הקדמה
מי לא אוהב אגדות?
האגדה היא סיפור עממי העובר מדור לדור. ימי האגדה כימי האדם. עוד לפני שהומצא הכתב חיבר האדם אגדות וסיפר אותן לילדיו ולחבריו. כשחיכו השואבות לתורן לשאוב מים מהבאר, כשהשתהו הגברים ליד טחנת הקמח כדי לטחון את התבואה, וכשישבו בני הבית ליד האש הבוערת במערה וחיכו לגמר הצלייה של בשר הציד, חוברו או סופרו אגדות, כי הצימאון לסיפור מאפיין את כל הגילאים.
לאגדה היה לא רק ערך בידורי אלא גם ערך חינוכי ומוסרי. היא הצטיינה במוסר השכל חשוב, ולעתים שימשה העלילה רק אמצעי כדי להדגיש את מוסר ההשכל שכלל ערכים כלל אנושיים, כגון הצורך לקבל את הזר, החריג והשונה, לשפוט אדם לפי מעשיו, לתמוך בחלש, להאמין בניצחון האהבה ובעיקרון השכר והעונש ועוד. ערכים אלה משותפים לכל התרבויות, ולכן מוצאים אגדות דומות בסיפורי עמים שונים. בספר זה שילבנו קטעי מדע וסיפורי אגדות, כי השילוב בין ספרות ומדע מביא נקודות תצפית שונות, מרחיב את היריעה, מאתגר את הקורא ומגביר את הנאת הקריאה.
מְְסַַפְּרֵי האגדות הקדמונים ניחנו בכישרון משחק, וידעו לרתק את קהל שומעיהם. סיפוריהם שפעו דמיון ויצירתיות, ולעתים תכופות שינו המספרים בעת הסיפור את האגדה, והתאימו אותה לקהל השומעים ולרוח התקופה.
בעבר התייחס המונח אגדה רק לסיפורים עממיים שעברו מדור לדור, אבל כיום הוא מקובל גם כסוגה ספרותית עכשווית, וכולל סיפורים שחוברו על ידי סופרי ההווה. בדומה להם גם ספר זה אינו אוסף אגדות שהילכו בעם אלא כולל אגדות שחיברתי.
לספר 5 שערים:
א. "ככה זה התחיל...": אגדות מקוריות העוסקות במלאכות עתיקות,
ב. "צמחי בר מספרים": אגדות מקוריות העוסקות בצמחי בר.
ג. "צמחים מהגרים": אגדות של עמים שונים העוסקות בצמחי תרבות.
ד. "אגדות ירושלים": אגדות מקוריות העוסקות בחיים בירושלים ובתולדותיה.
ה. "מן הים הגדול": אגדות מקוריות העוסקות בקשר שבין האדם לים
רוב התמונות בספר צולמו על ידי אריה ריכטר, אלא אם כן צוין אחרת בגוף הספר.
רות ואריה ריכטר
שער א'
ככה זה התחיל...
אגדות מקוריות על תגליות טכנולוגיות ומלאכות עתיקות
איך נוצר כלי המיתר הראשון?
לפני אלפי שנים יצא צייד לצוד ציד ביער הסמוך למערה שבה גר עם אשתו וילדיו. לפתע התקדרו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה. כל החיות התחבאו במחבואיהם והצייד לא מצא ציד ומזון. הוא הסתתר בסוכה טבעית קטנה שנוצרה מסבך גבעולי דלעת הכרוכים על אחד העצים, וחיכה שיחדל הגשם והוא יוכל לשוב למערה, אבל הגשם התחזק מאוד, רעמים עצומים התגלגלו מקצה השמיים עד קצה האופק, ברקים מפחידים חתכו את האוויר, והאיש חשש פן יכה בו אחד הברקים.
קטף הצייד דלעת מאורכת וגדולה, בקע אותה לאורכה בגרזן האבן שבידו, חבש את אחד החצאים ככובע על ראשו, ורץ למערה כשהדלעת מפארת את ראשו.
ראתה אשתו את הדלעת על ראש בעלה ופרצה בצחוק: "מה הכתר המוזר שעל ראשך?" שאלה את בעלה בלגלוג.
"הדלעת הזאת הגנה עלי מפני הגשם והרוח הקרה," השיב הבעל.
רצתה האישה לפרוס פרוסה נאה מהדלעת כדי לבשל אותה לארוחת הצהריים, אבל בעלה אמר: "אני אסיר תודה לדלעת הזאת, ולא אוכל לפצוע אותה ולאכול את בשרה," ובדברו הניח את הדלעת במרכז המערה, סמוך לאש הדולקת בה יומם ולילה.
ימים רבים עמדה הדלעת ליד האש. במשך הזמן התפורר בשרה וקליפתה התייבשה והתקשתה. היא תפסה מקום נכבד במערה הקטנה, ולא פעם הייתה למכשול כשנתקלו בה בני הבית. היא לא הביאה תועלת, ולכן ביקשה האישה להשליך את הפרי הגדול והיבש, אבל הבעל סירב, וכדי להציל את הדלעת מהגזרה הקשה החליט להפוך אותה לכלי מועיל. הוא חיבר לאורך פתחה החלול גידים ארוכים, וכך נוצר מעין כיסא־מדף חזק, שהאישה נהגה לשבת עליו או להניח עליו את תבשיליה.
יום אחד פרצה רוח חזקה אל המערה, השליכה את הכלים שעמדו על הדלעת, פיזרה את הבגדים והחפצים שבחלל המערה, וכיבתה את האש. החושך שהשתרר במערה הקטנה הפיל פחד על יושביה, והם התפללו לבורא העולם, וביקשו ממנו שיביא שלווה לנפשם וישקיט את חרדותיהם.
שמע הבורא את תפילתם וביקש מהרוח להניד בכוח את מיתרי הגידים שנפרשו לאורך פי הדלעת. מיד פשטה מנגינה מתוקה בחלל המערה, הנעימה ליושביה את זמנם ופיזרה את פחדיהם.
כששככה הסערה ניסו בני הבית לחקות את מעשה הרוח, ופרטו באצבעותיהם על מיתרי הגידים. לשמחתם הוסיפה הדלעת המופלאה להשמיע נגינות וצלילים קסומים שלא נשמעו מעולם קודם לכן במערה וביער, והם תהו אם כל הדלעות בעולם משמיעות צלילים נפלאים כאלה. כדי לבחון שאלה זו יצא האיש ליער, והביא מסוכת הדלועים פירות אחדים, שוני גודל וצורה. הוא בצע כל אחד מהם לאורכו, רוקן מהם את בשר הפרי, ומתח על החצאים מיתרי גידים. מיד הבחין הצייד שכשפרט על גידי דלעת עבה וגדולה עלו קולות נמוכים, וכשפרט על דלעת קטנה נשמעו קולות דקים ורכים. גם ילדיו ואשתו למדו לפרוט על הדלעות, ומדי ערב, כשפצחו בני המשפחה בשיר בליווי כלי הקשה ומחיאות כפיים, פרטו גם על הדלעות החצויות והנגינה העשירה את חייהם. כך נוצרו כלי המיתר הראשונים המנעימים את חיינו עד היום.
המדע שמאחורי האגדה
דלעת גדולה
תעודת זהות
משפחה: דלועיים.
"בני דודים": מלון, אבטיח, קישוא, מלפפון, דלעת הנחש.
מאפיינים: הדלעת היא צמח מטפס עשבוני ורב שנתי. השורשים מעמיקים, מעובים ואוגרי מזון. הדלעת מטפסת ונאחזת במשען בעזרת קנוקנות, חוטים מסולסלים הגדלים מהגבעול. הגבעול וגביע הפרח שעירים.
הפריחה באביב. הפרחים צהובים. ולרוב חד מיניים, כלומר, יש פרחי זכר בעלי אבקנים שאינם עושים פרי, ויש פרחי נקבה החונטים פרי. שני מיני הפרחים נישאים באותו הצמח במקומות שונים (צמח חד ביתי). הפרח עשיר בצוף וההאבקה נעשית על ידי דבורים. הפירות של הדלעת התרבותית גדולים מאוד. משקלם 2-70 ק"ג, אך בתערוכות של מגדלי ירקות נמדדו פירות דלעת שמשקלם מאות ק"ג.
הפרי עשיר מאוד בוויטמין A. ערכו הקלורי 37 קלוריות ל-100 גרם. הזרעים עשירים בשמן, ובאוסטריה מפיקים מהם שמן מאכל. הם משמשים כ"פיצוחים" ונקראים בפי העם "גרעינים לבנים".
שימושים ופולקלור מוצא הדלעת מאמריקה, והיא שימשה מאכל חשוב בתזונת האינדיאנים. בשר הפרי נאכל כשהוא מבושל, מטוגן או אפוי. הדלעת משמשת בליל כל הקדושים בפיסול. מרוקנים אותה מבשרה, חורטים על קליפתה החיצונית ציורים שונים ודמויות אנשים, ומציבים בתוך הפרי החלול נר דולק, סגולה לגירוש שדים ורוחות. השורשים רעילים ומשמשים בריכוזים נמוכים ברפואה העממית.
בישראל גדלה בר דלעת הנחש, שפירותיה ענבות עסיסיות קטנות. היא מכילה רעל ונפוצה בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה בחורש הים תיכוני.
