שיר של אש ושל קרח 2 - עימות המלכים ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיר של אש ושל קרח 2 - עימות המלכים ב'
מכר
מאות
עותקים
שיר של אש ושל קרח 2 - עימות המלכים ב'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שיר של אש ושל קרח 2 - עימות המלכים ב'

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים

ג'ורג' ר.ר. מרטין

ג'ורג' מרטין הוא סופר הפנטזיה הידוע ביותר בעולם כולו, בעקבות הצלחת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". הוא כותב את סדרת משחקי הכס משנת 1996 ולפני כן היה סופר מדע בדיוני ידוע. הסופר לב גרוסמן כינה אותו בשם "הטולקין האמריקאי".

תקציר

הספר השני בסדרה "שיר של אש ושל קרח", יצירת מופת מודרנית של הפנטסיה. על רקע השואב מבריטניה של מלחמת השושנים ומלחמת מאה השנים, שוזר מרטין סיפור עצום מימדים על מלחמה, אהבה, בגידה ונאמנות.
 
העת היא עת תהפוכות. קיץ השלום והשפע שנמשך עשר שנים מגיע לקצו, והחורף האכזרי והצונן מתקרב כמו חיה זועמת. לורד אדארד סטארק ורוברט באראתיאון, שני המנהיגים ששלטו בעידן של שלום כפוי, כבר מתים אחרי שנפלו קורבן לבגידה מלכותית. כעת מושל תוהו ובוהו מטירת דרגונסטון העתיקה ועד לווינטרפל בצפון הקודר והקפוא. הטוענים לכס הברזל משבע הממלכות עושים כל דבר כדי לממש את תביעתם בסער, במהומה ובקרב.
 
בעוד נבואת חורבן חוצה את השמיים - שביט בצבע דם ולהבה - נאבקות חמש סיעות לשלוט בארץ המפולגת; רוב, בנו של אדארד, הכריז על עצמו כעל מלך הצפון. ג'ופרי, היורש לכס, מושל לכאורה בדרום, אך למעשה הוא קורבנם של אנשי חצר תככנים הגודשים את מעלה המלך. כל אחד מאחיו של רוברט, סטאניס ורנלי, רואה את עצמו כיורשו של אחיו, ובית אצולה שירד מגדולתו יוצא שוב למסע כיבושים. והרחק משם נמצאת מלכה גולה, אם הדרקונים, שמסכנת הכול ומובילה את עדתה הקטנה לעברו האחר של המדבר הלוהט והאכזר בחיפוש אחר אמצעים להשבת הכתר השייך לה בזכות.
עימות המלכים נושא אותנו לארץ מופלאה ונשכחת של הילולה ונקמה, של כישוף וקרבות. בסיפור זה עלמות מכרכרות לצד מטורפים, והמתים מתהלכים בלילה; נסיכה מתחזה ליתום; אביר התבונה רוקח רעל למכשפה בוגדנית; ופראים מתכוננים לרדת מהרי הירח ולפשוט על העמק.
על רקע גילוי עריות ורצח אחים, אלכימיה והרג, נאמד מחיר התהילה בדם, ונראה כי הניצחון ייפול בחלקם של הגברים ושל הנשים בעלי הפלדה הקרה ביותר... והלב הקר ביותר, כי כאשר מלכים מתעמתים, הארץ כולה מזדעזעת.
 
עימות המלכים הוא ספר נועז, מקורי ושופע דמיון; רומן קסום ויפהפה - חוויית התרגשות טהורה שלא תשכחו לעולם.
 
 
ג'ורג' ר.ר. מרטין כתב שישה רומנים וזכה בפרסים רבים. בשנות השמונים כתב תסריטים לסרטים ולסדרת הטלוויזיה היפה והחיה, והיה תסריטאי ראשי בסדרה אזור הדמדומים. כעת הוא מקדיש את כל זמנו לכתיבה ועוסק בכתיבת הכרכים הבאים בסדרה "שיר של אש ושל קרח".
 
"מרטין מעביר את כל המורכבות המשכרת של מלחמת השושנים... הכתיבה רבת עוצמה תמיד" 
- SFX

פרק ראשון

ג'ון
 
 
הגבעה בלטה מעל היער העבות והסבוך, נישאת יחידה ופתאומית, פסגותיה סחופות הרוח נראו ממרחקים. הסיירים אמרו שהפראים קראו לה האגרוף של ראשוני האדם. היא אכן נראתה כמו אגרוף, חשב ג'ון שלג, המבקיע אדמה ועץ, צדדיו החומים והחשופים מלאים פרקי אבנים.
 
הוא רכב אל הפסגה עם לורד מורמונט והקצינים, והשאיר את אוב תחת העצים שלמטה. זאב הבלהות ברח שלוש פעמים במהלך הטיפוס, ובפעמיים הראשונות ששרק ג'ון, שב אליו בחוסר חשק. בפעם השלישית איבד הלורד המפקד את סבלנותו ואמר בכעס, "עזוב אותו, בחור. אני רוצה להגיע לפסגה לפני רדת הדמדומים. מצא את הזאב אחר כך".
 
הדרך הייתה תלולה וזרועת סלעים, והפסגה מעוטרת בכתר חומת אבנים נפולות שהגיעו לגובה החזה. הם נאלצו לעבור כברת דרך מערבה בטרם מצאו פרצה גדולה מספיק למעבר הסוסים. "זה מקום טוב, ת'ורן", הכריז הדוב הזקן כשהגיעו סוף סוף לפסגה. "בחלומותיי הוורודים לא ציפיתי למצוא כמוהו. נחנה כאן ונחכה לחצי-יד". הלורד המפקד ירד מאוכפו, והעיף את העורב מכתפו. העורב נסק לאוויר בתלונות רמות.
 
הנוף שנשקף מראש הגבעה היה עוצר נשימה, אך דווקא טבעת החומה משכה את תשומת לבו של ג'ון, מעגל אבנים חומות סחופות רוח וגשם, מנומרות בכתמי חזזית לבנים, וזקניהן טחב ירוק. אמרו שהאגרוף היה מבצר-טבעת של ראשוני האדם בעידן השחר. "מקום עתיק ומבוצר", אמר ת'ורן סמולווד.
 
"יעתיק", צווח העורב של מורמונט שחג מעליהם, טופח בכנפיו ברעש. "יעתיק, עתיק, עתיק".
 
"שקט", נהם מורמונט על הציפור. גאוותו של הדוב הזקן לא אפשרה לו להודות בחולשה, אבל ג'ון לא הלך שולל. המאמץ שנאלץ הדוב הזקן לעשות כדי לעמוד בקצב של הצעירים החל להשפיע עליו.
 
"יהיה קל להגן על הגבעה הזאת, אם נצטרך", ציין ת'ורן כשהוליך את סוסו לאורך חומת טבעת האבנים. גלימתו, ששוליה צובל, התבדרה ברוח.
 
"כן, המקום הזה יתאים לנו". הדוב הזקן הרים זרועו אל הרוח, והעורב נחת עליה, ציפורניו שורטות את שריון הטבעות השחור.
 
"מה בנוגע למים, הלורד?" תהה ג'ון.
 
"חצינו נחל למרגלות הגבעה".
 
"נצטרך לטפס הרבה בשביל ספל מים", ציין ג'ון, "ולצאת בשבילה ממעגל האבנים".
 
ת'ורן אמר, "אתה עצל מדי לטפס על הגבעה, ילד?"
 
כאשר אמר לורד מורמונט, "הסיכוי שנמצא מקום אחר, מבוצר כמו זה, הוא קטן. נעלה מים למעלה, ועליך להבטיח שיש לנו כמות מספקת", ידע ג'ון שהוויכוח תם. הפקודה ניתנה, ואחי משמר הלילה הקימו את המחנה שלהם בתוך טבעת האבן שהקימו ראשוני האדם. אוהלים שחורים צצו כמו פטריות אחרי הגשם, ושמיכות ושקי שינה כיסו את האדמה החשופה. עובדי המשק קשרו את הסוסים לחבלים ארוכים, ודאגו להאכיל ולהשקות אותם. באור אחר הצהריים ההולך ונמוג, יערנים תקפו את העצים בגרזנים וחטבו עצי הסקה לאותו לילה. עשרים בנאים קיצצו שיחים, חפרו מחראות, והתירו את צרורות המוטות צרובי-האש. "אני רוצה שבכל פתח בחומה יהיו תעלות ומוטות מחודדים עד רדת הלילה", ציווה הדוב הזקן.
 
לאחר שהקים את אוהלו של הדוב הזקן ודאג לסוסיהם, ירד ג'ון במורד הגבעה לחפש את אוב. זאב הבלהות הגיח מיד בדממה מוחלטת. רגע אחד צעד ג'ון לבדו בינות העצים הירוקים, שורק וצועק, דורך על אצטרובלים ועל עלים שנשרו; במשנהו, צעד לצדו זאב הבלהות הלבן והאדיר, חיוור כערפילי בוקר.
 
אבל כאשר הגיעו לחומת הטבעת, נרתע אוב. הוא טפף קדימה, רחרח בזהירות את הפרצה בין האבנים, ואז נסוג כאילו הריח לא מוצא חן בעיניו. ג'ון ניסה לתפוס אותו בפרוות עורפו ולגרור אותו לתוך הטבעת, משימה לא קלה; הזאב שקל לפחות כמוהו והיה חזק ממנו בהרבה. "אוב, מה קרה לך?" חוסר שקט לא היה אופייני לזאב, לבסוף נאלץ ג'ון לוותר. "כרצונך", הוא אמר לזאב. "לך, צוד". העיניים האדומות צפו בו כשחזר פנימה אל בין האבנים מכוסות הטחב.
 
כאן הם יהיו בטוחים. מראש הגבעה הייתה תצפית טובה לכל כיוון, והמדרונות הצפוניים והמערביים היו תלולים מאוד, המדרון המזרחי מתון מהם רק במעט. אבל כשירדה החשכה והסתננה בין העצים, התגברה התחושה מבשרת הרעות שחש. זה היער המכושף, הוא אמר לעצמו. אולי יש כאן רוחות, רוחות ראשוני האדם. פעם זה היה ביתם.
 
"הפסק להתנהג כמו ילד", הוא ציווה על עצמו. הוא העפיל על מערום האבנים והשקיף על השמש השוקעת. הוא ראה את האור מנצנץ כמו זהב רקוע על פני נהר המילקווטר שהתעקל דרומה. האדמה במעלה הנהר הייתה טרשית יותר, והיער העבות פינה את מקומו לסדרה של גבעות חשופות וסלעיות שנפרשו מערבה וצפונה, גבוהות ופראיות. באופק ניצבו הרים כמו צל ענק, רכס אחר רכס נעלם במרחק הכחול-אפור, פסגותיהם המחודדות מכוסות במעטה שלג נצחי. אפילו מרחוק נראו אדירים וקפואים ובלתי מסבירי פנים.
 
קרוב יותר מלכו העצים. היער השתרע דרומה ומזרחה עד האופק, סבך עבות של שורשים וענפים באלף גווני ירוק ובכתמי אדום פזורים, חלקות של עצי סוכך שהבקיעו להם דרך מעלה בין האורנים ועצי הזקיף, או סומק צהוב פה ושם, צבע חלקם התחתון של עלים רחבים שפנה מעלה. כאשר נשבה הרוח, שמע את החריקות והאנחות של הענפים שגילם עולה על שלו. אלף עלים רשרשו, ולרגע נראה היער כמו ים ירוק כהה, גועש ורוגש מרוח סערה, נצחי ומסתורי.
 
אוב בוודאי אינו לבדו שם, הוא חשב. כל דבר עשוי להסתובב מתחת לפני הים, להתגנב לכיוון מבצר הטבעת באפלת היער, חבוי בין העצים. כל דבר. כיצד ידעו? הוא עמד שם זמן רב עד שהשמש נעלמה בינות ההרים המשוננים כמסור, והאפלה הזדחלה וכיסתה את היער.
 
"ג'ון?" קרא סאמוול טארלי. "חשבתי שזה אתה. אתה בסדר?"
 
"בסדר גמור". ג'ון דילג מהחומה. "איך הלך לך היום?"
 
"בסדר. הלך לי בסדר. באמת".
 
ג'ון לא רצה לחלוק את אי השקט שלו עם חברו, בעיקר לא כשסאמוול התחיל סוף סוף לגלות אומץ. "הדוב הזקן רוצה לחכות כאן לקהורין ולאנשים ממגדל הצל".
 
"זה נראה מקום מבוצר", אמר סאם. "מבצר טבעת של ראשוני האדם. אתה חושב שהתחוללו כאן קרבות?"
 
"אין ספק. מוטב שתכין ציפור. מורמונט בוודאי ירצה לשלוח הודעה לטירה".
 
"הלוואי ויכולתי לשחרר את כולם. הם סובלים בכלוב".
 
"גם אתה היית סובל בכלוב, לו יכולת לעוף".
 
"לו יכולתי לעוף, הייתי עכשיו בטירת שחור, אוכל פשטידת חזיר", אמר סאם.
 
ג'ון טפח על כתפו בידו השרופה. הם שבו למחנה יחד. סביבם ניצתו מדורות בישול. מעליהם, החלו הכוכבים לזרוח. זנבו הארוך והאדום של לפידו של מורמונט זרח באור יקרות כמו בצהרי היום. ג'ון שמע את העורבים בטרם ראה אותם. כמה מהם קראו בשמו. העורבים האלה לא התביישו לעשות רעש.
 
גם הם מרגישים את זה. "כדאי שאלך לדוב הזקן", הוא אמר. "גם הוא נהיה קולני כשלא מאכילים אותו".
 
הוא מצא את מורמונט בשיחה עם ת'ורן ועם תריסר קצינים אחרים. "הגעת", אמר הזקן בזעף. "הבא לנו יין חם, אם לא אכפת לך. הלילה קר".
 
"כן, הלורד". ג'ון הקים מדורה, הביא מהמאגרים חבית קטנה של היין האדום המלא החביב על מורמונט, ושפך אותו לסיר. הוא תלה את הסיר מעל הלהבות ואסף את שאר המרכיבים. הדוב הזקן היה קפדן במיוחד בהכנת היין החם המתובל שלו. כך וכך קינמון וכך וכך אגוז מוסקט וכך וכך דבש, אף לא טיפה יותר. צימוקים ואגוזים ואוכמניות מיובשות, אבל בלי לימון, שהיה בעיניו החטא הגס ביותר של הדרומיים – השקפה מוזרה, בהתחשב בכך שהוסיף לימון לבירת הבוקר שלו. המשקה צריך להיות חם מספיק כדי לחמם אדם כהלכה, התעקש הלורד המפקד, אבל אל ליין לרתוח אפילו פעם אחת. ג'ון השגיח על הסיר בשבע עיניים.
 
בזמן שהכין את היין, שמע את הקולות מתוך האוהל. ג'ארמן באקוול אמר, "הדרך הקלה ביותר אל אצבעות הכפור היא ללכת על גדות המילקווטר עד מקורותיו. אבל אם נבחר בנתיב הזה, ריידר לבטח ידע על בואנו".
 
"אולי נוכל להתקדם דרך מדרגת הנפיל", אמר סר מאלאדור לוק, "או במעבר השורק, אם הוא פנוי".
 
היין העלה אדים חמים. ג'ון הוריד את הסיר מהאש, מזג את היין לשמונה כוסות, ונשא אותן אל האוהל. הדוב הזקן היה מרוכז במפה הגסה ששרטט סאם בלילה ששהו במצודה של קראסטר. הוא נטל כוס מהמגש שהחזיק ג'ון, טעם את היין, והנהן. עורבו קיפץ על כתפו. "יתירס", הוא אמר, "יתירס, תירס".
 
סר אוטין ווית'רס ויתר על היין. "אני לא הייתי נכנס להרים בכלל", הוא אמר בקול דק ועייף. "הקור באצבעות הכפור מסוכן אפילו בקיץ, ועכשיו... אם חלילה נילכד בסערה..."
 
"אסתכן בכניסה לאצבעות הכפור רק אם לא תהיה לנו בררה", אמר מורמונט. "הפראים לא יכולים להתקיים על שלג ואבנים, בדיוק כמונו. במהרה הם יגיחו מהרמות, וצבא, לא משנה מה גודלו, יוכל להתקדם רק על גדות המילקווטר. אם כך, אנחנו מבוססים פה היטב. אין סיכוי שיחמקו מפנינו".
 
"ייתכן שהם לא ינסו לחמוק מפנינו. הם אלפים, ואנחנו נהיה שלוש מאות כשיגיע לכאן חצי-יד". סר מאלאדור לקח כוס יין מג'ון.
 
"אם ניאלץ להילחם, כאן המקום הטוב ביותר מבחינתנו", הכריז מורמונט. "נחזק את ההגנות. בורות ומוטות משוננים, חודי ברזל מוסווים, ויש לתקן את כל הפרצות בחומה. ג'ארמן, אני רוצה שחדי העין שבין החיילים ישמשו כצופים. הצב אותם בטבעת סביבנו ולאורך הנהר, כדי להזהיר אותנו אם מישהו יתקרב. הסתר אותם מאחורי העצים. ומוטב שנתחיל להעלות לכאן מים, יותר משאנו צורכים. נחפור בורות מים. זה יעסיק את האנשים ואולי יהיה הכרחי אחר כך".
 
"הסיירים שלי –" פתח ת'ורן סמולווד.
 
"הסיירים שלך לא יחצו בסיוריהם את הנהר עד שחצי-יד יגיע אלינו. לאחר מכן, נראה. אני לא רוצה לאבד עוד אנשים".
 
"מאנס ריידר יוכל לקבץ את צבאו במרחק יום רכיבה מכאן, ואנחנו לא נדע", התאונן סמולווד.
 
"אנחנו יודעים היכן מתקבצים הפראים", השיב לו מורמונט. "את זה אמר לנו קראסטר. אני לא סובל אותו, אבל אני לא חושב שהוא שיקר לנו".
 
"כרצונך". סמולווד עזב, נעלב. האחרים סיימו את היין ויצאו בעקבותיו, נפרדים ביתר נימוס.
 
"להביא לך את ארוחת הערב, הלורד?" שאל ג'ון.
 
"יתירס", קרא העורב. מורמונט לא השיב מיד. כאשר השיב, אמר רק, "האם הזאב שלך מצא ציד היום?"
 
"הוא עוד לא חזר".
 
"בשר טרי יכול להועיל לנו". מורמונט חיטט בתרמילו והגיש לעורבו חופן תירס. "אתה חושב שטעיתי בהחלטתי לא לתת לסיירים להרחיק?"
 
"אין זה מקומי להעביר ביקורת, הלורד".
 
"אלא אם שואלים אותך".
 
"אם הסיירים לא ירחיקו מהאגרוף, אין כל תקווה שימצאו את דודי", הודה ג'ון.
 
"נכון". העורב ניקר את הגרגרים מידו של הדוב הזקן. "מאתיים או אלפיים איש, הארץ גדולה מדי". כשנגמר התירס, הפך מורמונט את ידו.
 
"לא תוותר על החיפוש?"
 
"המלומד אאימון חושב שאתה חכם". מורמונט העביר את העורב לכתפו. הציפור הטתה את ראשה הצידה, עיניה הקטנות מבריקות.
 
הוא מצא את התשובה. "האם... נראה לי שאיש אחד יכול למצוא מאתיים איש יותר בקלות מאשר מאתיים איש יכולים למצוא איש אחד".
 
העורב השמיע קרקור צווחני, אבל הדוב רק חייך מבעד לזקנו האפור. "אנשים וסוסים כה רבים משאירים עקבות שאפילו אאימון יכול למצוא. המדורות שלנו, על ראש הגבעה הזאת, יראו עד מרגלות אצבעות הכפור לפחות. אם בן סטארק חי וחופשי, הוא יבוא אלינו, אין לי כל ספק בכך".
 
"כן", אמר ג'ון, "אבל... מה אם...".
 
"...הוא מת?" שאל מורמונט בעדינות.
 
ג'ון הנהן, מסתייג.
 
"ימת", אמר העורב. "ימת, מת".
 
"אולי הוא יבוא אלינו בכל אופן", אמר הדוב הזקן. "כמו אות'ור, וכמו גאפר פרח. אני חושש מזה בדיוק כמוך, ג'ון, אבל עלינו להכיר באפשרות".
 
"ימת", קרקר העורב ופרש את כנפיו. קולו התגבר והתחדד. "ימת".
 
מורמונט ליטף את נוצותיה השחורות של הציפור, והחניק בגב ידו פיהוק פתאומי. "אני חושב שאוותר על ארוחת הערב. שינה תועיל לי יותר. הער אותי עם אור ראשון".
 
"שינה ערבה לך, הלורד". ג'ון אסף את הספלים הריקים ויצא. הוא שמע צחוק מרוחק, קול נוגה של חלילים. אש גדולה בערה במרכז המחנה, והוא הריח נזיד מתבשל. אולי הדוב הזקן לא רעב, אבל ג'ון כן. הוא התקדם אל האש.
 
דיוון נאם, מנופף כפית. "אני מכיר ת'יער הזה יותר מכל אדם חי אחר, ואני אומר לכם, אני לא ירצה לרכוב בו לבד הלילה. 'תם לא מריחים את זה?"
 
גרן בהה בו בעיניים פעורות לרווחה, אבל אד הקוטר אמר, "כל מה שאני מריח זה חרא של מאתיים סוסים. ואת הנזיד הזה. עכשיו שאני יכול להריח אותו, נראה לי שיש להם אותו ריח".
 
"יש לי פה ת'אותו ריח שלך". הייק טפח על פגיונו. הוא מילא את קערתו של ג'ון בנזיד ברטינה.
 
הנזיד היה סמיך, מלא שיבולת שועל, גזרים ובצל, ומעט פיסות בקר מומלח שהתרככו מהבישול.
 
"מה אתה מריח, דיוון?" שאל גרן.
 
היערן מצץ לרגע את הכף. הוא הוציא את שיניו. פניו היו צרובות שמש ומקומטות, ידיו מסוקסות כשורשים זקנים. "זה מריח לי כמו משהו... נו... קר".
 
"הראש שלך עשוי מאותו עץ כמו השיניים שלך", אמר לו הייק. "לקור אין ריח".
 
לא נכון, חשב ג'ון, ונזכר בלילה במגוריו של הלורד המפקד. זה מריח כמו מוות. פתאום איבד את תאבונו. הוא נתן את הנזיד שלו לגרן, שנראה כאילו נחוצה לו מנה נוספת כדי להתחמם הלילה.
 
רוח עזה נשבה כשעזב. בבוקר יכסה כפור את האדמה, וחבלי האוהלים יהיו קפואים ונוקשים. בתחתית הסיר נשאר מעט יין מתובל. ג'ון הזין את האש בעצי הסקה נוספים וחימם שוב את הסיר. הוא מתח את אצבעותיו בזמן שחיכה, מאגרף ופורש את האצבעות עד שידו עקצצה. המשמרת הראשונה ניצבה בעמדותיה סביב המחנה. לפידים הבהבו לאורך החומה. זה היה לילה חסר ירח, אבל אלפי כוכבים זרחו מעליהם.
 
באפלה נשמע צליל קלוש ומרוחק, אך עם זאת חד-משמעי: יללות זאבים. קולותיהם התגברו ונחלשו בשיר צונן וגלמוד. שערות עורפו סמרו. מעברה האחר של המדורה הביט בו זוג עיניים אדומות מהצללים. הן זרחו באור הלהבות.
 
"אוב", לחש ג'ון בהפתעה. "בכל זאת נכנסת פנימה, הא?" הזאב הלבן נהג לצוד בלילה; ג'ון לא ציפה לראות אותו עד אור הבוקר. "עד כדי כך לא הצליח הציד?" הוא שאל. "בוא. אליי, אוב".
 
זאב הבלהות הקיף את המדורה, רחרח את ג'ון, רחרח את הרוח, לא עצר לרגע. לא נראה שהלילה הוא מחפש בשר. כשהמתים התהלכו ובאו, אוב ידע. הוא העיר אותי, הזהיר אותי. הוא קם על רגליו בבהלה. "יש שם משהו? אוב, הרחת משהו?" דיוון אמר שהוא הריח קור.
 
זאב הבלהות פסע בצעדים ארוכים, נעצר, הביט לאחור. הוא רוצה שאלך אחריו. ג'ון חבש את ברדס גלימתו, והתרחק מהאוהלים, מחמימות המדורה, חלף על פני חבלי הסוסים הקטנים והמדובללים. אחד הסוסים צנף בעצבנות כשאוב חלף לידו. ג'ון הרגיע אותו בלחישה ונעצר ללטף את חוטמו. כשהתקרבו לטבעת האבן, שמע את הרוח שורקת בין החרכים. קול קרא לו לעצור. ג'ון התקרב אל הלפיד. "אני צריך להביא מים ללורד המפקד".
 
"אז קדימה", אמר השומר. "תזדרז". האיש היה מכורבל בגלימתו השחורה, פניו מכוסות בברדסו מפני הרוח, והוא אפילו לא ראה אם ג'ון נושא דלי.
 
ג'ון עבר בין שני מוטות מחודדים, ואוב עבר תחתם. לפיד נתחב בחריץ, והרוח ליבתה להבות כתומות חיוורות. ג'ון לקח אותו כשנדחק בין האבנים. אוב רץ במורד הגבעה. ג'ון הלך בעקבותיו בזהירות, מושיט את לפידו קדימה בעודו יורד. קולות המחנה נחלשו. הלילה היה אפל והמדרון תלול, סלעי וטרשי. אם לא ישים לב רק לרגע, לבטח ישבור את קרסולו... או את מפרקתו. מה אני עושה? שאל את עצמו כשעשה את דרכו מטה בזהירות.
 
העצים ניצבו מולו כמו לוחמים חמושים בקליפת עץ ובעלים, ערוכים בשורות דוממות וממתינים לפקודה להסתער על הגבעה. הם נראו שחורים... רק כאשר הוארו בלפיד שנשא, ראה ג'ון הבזק של ירוק. הוא שמע רחש מים זורם על סלעים. אוב נעלם בצמחייה. ג'ון זחל אחריו, כורה אוזנו לקריאת הנחל ולאנחת העלים ברוח. ענפים נאחזו בגלימתו, והצמרות השתלבו והסתירו את הכוכבים.
 
הוא מצא את אוב ליד המעיין, שותה. "יאוב", הוא קרא. "אליי. עכשיו". כאשר הזאב נשא את ראשו, נצצו עיניו באודם מאיים, והמים ניגרו מזוויות לסתותיו כמו ריר. באותו רגע היה בו משהו עז ונורא. אז זינק, חלף על פניו של ג'ון, ודהר אל בין העצים. "אוב, לא, חזור", הוא צעק, אבל הזאב לא ציית לו. הדמות הלבנה הדקה נבלעה בחשכה. ולג'ון נותרו רק שתי בררות – לטפס במעלה הגבעה לבדו או ללכת בעקבות הזאב.
 
הוא הלך בעקבותיו, נרגז, והנמיך את הלפיד כדי לראות את האבנים שאיימו להפילו בכל צעד, את השורשים העבים שרצו לאחוז ברגליו, ואת הבורות שעלולים לשבור את קרסולו של אדם. מדי כמה צעדים קרא שוב לאוב, אבל רוח הלילה, שהסתחררה בין העצים, בלעה את מילותיו. זה טירוף, הוא חשב כשהעמיק אל תוך היער. בדיוק כשעמד לשוב על עקבותיו ראה כתם לבן מלפנים, מימין לו, מעט גבוה יותר על הגבעה. הוא מיהר בעקבותיו, מסנן קללות חרישיות.
 
הוא הקיף רבע מגבעת האגרוף במרדף אחרי הזאב עד שאיבד אותו שוב. לבסוף נעצר להסדיר את נשימתו בין השיחים, הקוצים והסלעים שהידרדרו למרגלות הגבעה. החשכה שמעבר למעגל האור של הלפיד סגרה עליו.
 
הוא הסתובב למשמע צליל גירוד. ג'ון התקדם אל עבר הקול, פוסע בזהירות בין האבנים והשיחים הקוצניים. מעברו השני של עץ שקרס, פגש שוב את אוב. זאב הבלהות חפר במרץ באדמה והעיף אחורה עפר.
 
"מה מצאת?" ג'ון הנמיך את הלפיד וראה תלולית עגולה של אדמה רכה. קבר, הוא חשב. אבל הקבר של מי?
 
הוא כרע על ברכיו ותקע את הלפיד באדמה לידו. האדמה הייתה תחוחה, חולית. ג'ון פינה אותה חופן אחר חופן. לא היו אבנים ולא שורשים. מה שנקבר כאן, נקבר בזמן האחרון. בעומק של כחצי מטר, נגעו אצבעותיו בבד. הוא ציפה לגופה, חשש שימצא אותה, אבל מצא דבר אחר. הוא מישש את הבד וחש עצמים קטנים ונוקשים מתחתיו. לא הייתה צחנת מת ולא תולעי קבר. אוב נסוג, התיישב על אחוריו וצפה בו.
 
ג'ון סילק את האדמה התחוחה וחשף חבילה מעוגלת בקוטר של כחצי מטר לערך. הוא תחב את אצבעותיו סביבה ומשך אותה. כשהשתחררה מאחיזת האדמה, זזו קרביה ונקשו. אוצר, הוא חשב, אבל לעצמים לא הייתה צורה של מטבעות, והנקישה לא נשמעה מתכתית.
 
החבילה הייתה קשורה בחבל מרופט. ג'ון שלף את פגיונו וביתק אותו, אחז בשולי הבד ומשך. החבילה נפתחה ותוכנה, כהה ומבריק, התפזר על הארץ. הוא ראה תריסר סכינים, ראשי חנית בצורת עלה, אינספור ראשי חץ. ג'ון הרים להב פגיון, קל כנוצה, שחור, מבריק, חסר ניצב. השתקפות הלפיד בשוליו הייתה פס כתום דקיק, עדות להיותו חד כתער. זכוכית-דרקון. המלומדים קוראים לה לבה שחורה. האם חשף אוב מצבור נשק עתיק של ילדי היער, שנקבר כאן לפני אלפי שנים? אגרוף ראשוני האדם היה מקום עתיק, אבל...
 
מתחת לזכוכית-הדרקון הייתה קרן מלחמה ישנה, עשויה מקרן שור ומחוזקת בחישוקי ארד. ג'ון ניער מתוכה את העפר, ומפל ראשי חִצים נפל ממנה. הוא הניח להם ליפול, ואחז בפינת הבד שעטף את כלי הנשק. צמר איכותי, עבה, באריגה כפולה, לח אבל לא רקוב. הוא לא נמצא באדמה זמן רב. אבל הוא היה כהה. ג'ון אחז בו וקירב אותו אל הלפיד. לא כהה. שחור.
 
עוד בטרם נעמד על רגליו וניער את הגלימה, ידע ג'ון מה מצא: גלימה שחורה של אח במשמר הלילה.

ג'ורג' ר.ר. מרטין

ג'ורג' מרטין הוא סופר הפנטזיה הידוע ביותר בעולם כולו, בעקבות הצלחת סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". הוא כותב את סדרת משחקי הכס משנת 1996 ולפני כן היה סופר מדע בדיוני ידוע. הסופר לב גרוסמן כינה אותו בשם "הטולקין האמריקאי".

עוד על הספר

  • תרגום: יעל סלע-שפירו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 432 עמ' מודפסים
שיר של אש ושל קרח 2 - עימות המלכים ב' ג'ורג' ר.ר. מרטין
ג'ון
 
 
הגבעה בלטה מעל היער העבות והסבוך, נישאת יחידה ופתאומית, פסגותיה סחופות הרוח נראו ממרחקים. הסיירים אמרו שהפראים קראו לה האגרוף של ראשוני האדם. היא אכן נראתה כמו אגרוף, חשב ג'ון שלג, המבקיע אדמה ועץ, צדדיו החומים והחשופים מלאים פרקי אבנים.
 
הוא רכב אל הפסגה עם לורד מורמונט והקצינים, והשאיר את אוב תחת העצים שלמטה. זאב הבלהות ברח שלוש פעמים במהלך הטיפוס, ובפעמיים הראשונות ששרק ג'ון, שב אליו בחוסר חשק. בפעם השלישית איבד הלורד המפקד את סבלנותו ואמר בכעס, "עזוב אותו, בחור. אני רוצה להגיע לפסגה לפני רדת הדמדומים. מצא את הזאב אחר כך".
 
הדרך הייתה תלולה וזרועת סלעים, והפסגה מעוטרת בכתר חומת אבנים נפולות שהגיעו לגובה החזה. הם נאלצו לעבור כברת דרך מערבה בטרם מצאו פרצה גדולה מספיק למעבר הסוסים. "זה מקום טוב, ת'ורן", הכריז הדוב הזקן כשהגיעו סוף סוף לפסגה. "בחלומותיי הוורודים לא ציפיתי למצוא כמוהו. נחנה כאן ונחכה לחצי-יד". הלורד המפקד ירד מאוכפו, והעיף את העורב מכתפו. העורב נסק לאוויר בתלונות רמות.
 
הנוף שנשקף מראש הגבעה היה עוצר נשימה, אך דווקא טבעת החומה משכה את תשומת לבו של ג'ון, מעגל אבנים חומות סחופות רוח וגשם, מנומרות בכתמי חזזית לבנים, וזקניהן טחב ירוק. אמרו שהאגרוף היה מבצר-טבעת של ראשוני האדם בעידן השחר. "מקום עתיק ומבוצר", אמר ת'ורן סמולווד.
 
"יעתיק", צווח העורב של מורמונט שחג מעליהם, טופח בכנפיו ברעש. "יעתיק, עתיק, עתיק".
 
"שקט", נהם מורמונט על הציפור. גאוותו של הדוב הזקן לא אפשרה לו להודות בחולשה, אבל ג'ון לא הלך שולל. המאמץ שנאלץ הדוב הזקן לעשות כדי לעמוד בקצב של הצעירים החל להשפיע עליו.
 
"יהיה קל להגן על הגבעה הזאת, אם נצטרך", ציין ת'ורן כשהוליך את סוסו לאורך חומת טבעת האבנים. גלימתו, ששוליה צובל, התבדרה ברוח.
 
"כן, המקום הזה יתאים לנו". הדוב הזקן הרים זרועו אל הרוח, והעורב נחת עליה, ציפורניו שורטות את שריון הטבעות השחור.
 
"מה בנוגע למים, הלורד?" תהה ג'ון.
 
"חצינו נחל למרגלות הגבעה".
 
"נצטרך לטפס הרבה בשביל ספל מים", ציין ג'ון, "ולצאת בשבילה ממעגל האבנים".
 
ת'ורן אמר, "אתה עצל מדי לטפס על הגבעה, ילד?"
 
כאשר אמר לורד מורמונט, "הסיכוי שנמצא מקום אחר, מבוצר כמו זה, הוא קטן. נעלה מים למעלה, ועליך להבטיח שיש לנו כמות מספקת", ידע ג'ון שהוויכוח תם. הפקודה ניתנה, ואחי משמר הלילה הקימו את המחנה שלהם בתוך טבעת האבן שהקימו ראשוני האדם. אוהלים שחורים צצו כמו פטריות אחרי הגשם, ושמיכות ושקי שינה כיסו את האדמה החשופה. עובדי המשק קשרו את הסוסים לחבלים ארוכים, ודאגו להאכיל ולהשקות אותם. באור אחר הצהריים ההולך ונמוג, יערנים תקפו את העצים בגרזנים וחטבו עצי הסקה לאותו לילה. עשרים בנאים קיצצו שיחים, חפרו מחראות, והתירו את צרורות המוטות צרובי-האש. "אני רוצה שבכל פתח בחומה יהיו תעלות ומוטות מחודדים עד רדת הלילה", ציווה הדוב הזקן.
 
לאחר שהקים את אוהלו של הדוב הזקן ודאג לסוסיהם, ירד ג'ון במורד הגבעה לחפש את אוב. זאב הבלהות הגיח מיד בדממה מוחלטת. רגע אחד צעד ג'ון לבדו בינות העצים הירוקים, שורק וצועק, דורך על אצטרובלים ועל עלים שנשרו; במשנהו, צעד לצדו זאב הבלהות הלבן והאדיר, חיוור כערפילי בוקר.
 
אבל כאשר הגיעו לחומת הטבעת, נרתע אוב. הוא טפף קדימה, רחרח בזהירות את הפרצה בין האבנים, ואז נסוג כאילו הריח לא מוצא חן בעיניו. ג'ון ניסה לתפוס אותו בפרוות עורפו ולגרור אותו לתוך הטבעת, משימה לא קלה; הזאב שקל לפחות כמוהו והיה חזק ממנו בהרבה. "אוב, מה קרה לך?" חוסר שקט לא היה אופייני לזאב, לבסוף נאלץ ג'ון לוותר. "כרצונך", הוא אמר לזאב. "לך, צוד". העיניים האדומות צפו בו כשחזר פנימה אל בין האבנים מכוסות הטחב.
 
כאן הם יהיו בטוחים. מראש הגבעה הייתה תצפית טובה לכל כיוון, והמדרונות הצפוניים והמערביים היו תלולים מאוד, המדרון המזרחי מתון מהם רק במעט. אבל כשירדה החשכה והסתננה בין העצים, התגברה התחושה מבשרת הרעות שחש. זה היער המכושף, הוא אמר לעצמו. אולי יש כאן רוחות, רוחות ראשוני האדם. פעם זה היה ביתם.
 
"הפסק להתנהג כמו ילד", הוא ציווה על עצמו. הוא העפיל על מערום האבנים והשקיף על השמש השוקעת. הוא ראה את האור מנצנץ כמו זהב רקוע על פני נהר המילקווטר שהתעקל דרומה. האדמה במעלה הנהר הייתה טרשית יותר, והיער העבות פינה את מקומו לסדרה של גבעות חשופות וסלעיות שנפרשו מערבה וצפונה, גבוהות ופראיות. באופק ניצבו הרים כמו צל ענק, רכס אחר רכס נעלם במרחק הכחול-אפור, פסגותיהם המחודדות מכוסות במעטה שלג נצחי. אפילו מרחוק נראו אדירים וקפואים ובלתי מסבירי פנים.
 
קרוב יותר מלכו העצים. היער השתרע דרומה ומזרחה עד האופק, סבך עבות של שורשים וענפים באלף גווני ירוק ובכתמי אדום פזורים, חלקות של עצי סוכך שהבקיעו להם דרך מעלה בין האורנים ועצי הזקיף, או סומק צהוב פה ושם, צבע חלקם התחתון של עלים רחבים שפנה מעלה. כאשר נשבה הרוח, שמע את החריקות והאנחות של הענפים שגילם עולה על שלו. אלף עלים רשרשו, ולרגע נראה היער כמו ים ירוק כהה, גועש ורוגש מרוח סערה, נצחי ומסתורי.
 
אוב בוודאי אינו לבדו שם, הוא חשב. כל דבר עשוי להסתובב מתחת לפני הים, להתגנב לכיוון מבצר הטבעת באפלת היער, חבוי בין העצים. כל דבר. כיצד ידעו? הוא עמד שם זמן רב עד שהשמש נעלמה בינות ההרים המשוננים כמסור, והאפלה הזדחלה וכיסתה את היער.
 
"ג'ון?" קרא סאמוול טארלי. "חשבתי שזה אתה. אתה בסדר?"
 
"בסדר גמור". ג'ון דילג מהחומה. "איך הלך לך היום?"
 
"בסדר. הלך לי בסדר. באמת".
 
ג'ון לא רצה לחלוק את אי השקט שלו עם חברו, בעיקר לא כשסאמוול התחיל סוף סוף לגלות אומץ. "הדוב הזקן רוצה לחכות כאן לקהורין ולאנשים ממגדל הצל".
 
"זה נראה מקום מבוצר", אמר סאם. "מבצר טבעת של ראשוני האדם. אתה חושב שהתחוללו כאן קרבות?"
 
"אין ספק. מוטב שתכין ציפור. מורמונט בוודאי ירצה לשלוח הודעה לטירה".
 
"הלוואי ויכולתי לשחרר את כולם. הם סובלים בכלוב".
 
"גם אתה היית סובל בכלוב, לו יכולת לעוף".
 
"לו יכולתי לעוף, הייתי עכשיו בטירת שחור, אוכל פשטידת חזיר", אמר סאם.
 
ג'ון טפח על כתפו בידו השרופה. הם שבו למחנה יחד. סביבם ניצתו מדורות בישול. מעליהם, החלו הכוכבים לזרוח. זנבו הארוך והאדום של לפידו של מורמונט זרח באור יקרות כמו בצהרי היום. ג'ון שמע את העורבים בטרם ראה אותם. כמה מהם קראו בשמו. העורבים האלה לא התביישו לעשות רעש.
 
גם הם מרגישים את זה. "כדאי שאלך לדוב הזקן", הוא אמר. "גם הוא נהיה קולני כשלא מאכילים אותו".
 
הוא מצא את מורמונט בשיחה עם ת'ורן ועם תריסר קצינים אחרים. "הגעת", אמר הזקן בזעף. "הבא לנו יין חם, אם לא אכפת לך. הלילה קר".
 
"כן, הלורד". ג'ון הקים מדורה, הביא מהמאגרים חבית קטנה של היין האדום המלא החביב על מורמונט, ושפך אותו לסיר. הוא תלה את הסיר מעל הלהבות ואסף את שאר המרכיבים. הדוב הזקן היה קפדן במיוחד בהכנת היין החם המתובל שלו. כך וכך קינמון וכך וכך אגוז מוסקט וכך וכך דבש, אף לא טיפה יותר. צימוקים ואגוזים ואוכמניות מיובשות, אבל בלי לימון, שהיה בעיניו החטא הגס ביותר של הדרומיים – השקפה מוזרה, בהתחשב בכך שהוסיף לימון לבירת הבוקר שלו. המשקה צריך להיות חם מספיק כדי לחמם אדם כהלכה, התעקש הלורד המפקד, אבל אל ליין לרתוח אפילו פעם אחת. ג'ון השגיח על הסיר בשבע עיניים.
 
בזמן שהכין את היין, שמע את הקולות מתוך האוהל. ג'ארמן באקוול אמר, "הדרך הקלה ביותר אל אצבעות הכפור היא ללכת על גדות המילקווטר עד מקורותיו. אבל אם נבחר בנתיב הזה, ריידר לבטח ידע על בואנו".
 
"אולי נוכל להתקדם דרך מדרגת הנפיל", אמר סר מאלאדור לוק, "או במעבר השורק, אם הוא פנוי".
 
היין העלה אדים חמים. ג'ון הוריד את הסיר מהאש, מזג את היין לשמונה כוסות, ונשא אותן אל האוהל. הדוב הזקן היה מרוכז במפה הגסה ששרטט סאם בלילה ששהו במצודה של קראסטר. הוא נטל כוס מהמגש שהחזיק ג'ון, טעם את היין, והנהן. עורבו קיפץ על כתפו. "יתירס", הוא אמר, "יתירס, תירס".
 
סר אוטין ווית'רס ויתר על היין. "אני לא הייתי נכנס להרים בכלל", הוא אמר בקול דק ועייף. "הקור באצבעות הכפור מסוכן אפילו בקיץ, ועכשיו... אם חלילה נילכד בסערה..."
 
"אסתכן בכניסה לאצבעות הכפור רק אם לא תהיה לנו בררה", אמר מורמונט. "הפראים לא יכולים להתקיים על שלג ואבנים, בדיוק כמונו. במהרה הם יגיחו מהרמות, וצבא, לא משנה מה גודלו, יוכל להתקדם רק על גדות המילקווטר. אם כך, אנחנו מבוססים פה היטב. אין סיכוי שיחמקו מפנינו".
 
"ייתכן שהם לא ינסו לחמוק מפנינו. הם אלפים, ואנחנו נהיה שלוש מאות כשיגיע לכאן חצי-יד". סר מאלאדור לקח כוס יין מג'ון.
 
"אם ניאלץ להילחם, כאן המקום הטוב ביותר מבחינתנו", הכריז מורמונט. "נחזק את ההגנות. בורות ומוטות משוננים, חודי ברזל מוסווים, ויש לתקן את כל הפרצות בחומה. ג'ארמן, אני רוצה שחדי העין שבין החיילים ישמשו כצופים. הצב אותם בטבעת סביבנו ולאורך הנהר, כדי להזהיר אותנו אם מישהו יתקרב. הסתר אותם מאחורי העצים. ומוטב שנתחיל להעלות לכאן מים, יותר משאנו צורכים. נחפור בורות מים. זה יעסיק את האנשים ואולי יהיה הכרחי אחר כך".
 
"הסיירים שלי –" פתח ת'ורן סמולווד.
 
"הסיירים שלך לא יחצו בסיוריהם את הנהר עד שחצי-יד יגיע אלינו. לאחר מכן, נראה. אני לא רוצה לאבד עוד אנשים".
 
"מאנס ריידר יוכל לקבץ את צבאו במרחק יום רכיבה מכאן, ואנחנו לא נדע", התאונן סמולווד.
 
"אנחנו יודעים היכן מתקבצים הפראים", השיב לו מורמונט. "את זה אמר לנו קראסטר. אני לא סובל אותו, אבל אני לא חושב שהוא שיקר לנו".
 
"כרצונך". סמולווד עזב, נעלב. האחרים סיימו את היין ויצאו בעקבותיו, נפרדים ביתר נימוס.
 
"להביא לך את ארוחת הערב, הלורד?" שאל ג'ון.
 
"יתירס", קרא העורב. מורמונט לא השיב מיד. כאשר השיב, אמר רק, "האם הזאב שלך מצא ציד היום?"
 
"הוא עוד לא חזר".
 
"בשר טרי יכול להועיל לנו". מורמונט חיטט בתרמילו והגיש לעורבו חופן תירס. "אתה חושב שטעיתי בהחלטתי לא לתת לסיירים להרחיק?"
 
"אין זה מקומי להעביר ביקורת, הלורד".
 
"אלא אם שואלים אותך".
 
"אם הסיירים לא ירחיקו מהאגרוף, אין כל תקווה שימצאו את דודי", הודה ג'ון.
 
"נכון". העורב ניקר את הגרגרים מידו של הדוב הזקן. "מאתיים או אלפיים איש, הארץ גדולה מדי". כשנגמר התירס, הפך מורמונט את ידו.
 
"לא תוותר על החיפוש?"
 
"המלומד אאימון חושב שאתה חכם". מורמונט העביר את העורב לכתפו. הציפור הטתה את ראשה הצידה, עיניה הקטנות מבריקות.
 
הוא מצא את התשובה. "האם... נראה לי שאיש אחד יכול למצוא מאתיים איש יותר בקלות מאשר מאתיים איש יכולים למצוא איש אחד".
 
העורב השמיע קרקור צווחני, אבל הדוב רק חייך מבעד לזקנו האפור. "אנשים וסוסים כה רבים משאירים עקבות שאפילו אאימון יכול למצוא. המדורות שלנו, על ראש הגבעה הזאת, יראו עד מרגלות אצבעות הכפור לפחות. אם בן סטארק חי וחופשי, הוא יבוא אלינו, אין לי כל ספק בכך".
 
"כן", אמר ג'ון, "אבל... מה אם...".
 
"...הוא מת?" שאל מורמונט בעדינות.
 
ג'ון הנהן, מסתייג.
 
"ימת", אמר העורב. "ימת, מת".
 
"אולי הוא יבוא אלינו בכל אופן", אמר הדוב הזקן. "כמו אות'ור, וכמו גאפר פרח. אני חושש מזה בדיוק כמוך, ג'ון, אבל עלינו להכיר באפשרות".
 
"ימת", קרקר העורב ופרש את כנפיו. קולו התגבר והתחדד. "ימת".
 
מורמונט ליטף את נוצותיה השחורות של הציפור, והחניק בגב ידו פיהוק פתאומי. "אני חושב שאוותר על ארוחת הערב. שינה תועיל לי יותר. הער אותי עם אור ראשון".
 
"שינה ערבה לך, הלורד". ג'ון אסף את הספלים הריקים ויצא. הוא שמע צחוק מרוחק, קול נוגה של חלילים. אש גדולה בערה במרכז המחנה, והוא הריח נזיד מתבשל. אולי הדוב הזקן לא רעב, אבל ג'ון כן. הוא התקדם אל האש.
 
דיוון נאם, מנופף כפית. "אני מכיר ת'יער הזה יותר מכל אדם חי אחר, ואני אומר לכם, אני לא ירצה לרכוב בו לבד הלילה. 'תם לא מריחים את זה?"
 
גרן בהה בו בעיניים פעורות לרווחה, אבל אד הקוטר אמר, "כל מה שאני מריח זה חרא של מאתיים סוסים. ואת הנזיד הזה. עכשיו שאני יכול להריח אותו, נראה לי שיש להם אותו ריח".
 
"יש לי פה ת'אותו ריח שלך". הייק טפח על פגיונו. הוא מילא את קערתו של ג'ון בנזיד ברטינה.
 
הנזיד היה סמיך, מלא שיבולת שועל, גזרים ובצל, ומעט פיסות בקר מומלח שהתרככו מהבישול.
 
"מה אתה מריח, דיוון?" שאל גרן.
 
היערן מצץ לרגע את הכף. הוא הוציא את שיניו. פניו היו צרובות שמש ומקומטות, ידיו מסוקסות כשורשים זקנים. "זה מריח לי כמו משהו... נו... קר".
 
"הראש שלך עשוי מאותו עץ כמו השיניים שלך", אמר לו הייק. "לקור אין ריח".
 
לא נכון, חשב ג'ון, ונזכר בלילה במגוריו של הלורד המפקד. זה מריח כמו מוות. פתאום איבד את תאבונו. הוא נתן את הנזיד שלו לגרן, שנראה כאילו נחוצה לו מנה נוספת כדי להתחמם הלילה.
 
רוח עזה נשבה כשעזב. בבוקר יכסה כפור את האדמה, וחבלי האוהלים יהיו קפואים ונוקשים. בתחתית הסיר נשאר מעט יין מתובל. ג'ון הזין את האש בעצי הסקה נוספים וחימם שוב את הסיר. הוא מתח את אצבעותיו בזמן שחיכה, מאגרף ופורש את האצבעות עד שידו עקצצה. המשמרת הראשונה ניצבה בעמדותיה סביב המחנה. לפידים הבהבו לאורך החומה. זה היה לילה חסר ירח, אבל אלפי כוכבים זרחו מעליהם.
 
באפלה נשמע צליל קלוש ומרוחק, אך עם זאת חד-משמעי: יללות זאבים. קולותיהם התגברו ונחלשו בשיר צונן וגלמוד. שערות עורפו סמרו. מעברה האחר של המדורה הביט בו זוג עיניים אדומות מהצללים. הן זרחו באור הלהבות.
 
"אוב", לחש ג'ון בהפתעה. "בכל זאת נכנסת פנימה, הא?" הזאב הלבן נהג לצוד בלילה; ג'ון לא ציפה לראות אותו עד אור הבוקר. "עד כדי כך לא הצליח הציד?" הוא שאל. "בוא. אליי, אוב".
 
זאב הבלהות הקיף את המדורה, רחרח את ג'ון, רחרח את הרוח, לא עצר לרגע. לא נראה שהלילה הוא מחפש בשר. כשהמתים התהלכו ובאו, אוב ידע. הוא העיר אותי, הזהיר אותי. הוא קם על רגליו בבהלה. "יש שם משהו? אוב, הרחת משהו?" דיוון אמר שהוא הריח קור.
 
זאב הבלהות פסע בצעדים ארוכים, נעצר, הביט לאחור. הוא רוצה שאלך אחריו. ג'ון חבש את ברדס גלימתו, והתרחק מהאוהלים, מחמימות המדורה, חלף על פני חבלי הסוסים הקטנים והמדובללים. אחד הסוסים צנף בעצבנות כשאוב חלף לידו. ג'ון הרגיע אותו בלחישה ונעצר ללטף את חוטמו. כשהתקרבו לטבעת האבן, שמע את הרוח שורקת בין החרכים. קול קרא לו לעצור. ג'ון התקרב אל הלפיד. "אני צריך להביא מים ללורד המפקד".
 
"אז קדימה", אמר השומר. "תזדרז". האיש היה מכורבל בגלימתו השחורה, פניו מכוסות בברדסו מפני הרוח, והוא אפילו לא ראה אם ג'ון נושא דלי.
 
ג'ון עבר בין שני מוטות מחודדים, ואוב עבר תחתם. לפיד נתחב בחריץ, והרוח ליבתה להבות כתומות חיוורות. ג'ון לקח אותו כשנדחק בין האבנים. אוב רץ במורד הגבעה. ג'ון הלך בעקבותיו בזהירות, מושיט את לפידו קדימה בעודו יורד. קולות המחנה נחלשו. הלילה היה אפל והמדרון תלול, סלעי וטרשי. אם לא ישים לב רק לרגע, לבטח ישבור את קרסולו... או את מפרקתו. מה אני עושה? שאל את עצמו כשעשה את דרכו מטה בזהירות.
 
העצים ניצבו מולו כמו לוחמים חמושים בקליפת עץ ובעלים, ערוכים בשורות דוממות וממתינים לפקודה להסתער על הגבעה. הם נראו שחורים... רק כאשר הוארו בלפיד שנשא, ראה ג'ון הבזק של ירוק. הוא שמע רחש מים זורם על סלעים. אוב נעלם בצמחייה. ג'ון זחל אחריו, כורה אוזנו לקריאת הנחל ולאנחת העלים ברוח. ענפים נאחזו בגלימתו, והצמרות השתלבו והסתירו את הכוכבים.
 
הוא מצא את אוב ליד המעיין, שותה. "יאוב", הוא קרא. "אליי. עכשיו". כאשר הזאב נשא את ראשו, נצצו עיניו באודם מאיים, והמים ניגרו מזוויות לסתותיו כמו ריר. באותו רגע היה בו משהו עז ונורא. אז זינק, חלף על פניו של ג'ון, ודהר אל בין העצים. "אוב, לא, חזור", הוא צעק, אבל הזאב לא ציית לו. הדמות הלבנה הדקה נבלעה בחשכה. ולג'ון נותרו רק שתי בררות – לטפס במעלה הגבעה לבדו או ללכת בעקבות הזאב.
 
הוא הלך בעקבותיו, נרגז, והנמיך את הלפיד כדי לראות את האבנים שאיימו להפילו בכל צעד, את השורשים העבים שרצו לאחוז ברגליו, ואת הבורות שעלולים לשבור את קרסולו של אדם. מדי כמה צעדים קרא שוב לאוב, אבל רוח הלילה, שהסתחררה בין העצים, בלעה את מילותיו. זה טירוף, הוא חשב כשהעמיק אל תוך היער. בדיוק כשעמד לשוב על עקבותיו ראה כתם לבן מלפנים, מימין לו, מעט גבוה יותר על הגבעה. הוא מיהר בעקבותיו, מסנן קללות חרישיות.
 
הוא הקיף רבע מגבעת האגרוף במרדף אחרי הזאב עד שאיבד אותו שוב. לבסוף נעצר להסדיר את נשימתו בין השיחים, הקוצים והסלעים שהידרדרו למרגלות הגבעה. החשכה שמעבר למעגל האור של הלפיד סגרה עליו.
 
הוא הסתובב למשמע צליל גירוד. ג'ון התקדם אל עבר הקול, פוסע בזהירות בין האבנים והשיחים הקוצניים. מעברו השני של עץ שקרס, פגש שוב את אוב. זאב הבלהות חפר במרץ באדמה והעיף אחורה עפר.
 
"מה מצאת?" ג'ון הנמיך את הלפיד וראה תלולית עגולה של אדמה רכה. קבר, הוא חשב. אבל הקבר של מי?
 
הוא כרע על ברכיו ותקע את הלפיד באדמה לידו. האדמה הייתה תחוחה, חולית. ג'ון פינה אותה חופן אחר חופן. לא היו אבנים ולא שורשים. מה שנקבר כאן, נקבר בזמן האחרון. בעומק של כחצי מטר, נגעו אצבעותיו בבד. הוא ציפה לגופה, חשש שימצא אותה, אבל מצא דבר אחר. הוא מישש את הבד וחש עצמים קטנים ונוקשים מתחתיו. לא הייתה צחנת מת ולא תולעי קבר. אוב נסוג, התיישב על אחוריו וצפה בו.
 
ג'ון סילק את האדמה התחוחה וחשף חבילה מעוגלת בקוטר של כחצי מטר לערך. הוא תחב את אצבעותיו סביבה ומשך אותה. כשהשתחררה מאחיזת האדמה, זזו קרביה ונקשו. אוצר, הוא חשב, אבל לעצמים לא הייתה צורה של מטבעות, והנקישה לא נשמעה מתכתית.
 
החבילה הייתה קשורה בחבל מרופט. ג'ון שלף את פגיונו וביתק אותו, אחז בשולי הבד ומשך. החבילה נפתחה ותוכנה, כהה ומבריק, התפזר על הארץ. הוא ראה תריסר סכינים, ראשי חנית בצורת עלה, אינספור ראשי חץ. ג'ון הרים להב פגיון, קל כנוצה, שחור, מבריק, חסר ניצב. השתקפות הלפיד בשוליו הייתה פס כתום דקיק, עדות להיותו חד כתער. זכוכית-דרקון. המלומדים קוראים לה לבה שחורה. האם חשף אוב מצבור נשק עתיק של ילדי היער, שנקבר כאן לפני אלפי שנים? אגרוף ראשוני האדם היה מקום עתיק, אבל...
 
מתחת לזכוכית-הדרקון הייתה קרן מלחמה ישנה, עשויה מקרן שור ומחוזקת בחישוקי ארד. ג'ון ניער מתוכה את העפר, ומפל ראשי חִצים נפל ממנה. הוא הניח להם ליפול, ואחז בפינת הבד שעטף את כלי הנשק. צמר איכותי, עבה, באריגה כפולה, לח אבל לא רקוב. הוא לא נמצא באדמה זמן רב. אבל הוא היה כהה. ג'ון אחז בו וקירב אותו אל הלפיד. לא כהה. שחור.
 
עוד בטרם נעמד על רגליו וניער את הגלימה, ידע ג'ון מה מצא: גלימה שחורה של אח במשמר הלילה.