יום לאחר שנבחנו בבגרות בהיסטוריה שמענו שהמורה שלימד אותנו ספרות והיסטוריה שלח יד בנפשו. מורה צעיר שלימד בסך הכול שש שנים בבית הספר. בקיץ לבש חולצה קצרה וגם מכנסיים קצרים. אף אחד מהמורים, מלבד המורים להתעמלות, לא הסתובב ככה במסדרונות. לפעמים היה נדמה לי שאני רואה את המנהלת מסתכלת עליו במבט שמתלבט אם להעיר לו. בחורף נהג ללבוש את אותו סוודר במשך כמה ימים רצופים. הוא איבד את הקול שלו פעמיים במהלך השנה האחרונה ונעדר כמעט שבועיים. בסוף השנה קנינו לו חולצה, ושני תלמידים כתבו לו פתק עם מילים יפות וחמות, כי באמת לימד אותנו עם רצון וחשק. עד היום אני לא יודע אם מצא את המתנה שוכבת ומחכה בתא הקטן והשקוף שלו בחדר המורים. רוב התלמידים בכיתה הקשיבו לו. הוא לא נתן שיעורי בית אבל המבחנים שלו לא היו קלים וכשבדק בחינות היה קצת קמצן עם הנקודות. היה כותב הערות בצד המבחן בכתב שהשתדל להיות קריא. היה מדגיש מילים חשובות בצבע כדי שנבין. בשיעורים, כשלא ידע משהו, לא היסס לומר זאת, וכשידע, לא היסס להרחיב ולספר. הוא נראה צעיר לעומת המורים והמורות האחרים. בהפסקות ראיתי אותו מדבר לפעמים עם מורה מבוגרת כבת שישים או סוחב מפה עבור המורה לגיאוגרפיה, משוחח איתן ובעיקר מקשיב, מהנהן, מחייך, מרצין. בכיתה כמעט לא נתן לנו להשתתף. בשיעורי היסטוריה אף פעם לא שאל אם היינו תומכים במחתרות לסילוק הבריטים, אם היינו מצביעים למפלגה הנאצית בראשית דרכה, אם היינו מצטרפים למרידות בגטאות. תמיד סיפר לנו את החומר, הרצה. תלמידים הצביעו ולאחר שהיו מקבלים אישור היו מדברים, אך תמיד נכנס לדבריהם, קטע אותם והיה משכתב את מה שאמרו באמצעות המשפט "נראה לי שמה שאושר מנסה להגיד הוא ש..." ואז היה מנסח במילים שלו. הוא נסע לאילת ביום הבגרות, אולי עלה על אוטובוס של שעת אחר הצהריים והגיע אליה לקראת ערב. בלילה, מקומה גבוהה, קפץ אל מותו, או שלח יד בנפשו כמו שהיה כתוב בעיתון שאהב. יומיים לפני הבגרות, כשהשמש של חודש יוני כבר חזקה ומבשרת על בוא הקיץ, בין שיעורי התגבור, כשהשגיח על החצר, על הסדר, על ילדים מעשנים, הוציא קרם הגנה מהתיק שלו ומרח על חריצים אדומים שהיו לו על העורף. המחשבה הזו לא עוזבת אותי, האם באותו רגע שמרח את הקרם כבר ידע, תכנן או הזמין חדר בקומה גבוהה במלון? האם ידע באותם רגעים שבהם מרח את הקרם והביט בנו משוחחים, מטנפים את החצר, מסתירים סיגריה דולקת, האם ידע כבר אז שיקפוץ אל מותו? הוא הוציא את ארוחת הצהריים משקית ניילון, ומתוך קופסת פלסטיק אכל בעמידה אורז או עדשים וקצת ירקות חיים, מתבונן בחצר, בתלמידים, במין הבעה אדישה, ומיד עם הצלצול הכניס את הדברים לתיק וזרז אותנו לחזור לכיתה. צוות מגן דוד קבע את מותו כשנפל לתוך עץ. אני די בטוח שאף אחד מהכיתה לא ייחל למותו. תמיד היה הוגן ותמיד הסביר כשהעניש והוציא מהכיתה או כשהזמין הורים לשיחה. לא שנאנו אותו, אף אחד מאיתנו, לפחות לא אני. לא בכל העיתונים היומיים שהתפרסמו למחרת נכתב על המקרה. רק באחד העמודים הפנימיים קראתי, "גבר כבן 36 קפץ אל מותו... צוות של מגן דוד..." היה לי קשה לקשר בין המילים הכתובות לבין מראהו, פניו, קולו. התיאור בעיתון היה רחוק, זר ולא נכון. גזרתי את הכתבה ושמתי אותה במחברת היסטוריה/ספרות שבה כתבתי לאורך השנה. פתחתי את המחברת באחד השיעורים הראשונים על עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ממש אחרי סוכות, איך הכריח אותנו לכתוב את מספר השיעור, את מספר העמוד, והכתיב לנו וגם פיסק כל משפט. ניסח משפטים קצרים ברורים: "הציבור בגרמניה נמשך אחר הסדר, המשמעת, התהלוכות המאורגנות של חברי האס־אה. במציאות של תוהו ובוהו כלכלי ופוליטי אנשי החולצות החומות שידרו סדר וארגון שחסרו לאזרחי גרמניה." הוא לא הקריא מתוך דף סיכומים, ואם מישהו היה מפספס ולא מספיק ומבקש שיחזור על דבריו, הוא אף פעם לא הצליח לשחזר במדויק את מה שאמר ולרגע היתה מהומה בכיתה. אני לא יודע אם לא חזר על דברים במדויק בכוונה או כי שכח, אבל הוא נתן לנו להבין שאין סגנון אחד או תשובה אחת, שכל דבר אפשר לומר בכמה אופנים. "גבר בן 36 קפץ אל מותו. לצוות של מגן דוד שהגיע למקום לא נותר אלא לקבוע את מותו." הקטע בעיתון נראה לי פתאום כמו קטע אנסין, פרק החובה בבחינת הבגרות בספרות על יצירה שלא למדנו בכיתה. בחינה שאליה ניסה להכין את הכיתה בשנה האחרונה שלנו בתיכון.

 

▪▪▪

 

ללוויה של המורה הגיעו רוב התלמידים בשכבה. גם אלה שלא לימד נכחו. צוות המורים, מחנכים, יועצות, המנהלת ונציגי מועצת התלמידים הניחו זר עם שם התיכון. המזכירות, אב הבית, התלמידים, צוות המנהלה, התערבבו אחד בשני. בטקס שנערך לפני הלוויה הונחה גופתו על עגלה עטופה בטלית. אותו גוף שניסה ללכוד את מבטנו, להסות אותנו, להשתלט עלינו. הרב אמר מספר תפילות ומסביב אפשר היה לשמוע רחש שעבר בקרב תלמידי שכבות י"א וי"ב ששואלים מי אלה אשתו, הוריו, אחיו ואחיותיו. בשבילי זו היתה הלוויה הראשונה בחיים. אני לא בטוח שהוא חשב על זה שכולנו נגיע, שנהיה כל כך קרובים אליו ברגעים האחרונים שלו מעל פני האדמה, שנביט בו, שנדמיין את גופו, את שער ראשו, את הנזק שנגרם לו מהנפילה, את שיניו, את רגליו הדקות, ידיו הלא־שריריות, את שערות החזה הספורות שהיו לו ואת עיניו הקטנות שכמו נעצמו בזמן שלא שמע את שאלתו או תשובתו של אחד התלמידים. בדרך למקום הקבורה שמעתי לראשונה דיבורים על מכתב שהשאיר. בשיעור הראשון שלנו איתו בכיתה י"א סיפר שצ'כוב המחזאי, הסופר הרוסי, אמר פעם שלא מעניין אותו לכתוב על אדם שאיבד את כספו בהימורים והתאבד אלא דווקא על אותו אחד שמרוויח הון בשולחן הרולטה, חוזר לחדרו ויורה בעצמו. ברגע שהגענו לבור התקרבתי, אולי יותר מדי, כדי לשמוע את דברי ההספד, לראות מקרוב את משפחתו, את חבריו, לראות את המנהלת, את הסגנית, את הבעות הפנים. היועצות כרכרו סביב התלמידים ונתנו לתלמידות שבכו מים לשתייה והרטיבו את פניהן. ככה דמיינתי את הנסיעות השכבתיות לפולין, למחנות ההשמדה. תלמידות מפונקות ומתפנקות שלא יודעות בכלל מי זה בגין ומגישים אותן על ציון גבוה באזרחות, שמתלוננות שחשבו שהמסע לפולין יהיה מרגש יותר, עד שבסוף הן בוכות והיועצות ממלאות את תפקידן ונותנות להן לשתות מבקבוקי מים מינרליים שהביאו מהארץ. ברגעים הללו בבית הקברות נזכרתי איך באחת הבחינות עצרתי לרגע, הבטתי בחלון, ניסיתי לארגן את המחשבה, התבוננתי בשאר התלמידים ומהם אל עבר שולחן המורה, וראיתי איך הוא יושב שם וכותב ופתאום במין כעס קורע את הדף לשניים, מקמט את השאריות וניגש לפח.

 

▪▪▪

 

יקי למד איתי מכיתה א'. בכל שנות הלימוד שלנו יחד התבוננתי בו, בשינויים שעבר, בהקצנה של פעולותיו, בחולשותיו, בהשפעה שלו על המורים ובהשפעה של המורים עליו. ראיתי עם מי הוא קושר קשרים, היכן הוא נזהר, היכן הוא מעז, מתי ואל מול מי. זיהיתי את השגיאות שלו, את המאמצים בלימודים, את התסכול והכוונה. יקי עבד עם אבא שלו בפיגומים. בשיחות מסדרון עוד ביסודי ובהמשך, בחטיבת הביניים, אפשר היה לשמוע את המורים מתלחשים ואומרים אחד לשני בנימה של הרמת ידיים ויראה, כי מדובר בילד מופרע. סביר היה להניח שימצא את דרכו אל הכלא באחד הימים. שילוב של אלימות לא מרוסנת, רצון חזק להוכיח ובושה עצמית. בחטיבה הציג פעם בפני המורה חתיכת עיתון ובה מספרי טלפון של נערות ליווי ומכון למסאז' עד להרפיה. המורה העירה בנימה ארסית ומחויכת שהיא שמחה כל כך שהוא קורא עיתונים ויקי ביקש ממנה להסביר לנו מה זו הרפיה. אני חושב שמרבית הילדים לא ידעו מה זה אומר מסאז' עד להרפיה. גם לא היה ברור באותו רגע אם יקי יודע את משמעות הדבר או שהוא רק מאתגר את המורה, בוחן אותה, מעמת אותה עם זיכרון שילווה אותה זמן רב לאחר גמר השיעור. על אף שהדיבור שלו היה עילג ולעתים רחוקות חיבר שני משפטים יחדיו, הפעולות שלו, הגוף שלו, שהתנועע בחוסר שקט במרחב, התנועות שהיה בהן שילוב של מגושמות, חדות וגמישות, גרמו לסקרנות ולעניין הרבה יותר מהמונוטוניות שהכניסו המורים לחדר הכיתה. אם זה בטון הדיבור שלהם, בלבוש הדל ובאי־יכולתם לעורר אותנו להרים ראש ולחשוב לרגע אחד על חיינו הפרטיים. בעקבות לקויות למידה בקריאה ובכתיבה זכה יקי להקלות כמעט בכל המקצועות. רק בלשון נאלץ לקיים בחינה אך ורק בכתב ונחל בה כישלון מפואר כשהוציא רק עשרים וארבע נקודות מתוך מאה. במתמטיקה היה רשאי להשתמש בדף נוסחאות, באנגלית זכה לפטור משגיאות כתיב ולתוספת זמן של חמישים אחוז וגולת הכותרת, חלומו של כל תלמיד, בחינות בעל־פה בכל המקצועות אותם כינו יועצות בית הספר "מקצועות רבי־המלל". הבחינות בעל־פה היו מין תעודת ביטוח לכך שתעבור את כל בחינות הבגרות, מכיוון שהבוחן תמיד נמנה עם צוות מורי בית הספר, דבר שעזר להעלות את ממוצע הזכאות המדשדש של התיכון שבו למדנו. זה מה שקרה למשל בבחינת הבגרות בהיסטוריה שעשה בעל־פה והשיג את ציון המינימום שזיכה אותו ביחידת הבגרות הראשונה שלו. בכך היה לראשון במשפחתו שעובר בחינת בגרות בהיסטוריה אי־פעם.