אבל הלילה עוד צעיר

דבש

 

היא כל כך שמחה שהחתונה הסתיימה. המכונית הלא־מקושטת עצרה מול המלון בקצה הטיילת. הם יצאו, והוא התחבק לשלום עם החבר הכי טוב שלו, שנָהג. היא שקלה אם לירוק על החבר, שהציק לה כל החתונה, והחליטה שזו לא התנהגות שהולמת את הוורוד־טלק של השמלה שלה. ביד אחת היא החזיקה את התיק הקטן, ביד השנייה את המגשיות הכסופות עם שאריות האוכל מהקייטרינג. לוּ היתה לה יד שלישית, היתה מחזיקה גם את המצח שלה שאיים לצנוח ארצה. היא בירכה את עצמה על שאין לה תסרוקת מִגדלית עם אלפי סיכות שידרשו שעתיים וחצי של פּלייָה. היא הרגישה היטב את שבע כוסות הוויסקי ששתתה, מעקצצות בקצות אצבעותיה.

הדבר הכי נחמד בתפקיד הכלה היה שמישהו כל הזמן שאל אותה אם היא רוצה משהו לשתות, ודי היה לציין באוזניו את מילת הקסם "ויסקי", ומיד זה או זו היו מחויבים לספק לה כוס. היא גמעה את הדרינקים שלה בקצב מחושב, הפרשים של עשרים דקות לפחות. מאחר שאכלה והקפידה להתרענן בכוס מים בין מנות האלכוהול, לא היתה לה בחילה. אולי זה היה תרגול של שנים שלא הניח לה להשתכר עד אובדן חושים. הראש קל, החיוך רחב — רק טיפ־טיפה טיפּסי. היא זכרה חתונה שבה הכלה הקיאה על עצמה בשירותים; זכרה חתונה שבה החתן התעלף ודפק את הראש במדרגות ופתח את השפה; זכרה חתונה שבה האבא של החתן התחיל עם האמא של הכלה; חתונה שבה החבר הכי טוב של החתן שתה מספיק מהוויסקי הכחול בבקבוק הקטן כדי לעמוד על הקצה של במת הריקודים, לפעור את הפה ולהקיא את כל האסאדו בקשת על הפרקֶט. היא זכרה את כל אלה טוב־טוב ושמרה על עצמה רגע לפני ההתמוטטות האורבת.

בחתונה עצמה היא רקדה את עצמה לדעת. הצלמת התלוננה שאי־אפשר היה בכלל לתפוס אותה שלא בתנועה (והוסיפה משפט שהחמיץ את לבה: ואַת גם תמיד ממצמצת). אבל עכשיו, בכניסה למלון, בלובי, היא היתה חייבת לעמוד לרגע ולקחת כמה נשימות עמוקות. הנברשת הענקית הסתובבה מעל הראש שלה במיליון אורות קטנים ובוהקים.

יונתן לא החזיק לה את היד בדרך פנימה, עסוק עם מגשיות שאריות משלו, עם הז'קט ראלף לורן המקומט שהסכים ללבוש רק כי ביקשה. כשנכנסו למעלית, הוא נעמד מול המראה והסתכל על עצמו, שואב את הלחיים פנימה, נושך ומחזיק אותן כמו דוגמנית. זו היתה מחווה שהכירה וסימנה. הוא נהג לינוק את לחייו פנימה בכל בוקר, לאחר שהסתרק כשלושים פעמים ובחן את בבואתו, וגם בכל פעם שצילמו אותו, לכן הוא תמיד נראה בתמונות כמי ששפתיו מכווצות לכדי 0 קטן ונפוח. עור פניו בהיר וחיוור, ורדרד־אפרפר בניאון. איזו טעות נוראית זאת היתה מצדו לקנות את החולצה הוורודה ועוד בשש מאות שקל. איזו טעות זאת היתה מצידה לשלם. מפתַח ה־וי נח על צווארו באחיזה הדוקה, כמעט חונק. המצב שלה, אגב, היה חמור פי כמה, כך גילתה בהצצה חטופה במראת המעלית. מוטב היה להימנע ממבט פרונטלי, לא להעז אפילו. האיפור בקושי החזיק, רק חלקים מפניה עוד לא נכנעו, עיגול של מייק־אפ בז' סביב הנחיר השמאלי, מצח שטויח בקפדנות ישר ומפולס, שפתיים אדומות ויבשות, והפצע על הסנטר. הוא אמנם איבד מנפיחותו, אך העור היבש סביבו התחיל להיבקע ולהתקלף. היא שמעה נקישות קטנטנות על רצפת המעלית. כשהתכופפה, ראתה שאלה חרוזים קטנים שנפלו מחוט שנקרע בתיק הווינטג' הרקום שלה.

כשהלכו לאורך המסדרון המרופד בשטיח כחול־ים, שקצהו בהק באור ירח עגול, תהתה אם ירים אותה בזרועותיו אל מעבר לסף הדלת כמקובל בסרטים. כשהגיעו לדלת, נראה שגם אם זו היתה אופציה, היא התמסמסה בשל רשלנותה. בלהט ההתארגנות של אחר הצהריים, בעיצומה של דרמת האיפור, האֵם, החברה המלווה והספר המלהג והמבריש באותו קצב אחיד, לא בדקה אם יש לה מפתח, ועכשיו, כמו באלף פעמים קודמות בחייה, היא לא באמת זכרה אם לקחה אותו. שניהם עמדו מול הדלת של החדר הנכון, מהצד הלא־נכון. הוא הביט בה.

"אין לך מפתח לחדר?"

היא כבר ידעה שלא, וגם הוא.

המבט שלו היה עייף ומאוכזב ממנה, כמעט כמוה, אבל היא בכל זאת עשתה את הפעולה המתחייבת, כשזיק של תקווה מנצנץ בה, ופישפשה בתיק. היא דלתה מהחריט הצר שפתון, צללית לעיניים בשקית עם מקלון אוזניים, טלפון ששבק, סיכת ראש ואת הסרט של הזֵר. בזמן שהמשיכה לפשפש בתיק הקטן, והריק, מחפשת בייאוש אחר ריצ'רץ' נסתר, כל דבר, הוא ראה חדרנית חולפת, ניגש אליה בכמה צעדים מתוחי חזה וביקש, "את יכולה אולי להכניס אותנו לחדר? אנחנו לא מוצאים את המפתח." הוא היה מנומס מאוד לחדרנית, אפילו חייך, מפיץ חום. החדרנית מילמלה משפט סתום ברוסית. הוא השיב לה ביידיש, ובתמורה קיבל מהחדרנית חיוך, נגיעה פזורת דעת בשיער ותשובה קצרה ומהירה. היא המשיכה לחטט בתיק בעודה מביטה בו, וככל הנראה נגעה בחוט הסורר. עשרות חרוזים נוספים התפזרו במסדרון. הוא ניגש אליה ופלט אנחה כמי שציפה לכך, ואף לגרוע מכך. ואז אמר, "חייבים לרדת למטה ללובי." היא חלצה את נעלי הבלט, שהיו הנעליים המחליפות, אך כפות רגליה עדיין נשאו את הזיכרון הדואב של חמש שעות על סנדלי עקבים גבוהים, מעקלי קשת כף הרגל וממעכי זרת קטנה. שניהם נגררו במורד המסדרון, שקיבל פתאום גוון אחר, ירוק.

כשירדו במעלית, היא הקפידה על עיניים מושפלות. ציפורני בהונותיה עדיין היו מושלמות למראה, מניקור צרפתי על בסיס ורוד, אבל קו אדום כהה היה משוך לרוחב כף הרגל במקום שבו התעללה בה רצועת הסנדל הגבוה, הכסוף. הוא לקח את ידה בידו, והיא לא ידעה ידו של מי מהם קרה ושל מי חמה.

בדלפק הקבלה ישב פקיד מנוזל. ערמה של ניירות־טואלט משומשים נחה על השולחן מולו, והוא קינח את אפו האדמדם בתרועה גדולה. היא אמרה, "לבריאות. תשמע, אין לנו מפתח לחדר." הוא נשען על הדלפק ושתק.

הפקיד בחן את תוכן הטישו בעניין, ואז שאל, "ובאיזה חדר אתם?"

"219."

היא חשבה, אפילו מספר חדר המלון שלהם לא זוגי. הפקיד חיטט במחשב ובאף. "אנחנו עייפים," היא פלטה.

הפקיד אמד אותה מטה־מעלה, תיקתק במקלדת ואמר: "אף אחד לא שילם על החדר הזה."

החום טיפס מהכאב שבכפות רגליה עד ראשה, צבע אותה באדום של מבוכה. אמא שלה שוב שכחה או שמא לא שילמה בכוונה. "אני יכולה לשלם," אמרה בתוקף, "אבל התיק שלי עם הכרטיס אשראי בחדר, ובשביל זה אני צריכה להיכנס."

הפקיד עיקם את שפתיו. "איך אני בכלל אדע שזה החדר שלכם?"

מעניין, לכך לא היה לה פתרון. "אין לי מושג, באמת."

יונתן התחיל לפסוע הלוך ושוב בלובי שמאחוריה, צעדיו הרחבים מהדהדים בלובי הריק. חתול גדול בסוּגר. הפקיד משך באפו והביט באור. "בא לי אפצ'י והוא לא יוצא," ציין. הוא פיהק. היא פיהקה בחזרה. על דלפק הקבלה נח ספל הנושא את סמל בית המלון, ובתוכו נוזל מאפיר עליו שטו שתי פרוסות לימון. הפקיד הרים את הספל ובחן מקרוב את תכולתו, היתה תשובה בספל התה הזה, אבל לא לשאלה שלה. היא אמרה, "יש לנו לילה ארוך, כמו שאתה רואה אנחנו אחרי חתונה, היה לי כבר מפתח רק שכחתי לקחת אותו. אני מבקשת ממך, תפתור את זה כבר, תשלח מישהו לחדר, תראה שהחפצים שלנו שם, תראה את השם שלי על ההזמנה."

הפקיד הצליח סוף־סוף להתעטש ברווחה, אך מאחר שלא נשאר לו טישו נקי בגליל, הוא בחר בקפידה מאחד המשומשים שעל הדלפק את זה שהיה לו זנב ארוך ונקי, וקינח בתרועה.

"די כבר, זו חוצפה שלא תתואר." הקול שלה עלה ועלה עד שהגיע ליבבה כמעט, אבל יבבה קרה ותקיפה. "השעה ארבע בבוקר ואני רוצה לחדר שלי."

היא הרגישה שיונתן מניח יד על הכתף שלה, וידעה שעיניו צופות בה עכשיו במיאוס. הנה היא נכנסת לאחד מאותם התקפים של התקפות. משום־מה אנשי שירות פשוטים היו תמיד המוקד להשתוללויות בלתי מבוקרות מצדה. פעם רבו נורא במעבדת התיקון למכשירי טלפון משום שהיא צעקה על הפקידה שלא טרחה לומר לה שכל מספרי הטלפון שלה יימחקו עם המעבר למכשיר החדש. הוא אמר לה שהיא לא יכולה לדבר ככה לאנשים. שזו גסות רוח. שמה הם כבר עשו? הם בסך הכול עושים את העבודה שלהם, ויש להם דף והם עושים את מה שכתוב בו בדיוק לפי הסדר, ואין שום צורך להתנהג ככה. מה נכנס בה? למה לדבר בטון משפיל?

היא ידעה כמה הוא לא אוהב את זה ושזה הזמן הכי גרוע להתנהג ככה, וחשקה שיניים, התאמצה לשתוק. הדממה הזאת הביאה עמה באלף דציבלים את הצעקה שנשמעה כאזעקה בתוך ראשה. "זאת לא דרך להתנהג עם לקוחות, זה לא שירות, ותפסיק לקנח את האף שלך עלי, יא אנטיפת."

הפקיד הביט בה בעניין מחודש כאילו שמע אותה לראשונה, וללא אומר הוציא כרטיס פלסטיק לבן, הקיש מספר אדום, קיבל אור ירוק והניח כרטיס מפתח חדש על הדלפק. כשעלו שוב במעלית, המשיכה לפהק. פעם קראה שפיהוק מעיד על מידת האמפתיה. הנתון המשמעותי במחקר היה משך הזמן שעובר מרגע שבן אדם נדבק בפיהוקו של אדם אחר. היחס הפוך, ככל שהרווח בין הפיהוקים קצר יותר האמפתיה רבה יותר.

הכרטיס הושחל בחריץ והאור נדלק — אבל אדום. יונתן ניסה שוב, משפשף את הכרטיס במכנסיו, אבל האור נותר אדום. היא אמרה, "כוס אמק." הוא אמר, "זה לא עובד." היא התיישבה על השטיח, והוא אמר, "עזבי, אני אטפל בזה." היא התחילה ללקט את החרוזים שהתפזרו קודם במסדרון, כרעה על ארבע בשמלה שרק נראתה אוורירית, ברכיה נשרטו, והוא ירד ללובי. כשעלה שוב, היא היתה שעונה על הקיר, קירקשה בתיק העמוס חרוזים כאילו היה קסטנייטה בודדה. היא היתה זקוקה לרעש הרקע הזה כדי לא לחשוב. הוא התיישב לידה. "הפקיד אמר שהוא תכף שולח מישהו."

"תודה, פו," היא אמרה.

פתאום חייך והניח את ראשו בחיקה. היא ליטפה את שערו החלק ואת לחייו המחוספסות, השמנמנות.

אחרי כמה דקות הגיע נער עם צרור כרטיסי פלסטיק ופתח להם את הדלת. היא כבר לא זכרה את העניין עם המפתן, הוא רץ להשתין. על השולחן נבלו הפרחים בצבע פונץ'־בננה מהצהריים. בקבוק השמפניה הזולה מטעם המלון עמד על טס כסוף על המיטה, ירוק, פושר ומאשים. היא פתחה את התיק הגדול והוציאה בחרדת קודש את כתונת הלילה שקנתה. הוא יצא מהשירותים בתחתונים הלבנים החדשים. ירכיו דקות אבל שריריות. שׂערו בהיר ולח, יפה כל כך.

"רק הרטבתי שיער, אין לי כוח להתקלח, פו." אמר. היא היתה עסוקה כל כך בכל הדברים שהיא צריכה לעשות עכשיו, ובשאלה אם הוא ישכב איתה בלילה הזה ומה זה בכלל אומר שחצי ערב הוא לא הסתכל אליה ולא הביט בעיניה, שהיא אמרה, "טוב, אבל אני כן הולכת, בסדר?"

נכנסה לאמבטיה עמוסת ציוד, ואז יצאה כי שכחה את מברשת השיניים. הוא ישב על המיטה ונבר במגשית מהקייטרינג, לועס את שאריות הסטייק מהתבנית הכסופה ומטפטף פיסות דם מנצנצות משמן על המצעים.

באמבטיה היא שלפה את כובע הרחצה מהפלסטיק הלבן ותחבה את רעמת השיער שלה תחתיו, מקווה לשמור עוד יום אחד של שיער חתונה מעובד ובוהק. התקלחה מהר אבל יסודי, הקפידה לשטוף את איבר המין, כולל השפתיים, מוכנה עם סכין גילוח טרי לבער שערות סוררות בפי הטבעת, הסתבנה בסבון הקשה של המלון, כי להביא אחד נוזלי מהבית נראה לה כמו לקחת סיכון מיותר, נזילה בתיק, רק זה מה שחסר לה. בחנה את פניה במראה. העור יבש מהמייק־אפ. צריך קרם לחות. פישפשה בתיק. שכחה לקחת אותו איתה. קילפה את מעגל העור היבש סביב הפצע שעל הסנטר, הסתכנה בדימום, אך כיסתה את הבושה במייק־אפ. כמה רצתה להיראות יפה, ויותר מזה רצתה שיאמר לה שהיא יפה. חייכה לעצמה במראה וזה היה עלוב. כנחמה, בחנה את בטנה, לבנה, שטוחה, תוססת מאדי האלכוהול. מרחה ליפגלוס אדום ושלפה משקית הבד את הכותונת, תחרה קרֶמית לבנה באורך הברך, כמעט יפה מספיק לשמש כשמלת כלה. רק הכתפיות שחורות, מקטיפה רכה. מפתַח החזה רחב. שיקוף עדין של פטמות ורודות, מותניים צרים מודגשים וברכיים שמנמנות מוסתרות. בתקווה שלא נרדם, יצאה אליו. הוא כבר שכב במיטה, בגדיו היו זרוקים בערבוביה על המצעים, מבטו מנומנם. אבל הוא חייך אליה. תמיד הגיב היטב לתחרה. הוא אמר לה, "בואי" בקול רך וחמוד של ילד, והיא שמחה שהוא ער וזחלה אליו אל בין הסדינים הלבנים. תוך שניות הם כבר לכודים. הוא מתחתיה, אך נראה שהוא קבע את התצורה, לא היא. עיניו זגוגיות, עיניה מתכסות בדוק. הוא גמר ולא ראה. מיד נרדם.

היא שכבה לצדו ואמרה לעצמה, "בעלי, בעלי. בעלי. בעלי." שוב. אולי הפעם. אולי בלחישה. רק בלב. בעלי, בעלי. זאת האמת. באמת. היא ניסתה לשכנע את עצמה.

מסקנות מהחתונה רצו לכל עבר. יכול להיות שמילכה שוב בהיריון? למה יוחאי נתן לדורון לשבת עליו? למה אבישג לא הגיעה? כמה התעייפה. היא נעה כמו מטוטלת בין החברים הסטלנים שלו, לבין הגיקים מהעבודה שלה, בין המשפחה הדתית שלו, לבין החבורה מהמועדונים שלה. היו שתי קומות למקום, להבדיל בין העולמות השונים, ולה היו שישים ריבוא פרצופים להחליף.

לפני חודש, בחתונה של קתרין ודוד, החתן והכלה היו כל כך מנותקים מהאורחים, שהיא היתה נבוכה בשבילם. דוד טען שהוא ממש נכנס לטריפ בלי לגעת בג'וינט, הוא פשוט צף בתוך עצמו, וקתרין כל הזמן התחבאה עם המשאף בשירותים, ברחה מאחותה שהזדנבה מאחוריה כל הזמן עם פודרה וליפסטיק, כשהיא מצעקת, "טאצ'אפים, טאצ'אפים." בגלל התאריך של קתרין ודוד דחו את החתונה בחודש. אולי דווקא זה היה המועד הנכון, זה שהם היו אמורים להתחתן בו. לכי תדעי. באמת. הכי היא היתה רוצה שזה יהיה כמו אצל אדם וכרמלה, שכל הלילה התנשקו ואמרו זה לזה, "אתה זוכר איך?" "ראית ש־?" "איזה כיף היה כש־?" והכי שָׂמחה שהם לא סופרים את הצ'קים כמו דפנה וליאור.

היא קמה ומילאה את המים באמבטיה, ושוב באו אליה כל ההשפלות הקטנות בצעדי פיתוי. איך אלכס אמר ליונתן אחרי החופה "תנחומַי", איך רותם הגזור שבר בטעות את מצלמת הווידיאו ואף אחד לא צילם את הטקס, איך גל כמעט חירב את המסיבה כשעשה עיניים לשירלי ולדפנה, והחברה החדשה שלו הלכה באמצע. איך דפנה קפצה במקום כל הלילה כמו צעצוע שבור, עד שהסטרפלס נפל לה. איך רותם הציע חצאי אקסטות לכל הצוות שלה מהעבודה. ואבא ואמא שלה, שלא החליפו ביניהם מילה.

הוא נרדם כמו דיקט והיא לא העזה להעיר אותו, לצרוח. ערה ועצבנית, מהמיטה לאמבטיה ושוב לחדר השינה, מָדדה בראשה צעדים ורגעים. הורידה את הבייבי־דול המוכתם בזרע. חייבים לקום מחר בבוקר. צריך לפנות את החדר עד אחת־עשרה, הוא בטח ירצה להספיק לארוחת הבוקר. היא היתה רוצה להירדם על השטיח לשבוּע, אבל בינה ובין השינה אין הבנה. היא לבשה את חולצת החתן שלו, כיפתרה באטיות ויצאה למסדרון, הקפידה להשאיר את הדלת פתוחה בעזרת בקבוק השמפניה. הלכה על השטיח היבש על קצות האצבעות והתקדמה לחלון שבקצה המסדרון. הירח האיר את רצועת החוף, שלושה עצי דקל ותחנת דלק צהובה אחת. השמש בצד השני כבר החלה לצבוע את השמים בסגול. היא הצמידה את האף לשמשה ונשפה, ציירה בָּאצבע לב. ואז חזרה לחדר ונרדמה, כמו תמיד, מאחוריו, מחבקת אותו אליה. יכול להיות שהוא תפס לה את היד, אבל גם אם לא, זה לא ממש משנה.

בוקר הגיע עם אור עז וצורב. היא שכחה לסגור את התריס. הכול היה צהוב והשיער שלו ניצנץ, כל שערה בצבע אחר. היא הציצה בשעון שלצד המיטה. עשר. לא התעוררו בזמן לבּוּפֶה. מזל. עוד שעה צריך לעזוב. היא קמה למקלחת. צריך שוב לשטוף פנים ולתקן את הקונסילר שעל הפצע. בא לה לפחות ללכת לברֵכה. היא ארזה את הליפסטיק, הבגדים שלו והכותונת הדקיקה. ציחצחה שיניים וגנבה את כל הבקבוקונים המהודרים של האינטרקונטיננטל עם הסבון והקונדישנר. אחר כך לבשה את בגד הים האדום והחביאה את העיגולים השחורים מאחורי משקפי השמש השחורים הענקיים שקנתה לכבוד ירח הדבש. הוא התעורר וירד איתה ללא חמדה. ברֵכת המלון היתה מלאה בילדים קטנים ובמשפחות צוהלות. צלילי הדיסקו עוד הידהדו בראשה. ג'ורג'ס דֵיי, ג'ורג'ס דיי, ג'ורג'ס דיי. היא נכנסה לבדה למים וצפה על הגב עד לקצה הברכה, שעוצבה כך שנראתה כאילו מימיה נשפכים היישר אל תוך הים התיכון. הוא ניגש, עמד מעליה, לבנבן ומטיל צל, עיניו מצומצמות. ילד זרק עליו כדור צבעוני שפגע בישבנו. הוא הסתובב לאחור בהפתעה, והילד צחק. הוא הרים את הכדור ובעט בו אל מעבר לקצה הברכה, ואז פנה לשאול אם יש עליה כסף לארטיק, אבל היא לא שמעה, אוזניה מלאות בדממת מים, ממשיכה לצוף עד הים.