מחסה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחסה
מכר
מאות
עותקים
מחסה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

    הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
    הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

    תקציר

    למיקי בוליטר נדמה שהחיים לא יכולים להיות גרועים יותר. במהלך שנה אחת אביו מת, אמו התאשפזה במוסד לגמילה מסמים, והוא נאלץ לעבור לגור עם מיירון, דוד שהוא בקושי מכיר, ולהתחיל ללמוד בתיכון חדש. בבית הספר יש למיקי חברים חדשים ואויבים חדשים, ולמזלו – גם חברה חדשה ונפלאה, שקוראים לה אשלי. נראה שהחיים שלו מתחילים להשתפר – עד שיום אחד אשלי נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה.

    מיקי יוצא בעקבות הרמזים שאשלי השאירה אחריה, כי הוא לא מוכן שעוד אדם קרוב ייעלם מחייו. אך מתברר לו שהנערה המתוקה והביישנית שהכיר שונה בתכלית משחשב. הוא נחשף לפרשה כה מטלטלת עד שהבעיות בתיכון נראות לו לעומתה כמו משחק ילדים. הדברים המדהימים שהוא מגלה גורמים לו לפקפק בכל מה שידע עד כה על החיים.
    הרלן קובן הוא מבכירי סופרי המתח הכותבים כיום. כתיבתו מתייחדת בדיאלוגים שנונים ובעלילות רצופות תהפוכות, המתקדמות בקצב של טורנדו. ספריו נמכרו ביותר מ-50 מיליון עותקים ותורגמו לארבעים שפות, והם באמת עונים להגדרה "ספרים שאי-אפשר להניחם מן היד".

     

    "פשוט מעולה!"
    The Book Review

    פרק ראשון

    פרק 1



    הלכתי ברגל לבית הספר, שקוע ברחמים עצמיים - אבא שלי מת, אמא שלי במוסד גמילה, החברה שלי נעדרת - כשראיתי את גברת העטלף בפעם הראשונה.
    הכרתי את השמועות, כמובן. גברת העטלף חיה, כך אמרו, לבדה בבית הישן והמתפורר שבפינת הרחובות דרך הוֹבַּארט גאפ ופַּיין. אתם יודעים איזה בית זה. עכשיו עמדתי מולו. הצבע הצהוב הישן התקלף ונשר מהקירות כמו פרווה של כלב זקן. שביל הכניסה שהיה פעם עשוי בטון מוצק, היה עכשיו סדוק לאורך ולרוחב. מתוך הדשא הלא מכוסח צמחו גבעולי עשבים עד לגובה של ילד בן עשר בערך.
    לפי השמועות, גברת העטלף היתה בת מאה ויצאה מהבית שלה רק בלילה. ואם איזה ילד או ילדה אומללים לא הצליחו להגיע הביתה מחבר או מחוג לפני שהחשיך, ואם הם הסתכנו בהליכה לבית שלהם בחושך במקום לבקש שיסיעו אותם, או אם הם השתגעו לגמרי וקיצרו דרך החצר שלה - זהו, גברת העטלף תפסה אותם.
    את מה שהיא כביכול עשתה איתם אחרי זה, השמועות לא פירטו. כבר שנים שאף ילד לא נעלם מהעיר. לעומת זאת, תיכוניסטים כמו החברה שלי אשלי יכלו להיות לידך יום אחד, להחזיק לך את היד, להסתכל לך עמוק בעיניים ולגרום ללב שלך לעשות בום־בום־בום - ופשוט להתנדף למחרת. אבל ילדים קטנים? לא. הם היו מוגנים אפילו מפני גברת העטלף.
    אז בדיוק עמדתי לחצות את הכביש לצד השני - אפילו אני, נער בוגר שעומד להתחיל את כיתה י' בתיכון חדש לגמרי, לא ממש רציתי לעבור ליד הבית המבהיל הזה - כשהדלת נפתחה בחריקה.
    קפאתי במקום.
    לרגע לא קרה דבר. עכשיו הדלת היתה פתוחה לגמרי, אבל לא היה שם אף אחד. עצרתי וחיכיתי. אולי מצמצתי. אני לא בטוח.
    אבל כשהסתכלתי שוב, גברת העטלף היתה שם.
    לפי איך שנראתה היא היתה יכולה להיות בת מאה. או אולי בת מאתיים. לא הצלחתי להבין למה קראו לה גברת העטלף. היא לא נראתה כמו עטלף. השיער שלה היה אפור, ארוך כמו שיער של היפית, נופל עד המותניים. הוא התנופף ברוח והסתיר את פניה. היא לבשה כותונת לבנה וקרועה, שהזכירה תלבושת של כלה בסרט אימה ישן או בקליפ של להקת רוק כבד. עמוד השדרה שלה היה מכופף בצורת סימן שאלה.
    גברת העטלף הרימה באיטיות יד חיוורת שהיתה בעצם יותר כחולה מוורידים מאשר לבנה. היא כיוונה אלי אצבע גרומה ורועדת. שתקתי. היא המשיכה להצביע עד שהיתה בטוחה שאני מסתכל. ואז, פניה המקומטים של גברת העטלף נמתחו בחיוך שהעביר צמרמורת בגבי.
    "מיקי?"
    לא היה לי מושג איך היא יודעת את שמי.
    "אביך לא מת," אמרה גברת העטלף.
    המילים טלטלו אותי צעד אחורה.
    "הוא עדיין חי."
    אבל כשעמדתי שם, והתבוננתי בה נעלמת בחזרה אל תוך המערה המתמוטטת שלה, ידעתי שמה שאמרה לי לא נכון.
    כי אני ראיתי את אבא שלי מת.

    אוקיי, זה היה מוזר.
    עמדתי מול הבית של גברת העטלף וחיכיתי שהיא תצא שוב. זה לא קרה. הלכתי אל הדלת שלה וחיפשתי פעמון. לא היה אחד כזה, אז התחלתי לדפוק על הדלת עד שהיא רעדה מהמהלומות. הדלת היתה עשויה מעץ מחוספס כל כך שהוא שפשף את פרקי האצבעות שלי כמו נייר זכוכית. שבבי צבע נפלו ממנה כאילו סבלה ממקרה חמור של קשקשים.
    אבל גברת העטלף לא הופיעה.
    אז מה עושים עכשיו? מפילים את הדלת בבעיטה... ומה אז? מוצאים בתוך הבית אישה זקנה בשמלה לבנה מוזרה ודורשים ממנה להסביר את מלמוליה המטורללים? אולי היא עלתה לקומה השנייה. אולי עכשיו גברת העטלף מתכוננת ליום המשוגע שלה, מחליפה את השמלה הלבנה שלה, הולכת להתקלח...
    איכס.
    הגיע הזמן ללכת. ממילא לא רציתי להחמיץ את הצלצול הראשון. המחנך שלי, מר היל, הקפיד מאוד על דייקנות. וחוץ מזה, עדיין קיוויתי שאשלי תגיע היום. היא פשוט נעלמה יום אחד. אולי היא תחזור ותופיע באותו אופן.

    הכרתי את אשלי בתיכון, לפני שלושה שבועות, בסיור היכרות לתלמידים חדשים (כמו אשלי וכמוני, למשל) ולתלמידי כיתה ט' שעמדו להתחיל את הלימודים שם. אלה מ־ט' הכירו כולם זה את זה כי הם היו ביחד בחטיבת הביניים. נראה שאף אחד לא עוזב את העיר הזאת אף פעם.
    בהדרכה כזאת אמורים בדרך כלל לבקר בכיתות, לסייר במעבדות ובמגרש הספורט, ואולי גם להכיר כמה מהתלמידים האחרים בכיתה. אבל לא, בתיכון הזה זה לא מספיק. היינו חייבים להשתתף גם בכל מיני תרגילי גיבוש מפגרים, משפילים ומביכים לגמרי.
    התרגיל הראשון היה זה של "נפילת האמון". גברת אוונס, מורה לחינוך גופני עם חיוך שנראה כאילו ליצן שיכור צייר לה אותו על הפרצוף, התחילה את הגיבוש בניסיון להלהיב אותנו.
    "בוקר טוב לכולם!"
    כמה נהמות.
    ואז - ואני שונא שמבוגרים עושים את זה - היא צעקה, "אני יודעת שאתם יותר נרגשים מאיך שאתם נשמעים, אז בואו ננסה את זה שוב! בוקר טוב לכולם!"
    הפעם התלמידים צעקו "בוקר טוב" בקול יותר חזק, אבל לא כי הם היו נרגשים אלא כי הם רצו שהיא תפסיק.
    חולקנו לקבוצות של שישה - בקבוצה שלי היו שלושה ט"תניקים חדשים ושלושה תלמידים מכיתות יותר גבוהות שעברו רק עכשיו לגור בעיר.
    "אחד מכם יעמוד על הבמה הזאת בעיניים מכוסות!" קראה גברת אוונס. כל מה שאמרה נגמר בסימן קריאה. "אתם תשלבו ידיים, ועכשיו אני רוצה שתדמיינו שהבמה עולה באש! אוי לא!" גברת אוונס הניחה את ידיה על לחייה כמו הילד בשכחו אותי בבית. "כל כך חם שאתם חייבים ליפול אחורה!"
    מישהו הרים את ידו. "למה שנמשיך לשלב ידיים אם הבמה עולה באש?"
    מלמולי הסכמה.
    החיוך המצויר של גברת אוונס נשאר קפוא, אבל היה נדמה לי שאני מבחין בעווית בעינה הימנית. "הידיים שלכם קשורות!"
    "באמת? לא נכון, הן לא."
    "תעשו כאילו!"
    "אבל אם אנחנו עושים כאילו, למה אנחנו צריכים את כיסוי העיניים? אנחנו לא יכולים פשוט לעשות כאילו אנחנו לא רואים?"
    "או לעצום עיניים?"
    גברת אוונס לא ויתרה. "הבמה כל כך חמה בגלל האש עד שאתם נופלים ממנה אחורה."
    "אחורה?"
    "לא היינו קופצים במקרה כזה, גברת אוונס?"
    "באמת. למה שניפול אחורה? זאת אומרת, אם כל כך חם."
    זה הספיק לגברת אוונס. "כי ככה אמרתי! אתם תיפלו אחורה! שאר החברים בקבוצה יתפסו אתכם! ואז תחליפו תפקידים עד שכל אחד בתורו ייפול אחורה!"
    כולנו עשינו את זה, אפילו שחלק מאיתנו היססו. אני מטר תשעים וחמש ושוקל תשעים קילו. הילדים בקבוצה די נרתעו כשהם ראו אותי. ילדה אחרת בקבוצה שלי, ט"תניקית חדשה לבושה בשחור, היתה די שמנה. אני יודע שאני צריך לתאר אותה באופן אחר ולא להגיד "שמנה", אלא למצוא כינוי פחות פוגע, אבל אני לא ממש יודע באיזה כינוי להשתמש בלי להישמע מתנשא. גדולה? שמנמנה? כבדה? אני אומר את כל המילים האלה בלי לשפוט, בדיוק כמו שהייתי אומר קטנה, רזה או דקיקה.
    הנערה הגדולה היססה לפני שטיפסה על הבמה. מישהו בקבוצה צחק. אחר כך מישהו אחר.
    חוץ מלהוכיח לילדה הזאת שהאכזריות כלפיה לא תיפסק כשהיא תתחיל ללמוד בתיכון, לא היה לי מושג איך התרגיל הזה אמור לעזור למישהו.
    כשהילדה לא נפלה אחורה מיד, אחד מהבנים הט"תניקים גיחך ואמר, "נו, אִימַה. אנחנו נתפוס אותך."
    זה לא היה קול שנסך בה תחושת ביטחון. היא הורידה את כיסוי העיניים והסתכלה אלינו אחורה. פגשתי את מבטה והנהנתי. היא נתנה לעצמה ליפול סוף־סוף. תפסנו אותה - חלק הוסיפו אנחות דרמטיות - אבל אִימַה לא נראתה כאילו עכשיו, אחרי התרגיל, היא סומכת עלינו יותר.
    אחר כך שיחקנו איזה משחק פיינטבול מטופש ושני תלמידים נפצעו, ואז עברנו לתרגיל שנקרא - ולא, אני לא צוחק - חמאת בוטנים מורעלת. באירוע הזה היינו חייבים לחצות מסלול "חמאת בוטנים מורעלת" באורך של 9 מטרים. אבל, כמו שהסבירה גברת אוונס, "רק אחד מכם יכול לנעול את הנעליים־נגד־רעל כדי לחצות בכל פעם!"
    בקיצור היינו חייבים לסחוב את חברי הקבוצה האחרים על הגב. הילדות הרזות צחקקו כשסחבו אותן. צלם שנשלח מעיתון הסְטַאר לֵדְגֵ'ר היה שם ותקתק במצלמה. העיתונאי שאל את גברת אוונס הזורחת שאלות, ובתשובותיה חזרו מילים כמו יוצרים קשר, מקבלים בברכה, נותנים אמון. לא היה לי מושג איזה מין כתבה אפשר להכין על דבר כזה, אבל אולי לעיתון היה ממש חסר חומר ל"סיפורים בעלי זווית אנושית".
    עמדתי מאחורי חמאת הבוטנים המורעלת עם אִימַה. מסקרה שחורה נזלה על פניה, מעורבת במה שאולי היו דמעות של ייאוש. תהיתי אם הצלם יתפוס את זה.
    ככל שקרב תורה של אִימַה להיסחב על ידי שני חברי קבוצה לאורך מסלול חמאת הבוטנים, יכולתי ממש להרגיש שהיא מתחילה לרעוד מפחד.
    תחשבו על זה.
    זה היום הראשון שלכם בבית ספר חדש ואתם ילדה שכנראה שוקלת בערך תשעים קילו, ומכריחים אתכם ללבוש מכנסי ספורט קצרים ואז לסיים איזה תרגיל קבוצתי איום שבו חברי הכיתה החדשים שלכם, הקטנים והרזים יותר, חייבים לסחוב אתכם כמו חבית בירה לאורך תשעה מטרים, וכל מה שאתם רוצים הוא להתקפל לצורת כדור ולמות.
    מי חושב שזה רעיון טוב?
    גברת אוונס ניגשה אל הקבוצה שלנו. "מוכנה, אֶמה?!"
    אִימַה (עם י' אחרי ה־א') או אמה. עכשיו כבר לא ידעתי איך קוראים לה.
    אמה/אִימַה שתקה.
    "לכי על זה, ילדה! ישר על חמאת הבוטנים המורעלת! את יכולה לעשות זאת!"
    ואז אמרתי, "גברת אוונס?"
    היא הפנתה אלי את מבטה. החיוך לא השתנה, אך העיניים הצטמצמו מעט. "ואתה...?"
    "קוראים לי מיקי בוליטר. אני יו"דניק חדש. ואני הולך לוותר על התרגיל הזה, אם זה בסדר."
    שוב העווית בעינה הימנית של גברת אוונס. "סליחה?"
    "כן, לא נראה לי שכל כך מתאים לי שיסחבו אותי."
    שאר הילדים הסתכלו עלי כאילו צמחה לי זרוע שלישית מהמצח.
    "מר בוליטר, אתה חדש כאן." סימן הקריאה נעלם מקולה של גברת אוונס. "הייתי מצפה שתרצה להשתתף."
    "זה חובה?" שאלתי.
    "סליחה?"
    "האם ההשתתפות בתרגיל המסוים הזה היא חובה?"
    "ובכן, לא, היא לא חו---"
    "אז אני מוותר." הסתכלתי לכיוון של אמה/אִימַה. "אכפת לך להישאר איתי ולארח לי חברה?"
    ואז הלכנו משם. מאחורַי יכולתי לשמוע את העולם משתתק. ואז גברת אוונס שרקה במשרוקית, עצרה את התרגיל וקראה לכולם לארוחת הצהריים.
    כשהתרחקנו עוד כמה מטרים, אמה/אִימַה אמרה, "וואו."
    "מה?"
    היא הסתכלה לי בעיניים. "הצלת ילדה שמנה. אתה בטח נורא גאה בעצמך."
    היא הנידה בראשה והלכה משם.
    הסתכלתי אחורה. גברת אוונס הסתכלה עלינו. היא עדיין חייכה, אבל מבטה הנוקב הבהיר לי שהצלחתי לרכוש לי אויבת על היום הראשון.
    השמש הכתה בי. נתתי לה. עצמתי עיניים לרגע. חשבתי על אמא שלי שיוצאת מגמילה בקרוב. חשבתי על אבא שלי שהיה מת וקבור.
    הרגשתי מאוד לבד.
    הקפיטריה היתה סגורה - בית הספר היה צריך להיפתח רק כמה שבועות מאוחר יותר - אז היינו צריכים להביא איתנו את ארוחת הצהריים שלנו. קניתי כריך חזה עוף במעדנייה וישבתי לבד על גבעה עם דשא שממנה יכולתי לראות את מגרש הפוטבול. בדיוק עמדתי לקחת ביס כשהבחנתי בה.
    היא לא היתה הטיפוס שלי, אפילו שאני לא ממש יודע מי הטיפוס שלי. כל החיים שלי עברו בנסיעות בחו"ל. הורי עבדו בארגון סיוע במקומות כמו לאוס ופרו וסיירה לאון. אין לי אחים או אחיות. זה היה מרגש וכיף כשהייתי ילד, אבל זה נהיה מעייף וקשה ככל שהתבגרתי. רציתי להישאר במקום אחד. רציתי שיהיו לי חברים ולשחק בקבוצת כדורסל אחת, לפגוש בנות ולעשות דברים של חבר'ה בגילי. קשה לעשות את כל זה כשאתה עושה טרֶקים בנפאל.
    הילדה הזאת היתה מאוד יפה, בטח, אבל היא גם היתה מאוד מסודרת ומצוחצחת ולבושה כמו ילדה טובה. משהו בה נראה מתנשא, אם כי לא ידעתי מה בדיוק. השיער שלה היה בלונדיני חיוור כמו של בובת חרסינה. היא לבשה חצאית אמיתית, לא מהסוג הקצרצר, וגרביים קצרים עם מין מלמלה בקצה, ונראתה כאילו יצאה הרגע מקטלוג ישן של כלבו "האחים ברוקס" שיש בבית של סבא וסבתא שלי.
    לקחתי ביס מהכריך שלי ואז שמתי לב שלא היה לה אוכל.
    אולי היא היתה באיזו דיאטה מוזרה, אבל משום מה לא חשבתי ככה.
    אני לא יודע למה, אבל החלטתי לגשת אליה. לא הייתי ממש במצב רוח לשיחה או להכיר מישהו. עוד לא הצלחתי להתרגל לכל האנשים החדשים בחיי, ובאמת לא רציתי להוסיף עוד כמה.
    אולי זה היה רק כי היא היתה כל כך יפה. אולי אני שטחי בדיוק כמו כל נער אחר. או אולי זה היה כי מי שבודד יכול לפעמים להבחין בבודד אחר. אולי מה שמשך אותי אליה היה העובדה שהיא נראתה כמי שרוצה להישאר לבד. ממש כמוני.
    הלכתי לכיוונה בחוסר החלטיות. כשהגעתי קרוב מספיק הרמתי את כף היד במין חצי נפנוף ואמרתי "היי."
    אני מצוין במשפטי פתיחה סוּפּר מתוחכמים כאלה.
    היא ישבה כשברכיה משוכות אל חזה. היא הסתכלה למעלה אלי וסוככה על עיניה הירוקות כמו אבני אזמרגד.
    כן, מאוד יפה.
    עמדתי שם, נבוך ומגושם. פני האדימו. הרגשתי כאילו ידי נעשו פתאום גדולות מדי לגוף שלי. הדבר השני שאמרתי לה היה "קוראים לי מיקי."
    בואנה, אני חלקלק או מה? כל משפט קטלני.
    "אני אשלי קנט."
    "מגניב," אמרתי.
    "כן."
    איפשהו בעולם - בסין או בהודו או באיזה חלק מרוחק של אפריקה - בטח יש חנון יותר גדול ממני. אבל לא הייתי מוכן להישבע על זה.
    הצבעתי על ידיה הריקות. "הבאת ארוחת צהריים?"
    "לא, שכחתי."
    "הסנדוויץ' הזה ענקי," אמרתי. "רוצה חצי?"
    "אוי, אני לא יכולה."
    התעקשתי לתת לה ואז היא הזמינה אותי להצטרף אליה. גם אשלי היתה יו"דניקית וגם היא היתה חדשה בעיר. אבא שלה, היא אמרה, היה מנתח ידוע. אמא שלה היתה עורכת דין.
    אם החיים היו סרט, זה היה החלק שבו הייתם מתחילים לשמוע את הפסקול. איזה שיר דביק היה מתנגן ברקע כשהיו מראים את אשלי ואותי חולקים ארוחה, מדברים, צוחקים, נראים מבוישים, מחזיקים ידיים - ומסיימים בנשיקה תמימה.
    כל זה קרה לפני שלושה שבועות.
    הספקתי להיכנס לכיתה של מר היל בדיוק עם הצלצול. הוא הקריא את שמות התלמידים. הפעמון השמיע עוד צלצול צורמני, והגיע הזמן לשיעור הראשון. הכיתה של אשלי היתה ממול, מעבר למסדרון. חיכיתי וראיתי ששוב היא לא הגיעה.
    תיארתי קודם את אשלי כחברה שלי. זאת אולי היתה הגזמה. לקחנו את זה לאט, אני מניח. התנשקנו פעמיים - לא יותר. לא היתה מישהי אחרת שחיבבתי בבית הספר החדש. אותה חיבבתי. זאת לא היתה אהבה, אבל זה גם היה עוד מוקדם. מצד שני, רגשות כאלה בדרך כלל נחלשים. זאת האמת. אנחנו אוהבים להעמיד פנים שהם מתחזקים ככל שאנחנו מתקרבים לבן או בת הזוג החדשים שלנו, אבל ברוב המקרים קורה ההפך. אנחנו הבנים רואים בחורה יפהפייה ומתאהבים בטירוף, התאהבות כזאת שמקשה עלינו לנשום וגורמת לנו להיות כל כך לחוצים, לרצות את זה כל כך, שאנחנו תמיד הורסים את זה.
    אם איכשהו אנחנו כן מצליחים להשיג את הבחורה, הרגשות מתחילים לדעוך כמעט מיד. במקרה שלי, הרגשות שלי לאשלי באמת גברו. זה היה קצת מפחיד, באופן טוב.
    ואז יום אחד הגעתי לבית הספר ואשלי היתה חסרה. ניסיתי להתקשר לנייד שלה, אבל לא היתה תשובה. גם למחרת היא לא הגיעה. וגם ביום שאחריו. לא ממש ידעתי מה לעשות. לא היתה לי את הכתובת שלה בבית. בדקתי באינטרנט את השם קנט, אבל הם כנראה לא היו רשומים. למעשה, לא היה עליה שום דבר באינטרנט.
    אשלי פשוט התפוגגה.

    הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

    הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
    הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

    עוד על הספר

    מחסה הרלן קובן

    פרק 1



    הלכתי ברגל לבית הספר, שקוע ברחמים עצמיים - אבא שלי מת, אמא שלי במוסד גמילה, החברה שלי נעדרת - כשראיתי את גברת העטלף בפעם הראשונה.
    הכרתי את השמועות, כמובן. גברת העטלף חיה, כך אמרו, לבדה בבית הישן והמתפורר שבפינת הרחובות דרך הוֹבַּארט גאפ ופַּיין. אתם יודעים איזה בית זה. עכשיו עמדתי מולו. הצבע הצהוב הישן התקלף ונשר מהקירות כמו פרווה של כלב זקן. שביל הכניסה שהיה פעם עשוי בטון מוצק, היה עכשיו סדוק לאורך ולרוחב. מתוך הדשא הלא מכוסח צמחו גבעולי עשבים עד לגובה של ילד בן עשר בערך.
    לפי השמועות, גברת העטלף היתה בת מאה ויצאה מהבית שלה רק בלילה. ואם איזה ילד או ילדה אומללים לא הצליחו להגיע הביתה מחבר או מחוג לפני שהחשיך, ואם הם הסתכנו בהליכה לבית שלהם בחושך במקום לבקש שיסיעו אותם, או אם הם השתגעו לגמרי וקיצרו דרך החצר שלה - זהו, גברת העטלף תפסה אותם.
    את מה שהיא כביכול עשתה איתם אחרי זה, השמועות לא פירטו. כבר שנים שאף ילד לא נעלם מהעיר. לעומת זאת, תיכוניסטים כמו החברה שלי אשלי יכלו להיות לידך יום אחד, להחזיק לך את היד, להסתכל לך עמוק בעיניים ולגרום ללב שלך לעשות בום־בום־בום - ופשוט להתנדף למחרת. אבל ילדים קטנים? לא. הם היו מוגנים אפילו מפני גברת העטלף.
    אז בדיוק עמדתי לחצות את הכביש לצד השני - אפילו אני, נער בוגר שעומד להתחיל את כיתה י' בתיכון חדש לגמרי, לא ממש רציתי לעבור ליד הבית המבהיל הזה - כשהדלת נפתחה בחריקה.
    קפאתי במקום.
    לרגע לא קרה דבר. עכשיו הדלת היתה פתוחה לגמרי, אבל לא היה שם אף אחד. עצרתי וחיכיתי. אולי מצמצתי. אני לא בטוח.
    אבל כשהסתכלתי שוב, גברת העטלף היתה שם.
    לפי איך שנראתה היא היתה יכולה להיות בת מאה. או אולי בת מאתיים. לא הצלחתי להבין למה קראו לה גברת העטלף. היא לא נראתה כמו עטלף. השיער שלה היה אפור, ארוך כמו שיער של היפית, נופל עד המותניים. הוא התנופף ברוח והסתיר את פניה. היא לבשה כותונת לבנה וקרועה, שהזכירה תלבושת של כלה בסרט אימה ישן או בקליפ של להקת רוק כבד. עמוד השדרה שלה היה מכופף בצורת סימן שאלה.
    גברת העטלף הרימה באיטיות יד חיוורת שהיתה בעצם יותר כחולה מוורידים מאשר לבנה. היא כיוונה אלי אצבע גרומה ורועדת. שתקתי. היא המשיכה להצביע עד שהיתה בטוחה שאני מסתכל. ואז, פניה המקומטים של גברת העטלף נמתחו בחיוך שהעביר צמרמורת בגבי.
    "מיקי?"
    לא היה לי מושג איך היא יודעת את שמי.
    "אביך לא מת," אמרה גברת העטלף.
    המילים טלטלו אותי צעד אחורה.
    "הוא עדיין חי."
    אבל כשעמדתי שם, והתבוננתי בה נעלמת בחזרה אל תוך המערה המתמוטטת שלה, ידעתי שמה שאמרה לי לא נכון.
    כי אני ראיתי את אבא שלי מת.

    אוקיי, זה היה מוזר.
    עמדתי מול הבית של גברת העטלף וחיכיתי שהיא תצא שוב. זה לא קרה. הלכתי אל הדלת שלה וחיפשתי פעמון. לא היה אחד כזה, אז התחלתי לדפוק על הדלת עד שהיא רעדה מהמהלומות. הדלת היתה עשויה מעץ מחוספס כל כך שהוא שפשף את פרקי האצבעות שלי כמו נייר זכוכית. שבבי צבע נפלו ממנה כאילו סבלה ממקרה חמור של קשקשים.
    אבל גברת העטלף לא הופיעה.
    אז מה עושים עכשיו? מפילים את הדלת בבעיטה... ומה אז? מוצאים בתוך הבית אישה זקנה בשמלה לבנה מוזרה ודורשים ממנה להסביר את מלמוליה המטורללים? אולי היא עלתה לקומה השנייה. אולי עכשיו גברת העטלף מתכוננת ליום המשוגע שלה, מחליפה את השמלה הלבנה שלה, הולכת להתקלח...
    איכס.
    הגיע הזמן ללכת. ממילא לא רציתי להחמיץ את הצלצול הראשון. המחנך שלי, מר היל, הקפיד מאוד על דייקנות. וחוץ מזה, עדיין קיוויתי שאשלי תגיע היום. היא פשוט נעלמה יום אחד. אולי היא תחזור ותופיע באותו אופן.

    הכרתי את אשלי בתיכון, לפני שלושה שבועות, בסיור היכרות לתלמידים חדשים (כמו אשלי וכמוני, למשל) ולתלמידי כיתה ט' שעמדו להתחיל את הלימודים שם. אלה מ־ט' הכירו כולם זה את זה כי הם היו ביחד בחטיבת הביניים. נראה שאף אחד לא עוזב את העיר הזאת אף פעם.
    בהדרכה כזאת אמורים בדרך כלל לבקר בכיתות, לסייר במעבדות ובמגרש הספורט, ואולי גם להכיר כמה מהתלמידים האחרים בכיתה. אבל לא, בתיכון הזה זה לא מספיק. היינו חייבים להשתתף גם בכל מיני תרגילי גיבוש מפגרים, משפילים ומביכים לגמרי.
    התרגיל הראשון היה זה של "נפילת האמון". גברת אוונס, מורה לחינוך גופני עם חיוך שנראה כאילו ליצן שיכור צייר לה אותו על הפרצוף, התחילה את הגיבוש בניסיון להלהיב אותנו.
    "בוקר טוב לכולם!"
    כמה נהמות.
    ואז - ואני שונא שמבוגרים עושים את זה - היא צעקה, "אני יודעת שאתם יותר נרגשים מאיך שאתם נשמעים, אז בואו ננסה את זה שוב! בוקר טוב לכולם!"
    הפעם התלמידים צעקו "בוקר טוב" בקול יותר חזק, אבל לא כי הם היו נרגשים אלא כי הם רצו שהיא תפסיק.
    חולקנו לקבוצות של שישה - בקבוצה שלי היו שלושה ט"תניקים חדשים ושלושה תלמידים מכיתות יותר גבוהות שעברו רק עכשיו לגור בעיר.
    "אחד מכם יעמוד על הבמה הזאת בעיניים מכוסות!" קראה גברת אוונס. כל מה שאמרה נגמר בסימן קריאה. "אתם תשלבו ידיים, ועכשיו אני רוצה שתדמיינו שהבמה עולה באש! אוי לא!" גברת אוונס הניחה את ידיה על לחייה כמו הילד בשכחו אותי בבית. "כל כך חם שאתם חייבים ליפול אחורה!"
    מישהו הרים את ידו. "למה שנמשיך לשלב ידיים אם הבמה עולה באש?"
    מלמולי הסכמה.
    החיוך המצויר של גברת אוונס נשאר קפוא, אבל היה נדמה לי שאני מבחין בעווית בעינה הימנית. "הידיים שלכם קשורות!"
    "באמת? לא נכון, הן לא."
    "תעשו כאילו!"
    "אבל אם אנחנו עושים כאילו, למה אנחנו צריכים את כיסוי העיניים? אנחנו לא יכולים פשוט לעשות כאילו אנחנו לא רואים?"
    "או לעצום עיניים?"
    גברת אוונס לא ויתרה. "הבמה כל כך חמה בגלל האש עד שאתם נופלים ממנה אחורה."
    "אחורה?"
    "לא היינו קופצים במקרה כזה, גברת אוונס?"
    "באמת. למה שניפול אחורה? זאת אומרת, אם כל כך חם."
    זה הספיק לגברת אוונס. "כי ככה אמרתי! אתם תיפלו אחורה! שאר החברים בקבוצה יתפסו אתכם! ואז תחליפו תפקידים עד שכל אחד בתורו ייפול אחורה!"
    כולנו עשינו את זה, אפילו שחלק מאיתנו היססו. אני מטר תשעים וחמש ושוקל תשעים קילו. הילדים בקבוצה די נרתעו כשהם ראו אותי. ילדה אחרת בקבוצה שלי, ט"תניקית חדשה לבושה בשחור, היתה די שמנה. אני יודע שאני צריך לתאר אותה באופן אחר ולא להגיד "שמנה", אלא למצוא כינוי פחות פוגע, אבל אני לא ממש יודע באיזה כינוי להשתמש בלי להישמע מתנשא. גדולה? שמנמנה? כבדה? אני אומר את כל המילים האלה בלי לשפוט, בדיוק כמו שהייתי אומר קטנה, רזה או דקיקה.
    הנערה הגדולה היססה לפני שטיפסה על הבמה. מישהו בקבוצה צחק. אחר כך מישהו אחר.
    חוץ מלהוכיח לילדה הזאת שהאכזריות כלפיה לא תיפסק כשהיא תתחיל ללמוד בתיכון, לא היה לי מושג איך התרגיל הזה אמור לעזור למישהו.
    כשהילדה לא נפלה אחורה מיד, אחד מהבנים הט"תניקים גיחך ואמר, "נו, אִימַה. אנחנו נתפוס אותך."
    זה לא היה קול שנסך בה תחושת ביטחון. היא הורידה את כיסוי העיניים והסתכלה אלינו אחורה. פגשתי את מבטה והנהנתי. היא נתנה לעצמה ליפול סוף־סוף. תפסנו אותה - חלק הוסיפו אנחות דרמטיות - אבל אִימַה לא נראתה כאילו עכשיו, אחרי התרגיל, היא סומכת עלינו יותר.
    אחר כך שיחקנו איזה משחק פיינטבול מטופש ושני תלמידים נפצעו, ואז עברנו לתרגיל שנקרא - ולא, אני לא צוחק - חמאת בוטנים מורעלת. באירוע הזה היינו חייבים לחצות מסלול "חמאת בוטנים מורעלת" באורך של 9 מטרים. אבל, כמו שהסבירה גברת אוונס, "רק אחד מכם יכול לנעול את הנעליים־נגד־רעל כדי לחצות בכל פעם!"
    בקיצור היינו חייבים לסחוב את חברי הקבוצה האחרים על הגב. הילדות הרזות צחקקו כשסחבו אותן. צלם שנשלח מעיתון הסְטַאר לֵדְגֵ'ר היה שם ותקתק במצלמה. העיתונאי שאל את גברת אוונס הזורחת שאלות, ובתשובותיה חזרו מילים כמו יוצרים קשר, מקבלים בברכה, נותנים אמון. לא היה לי מושג איזה מין כתבה אפשר להכין על דבר כזה, אבל אולי לעיתון היה ממש חסר חומר ל"סיפורים בעלי זווית אנושית".
    עמדתי מאחורי חמאת הבוטנים המורעלת עם אִימַה. מסקרה שחורה נזלה על פניה, מעורבת במה שאולי היו דמעות של ייאוש. תהיתי אם הצלם יתפוס את זה.
    ככל שקרב תורה של אִימַה להיסחב על ידי שני חברי קבוצה לאורך מסלול חמאת הבוטנים, יכולתי ממש להרגיש שהיא מתחילה לרעוד מפחד.
    תחשבו על זה.
    זה היום הראשון שלכם בבית ספר חדש ואתם ילדה שכנראה שוקלת בערך תשעים קילו, ומכריחים אתכם ללבוש מכנסי ספורט קצרים ואז לסיים איזה תרגיל קבוצתי איום שבו חברי הכיתה החדשים שלכם, הקטנים והרזים יותר, חייבים לסחוב אתכם כמו חבית בירה לאורך תשעה מטרים, וכל מה שאתם רוצים הוא להתקפל לצורת כדור ולמות.
    מי חושב שזה רעיון טוב?
    גברת אוונס ניגשה אל הקבוצה שלנו. "מוכנה, אֶמה?!"
    אִימַה (עם י' אחרי ה־א') או אמה. עכשיו כבר לא ידעתי איך קוראים לה.
    אמה/אִימַה שתקה.
    "לכי על זה, ילדה! ישר על חמאת הבוטנים המורעלת! את יכולה לעשות זאת!"
    ואז אמרתי, "גברת אוונס?"
    היא הפנתה אלי את מבטה. החיוך לא השתנה, אך העיניים הצטמצמו מעט. "ואתה...?"
    "קוראים לי מיקי בוליטר. אני יו"דניק חדש. ואני הולך לוותר על התרגיל הזה, אם זה בסדר."
    שוב העווית בעינה הימנית של גברת אוונס. "סליחה?"
    "כן, לא נראה לי שכל כך מתאים לי שיסחבו אותי."
    שאר הילדים הסתכלו עלי כאילו צמחה לי זרוע שלישית מהמצח.
    "מר בוליטר, אתה חדש כאן." סימן הקריאה נעלם מקולה של גברת אוונס. "הייתי מצפה שתרצה להשתתף."
    "זה חובה?" שאלתי.
    "סליחה?"
    "האם ההשתתפות בתרגיל המסוים הזה היא חובה?"
    "ובכן, לא, היא לא חו---"
    "אז אני מוותר." הסתכלתי לכיוון של אמה/אִימַה. "אכפת לך להישאר איתי ולארח לי חברה?"
    ואז הלכנו משם. מאחורַי יכולתי לשמוע את העולם משתתק. ואז גברת אוונס שרקה במשרוקית, עצרה את התרגיל וקראה לכולם לארוחת הצהריים.
    כשהתרחקנו עוד כמה מטרים, אמה/אִימַה אמרה, "וואו."
    "מה?"
    היא הסתכלה לי בעיניים. "הצלת ילדה שמנה. אתה בטח נורא גאה בעצמך."
    היא הנידה בראשה והלכה משם.
    הסתכלתי אחורה. גברת אוונס הסתכלה עלינו. היא עדיין חייכה, אבל מבטה הנוקב הבהיר לי שהצלחתי לרכוש לי אויבת על היום הראשון.
    השמש הכתה בי. נתתי לה. עצמתי עיניים לרגע. חשבתי על אמא שלי שיוצאת מגמילה בקרוב. חשבתי על אבא שלי שהיה מת וקבור.
    הרגשתי מאוד לבד.
    הקפיטריה היתה סגורה - בית הספר היה צריך להיפתח רק כמה שבועות מאוחר יותר - אז היינו צריכים להביא איתנו את ארוחת הצהריים שלנו. קניתי כריך חזה עוף במעדנייה וישבתי לבד על גבעה עם דשא שממנה יכולתי לראות את מגרש הפוטבול. בדיוק עמדתי לקחת ביס כשהבחנתי בה.
    היא לא היתה הטיפוס שלי, אפילו שאני לא ממש יודע מי הטיפוס שלי. כל החיים שלי עברו בנסיעות בחו"ל. הורי עבדו בארגון סיוע במקומות כמו לאוס ופרו וסיירה לאון. אין לי אחים או אחיות. זה היה מרגש וכיף כשהייתי ילד, אבל זה נהיה מעייף וקשה ככל שהתבגרתי. רציתי להישאר במקום אחד. רציתי שיהיו לי חברים ולשחק בקבוצת כדורסל אחת, לפגוש בנות ולעשות דברים של חבר'ה בגילי. קשה לעשות את כל זה כשאתה עושה טרֶקים בנפאל.
    הילדה הזאת היתה מאוד יפה, בטח, אבל היא גם היתה מאוד מסודרת ומצוחצחת ולבושה כמו ילדה טובה. משהו בה נראה מתנשא, אם כי לא ידעתי מה בדיוק. השיער שלה היה בלונדיני חיוור כמו של בובת חרסינה. היא לבשה חצאית אמיתית, לא מהסוג הקצרצר, וגרביים קצרים עם מין מלמלה בקצה, ונראתה כאילו יצאה הרגע מקטלוג ישן של כלבו "האחים ברוקס" שיש בבית של סבא וסבתא שלי.
    לקחתי ביס מהכריך שלי ואז שמתי לב שלא היה לה אוכל.
    אולי היא היתה באיזו דיאטה מוזרה, אבל משום מה לא חשבתי ככה.
    אני לא יודע למה, אבל החלטתי לגשת אליה. לא הייתי ממש במצב רוח לשיחה או להכיר מישהו. עוד לא הצלחתי להתרגל לכל האנשים החדשים בחיי, ובאמת לא רציתי להוסיף עוד כמה.
    אולי זה היה רק כי היא היתה כל כך יפה. אולי אני שטחי בדיוק כמו כל נער אחר. או אולי זה היה כי מי שבודד יכול לפעמים להבחין בבודד אחר. אולי מה שמשך אותי אליה היה העובדה שהיא נראתה כמי שרוצה להישאר לבד. ממש כמוני.
    הלכתי לכיוונה בחוסר החלטיות. כשהגעתי קרוב מספיק הרמתי את כף היד במין חצי נפנוף ואמרתי "היי."
    אני מצוין במשפטי פתיחה סוּפּר מתוחכמים כאלה.
    היא ישבה כשברכיה משוכות אל חזה. היא הסתכלה למעלה אלי וסוככה על עיניה הירוקות כמו אבני אזמרגד.
    כן, מאוד יפה.
    עמדתי שם, נבוך ומגושם. פני האדימו. הרגשתי כאילו ידי נעשו פתאום גדולות מדי לגוף שלי. הדבר השני שאמרתי לה היה "קוראים לי מיקי."
    בואנה, אני חלקלק או מה? כל משפט קטלני.
    "אני אשלי קנט."
    "מגניב," אמרתי.
    "כן."
    איפשהו בעולם - בסין או בהודו או באיזה חלק מרוחק של אפריקה - בטח יש חנון יותר גדול ממני. אבל לא הייתי מוכן להישבע על זה.
    הצבעתי על ידיה הריקות. "הבאת ארוחת צהריים?"
    "לא, שכחתי."
    "הסנדוויץ' הזה ענקי," אמרתי. "רוצה חצי?"
    "אוי, אני לא יכולה."
    התעקשתי לתת לה ואז היא הזמינה אותי להצטרף אליה. גם אשלי היתה יו"דניקית וגם היא היתה חדשה בעיר. אבא שלה, היא אמרה, היה מנתח ידוע. אמא שלה היתה עורכת דין.
    אם החיים היו סרט, זה היה החלק שבו הייתם מתחילים לשמוע את הפסקול. איזה שיר דביק היה מתנגן ברקע כשהיו מראים את אשלי ואותי חולקים ארוחה, מדברים, צוחקים, נראים מבוישים, מחזיקים ידיים - ומסיימים בנשיקה תמימה.
    כל זה קרה לפני שלושה שבועות.
    הספקתי להיכנס לכיתה של מר היל בדיוק עם הצלצול. הוא הקריא את שמות התלמידים. הפעמון השמיע עוד צלצול צורמני, והגיע הזמן לשיעור הראשון. הכיתה של אשלי היתה ממול, מעבר למסדרון. חיכיתי וראיתי ששוב היא לא הגיעה.
    תיארתי קודם את אשלי כחברה שלי. זאת אולי היתה הגזמה. לקחנו את זה לאט, אני מניח. התנשקנו פעמיים - לא יותר. לא היתה מישהי אחרת שחיבבתי בבית הספר החדש. אותה חיבבתי. זאת לא היתה אהבה, אבל זה גם היה עוד מוקדם. מצד שני, רגשות כאלה בדרך כלל נחלשים. זאת האמת. אנחנו אוהבים להעמיד פנים שהם מתחזקים ככל שאנחנו מתקרבים לבן או בת הזוג החדשים שלנו, אבל ברוב המקרים קורה ההפך. אנחנו הבנים רואים בחורה יפהפייה ומתאהבים בטירוף, התאהבות כזאת שמקשה עלינו לנשום וגורמת לנו להיות כל כך לחוצים, לרצות את זה כל כך, שאנחנו תמיד הורסים את זה.
    אם איכשהו אנחנו כן מצליחים להשיג את הבחורה, הרגשות מתחילים לדעוך כמעט מיד. במקרה שלי, הרגשות שלי לאשלי באמת גברו. זה היה קצת מפחיד, באופן טוב.
    ואז יום אחד הגעתי לבית הספר ואשלי היתה חסרה. ניסיתי להתקשר לנייד שלה, אבל לא היתה תשובה. גם למחרת היא לא הגיעה. וגם ביום שאחריו. לא ממש ידעתי מה לעשות. לא היתה לי את הכתובת שלה בבית. בדקתי באינטרנט את השם קנט, אבל הם כנראה לא היו רשומים. למעשה, לא היה עליה שום דבר באינטרנט.
    אשלי פשוט התפוגגה.