עברה שנה מאז עצם יגאל סופית את עיניו הכחולות, הדואות אל על. אורנה השקיעה את מרב מאמציה בעבודתה עם הסטודנטים במחלקה להיסטוריה, בתקווה שהנתינה עד כלות תעזור לה לאוורר את מחשבותיה הנוגות ולדלל את זיכרונותיה המתוקים. אי שם בסתר גם ריפרפה לה איזו מחשבה קטנה, שמגיעים לה חיים חדשים, שיוכלו להיות גם טובים וגם מפתיעים, ולמה לא?

כן, זה בהחלט אפשרי עדיין, חשבה כשבחנה את בבואתה במראה. עיניה הכחולות היו חודרות ועמוקות, רושפות אפילו, בגוון שונה לחלוטין מהכחולות החולמניות של יגאל. דוק הדמעות שהשאיר בהן מותו, גרם להן להיות בורקות מתמיד. ואם היו לה ספקות לגבי המראה שלה, הרי שבכל סמסטר קרה לה שכמה סטודנטים אפויים־למחצה מתלמידי התואר הראשון ניסו, בדרכם המסורבלת יותר או פחות, לפלרטט איתה. לא שהיא שקלה אי פעם להיענות להם. מעבר לאיסור החמור על התרועעות רומנטית בין הסגל לסטודנטים הקבוע בתקנון, ולהסתבכות האפשרית עם ועדת המשמעת, הם פשוט היו ילדים בעיניה. צוציקים משמימים שעוד לא השיגו כלום ולא התעוררו באמת לחיים. מתאימים יותר בגילם לבת שלה, טלי.

היחסים עם טלי, בבת עינו של אביה המנוח, לא היו אידיאליים. מאז היותה קטנה, היתה טלי מומחית במציאת סיבות לרטון ולכעוס. את הטבע העכור הזה היא ללא ספק ירשה מאביה, חשבה אורנה תמיד. לא שהיא אהבה את הצד הזה באופיו של יגאל, אבל דווקא הרטינות שלו היו הדרך שלה להתחבר אל זכרו ולבטא את געגועיה אליו, אחרי שהלך. לילה אחד ישבה לבדה ופתחה לעצמה בקבוק יין אדום משובח. היא שתתה לאט, במתינות, בכוונה להשתכר שלא כדרכה, ושיחזרה ברצף את קרב הרטינות ביניהם: היא רטנה, והוא רטן אחריה, וגם להפך. כך המשיכה עד אחר חצות לשחק את שני הצדדים ולהתגעגע אליו וכמעט לא הרגישה איך הגיעה אל תחתית הבקבוק, חשה ברע והקיאה על עצמה, והרגישה כמו תינוקת נטושה שאין לה אפילו מי שינקה אותה כשהיא פולטת. ויותר מכול נזכרה באמהוּת שלה, שלא היתה חוויה מתגמלת כמו שקיוותה שתהיה.

היא ידעה שאחת הסיבות למריבות המתמידות שלה עם טלי היא ההבדל בטמפרמנט שלהן. לטלי המרושלת והמשולחת לא היתה שום בעיה להקיא על עצמה, בעוד היא — אורנה — לעולם לא היתה מרשה לדבר כזה לקרות. היא הקפידה תמיד להיות מסודרת ונקייה, מאופרת ומבושמת — ויגאל לפעמים היה מאשים אותה באיסטניסיות־יתר. הבת שלה, לעומת זאת, היתה בעצם כל כולה הבת שלו: סדר וניקיון מעולם לא עניינו אותה. ריחות בשמים הזכירו לה ולאביה סיור מייגע בגן הוורדים, או ב"שביל הריחות החזקים" של אחוזת הברון הנדיב בזכרון יעקב.

למחרת קמה אורנה עם הנגאובר. בצהרי היום הבא החליטה ששבתון באוניברסיטת ברקלי יכול להועיל. היא תצא קצת מהבית שבו יגאל עצם לעד את עיניו המכניעות ותחזור להשתלב בעולם הגדול, המזמן מתנות והפתעות למי שנשאר בחיים. לטלי נותרו שבעה חודשים לפני שתתגייס לצבא, והיא תזמין אותה לבלות אותם איתה בקליפורניה. זה ודאי עשוי לתרום, יש לקוות, להתבגרותה בכיוון חיובי. מי יודע, אולי הן אפילו יצליחו לדבר סוף סוף זו עם זו בלי מריבות וקנטרנות ורטינות.

אורנה הכירה את אוניברסיטת ברקלי מתקופת שבתון קודמת, כשטלי היתה ילדה קטנה. אחרי כמה התייעצויות והמלצות כתבה מכתב קטן ונחמד לד"ר ג'פרי לאוטון היקר, שהתעניין כמוה בתרבות רומי העתיקה, הגם שמקצועית התמחה בהיסטוריה של ארצות הברית. אחרי חליפת מכתבים קצרה סוכם שבתקופת השבתון שלה יעבדו יחד על סוגיית ההשפעה של תרבות רומי על תפיסתם הפוליטית של נשיאי ארצות הברית הראשונים.

כשהגיעו, הכול הסתדר מצוין. ג'פרי היקר עזר להן במציאת דירה נהדרת, ועל כך זכה לתודתן החמה ולארוחת ערב על חשבון אורנה ב"שה פאניס", המסעדה הנחשבת בעיר.

מחלונות דירתן נשקף נוף מרהיב של מפרץ סן פרנסיסקו והגשר המוזהב. כבר ביום הראשון בהגיעה לאוניברסיטה קיבלה משרד ועל דלתו שלט קטן אך משכנע, באנגלית, "ד"ר אורנה תלמי". אפילו טלי נראתה מאושרת, עד כמה שהיא יכלה להיראות מאושרת.

טלי היתה מסוג הנערות שבאופן תמידי נסוך על פניהן מבט לא מרוצה. משהו במבנה הלסת שלה כיווץ את פיה במעין חוסר שביעות רצון תמידי. האופי הלמדני אותו ירשה מהוריה אומנם הקל עליה להשתלב כסטודנטית חופשית בלימודי ההיסטוריה, אבל גם הוסיף לה עוקצנות כלפי כל מי שנחשב בעיניה פחות חכם ממנה. כלומר כולם.

אחרי זמן קצר התברר לאורנה שג'פרי מתעניין הרבה יותר בהיסטוריה של האישה המודרנית, כלומר בה, מאשר במחשבה הפוליטית שהיתה מקובלת ברומא העתיקה ואיך זו השפיעה על חשיבתם של וושינגטון, אדמס, ג'פרסון ומדיסון. לא שזה הפתיע אותה, הרי ידעה שהיא אישה מושכת. וזה גם לא ממש הציק לה, כי הרגישה שמגיע לה לפחות ליהנות מעצמאותה, אחרי מותו של יגאל. ובכלל, ג'פרי היה גבר נאה מאוד, עם שיער קצוץ בקפידה של קצין מארינס לשעבר, שלמרות חמישים־פלוס שנותיו הקפיד לשמור על כושר וגזרה חטובה. כך שהתאים לה פלירט קצר, במהלך השהות הזמנית בברקלי, לפני שתחזור בכוחות מחודשים למכללה.

היתה בעיה אחת טכנית: ג'פרי היה נשוי, אב לשני ילדים קטנים. אבל שניהם היו מספיק מבוגרים כדי להתמודד עם בעיות טכניות, ולאו דווקא לאורך קווים ישרים כסרגל.

הצירוף של עבודה אקדמית, ממנה תמיד נהנתה, והתמסרות להנאות הנוספות שג'פרי הנחמד סיפק, עבד בהרמוניה מלאה מבחינתה של אורנה. בדיוק ההרמוניה שהיתה חסרה בחייה עם יגאל בשנים האחרונות. אבל עכשיו היא פה, וברקלי, הרחוקה מהרכילות הממאירה של חיי האקדמיה בארץ, היתה מקום מעולה להתניע בו מחדש כמה שרירים הדוניסטיים שלא זכו מזמן לאימון משמעותי.

אפילו טלי התאמצה לא לריב איתה. נראה היה שהיא מתרכזת בעניינים משלה. אורנה חמלה עליה, למען האמת. היא ידעה שבניגוד אליה, לבת שלה קצת יותר קשה עם המין הגברי. פרצופה הקפוץ, שׂער החום־חול חסר הייחוד שלה, שאותו לא טרחה מעולם לצבוע ולטפח, והמשקפיים הלא אופנתיים שהתעקשה להרכיב, לא עזרו בתחום הזה. שלא לדבר על החולצות הסמרטוטיות הענקיות שלבשה תמיד, כמבקשת להסתיר את שדיה, שהיו שטוחים שנים אחרי שצימחו אצל כל בנות כיתתה ואז צימחו בבת אחת, במהירות, בקיץ שבין כיתה י' ל־י"א ובילבלו אותה כהוגן, אז וכנראה עד היום. ובכל זאת, טלי לא היתה ממש מכוערת, למה לא נדבק אליה איזה בחור, סתם איזה אחד, אפילו לא איזה גאון או כוכב קולנוע? איך זה שכולם מחייכים דווקא לאמא שלה, שלא ממש בעניין?

טלי מצדה סיפרה לעצמה הרבה פעמים שהמראה החיצוני הוא בולשיט, רק האישיות קובעת, וזה שאמא שלה נחשבת יפהפייה לא קשור אליה בכלל. האמת, היא לא הצליחה להחליט אם היא ואמא אוהבות זו את זו אבל לא מסוגלות לתת לזה ביטוי, או שאולי אמה נוטרת לה איבה מיום צאתה לאוויר העולם, ואין מה לעשות.

האגדה המשפחתית היתה שלידתה של טלי כמעט שעלתה לאורנה בחייה, ושכל המערכת הגינקולוגית שלה השתבשה בגללה. זה היה מסוג הסיפורים שמסתובבים במשפחה כל כך הרבה פעמים שכבר לא ניתן לדעת אם מדובר בעובדה או במיתוס. אורנה עצמה לא אהבה לדבר על הנושא, אבל עובדה שטלי נותרה בת יחידה. ואיכשהו, הצטברה בין שתיהן איזו שכבה של טינה הדדית, בלי שמישהי התכוונה לה, וגם בלי שמישהו יוכל להסביר כיצד החלה ומה פירנס אותה במרוצת השנים.

טלי פגשה את הזוג לאוטון במסיבת הכריסמס של המחלקה, ולא נזקקה לחושים מחודדים במיוחד כדי לגלות שד"ר ג'פרי מתעניין הרבה יותר באמא שלה, השבתוניסטית שלו, מאשר באשתו. אבל מה שכן הפתיע אותה היה לגלות שאמא שלה, סמל השליטה העצמית והדיסקרטיות, מרשה לעצמה לעגוב בחזרה על הד"ר בפומבי, לעיני כל המחלקה. דמיונה הרומנטי הרדום בדרך כלל, הרווי האשמות וכעסים, התעורר באחת. היא נקרעה בין אמפתיה לגברת לאוטון, שנראתה מתאמצת להפגין שלא אכפת לה במיוחד מהפלירטוטים הגלויים של בעלה, לבין תחושת הבגידה בשמו של אביה יגאל, שכבר מזמן לא היה יכול להיבגד על ידי אף אחת.

בתום חופשת הסמסטר, החיים בקמפוס שבו למסלולם. או יותר נכון, כמעט ששבו למסלולם, שכן טלי התחילה להתנהג קצת יותר מוזר מהרגיל. אורנה התחילה לחשוד שמשהו עובר על בתה: היו ערבים בהם היתה חוזרת מלימודיה באוניברסיטה מאושרת בצורה בלתי טיפוסית, ואילו בערבים אחרים שידרה דיכאון מזן שלא היה מוכר לאורנה. לא זעם הנעורים המוכר ולא ההתנשאות הרגילה שלה כלפי העולם כולו, אלא משהו עמוק ואפל יותר, משהו שלאורנה לא היו כלים לחקור ולברר.

היא פסלה את ההסבר הראשון שעלה על הדעת, כלומר שמדובר בחבלי הסתגלות עקב המעבר לקליפורניה, שכבר היה הרחק מאחוריהן, מה גם שטלי הפגינה מלכתחילה חיבה רבה לברקלי, נהנתה לשוטט ברחובותיה ולבקר בחנויותיה. גם האפשרות שהניתוק מהחבר שלה גדעון, אותו השאירה בישראל, הִקשה עליה, נפסלה. כי כאשר אזרה אומץ לשאול את טלי אם הם מקיימים קשר בווטסאפ או במייל, נתקלה במשיכת כתפיים, וידעה שזו תשובה סופית בהחלט.

מקום הבילוי הקבוע של ג'פרי ואורנה היה מוטל קטן וצנוע ב"גבעה". זה היה כינויו של "לורנס־ברקלי", הקמפוס השני של האוניברסיטה, המרוחק כחצי שעת נסיעה מהקמפוס הראשי. בקמפוס השני שכנו מחלקות המחקר במדעי הטבע ובטכנולוגיה, והם הרגישו בטוחים לחמוק מהמוטל הקבוע שלהם ואף לטייל בחוץ, בין החורשות שבגבעה, שהציעו לא מעט פינות חמד אינטימיות, בלי לחשוש ממפגש מקרי עם עמיתיהם מהמחלקה להיסטוריה.

 

הם היו מגיעים לפגישה בנפרד. אורנה היתה מגיעה לגבעה באוטובוס ויורדת בתחנה שליד בניין 58, שם היה ג'פרי אוסף אותה במכוניתו. בדרך כלל, המתין לה כבר בקוצר רוח בתחנה, לקחת אותה אל המוטל החביב עליהם, אך יום אחד לא היה שם.

הוא לא טילפן ולא סימס על עיכוב או שינוי תוכניות. "טוב, קורה שמאחרים," מילמלה לעצמה. ואכן, אחרי שהמתינה עשר דקות, ראתה את המכונית הכחולה של ג'פרי מתקרבת לתחנה — מהכיוון הלא נכון. הוא הגיע מכיוון המוטל שביער — והיה איתו מישהו במכונית. מישהי. טלי.

מאחר שהיתה שעת בין ערביים, חשבה אורנה תחילה שעיניה מטעות אותה. אבל היא לא טעתה.

ג'פרי שלח בה מבט מבעד לשמשת המכונית. לרגע קט ראתה במבטו את הכול: ראשו קצוץ־השיער היה עמוס ודחוס במאות תאריכים היסטוריים, ונראה שהוא פשוט טעה ביום. היא ראתה בעיניו שהוא פשוט רוצה להרוג את עצמו, ואז, מיד אחר כך, ראתה איך בכל זאת גובר בו קצין המארינס לשעבר.

בשליטה עצמית מושלמת ובקור רוח ראוי להערכה, הוא יצא מהמכונית, חייך והושיט יד לאורנה.

"או, כמה נחמד שאת פה," אמר, וחיוכו התרחב. "אני ממש שמח שאנחנו נפגשים במקרה. אולי נקפוץ כולנו לקפה בקפטריה? הם עושים שם עוגות נהדרות."

טלי יצאה גם היא מהמכונית, וכשעיניה פגשו בעיני אמה, הבחינה אורנה שהיא רועדת בכל גופה. לרגע נשארה עומדת קפואה מאחורי ג'פרי, בציפייה לראות מה יקרה. אורנה התעלמה מהיד המושטת של ג'פרי והותירה אותה תלויה באוויר. היא לא ממש התעניינה בעוגות הנפלאות שבקפטריה של הקמפוס, או אפילו בג'פרי עצמו, שגם הוא היה בעצם רק סוג של ממתק.

היא הטתה את ראשה הצידה, מעבר לג'פרי, ובחנה את פניה הנבוכות של טלי.

ג'פרי הבין שהוא מיותר כאן. הוא העיף מבט בשעונו, והודיע שהוא מאחר לפגישה בפקולטה. מונית חלפה על פניהם והוא נופף לה בידו, הציע לנהג לקחת את שתי הליידיס האלה לאן שהן מעוניינות להגיע, וניגש בזריזות למכוניתו.

אורנה וטלי המשיכו להתעלם ממנו, לא מביטות במכונית המתרחקת אלא מתבוננות זו בזו בסקרנות מהולה בחשש, מחכות לראות מי תתחיל לדבר ראשונה. לבסוף החליטה אורנה להיות המבוגרת האחראית. "בואי נחזור. אולי נעצור בעיר ונאכל עוגת שוקולד," הציעה.

טלי הינהנה בדממה.

הן נכנסו למונית המחכה. כל משך הנסיעה שמרו על שתיקתן, וכך גם כאשר ירדו מהמונית, נכנסו לבית הקפה, התיישבו, הזמינו את עוגת השוקולד וחיכו שתגיע לשולחן. אבל לאט לאט התפוגג המתח הראשוני והשתיקה הפכה לאחרת. היה ברור ששתיהן, אורנה וגם טלי, מנסות למצוא דרך לפרק את המבוכה בעקבות מה שקרה ולהתחבר מחדש.

אורנה לא ידעה אם לכעוס על הבגידה של טלי. בגידה? היא לא היתה בטוחה שאפשר לכנות כך את מעשי בתה. היה ברור לה שאם יש כאן בגידה, ואם מישהו אשם בה, הרי זה הצלע השלישית, הגבר־גבר מהמארינס. היה כאן אלמנט לא נעים של גילוי עריות — היא ממש לא רצתה לחשוב על בתה במיטה, אותה מיטת מוטל דרכים, עם אותו גבר שהיא עצמה שכבה איתו; אבל למען האמת, האם צריך לעניין אותה למה טלי עשתה מה שעשתה — אם באמת חשקה בו, או סתם ניסתה להתחרות עם אמה? האם נמשכה לגבר הבוגר והמנוסה מתוך חיפוש נחמה על אובדן אביה?

ככל שעלו בה יותר שאלות, כך גילתה אורנה, להפתעתה, שהכעס שלה על טלי הולך ודועך. על ג'פרי, כמובן, היא הוסיפה לכעוס, אבל זה היה מסוג הכעס שאת חשה על יתוש שעקץ אותך — זה מעצבן, ברור, אבל את מבינה שזה טבעו של היתוש, וממילא זה לא אסון גדול. אבל השאלות הללו עזרו לה להבין קצת יותר ממה שקרה בתקופה האחרונה, ובעיקר את מצבי הרוח ההפכפכים של טלי.

אולי זו ההזדמנות להבין קצת סוף סוף את הראש של הבת שלה. הבת שהיא בעצם של יגאל, ושכמו אצלו, גם חלקים גדולים ממנה נשארו מסתוריים לדידה. אולי מה שכבר נגנז לתמיד אצל יגאל, יוכל לראות אור יום עכשיו, באמצעות טלי.

אורנה נשמה עמוק.

"אז איך את רוצה להתחיל את זה?" שאלה, וטלי הסתכלה בה במבט קר.

"מה את רוצה? את הפרטים הטכניים?" הטיחה.

"אפשר גם לא לדבר על זה בכלל, אם את מעדיפה," אמרה אורנה. מאפשרת לטלי נתיב נסיגה, ולא בטוחה בינה לבינה איזו תשובה היא מעדיפה. היא ראתה במבטה של טלי הבנה שאמה לא מתכוונת להתקיף או לפגוע בה, אלא מגששת בכנות אחרי איזושהי דרך סבירה לנהל את השיחה הזאת ששתיהן לא רוצות בה. היא התרככה וחייכה אל אורנה, מושכת בכתפיה.

"טכני יותר קל," אמרה.

כמה שהיא כמו אבא שלה, חשבה אורנה. טכני תמיד היה קל יותר לשניהם.

"אז מתי זה התחיל ביניכם?"

"לפני שלושה שבועות," השיבה הבת. אורנה הבינה שהחליטה לדבר גלויות, ונשמה לרווחה. היא ערכה חישוב קצר בראש, ובצורה לא מפתיעה — אורך הרומן הסודי התאים בול לתקופת מצבי הרוח ההפכפכים של טלי. לפחות בקטע של אמירת האמת אורנה נרגעה מעט.

"את התחלת איתו או שהוא התחיל איתך?"

טלי לא מיהרה להשיב.

השתיקה נעמדה ביניהן. לבסוף אמרה: "אני איתו."

"והוא ישר נעתר לך כל כולו, או שהיו לו היסוסים?"

"היו לו היסוסים, והוא לא היה עקבי," השיבה הבת.

לפחות היו לו התלבטויות, לחרא הזה, חשבה אורנה. "ו—"

"ו — אני יודעת להיות מאוד משכנעת כשאני רוצה," אמרה בקול מהורהר, כשחיוך מתוק מתגנב אל שפתיה.

אורנה זיהתה את הנחת שעל פני בתה. אולי בכל זאת ייצא משהו טוב מהעניין הלא נעים הזה. אם טלי תפַתח קצת ביטחון עצמי, זו תהיה ברכה לא קטנה.

"קפצת די גבוה, מה?" שאלה, משקפת את החיוך הקטן של טלי.

"כן, אני חושבת שכן — אבל היית צריכה לראות את הסטודנטיות האחרות בקורס..."

"נו, אפשר להניח שאם היינו שתינו, כנראה שהיו עוד," אמרה האם, אבל טלי ניפנפה בידה בביטול: "אני לא חושבת שהשארנו לו זמן," אמרה, ושתיהן כבר לא יכלו שלא לצחוק.

ובכל זאת, אורנה חשה חייבת לשאול את השאלה האחרונה. "מכל הבחורים שמסביב, היה לך כל כך חשוב להתלבש דווקא על הגבר שיוצא איתי?"

"אני... אני לא יודעת," גימגמה טלי. "היה בו משהו... משהו שגרם לי לא לשלוט בעצמי. היה נדמה לי שאני מאוהבת בו. והוא בעצמו, אחרי שהחליט שהוא בעניין — הוא לא היה לגמרי פסיבי... אבל גם חשבתי לי, אם לך מותר, אז למה לי אסור? וגם... רציתי פעם להרגיש כמוך, את יודעת, לא כמו אבא, שתמיד היה קצת מסכן ודהוי לידך... רציתי פעם אחת להיות הזוהרת."

אורנה שתקה. גם טלי. המשפט האחרון שלה דעך ביניהן לאט לאט.

"נראה לי שהוא עשה צחוק משתינו," אמרה האם, מציעה את הפיכתו של ג'פרי לרשע בסיפור כעלה של זית ביניהן.

אבל טלי נותרה הבת של אבא שלה.

"לא חשוב לי בקשר אליו," אמרה בעצב. "מרגיז אותי שפגעתי בך ככה."

"את אומרת את זה ברצינות או סתם כי אין לך ברירה?"

"אני באמת מצטערת על מה שעשיתי," אמרה טלי בלחש; אבל גם בענייניות פרקטית, שסתמה את הגולל על המשך שיחה בכיוון הזה.

אורנה קיבלה את הדברים באהבה, כמו שקיבלה בזמנה את הענייניות של יגאל. היה משהו מנחם בכנות הזאת, שלא התחמקה מאחריות אבל גם לא הזמינה חיטוט אינסופי במורסות פתוחות.

"מתחשק לך להחזיר לו כגמולו?" שאלה אורנה, וחיוך מריר עלה בזווית פיה.

"מתחשק לי לחרבן לו על הראש," אמרה טלי.

אורנה הופתעה מעוצמת התגובה וגם מהכיוון הסקאטולוגי, שלא היה אופייני לטלי.

"כל כך מהר את עוברת מאהבה לחרא על הראש?" היא שאלה.

"לא חושבת שבאמת היתה שם אהבה. וחוץ מזה, תגידי לי את — מגיע לו משהו יותר טוב?"

אורנה חייכה. "כן, אהבה לא היתה גם אצלי. ואת צודקת, לא מגיע לו משהו יותר טוב."

זו היתה ההסכמה האמיתית הראשונה על משהו מהותי בין שתיהן זה חמש שנים, מאז שיגאל חלה והחל לגלוש במסלול האיטי אל המוות. הן לא נזקקו למילים כדי להבין את זה. בעיני שתיהן הופיעו דמעות — על יגאל, על חמש שנים מיוסרות, אולי קצת גם על שמחת הפגישה הנוכחית שלהן, עין בעין.

אורנה נשמה עמוק והחליטה לנסות משהו חדש. "אולי סוף סוף תתחילי לענות לסמ"סים של גדעון, לפני שתגלי שהוא עובר למישהי אחרת?"

"כבר איחרתי את הרכבת איתו, אמא," השיבה טלי. "הוא כבר התייאש ממני."

"אז אל תתייאשי את, מותק. וחוץ מזה, סליחה על הקלישאה, אחרי כל רכבת שחלפה עוברת רכבת אחרת."

טלי חייכה וקראה, "טו! טו! טו!" ושתיהן צחקו, קמו מכיסאותיהן, קרבו זו לזו והתחבקו ממושכות.

"את חושבת שכדאי לנו להקדים את שובנו הביתה?" לחשה אורנה.

"לי כבר הספיק כאן, אני מוכנה לעלות על המטוס כבר מחר," ענתה טלי.

"אני איתך בעניין הזה. אבל מותק... לפני שאנחנו נוסעות, מגיע לנו לחגוג. אני רוצה חגיגה טובה, חגיגה שמחה, כזו שלעולם לא נשכח. אנחנו נקרע את העיר הזאת ביחד!"

"מה פתאום לחגוג?" שאלה טלי בטון מתריס, שפעם היה מקפד את אורנה לגמרי, אלא שהפעם היה ברור לה שטלי יודעת היטב על מה יש לשמוח.