פתח דבר
צחנת האדם העכירה את אוויר הלילה.
הזאבן נעצר מתחת לעץ ורחרח, צללי הלבנה נפלו על פרוותו האפורה. אנחת הרוח בין עצי האורן נשאה אליו את ריח האדם שגבר בעוזו על ניחוחות קלושים יותר של שועלים, ארנבים, אריות ים וצבאים, אפילו של זאבים אחרים. הזאבן ידע שגם אלה היו ריחות אדם: צחנת עורות ישנים, מתים ומרים, נגועים בריחות חזקים של עשן ודם וריקבון. רק האדם פשט עורהּ ושערהּ של חיה אחרת ולבש אותם על עורו.
זאבנים לא פחדו מהאדם כמו הזאב. שנאה ורעב רחשו בבטנו, ונהמה עמוקה עלתה בגרונו, קוראת לאחיו חד-עין ולאחותו הקטנה חמקנית. הוא רץ בין העצים וחברי להקתו רצו אחריו במהירות. גם הם הבחינו בריח. הוא רץ קדימה והביט גם דרך עיניהם שלהם. נשימתם של חברי הלהקה שבקעה ממלתעותיהם הארוכות האפורות הייתה חמה ולבנה. קרח קפא בין כפותיהם, קשה כאבן, אבל המצוד החל והטרף היה לפניהם. בשר, חשב הזאבן, מזון.
האדם הבודד היה יצור עלוב. הוא אמנם היה גדול, חזק ובעל עיניים חדות, אבל חושי הריח והשמיעה שלו היו חלשים. צבאים, דישונים, ואפילו ארנבים היו מהירים ממנו, דובים וחזירי בר לוחמים עזים ממנו. אבל להקת אנשים הייתה מסוכנת. הזאבים התקרבו אל טרפם, והזאבן שמע יללת גור, שמע את מעטה השלג שירד בליל אמש נסדק תחת כפותיו המגושמות של האדם, ואת שקשוק העורות הקשים והציפורניים הארוכות שנשא האדם.
חרבות, לחש לו קול פנימי, כידונים.
העצים צימחו שיני קרח ונהמו לעברם מענפים חומים וחשופים. חד-עין נכנס בסערה אל הצמחייה, מתיז שלג לכל עבר. חברי להקתו עקבו אחריו. במעלה גבעה ובמורד מדרון, עד שהיער נפרש לפניהם והאדם היה שם. אחת מהם הייתה נקבה. החבילה העטופה בפרווה שהיא אימצה אל לבה הייתה הגור. השאר אותה לסוף, לחש שוב הקול, הזכרים הם המסוכנים בלהקה. האנשים שאגו איש לרעהו כמנהג האדם, אבל הזאבן היה מסוגל להריח את האימה נודפת מהם. לאחד מהם הייתה שן עץ גבוהה כמותו. הוא השליך אותה, אבל ידו רעדה והשן התעופפה גבוה מעליו.
ואז הלהקה הסתערה לעברם.
אחיו חד-עין הפיל את משליך השן אל השלג. האדם ניסה להיאבק, אבל הזאב קרע את צווארו. אחותו חמקה מאחורי הזכר האחר וזינקה עליו. הנקבה והגור נותרו לטיפולו.
גם לה הייתה שן, קטנה ועשויה עצם, אבל היא שמטה אותה כשמלתעות הזאבן ננעצו ברגלה. היא נפלה, אך המשיכה לאחוז בגור הרועש. תחת גלימותיה הייתה הנקבה רק עור ועצמות, אבל הבלוטות שלה היו מלאות חלב. הבשר המתוק ביותר היה של הגור. הזאב שמר את החלקים המובחרים לאחיו. השלג הקפוא סביב הגופות הפך ורוד ואדום כשהלהקה אכלה לשובע.
במרחק ליגות ספורות משם, בבקתה קטנה עשויה בוץ וקש שלה גג סכך, ארובה ורצפת עפר קשה, רעד לו וראמִיר, השתעל וליקק את שפתיו. עיניו היו אדומות, שפתיו סדוקות, גרונו ניחר ויבש, אבל טעם הדם והשומן מילא את פיו, ובטנו הנפוחה זעקה למזון. בשר ילד, הוא חשב ונזכר בגוּש. בשר אדם. האם הידרדר עד כדי כך שהוא רעב לבשר אדם? הוא כמעט שמע את האגון נוהם לעברו. “אדם רשאי לאכול את בשר החיות וחיות רשאיות לאכול את בשר האדם, אבל אדם שאוכל את בשר האדם תועבה הוא”.
תועבה. זאת הייתה המילה החביבה על האגון. תועבה, תועבה, תועבה. אכילת בשר אדם הייתה תועבה, הזדווגות כזאב על זאבה הייתה תועבה, וכניסה לעורו של אדם אחר הייתה התועבה האיומה מכול. האגון היה חלש, ופחד מכוחו שלו. הוא מת בבכי ובבדידות כשקרעתי את חייו השניים ממנו. וראמיר טרף את לבו בעצמו. הוא לימד אותי כל-כך הרבה, והדבר האחרון שלמדתי ממנו היה טעמו של בשר האדם.
אבל הוא עשה זאת מתוך עורו של זאב. הוא מעולם לא אכל את בשר האדם בשיניו האנושיות, אך הוא לא ימנע סעודה זו מלהקתו. הזאבים היו מורעבים כמותו, כחושים וקפואים ורעבים, והטרף... שני גברים ואישה, תינוק קטן בזרועותיה, בורחים מתבוסה אל המוות. הם היו מתים בכל מקרה, מכפור או מרעב. הדרך הזאת הייתה עדיפה עבורם, מהירה יותר. רחמים לשמם.
“רחמים”, הוא אמר בקול רם. גרונו ניחר, אבל הוא שמח לשמוע שוב קול אנושי, אפילו אם זה היה קולו שלו. באוויר עמד ריח טחב ולחות, הקרקע הייתה קרה וקשה, והאש הפיצה יותר עשן מחום. הוא התקרב ללהבות ככל האפשר, משתעל ורועד לפרקים, מותנו כואב מהפצע שנפתח שוב. דם נספג במכנסיו וזרם עד ברכיו, אך כעת התייבש והפך למעטה חום וקשה.
קוצית הזהירה אותו שזה עלול להתרחש. “תפרתי את הפצע כמיטב יכולתי”, היא אמרה, “אבל אתה צריך לנוח ולתת לו להתרפא, או שהבשר יקרע שוב”.
קוצית הייתה האחרונה מבני הלוויה שלו, כידונאית קשוחה כמו שורש מיובש, פניה מקומטות וקשות. האחרים נטשו אותם לאורך הדרך. אחד אחד הם נשרכו מאחור או יצאו לדרכים אחרות, הלכו לעבר הכפרים הישנים, או אל המילקווטר, או אל בית-כפור, או אל מותם ביערות. וראמיר לא ידע לאן הלכו ולא היה לו אכפת. הייתי צריך להשתלט על אחד מהם כשהייתה לי הזדמנות. אחד מהתאומים, או האיש הגדול בעל הפנים המצולקות, או הבחור הצעיר ששערו אדום. אבל הוא פחד. אחד מהאחרים היה מסוגל לנחש מה הוא מנסה לעשות. ואז כולם היו פונים נגדו והורגים אותו. ומאחר שדבריו של האגון רדפו אחריו, כך חלפה עברה לה ההזדמנות.
אלפים ברחו אל היער לאחר הקרב, רעבים, מפוחדים, נמלטים מהטבח שאירע מתחת לחומה. כמה קראו לחזור אל הבתים שזנחו, אחרים טענו כי יש לתקוף את השער פעם נוספת, אבל רובם היו אבודים ולא ידעו מה עליהם לעשות. הם נמלטו מהעורבים בגלימות השחורות ומהאבירים בפלדה האפורה, אבל כעת רדפו אחריהם אויבים עקשנים יותר. בכל יום נמצאו גופות נוספות מוטלות בצד הדרך. כמה מתו מרעב, כמה מהכפור, כמה ממחלה. אחרים נהרגו בידי אחיהם לנשק, שאיתם צעדו דרומה עם מאנס ריידר, המלך-מעבר-לחומה.
מאנס נפל בשבי, אמרו השורדים זה לזה בייאוש, מאנס נלקח, מאנס מת. “הארמה מתה ומאנס נלכד, השאר ברחו ועזבו אותנו”, טענה קוצית בזמן שתפרה את פצעו. “טורמוּנד, המייבב, שישה-עורות, כל אותם פושטים אמיצים. היכן הם עכשיו?”
היא לא מזהה אותי, הבין אז וראמיר, ומדוע שתזהה אותי? בלי החיות שלו הוא לא נראה אדם דגול. הייתי וראמיר שישה-עורות, שסעד על שולחנו של מאנס ריידר. הוא קרא לעצמו וראמיר כשהיה בן עשר. שם המתאים ללורד, שם המתאים לשירים, שם עוצמתי ומעורר יראה. אך הוא עדיין ברח מהעורבים כמו ארנב מבוהל. לורד וראמיר האיום הפך למוג לב. הוא לא היה יכול לשאת את האפשרות שהיא תגלה את זהותו, ולכן אמר לכידונאית ששמו הוא האגון. לאחר מכן תהה מדוע בחר דווקא בשם הזה מכל השמות שהיה יכול לבחור. אכלתי את לבו ושתיתי את דמו ועדיין הוא רודף אותי.
יום אחד, במהלך מנוסתם, דהר אליהם פרש רכוב על סוסה כחושה לבנה, וצעק כי עליהם להתקדם לעבר המילקווטר, ושהמייבב אוסף לוחמים כדי לחצות את גשר הגולגולות ולכבוש את מגדל הצל. רבים הלכו איתו; רבים יותר המשיכו בדרכם. אחר כך, לוחם קדורני בפרווה וענבר עבר ממדורה למדורה והאיץ בשורדים לפנות צפונה ולמצוא מקלט בעמק הת’נים. וראמיר לא ידע מדוע חשב הלוחם שדווקא מקום זה – שממנו נמלטו הת’נים עצמם – יהיה בטוח, אבל מאות עקבו אחריו. מאות נוספים הלכו עם מכשפת היער שטענה כי היה לה חיזיון שבו צי ספינות מגיע כדי לשאת את האנשים החופשיים דרומה. “עלינו ללכת אל הים”, קראה אימא חפרפרת, ומאמיניה פנו מזרחה.
וראמיר היה מצטרף אליהם אילו היה חזק יותר. הים היה אפור וקר ורחוק, והוא ידע שלא יצליח לשרוד את המסע. הוא גסס ומת תשע פעמים בעבר וידע שהפעם זה יהיה מותו האמיתי. גלימה מפרוות סנאי, הוא זכר, הוא דקר אותי בגלל גלימה מפרוות סנאי.
האישה שעטתה את הגלימה הייתה מתה. עורפה היה מרוסק וכל שנותר ממנה היו חלקי בשר ועצם, אבל גלימתה נראתה חמה ועבה. שלג החל לרדת, ווראמיר איבד את גלימותיו בחומה. יצועי השינה ותחתוני הצמר, מגפי עור הכבש וכפפות הפרווה, חביות התמָד ומצבור המזון, פקעות השיער של הנשים שאיתן שכב, ואפילו צמידי הזהב שמאנס העניק לו, כולם אבדו ונותרו מאחור. נשרפתי ונהרגתי ואז רצתי, מטורף למחצה מכאב ואימה. הזיכרון עדיין בייש אותו, אבל הוא לא היה לבד. אחרים רצו בדיוק כמותו, מאות אנשים, אלפים. הקרב היה אבוד. האבירים הגיעו, בלתי מנוצחים בשריון הפלדה שלהם, והרגו את מי שנשאר להילחם. הייתי יכול לברוח או למות.
אבל לא היה קל להימלט מהמוות. ולכן כאשר וראמיר גילה את האישה המתה ביער, הוא כרע על ברכיו כדי לפשוט את גלימתה מעליה ולא ראה את הנער, עד אשר הוא פרץ ממקום המסתור, נעץ את סכין העצם הארוך במותנו וקרע את הגלימה מבין אצבעותיו. “זאת הייתה אמו”, אמרה לו קוצית אחר כך, לאחר שהנער ברח משם. “זאת הייתה הגלימה של אמו, וכאשר הוא ראה אותך שודד אותה...”
“היא כבר מתה”, אמר וראמיר, מתכווץ בכל פעם שמחט העצם חדרה את בשרו. “מישהו ריסק את ראשה. איזה עורב”.
“לא עורב. אחד מאנשי הורנפוט. ראיתי זאת במו עיניי”. החוט סגר את הפצע במותנו. “אנשי פרא, ומי נותר לאלף אותם?” לא נותר איש. אם מאנס ריידר מת, האנשים החופשיים אבודים. הת’נים, הענקים ואנשי הורנפוט, אנשי המערות ששייפו את שיניהם, והאנשים מהחוף המערבי שרוכבים על כרכרות עצם... כולם אבודים. אפילו העורבים. הם אולי עדיין לא יודעים זאת, אבל אותם ממזרים שחורי גלימות ימותו יחד עם כל השאר. האויב מגיע.
קולו הגס של האגון הדהד בראשו. “אתה תמות תריסר פעמים, ילד, ובכל פעם זה יכאב... אבל כאשר המוות האמיתי יגיע, אתה תחיה שוב. החיים השניים פשוטים ומתוקים הרבה יותר, כך אומרים”.
וראמיר שישה-עורות יגלה זאת בקרוב. הוא היה יכול לטעום את מותו האמיתי בעשן המריר שבאוויר, לחוש את חומו באצבעותיו כאשר העביר את ידו מתחת לבגדים כדי לגעת בפצעו. אבל הוא חש גם קור אדיר בתוכו, עמוק בעצמותיו. הפעם זה יהיה הקור שיהרוג אותו.
מותו האחרון היה מאש. נשרפתי. בתחילה, בבלבול הרב, הוא חשב שקשת מהחומה ירה בו חץ בוער... אבל האש הייתה בתוכו, איכלה אותו מבפנים. והכאב...
וראמיר מת תשע פעמים בעבר. הוא מת מנעיצת כידון, פעם אחרת משיניו של דוב שננעצו בצווארו, ופעם בפרץ דם שהביא עמו שגר מת. הוא מת את המוות הראשון כאשר היה בן שש בלבד, כשגרזנו של אביו רוצץ את גולגולתו. אבל אפילו זה לא כאב כמו האש בבטנו, שהתפשטה לכנפיו, ממש אכלה אותו. הוא ניסה לעוף הרחק ממנה, אבל האימה רק הלהיטה את הלהבות וליבתה אותן עוד יותר. רגע אחד הוא דאה מעל החומה, עיני הנשר מבחינות בתנועות האנשים תחתיו. ואז הפכו הלהבות את לבו לפחם שחור ושלחו את רוחו בצרחות חזרה אל עורו שלו, ולמשך זמן מה הוא השתגע. אפילו הזיכרון עדיין גרם לו לצמרמורות.
עכשיו הבחין כי האש כבתה.
רק ערמה אפורה-שחורה של עצים חרוכים נותרה במקום, וכמה גחלים עמומות באפר. יש עדיין עשן, צריך רק עוד עץ. וראמיר חרק שיניו מכאב, זחל אל ערמת הענפים השבורים שקוצית אספה לפני שיצאה לצוד, וזרק כמה מקלות אל האפר. “קדימה”, אמר בצרידות. “יהישרפו”. הוא נשף על הגחלים ואמר תפילה חסרת מילים לאלים חסרי השם של היערות, הגבעות והשדות.
האלים לא השיבו. לאחר זמן מה, העשן הפסיק להיתמר אף הוא. הקור התחיל להשתלט במהירות על הבקתה. לווראמיר לא היה חלמיש או צור, או כפיסי עץ יבשים. הוא לא יצליח להדליק מחדש את האש, לא בעצמו. “קוצית”, הוא קרא, קולו צרוד וכואב. “יקוצית!”
סנטרה היה מחודד ואפה שטוח והייתה לה שומה על לחי אחת שארבע שיערות שחורות בצבצו ממנה. פנים מכוערות וחדות, אבל הוא היה נותן הכול כדי לראות אותן מביטות בו שוב מדלת הבקתה. הייתי צריך להשתלט עליה לפני שעזבה. לפני כמה זמן יצאה? יומיים? שלושה? וראמיר לא היה בטוח. הבקתה הייתה חשוכה, והוא ישן והתעורר לפרקים, לא בטוח אם יום או לילה בחוץ. “המתן”, היא אמרה. “אחזור עם מזון”. ולכן הוא המתין כמו שוטה גמור, חולם על האגון ועל גוּש ועל כל הדברים האיומים שהוא עשה במהלך חייו הארוכים, אבל הימים והלילות חלפו וקוצית לא שבה. היא לא תשוב. וראמיר תהה אם הוא הסגיר את מחשבותיו. האם היא הייתה מסוגלת לקרוא אותן רק על-ידי התבוננות בו, או שמא הוא מלמל את כוונותיו כשהוא חולם?
תועבה, הוא שמע את האגון. כאילו הוא ממש כאן, יושב לצדו בחדר. “היא סתם כידונאית מכוערת”, אמר לו וראמיר. “אני אדם דגול. אני וראמיר, הזאבן, מחליף העורות, אין זה צודק שהיא תחיה ואני אמות”. איש לא ענה. איש לא היה שם. קוצית הלכה. היא זנחה אותו, בדיוק כמו כל השאר.
אמו שלו זנחה אותו אף היא. היא בכתה על גוּש, אבל היא מעולם לא בכתה עליי. בבוקר שבו אביו לקח אותו מהמיטה וגרר אותו אל האגון, היא אפילו לא הביטה לעברו. הוא צרח ובעט ונגרר אל היערות, עד אשר אביו סטר לו ואמר לו לשתוק. “עליך לחיות עם בני מינך”, היה כל מה שאמר כשזרק אותו לרגליו של האגון.
הוא לא טעה, חשב וראמיר ברעד. האגון לימד אותי כל-כך הרבה. הוא לימד אותי כיצד לצוד ולדוג, כיצד לשחוט גופה ולנקות דג, כיצד למצוא את דרכי ביערות. והוא לימד אותי את דרכי הזאבן ואת סודות מחליף העורות, אף-על-פי שהכישרון שלי עלה על שלו.
כעבור שנים הוא ניסה למצוא את הוריו כדי לספר להם שגבשוש שלהם הפך להיות וראמיר שישה-עורות המפורסם, אבל שניהם מתו ונשרפו. הלכו אל העצים והנהרות, הלכו אל הסלעים והאדמה. הלכו אל האפר והעפר. זה מה שמכשפת היער אמרה לאמו ביום שגוּש מת. גבשוש לא רצה להיות חלק מפיסת אדמה. הילד חלם על היום שבו משוררים ישירו על מעשיו ונערות יפות ינשקו אותו. כשאהיה גדול, אהיה המלך-מעבר-לחומה, הבטיח גבשוש לעצמו. הוא לא הצליח במשימה, אבל הגיע קרוב עד כמה שרק אפשר. וראמיר שישה-עורות היה שֶם שאנשים פחדו ממנו. הוא רכב לקרב על גבו של דוב שלג המתנשא לגובה ארבעה מטרים, שיעבד שלושה זאבים וחתולת צללים, וישב לימינו של מאנס ריידר על שולחנו. מאנס הוא שהביא אותי למקום הזה. לא הייתי צריך להקשיב לו. הייתי צריך לחמוק לתוך הדוב שלי ולקרוע אותו לגזרים.
לפני בואו של מאנס, וראמיר שישה-עורות חי חיי מותרות. הוא התגורר לבדו באולם עשוי בוץ, קרשים וטחב שהיה שייך בעבר להאגון, וחיות שירתו אותו. תריסר כפרים כיבדו אותו ושלחו לו לחם ומלח וסיידר, פירות מהפרדסים וירקות מהגנים. את הבשר הוא השיג בעצמו. כאשר חשק באישה, הוא שלח את חתולת הצללים שתעקוב אחריה, וכל נערה אשר לכדה את עינו באה בצייתנות אל מיטתו. כמה באו בוכיות, כן, אבל עדיין באו. וראמיר העניק להן את זרעו, לקח פקעת משערן כדי שיזכור אותן ושילח אותן לדרכן. מעת לעת, גיבור כפרי כלשהו היה מגיע עם כידון כדי להרוג את איש החיות ולהציל את אחותו את אהובתו או את בתו. הוא הרג אותם, אך מעולם לא פגע בנשים. כמה מהן אפילו בורכו בילדיו. קטנים, חלשים, כמו גבשוש, ולאף אחד מהם לא היה את הכישרון.
הפחד הקים אותו על רגליו והוא הסתחרר. וראמיר החזיק את מותנו כדי לעצור את שטף הדם, דידה אל הדלת והסיט את פרגוד העור שחסם את בוהק החומה הלבנה. שלג. אין פלא שהיה כה אפל ומעושן בתוך הבקתה. השלג קבר את הבקתה תחתיו.
וראמיר דחף את מחסום השלג, וזה התמוטט לרגליו, עדיין רך ורטוב. בחוץ, הלילה היה לבן כמו המוות; עננים חיוורים ריקדו והשתחוו אפיים לירח כסוף, ואלפי כוכבים השפילו מבטם בקרירות. הוא היה יכול לראות את הצורות המגובבות של הבקתות האחרות שנקברו תחת מעטה השלג, ומעבר להן את הצל החיוור של עץ הסוכך העטוף קרח. מדרום וממערב, הגבעות היו שממה לבנה שדבר לא נע בה למעט סופות השלג. “קוצית”, קרא וראמיר ברפיון, תוהה עד כמה הרחיקה מכאן. “יקוצית. אישה. היכן את?”
הרחק משם, זאב יילל.
רעד עבר בווראמיר. הוא הכיר את היללה כפי שגבשוש הכיר את קול אמו. חד-עין. הוא היה המבוגר מבין השלושה, הגדול והחזק ביותר. עקבן היה רזה יותר, מהיר, צעיר, וחמקנית ערמומית מכולם, אבל שניהם פחדו מחד-עין. הזאב הזקן היה חסר מורא, חסר מצפון ופראי עד אימה.
בכאב שהשתלט עליו לאחר מות הנשר איבד וראמיר שליטה בחיות האחרות. חתולת הצללים ברחה אל היער, בעוד דוב השלג הפנה את טפריו נגד האנשים שעמדו סביבו, והרג ארבעה לפני שנפל ומת תחת כידוניהם. הוא היה הורג את וראמיר לו היה בהישג ידו. הדוב שנא אותו וזעם בכל פעם שלבש את עורו או עלה על גבו.
אבל זאביו...
אחי. להקתי. לילות קרים רבים הוא ישן יחד עם זאביו, גופיהם השעירים ערומים היו סביבו על מנת לחממו. כשאמות הם יאכלו את בשרי ויותירו רק את עצמותיי לברך לשלום את האביב. למרבה הפלא, המחשבה ניחמה אותו. זאביו הביאו לו מזונות רבים במהלך שיטוטיהם; נראה לו הגיוני שהוא יאכיל אותם בגופו לאחר מותו. טוב יהיה להתחיל את חייו השניים בקריעת בשרו החם והמת מגופתו שלו.
עם כלבים הוא יצר קשר בקלות רבה; הם חיו צמודים לאדם עד כי היו כמעט בני אדם בעצמם. לבישת עור של כלב היה כמו לנעול מגף ישן שעורו התרכך משימוש רב. כפי שהמגף מעוצב כדי לקבל כף רגל, כך הכלב מעוצב כדי לקבל רצועה, אפילו אם זאת לא הייתה רצועה שבני האדם ראו. זאבים היו קשים יותר. אדם יכול להתיידד עם זאב, אפילו לשבור אותו, אבל איש לא מסוגל לאלף זאב. “עם זאבים ונשים מתחתנים עד המוות”, אמר האגון לעתים קרובות. “אתה לוקח אחד, וזה לנצח. מאותו יום ואילך הזאב הוא חלק ממך ואתה חלק ממנו. וכתוצאה מכך, שניכם תשתנו”.
מחיות אחרות עדיף להתרחק. חתולים היו גאוותנים ואכזריים, תמיד מוכנים לבגוד בך. דישון וצבי היו טרף; אם אתה לובש את עורם די זמן, אפילו האדם האמיץ ביותר היה הופך פחדן. דובים, חזירי בר, גיריות, סמורים... האגון לא אהב אותם. “יש עורות שלעולם לא תרצה ללבוש, ילד. אתה לא יודע למה תיהפך”. לדבריו, הציפורים היו הגרועות ביותר. “האדם לא צריך לעזוב את האדמה. אם אתה מבלה זמן רב מדי בעננים, לעולם לא תרצה לרדת חזרה. אני מכיר מחליפי עורות שניסו נצים, ינשופים, עורבים. אפילו בעורם שלהם, הם היו יושבים על הקרקע ומביטים מעלה אל הכחול הגדול”.
אבל לא כל מחליפי העורות הסכימו איתו. פעם, כשגבשוש היה בן עשר, האגון לקח אותו לאספה של מחליפי עורות. הזאבנים, האחים לזאבים, היו הרבים ביותר מבין הנאספים, אבל הילד מצא את השאר מוזרים ומרתקים. בוֹרוֹק דמה מאוד לחזיר הבר שלו וכל שנזקק לו על מנת להשלים את התמונה היו ניבים תחתונים ארוכים, לאוֹרֶל היה את הנשר שלו, לחוֹחַ את חתולת הצללים (ברגע שראה אותה, גבשוש רצה חתולת צללים משל עצמו), גריזֶלה אשת העזים...
איש מהם לא היה חזק כמו וראמיר שישה-עורות, אפילו לא האגון, גבוה וקודר וידיו קשות כאבן. הצייד מת בבכי לאחר שווראמיר לקח ממנו את עור-אפור ותבע אותו לעצמו. לא תקבל חיים שניים, זקן. וראמיר שלושה-עורות, הוא קרא אז לעצמו. עור-אפור היה הרביעי, אף-על-פי שהזאב הזקן היה חלש וכמעט חסר שיניים וזמן קצר לאחר מכן, כמו האגון, מת אף הוא.
וראמיר היה יכול להשתלט על כל חיה שירצה, לשעבד אותה לרצונו, ולהפוך את בשרה לבשרו. כלב או זאב, דוב או גירית...
קוצית, הוא חשב.
האגון היה קורא לזה תועבה, החטא הנורא מכול, אבל האגון מת, נטרף ונשרף. מאנס היה מקלל אותו אף הוא, אבל מאנס נהרג או נלכד. איש לא ידע. אני אהיה קוצית הכידונאית, ווראמיר שישה-עורות ימות. הוא האמין שהכישרון שלו ימות יחד עם גופו. הוא יאבד את הזאבים שלו ויחיה את שארית ימיו כאישה כחושה ומיובלת... אבל הוא יחיה. אם היא תחזור. אם אהיה די חזק כדי להשתלט עליה.
נחשול סחרחורת המם את וראמיר. הוא מצא את עצמו על ברכיו, ידיו קבורות בשלג. הוא לקח חופן שלג ומילא את פיו, שפשף אותו בזקנו ועל שפתיו המיובשות, יונק ממנו את הרטיבות. המים היו כה קרים עד שכמעט לא הצליח לבלוע אותם, והוא שוב הבין כמה חם לו.
השלג רק הגביר את רעבונו. הבטן שלו השתוקקה למזון, לא למים. השלג הפסיק לרדת, אבל הרוח גברה ומילאה את האוויר ברסיסי בדולח ששרטו את פניו. הוא פילס לעצמו דרך בין הבקתות כשהפצע במותנו נפתח ונסגר שוב. נשימתו הפריחה ענן גדול לאוויר. כשהגיע אל עץ הסוכך, הוא מצא ענף שבור ארוך מספיק כדי שישמש כקב. הוא נשען עליו בכבדות ודידה אל הבקתה הקרובה ביותר. אולי התושבים שכחו משהו כשנמלטו מהמקום... שק תפוחים, בשר יבש, כל דבר שיחזיק אותו בחיים עד שקוצית תחזור.
הוא כמעט הגיע לשם כאשר הקב התרסק תחת משקלו והוא התמוטט על האדמה.
וראמיר לא ידע כמה זמן שכב שם כשדמו מאדים את השלג. השלג יקבור אותי. יהיה זה מוות שלֵו. אומרים שנהיה חם לקראת הסוף, חם ונעים. יהיה טוב להרגיש שוב חום, אף-על-פי שנעצב שלא יראה את הארצות הירוקות, את הארצות החמות מעבר לחומה, שהופיעו רבות בשיריו של מאנס. “העולם מעבר לחומה לא מתאים לנו”, אמר האגון. “האנשים החופשיים פוחדים ממחליפי עורות, אבל הם גם מכבדים אותנו. מדרום לחומה, המשועבדים למלך יצודו ויטבחו אותנו כמו חזירים”.
הזהרת אותי, חשב וראמיר, אבל גם הראית לי את מצפה המזרח. הוא היה בן עשר לערך. האגון מכר תריסר רצועות ענבר ומזחלה עמוסה עורות תמורת שישה נאדות יין, גוש מלח וקומקום נחושת. עדיף היה לסחור במצפה המזרח מאשר בטירת שחור; זה היה המקום שאליו הגיעו הספינות, עמוסות כל טוב מהארצות המופלאות שמעבר לים. העורבים הכירו את האגון וידעו שהיה צייד וידיד למשמר הלילה, ושמחו לקבל את החדשות שהביא עמו מהעולם שמעבר לחומה. כמה גם ידעו שהוא מחליף עורות, אבל איש לא דיבר על כך. במצפה המזרח שעל הים התחיל הילד לחלום לראשונה על הדרום החם.
וראמיר הרגיש פתיתי שלג נמסים על מצחו. זה לא נורא כמו להישרף. תנו לי לישון ולעולם לא להתעורר, תנו לי להתחיל את חיי השניים. זאביו היו קרובים כעת. הוא הרגיש אותם. הוא יעזוב את הבשר החלש מאחור, ויהפוך להיות אחד מהם, יצוד בלילה ויילל אל הירח. הזאבן יהפוך לזאב אמיתי. אבל את מי הוא ייקח?
לא את חמקנית. האגון היה קורא לזה תועבה, אבל וראמיר החליק לעתים אל עורה כאשר חד-עין הזדווג איתה. הוא לא רצה לבלות את חייו החדשים כזאבה, אבל יעשה זאת אם לא תהיה בררה. עקבן יתאים לו יותר, הזכר הצעיר... אף-על-פי שחד-עין היה גדול וחזק יותר, והיה זה חד-עין שעלה על חמקנית כאשר התייחמה.
“אומרים שאתה שוכח”, אמר לו האגון, כמה שבועות לפני מותו שלו. “כשבשרו של האדם מת, רוחו ממשיכה לחיות בתוך החיה, אבל בכל יום מתפוגג הזיכרון, והחיה הופכת להיות פחות זאבן ויותר זאב, עד אשר האדם לא נותר עוד ורק החיה נשארת”.
וראמיר ידע שהוא אמר אמת. כשלקח את הנשר שהיה שייך לאורל, הוא הרגיש בנוכחות הזועמת של מחליף העורות האחר. אורל נהרג בידי העורב הבוגדני ג’ון שלג, ושנאתו לרוצחו הייתה כה רבה, עד כי וראמיר ירש ממנו את השנאה לנער החייתי. הוא ידע מה ג’ון שלג היה ברגע שראה את זאב הבלהות עומד לצדו. מחליף עורות אחד תמיד מזהה את אחיו. מאנס היה צריך לתת לי להשתלט על זאב הבלהות. אלה היו חיים שניים הראויים למלך. הוא היה יכול לעשות זאת, לא היה לו ספק בכך. לשלג היה כישרון רב, אבל הבחור הצעיר לא היה מאומן, ועדיין נלחם בטבעו, במקום להתענג עליו.
וראמיר ראה את עיניו האדומות של עץ הסוכך מביטות לעברו מן הגזע הלבן. האלים כועסים עליי. רעד עבר בו. הוא עשה דברים רעים בחייו, דברים נוראיים. הוא גנב, הרג, אנס. הוא סעד את לבו בבשר אדם וליקק דמם של אנשים גוססים, דם שפרץ חם ואדום מגרונותיהם השסועים. הוא עקב אחר אויבים ביערות, זינק עליהם בזמן שישנו, קרע את בטניהם ופיזר את מעיהם על האדמה הבוצית. כמה מתוק היה טעם בשרם. “זאת הייתה החיה, לא אני”, אמר בלחישה צרודה. “זה הכישרון שאתם הענקתם לי”.
האלים לא השיבו. נשימתו הייתה מהבילה וחיוורת באוויר. הוא הרגיש את הקרח מתגבש על זקנו. וראמיר שישה-עורות עצם את עיניו.
הוא חלם את החלום הישן על הבקתה ליד הים, שלושה כלבים מייבבים, דמעות אישה.
גוש. היא בוכה על גוש, אבל היא מעולם לא בכתה עליי.
גבשוש נולד חודש לפני הזמן. הוא היה חולה לעתים קרובות ואף אחד לא ציפה שישרוד. אמו המתינה עד שהיה כמעט בן ארבע כדי להעניק לו שם נאות, ואז כבר היה מאוחר מדי. כל הכפר קרא לו גבשוש, השם שאחותו מִיאַה נתנה לו כשעוד היה בבטן אמם. מיאה העניקה גם לגוש את שמו, אבל אחיו הקטן של גבשוש נולד בזמן, גדול ואדום וחזק, וינק בתאווה משדי אמו. היא רצתה להעניק לו את שמו של אביו. אבל גוש מת. הוא מת כשהיה בן שנתיים ואני בן שש, שלושה ימים לפני יום הענקת השם.
“הבן הקטן שלך נמצא כעת עם האלים”, אמרה מכשפת היער לאמו הבוכייה. “הוא לעולם לא יפגע, לעולם לא ירעב, לעולם לא יבכה עוד. האלים לקחו אותו אל האדמה, אל העצים. האלים נמצאים סביבנו, בסלעים ובנהרות, בציפורים ובחיות. גוש הקטן שלך הצטרף אליהם. הוא יהיה העולם וכל אשר בו”.
דבריה של האישה הזקנה חתכו את גבשוש כמו סכין. גוש רואה אותי. הוא מסתכל עליי. הוא יודע. גבשוש לא מסוגל להסתתר ממנו, לא יכול לחמוק מאחורי שמלותיה של אמו או לברוח יחד עם הכלבים כדי להימלט מזעמו של אביו. הכלבים, זנבון, רחרחן ונהמן. הם היו כלבים טובים. הם היו חברים שלי.
כשאביו מצא את הכלבים מרחרחים את גופתו של גוש, הוא לא ידע מי מהם עשה זאת, ולכן הרג בגרזן את שלושתם. ידיו רעדו כל-כך עד שנזקק לשתי מהלומות כדי להשתיק את רחרחן וארבע כדי להמית את נהמן. ריח הדם היה כבד באוויר, וקולות הכלבים הגוססים החרישו את אוזניו, אבל זנבון עדיין התקרב לאביו כאשר הוא קרא אליו. הוא היה הכלב המבוגר מכולם, והאילוף שלו גבר על האימה. כאשר גבשוש חמק מתוך עורו כבר היה מאוחר מדי.
לא, אבא, בבקשה, הוא ניסה לומר, אבל כלבים לא מסוגלים לדבר את שפת האדם, ולכן כל מה שיצא מפיו הייתה יבבה עלובה. הגרזן ננעץ בגולגולתו של הכלב הזקן ומתוך הבקתה נשמעה צרחתו של ילד. ככה הם ידעו. כעבור יומיים גרר אותו אביו אל היער. הוא הביא את הגרזן שלו, עד כי גבשוש חשב שהוא יהרוג אותו בדיוק כמו את הכלבים. אבל הוא מסר אותו להאגון.
וראמיר התעורר לפתע, בפראות, כל גופו רועד. “קום”, צרח אליו קול, “קום, אנחנו חייבים ללכת. מאות הגיעו לכאן”. השלג כיסה אותו בשמיכה לבנה וקשה. קר כל-כך. כשניסה לזוז, גילה שהוא דבוק אל הקרקע. הוא הותיר חלק מעורו על הקרקע כשהיא קרעה אותו משם. “קדימה”, היא צרחה שוב, “הם באים”.
קוצית חזרה אליו. היא החזיקה אותו בכתפיו ונענעה אותו, צועקת את שמו. וראמיר היה מסוגל להריח את הבל פיה ואת חומה על לחייו הקפואות. עכשיו, הוא חשב, עשה זאת עכשיו או שאתה מת.
הוא זימן את כל כוחו, זינק מתוך עורו שלו ודחק את דרכו פנימה לתוך עורה.
גבה של קוצית התקמר לאחור והיא צרחה.
תועבה. האם הייתה זאת היא, הוא, או האגון שדיבר? הוא לא ידע. בשרו הזקן נפל לאחור אל השלג כשאצבעותיה הרפו ממנו. גופה של הכידונאית התעוות והיא צרחה בקול רם. חתולת הצללים הייתה נלחמת בו בפראות, אבל זה היה גרוע יותר. “צא החוצה, צא החוצה!” הוא שמע את פיה צועק. היא מעדה, נפלה וקמה שוב, ידיה מנופפות לכל עבר, רגליה נעות אנה ואנה בריקוד מקאברי כשרוחו ורוחה נלחמו על אותו הבשר. היא נשמה עמוק את האוויר הקפוא, ווראמיר נהנה לרגע מטעמו העשיר ומהכוח של הגוף הצעיר הזה לפני ששיניה ננעצו בחוזקה ופיו נמלא דם. היא הרימה את ידיה אל פניה והוא ניסה להוריד אותן, אבל הידיים לא הסכימו לציית לו, והיא נעצה את ציפורניה בעיניה. תועבה, הוא זכר, טובע בדם, בכאב ובטירוף. כשניסה לצרוח, היא ירקה את לשונם החוצה.
העולם הלבן הסתחרר ונעלם. לרגע הרגיש כאילו הוא נמצא בתוך עץ הסוכך, מביט מהעיניים האדומות החצובות בו באדם הגוסס מפרפר ברפיון ובאישה המטורפת רוקדת בעיוורון מתחת לאור הלבנה, בוכה דמעות אדומות וקורעת את בגדיה. ואז שניהם נעלמו והוא נסק לאוויר, נמס, רוחו נישאת על רוח קרה. הוא היה בשלג ובעננים, הוא היה דרור, סנאי, עץ אלון. ינשוף הטס בדממה בין העצים, צד אחר ארנבת; וראמיר היה בתוך הינשוף, בתוך הארנבת, בתוך העצים. עמוק מתחת לאדמה הקפואה חפרו התולעים במחשכים, והוא היה גם בתוכן. אני היער וכל אשר בו, הוא חשב בהשתאות. מאה עורבים פרשו כנף וצווחו כשחשו אותו חולף על פניהם. דישון אדיר הרעים בקולו והעיר את הילדים הרכובים על גבו. זאב בלהות ישן זקף ראשו כדי לנהום אל האוויר הריק. לפני שלבו פעם בשנית, רוחו המשיכה הלאה, מחפשת את אחיה, את חד-עין, חמקנית ועקבן, את הלהקה שלו. זאביו יצילו אותו, הוא אמר לעצמו.
זאת הייתה מחשבתו האחרונה כאדם.
המוות האמיתי הגיע לפתע פתאום; הוא הרגיש הלם מקפיא, כאילו נפל אל מי קרח של אגם קפוא. הוא מצא את עצמו רץ על אדמות השלג מתחת לאור הירח כשלהקתו מאחוריו. חצי מהעולם היה אפל. אני בתוך חד-עין, הוא ידע. הוא ילל, וחמקנית ועקבן יללו כמותו.
הזאבים הגיעו אל ראש הגבעה, ונעצרו. קוצית, הוא זכר, וחלק ממנו התאבל על מה שהפסיד וחלק אחר הצטער על מה שעשה. העולם מתחתיו הפך לקרח. אצבעות כפור הזדחלו באטיות סביב עץ הסוכך, וזינקו מעץ לעץ. הכפר הריק כבר לא היה ריק. צללים עם עיניים כחולות הלכו בין תלי השלג. כמה מהם לבשו בגדים חומים, כמה בגדים שחורים ואחרים היו עירומים, בשרם לבן כמו השלג. רוח נאנחה בין הגבעות ונשאה אליהם את ריחם: בשר מת, דם יבש, עורות שהצחינו מטחב, ריקבון ושתן. חמקנית נהמה וחשפה שיניה, פרוותה סמרה. לא אדם. לא טרף. לא אלה.
הדברים מתחתיהם נעו, אבל לא היו חיים. אחד אחרי השני הם נשאו את מבטם אל שלושת הזאבים שעל ראש הגבעה. האחרונה שהביטה בהם הייתה קוצית. היא לבשה צמר ופרווה ועור, ומעל כל אלה הייתה עטופה במעטה כפור שנסדק בכל תנועה ונצץ באור הירח. נטיפים ורודים חיוורים נתלו על קצות אצבעותיה, עשרה סכינים ארוכים של דם קפוא. ובתהומות האפלים שהיו פעם עיניה נצץ אור כחול בוהק, שהעניק לפניה המקומטות יופי מוזר שלא זכתה לו בחייה.
היא רואה אותי.
