המדעי מבוססת על פתירת בעיות, כלומר התמודדות תיאוריות מדעיות עם בעיות המאיימות להפריכן בעתיד או עם בעיות אשר הפריכו את התיאוריות המדעיות אשר קדמו להן. בהתאם לכך מוצגים מושג הבעיה, האופן שבו הוא בא לידי ביטוי פתרון הבעיות בדמות השערות והפרכות, והמודל הארבע־שלבי לאבולוציית הידע המדעי, המביא לידי ביטוי את כל העקרונות המדעיים אשר מותווים קודם לו.

הפרק השלישי הוא המרכזי בספר זה, ומהווה את לב טענתי. פרק זה עוסק בהתוויית האבסורד נוסח קאמי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתמורות שבתיאוריות המדעיות נוסח פופר. לפרק זה אופי השוואתי; לכל אורכו הוא מלווה את התנאים ההכרחיים והמספיקים להיווצרות ולקיום האבסורד נוסח קאמי, כפי שהם באים לידי ביטוי בשיטה המדעית לפופר. בהתאם לכך, פרק זה מותווה באופן זהה לאופן שבו מותווה הפרק הראשון העוסק באבסורד נוסח קאמי, הן מבחינת פירוט תתי־הסעיפים, המתארים את הקריטריונים לקיום האבסורד, והן מבחינת סדר הופעתם.

בראשית הפרק השלישי נידוֹן האופן שבו נקודת המבט המטאפיזית לפופר - אשר שואבת את כוחה במידה רבה מההפרדה הקנטיאנית שבין התופעות לבין הדבר כשלעצמו - מהווה בסיס להתבוננות מנקודת מבט אבסורדית על שיטתו המדעית. לאחר מכן מוצגים מושגי האדם, העולם, הניכור והמודעות, כפי שהם נגזרים מהגותו המדעית־פילוסופית של פופר, המובאת בפרק השני. במסגרת הצגת מושגים אלה מתבהר היחס שבין המדען לבין העולם כיחס בעל מתח פנימי מתמיד, הבא לידי ביטוי בגזירת טענות מתיאוריות מדעיות על אודות העולם והפרכתן. יחס זה נובע מחתירתו של המדען ה"פופריאני" לחרוג מגבולות תבונתו אל עבר התוויית אמיתות מוחלטות על אודות העולם מחד גיסא, ומהיותו באופן הכרחי מודע באופן מתמיד לחוסר אפשרותו לעשות כן מאידך גיסא. לאחר מכן מתואר האבסורד, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתמורות שבתיאוריות המדעיות נוסח פופר. תיאור האבסורד כולל התייחסות הן לפן השיטתי, אשר בהתאם לו מותוות התיאוריות המדעיות, והן לפן ההתפתחותי, אשר בהתאם לו התמורות שבתיאוריות המדעיות - כלומר אבולוציית הידע המדעי בדמות מעבר מתיאוריה מדעית ישנה לתיאוריה מדעית חדשה, לוקחות חלק.

בפרק האחרון נדונה האפשרות לפטירת התמורות שבתיאוריות המדעיות נוסח פופר מן האבסורד. בהנחה שהמדע האבסורד מאבד את יכולתו להתאפיין בהתקדמות - אופי הנתפס כמהותי לו - מותוות שתי אפשרויות תיאורטיות לפטירת המדע נוסח פופר מן האבסורד. כל אחת מן האפשרויות שוללת בדרכה את אחד מן האיברים המהותיים להיותו המדע, והתמורות בתיאוריות המדעיות שבמסגרתו, אבסורדיים. בהתאם לכך, בתחילת פרק זה מוצגת ביקורת נפוצה על השיטה המדעית לפופר, המעלה באופן סמוי את האפשרות שהאבסורד הוא נקודת חולשתה, ולאחר מכן מתוארות השלכות פטירת המדע מן האבסורד באופן המתיישב עם ביקורת זו. לבסוף, וביחס להשלכות פטירת המדע מן האבסורד על היחס שבין התקדמות למדע, אני מראה כיצד אפשר למצוא משמעות בהתקדמות במסגרת מערכת מדעית כזו של פופר, המשמרת בעזרת אופייה האבסורדי את חוסר האפשרות להשיג את תכליתה.

באחרית הדבר מוצג המדען נוסח פופר כגיבור אבסורדי. ככזה, המדען נע בין תקווה לבין ייאוש, מבלי לבוא במגע עם קצוות אלה. המדען הנו חסר תקווה נוכח אוזלת ידו המהותית להשיג את מושא תשוקתו בדמות האמת המוחלטת באמצעות תיאוריות מדעיות. עם זאת, המדען משולל ייאוש, עם התנגדותו המתמדת להיכנע לגורלו האבסורדי, גורל הטומן בחובו מתח מתמיד ובלתי פתיר בין מטרתו בדמות חשיפת האמת המוחלטת לבין חוסר האפשרות המודעת מצדו להשיגה.

 

 

מטרת חיבור זה היא אפוא להיעזר במושג האבסורד, השואב את כוחו מן ההגות האקזיסטנציאליסטית, ולעשות בו שימוש ביקורתי במסגרת פתרונו של פופר לבעיית ההבנה האנושית את העולם. מטרתי היא להאיר בכך את הפן האבסורדי של המדע כעיסוק אנושי, כלומר כעיסוק אשר ממהותו לחתור לתכלית אשר אין ביכולתו להשיג, תוך מודעות מתמדת לכך. במובן זה, תכלית ספר זה היא לחשוף פעם נוספת את העובדה שבלב כל חתירה לידע על אודות העולם עומד, מטבע פעילות זו, אדם, או מוטב לומר: רק אדם, ותו לא.