פרולוג
†††
יש חוקים רבים שאסור לכומר להפר.
אסור לכומר להתחתן. אסור לכומר לזנוח את צאן מרעיתו. אסור לכומר לפגוע באמון המקודש שהפקידה קהילתו בידיו.
חוקים שנראים מובנים מאליהם. חוקים שאני נזכר בהם בכל פעם שאני קושר את האבנט שלי. חוקים שאני נודר לחיות לאורם כשאני חובש את המצנפת שלי ומסדר את הגלימה.
תמיד הצטיינתי בציות לחוקים.
עד שהיא הגיעה.
קוראים לי טיילר אַנְסֵלְם בֶּל. אני בן עשרים ותשע. יש לי תואר ראשון בשפות קלסיות ותואר שני בלימודי דתות. אני משמש בקהילה שלי מאז הוסמכתי לכמורה לפני שלוש שנים וטוב לי כאן.
לפני כמה חודשים הפרתי את נדר הפרישות על מזבח כנסייתי שלי, ושאלוהים יעזור לי, הייתי עושה זאת שוב.
אני כומר וזהו הווידוי שלי.
פרק 1
אין זה סוד שפיוס הוא הסקרמנט הכי פחות אהוב. יש לי הסברים רבים למה: גאווה, אי־נוחות, אובדן עצמאות רוחנית. אבל ההסבר השולט כרגע הוא התא המזורגג הזה.
שנאתי אותו מהרגע שראיתי אותו, משהו מיושן ומגושם מלפני ועידת הוותיקן השנייה. בכנסייה שלי בקנזס סיטי בילדותי היה חדר פיוס, נקי ומואר ומרוהט בטוב טעם, עם כיסאות נוחים וחלון גבוה שהשקיף אל הגינה.
התא הזה הוא ההפך הגמור מאותו חדר — צר ורשמי, עשוי עץ כהה ומעוטר בגילופים מיותרים. אני לא טיפוס קלסטרופובי, אבל התא הזה יכול להפוך אותי לכזה. שילבתי את ידיי והודיתי לאלוהים על הצלחת גיוס התרומות האחרון שלנו. עוד עשרת אלפים דולרים ונצליח לשפץ את סנט מרגרט בווסטון, מיזורי, ולהפוך אותה למשהו שייראה כמו כנסייה מודרנית. לא יהיו עוד פאנלים מעץ מלאכותי במבואה. לא עוד שטיח אדום, שלמען האמת מצליח להסתיר כתמי יין, אבל איום ונורא מבחינת האווירה. יהיו חלונות ואור ומודרניות.
הציבו אותי בקהילה הזאת בגלל העבר הכואב שלה... ושלי. כדי להתגבר עליו יש צורך ביותר ממתיחת פנים למבנה, אבל רציתי להראות לבני הקהילה שהכנסייה מסוגלת להשתנות. לצמוח. להתקדם אל העתיד.
"מחול לי, אבי?"
ריחפתי. אחד החסרונות שלי, מודה. חיסרון שהתפללתי יום־יום שאצליח לשנות. כשזכרתי לעשות זאת...
"אני לא חושב שיש צורך," אמרתי. אף שלא ראיתי הרבה מבעד לפרגוד המקושט, זיהיתי את המתוודה מייד כשנכנס לתא. שמו רואן מרפי, מורה למתמטיקה בגיל העמידה ופקח משטרתי נלהב. הוא המתוודה האמין היחיד אצלי לאורך כל החודש וחטאיו נעים בין קנאה (המנהל נתן קביעות למורה השני למתמטיקה) למחשבות טמאות (פקידת הקבלה במכון הכושר בפלאט סיטי). על אף שידעתי שחלק מהכמרים פועלים לפי כללי המחילה הישנים, לא הייתי הטיפוס שמורה "תגיד פעמיים 'מריה הברוכה' ותתקשר אליי בבוקר". החטאים של רואן נבעו מאי־נחת, מהקפיאה על השמרים, ואף לפיתת מחרוזת תפילה לא תשנה דבר אם לא יטפל בשורש הבעיה.
אני יודע, כי הייתי שם.
ומלבד זה, רואן ממש מצא חן בעיניי. הוא היה מצחיק במובן ערמומי ולא צפוי, והוא היה הטיפוס שיזמין טרמפיסטים לישון אצלו על הספה ויוודא שהם יוצאים למחרת בבוקר עם תיק גב עמוס באוכל ובשמיכה חדשה. רציתי שיהיה מאושר ונינוח. רציתי שיתעל את כל הדברים הנפלאים האלה ויקים לעצמו חיים שלמים ומספקים יותר.
"אין צורך במחילה. יש לי משימה קטנה בשבילך," אמרתי.
"אני רוצה שתחשוב על החיים שלך. האמונה שלך חזקה, אבל אין לך כיוון. חוץ מהכנסייה, מה מלהיב אותך בחיים? למה אתה קם בבוקר? מה מעניק משמעות למעשים ולמחשבות שלך מדי יום ביומו?"
רואן לא ענה, אבל שמעתי אותו נושם. חושב.
נאמרו תפילות סיום וברכה אחרונה ורואן חזר לבית הספר להמשך אחר הצהריים. ואם הפסקת הצהריים שלו קרובה אל סיומה, ככל הנראה גם שעות הפיוס שלי. בדקתי את השעה בטלפון כדי לוודא ופתחתי את הדלת, אך שמטתי את ידי כששמעתי את התא שלידי נפתח. מישהו התיישב ולכן חזרתי למקומי והסוויתי את האנחה. זכיתי באחר צהריים פנוי ונדיר וחיכיתי לו בכיליון עיניים. אף אחד חוץ מרואן לא הגיע לפיוס. אף אחד. וביום היחיד שחיכיתי לצאת מוקדם יותר, לנצל את מזג האוויר המושלם...
תתמקד, פקדתי על עצמי.
מישהו כחכח בגרונו. אישה.
"אני, אה, בחיים לא עשיתי את זה קודם." קולה היה שקט ומרתק, כמו גרסה קולית של אור הירח.
"אה," חייכתי. "חדשה."
התגובה זיכתה אותי בצחוק קל. "כן, נראה שכן. ראיתי דברים כאלה רק בסרטים. כאן אני אומרת 'סלח לי אבי כי חטאתי'?"
"קרוב. קודם כול מצטלבים. בשם האב, הבן ורוח הקודש..." אני שומע אותה מהדהדת את המילים יחד איתי. "עכשיו את אומרת לי כמה זמן עבר מאז הווידוי האחרון שלך, שהיה —" היא סיימה במקומי, "אף פעם." היא נשמעה צעירה, אבל לא צעירה מדי. בת גילי, אם לא פחות. קולה נשא את הצליל חסר המבטא של העיר, לא את הניגון הנינוח שלפעמים שמעתי כאן במיזורי הכפרית.
"אני, אה, ראיתי את הכנסייה בזמן שהייתי בחנות היינות ממול. ורציתי ל... תראה, יש כמה דברים שמטרידים אותי. אף פעם לא הייתי ממש דתייה, אבל חשבתי שאולי..." קולה דעך לרגע והיא נשמה בפתאומיות. "זה טיפשי. כדאי שאלך." שמעתי אותה קמה.
"עצרי," אמרתי ונדהמתי מעצמי. מעולם לא חילקתי פקודות בצורה כזאת. טוב, כבר לא.
תתמקד.
היא ישבה ושמעתי אותה מתעסקת עם הארנק שלה.
"זה לא טיפשי," אמרתי בקול עדין יותר. "אין כאן חוזה. את לא צריכה להבטיח שתבואי למיסה כל שבוע עד יומך האחרון. זה רגע שבו שומעים אותך. אני, אלוהים, אולי אפילו את שומעת את עצמך. באת לכאן כי ביקשת את הרגע הזה ואני יכול להעניק לך אותו. אז אנא, הישארי."
היא פלטה נשימה ארוכה. "פשוט... הדברים שמעיקים עליי, אני לא יודעת אם אני צריכה לספר אותם למישהו. בטח לא לך."
"כי אני גבר? האם היית מרגישה נוח יותר לדבר עם אשת דת לפני שתדברי איתי?"
"לא. לא כי אתה גבר." שמעתי את החיוך בקולה. "כי אתה כומר."
החלטתי לנחש. "האם הדברים שמעיקים עלייך קשורים לתאוות בשרים?"
"תאוות בשרים," היא צחקה וצחוקה היה כמו מוזיקה עשירה ואוורירית. תהיתי פתאום איך היא נראית — אם היא בהירה או שחומה, אם גופה קמור או רזה, אם שפתיה עדינות או מלאות.
לא. הייתי מוכרח להתרכז. ולא באופן שבו קולה גרם לי להרגיש פתאום יותר גבר ופחות כומר.
"תאוות בשרים," חזרה ואמרה, "נשמע כמו לשון נקייה."
"את יכולה לדבר בכלליות ככל שתרצי. את לא אמורה להרגיש לא בנוח."
"הפרגוד עוזר," הודתה. "קל יותר לא לראות אותך עם, אתה יודע, הגלימה והכול בזמן שאני מדברת."
עכשיו צחקתי. "את יודעת, אנחנו לא לובשים את הגלימה כל הזמן."
"אה, טוב, אם כך נמחקה לי התמונה שהייתה בראשי. אז מה אתה לובש?"
"חולצה שחורה עם שרוולים ארוכים וצווארון לבן. את מכירה את הסוג, כמו שרואים בטלוויזיה. וג'ינס."
"ג'ינס?"
"את עד כדי כך המומה?"
שמעתי אותה נשענת על צד התא. "קצת. כאילו אתה אדם אמיתי."
"רק בימות השבוע בין תשע לחמש."
"יופי. אני שמחה שלא שמים אותך במקרר בין ראשון לראשון או משהו כזה."
"ניסו. יותר מדי אדים." עצרתי. "ואם זה עוזר, אני בדרך כלל לובש מכנסיים מחויטים."
"זה כבר נשמע הרבה יותר כמו כומר." שתיקה ארוכה השתררה. "מה אם... היו לך פעם אנשים שעשו דברים ממש גרועים?"
שקלתי את התשובה בזהירות. "כולנו חוטאים בעיני האלוהים. גם אני. העניין הוא לא לגרום לך להרגיש אשמה או לסווג את גודל החטא, אלא..."
"אל תזבל לי במוח שטויות מלימודי הכמורה," אמרה בחדות. "אני שואלת אותך שאלה אמיתית. עשיתי משהו ממש גרוע. ואני לא יודעת מה קורה עכשיו."
קולה נסדק במילה האחרונה ולראשונה מאז הוסמכתי לכמורה הרגשתי צורך לעבור לצד השני של התא ולאסוף את המתוודה אל זרועותיי, מה שהיה אפשרי בחדר פיוס מודרני אך כנראה יצטייר כמבהיל ומביך בתא מוות עתיק כזה.
אבל קולה, שמעתי בו כאב אמיתי והיסוס ובלבול, ורציתי לעודד את רוחה.
"אני צריכה לדעת שהכול יהיה בסדר," המשיכה בשקט. "שאוכל לחיות עם עצמי."
חשתי צביטה חדה בחזי. באיזו תדירות לחשתי את אותן מילים לתקרה בחדר הכומר בעודי שוכב ער במיטה, אכול מחשבות על איך חיי היו עשויים להיראות? אני צריך לדעת שהכול יהיה בסדר.
כמו כולנו, לא? האם אין זו זעקתן האילמת של נשמותינו הרצוצות?
כשהמשכתי לדבר, לא טרחתי לומר לה את דברי העידוד הקבועים או מליצות רוחניות. במקום זאת, אמרתי בכנות. "אני לא יודע אם הכול יהיה בסדר. אולי לא. אולי את חושבת שעכשיו את בשפל ויום אחד תרימי את העיניים ותגלי שהמצב החמיר פי כמה." הבטתי בידיי, הידיים ששלפו את אחותי מהחבל אחרי שתלתה את עצמה בחניה בבית הוריי. "אולי לא תצליחי אפילו לצאת מהמיטה בבוקר עם הוודאות הזאת. הרגע ההוא של הכול בסדר, אולי לא יגיע. הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא למצוא איזון חדש, נקודת פתיחה חדשה. למצוא את האהבה שעוד נותרה בחייך ולהיאחז בה בכל הכוח. ויום אחד, המצב יהפוך להיות פחות אפור, פחות עמום. יום יבוא ותגלי שזכית שוב בחיים. חיים שמעניקים לך אושר."
שמעתי אותה נושמת, נשימות קצרות ועמוקות, כאילו היא מתאמצת לא לבכות.
"אני... תודה רבה," אמרה. "תודה."
היה ברור לי שהיא בוכה עכשיו. שמעתי אותה שולפת את הטישו מהקופסה שהונחה בתוך התא בדיוק לשם כך. ראיתי רק רמזים קלים לתנועה מבעד לפרגוד, משהו שנראה כמו שיער כהה ומבריק ומה שאולי היה הלובן החיוור של פניה.
חלק שפל ואיום בי רצה לשמוע את המשך הווידוי שלה, לא כדי שאוכל לייעץ ולעודד אותה, אלא כדי שאדע בדיוק על אילו תאוות בשרים מבקשת הבחורה הזאת מחילה. רציתי לשמוע אותה לוחשת את הדברים הללו בקולה המתנשם. רציתי לאמץ אותה אל זרועותיי ולסלק בנשיקות כל דמעה ודמעה.
אלוהים, רציתי לגעת בה.
מה קורה לי? לא רציתי אישה בכזאת עוצמה כבר שלוש שנים. ובכלל לא ראיתי את פניה. לא ידעתי את שמה.
"כדאי שאלך עכשיו," אמרה והדהדה את המילים הקודמות. "תודה על מה שאמרת, זה היה... מדויק ומערער. תודה רבה."
"חכי..." אמרתי, אבל דלת התא כבר נפתחה והיא נעלמה.
†††
כל היום חשבתי על המתוודה המסתורית שלי. חשבתי עליה כשהכנתי את הדרשה למיסה של יום ראשון. חשבתי עליה כשלימדתי את שיעור התנ"ך לגברים וכשנשאתי את תפילות הערב. חשבתי על אותו הבזק שיער כהה, על אותו קול גרוני. משהו בה, מה זה היה? לא שהייתי גופה נוקשה מאז לבשתי את הגלימה — הייתי גבר בכל רמ"ח איבריי. גבר שאהב מאוד להזדיין לפני שקיבל את ייעודו.
ועדיין שמתי לב לנשים, ללא ספק, אבל למדתי להסיט את מחשבותיי מכל דבר מיני. הפרישות הפכה לדרישה שנויה במחלוקת בקרב הכמורה בשנים האחרונות, אך בכל זאת צייתּי לה בקפידה. במיוחד לאור מה שקרה לאחותי ומה שקרה לקהילה הזאת לפני בואי.
השמירה על איפוק מרבי עמדה בראש מעייניי. היה עליי להיות כומר שמשרה אמון. והדבר היה כרוך בהתנזרות מוחלטת, הן באופן פומבי והן באופן פרטי, בכל הקשור למיניות.
לכן על אף שצחוקה הגרוני הדהד באוזניי עד סוף היום, הדחקתי בנחישות ובכוונה את זכר קולה והמשכתי למלא את חובותיי, פרט לכך שהתפללתי מחרוזת תפילה נוספת או שתיים על האישה הזאת וחשבתי על תחינתה. אני צריכה לדעת שהכול יהיה בסדר.
קיוויתי שלא משנה היכן היא נמצאת, אלוהים שוכן איתה, מנחם אותה, כשם שניחם אותי פעמים רבות כל כך.
נרדמתי עם חרוזי התפילה קפוצים באגרופי, כאילו היו קמיע שבכוחו להרחיק מחשבות לא רצויות.
בקהילתי הקטנה והמזדקנת נערכות בדרך כלל לוויה אחת או שתיים בחודש, ארבע או חמש חתונות בשנה, מיסה כמעט מדי יום ובימי ראשון יותר מפעם אחת. שלוש פעמים בשבוע אני מלמד תנ"ך, פעם אחת בשבוע מסייע לקבוצת הנוער וכל יום פרט ליום חמישי, מקבל את בני קהילתי במשרד. אני גם רץ כמה קילומטרים כל בוקר ומכריח את עצמי לקרוא חמישים עמודים בספר שאינו קשור לכנסייה או לדת כלל וכלל.
אה, ואני גם מקדיש זמן רב לפורום המתים המהלכים. יותר מדי זמן. אתמול בלילה נשארתי ער עד השעה שתיים והתווכחתי עם איזה חנון עקשן אם אפשר להרוג זומבי בעזרת עמוד השדרה של זומבי אחר.
דבר בלתי אפשרי, כמובן, בהתחשב בקצב ריקבון העצמות בין המהלכים.
העניין הוא שיחסית לאיש דת בעיירה מנמנמת במערב התיכון של ארצות הברית אני עסוק למדי, ולכן אפשר לסלוח לי על שהופתעתי בשבוע לאחר מכן כשהאישה שבה אל תא הווידוי שלי.
רואן בדיוק יצא וגם אני התכוננתי לקום ולצאת, אבל אז שמעתי את הדלת השנייה נפתחת ומישהו נכנס אל תוך התא. חשבתי שאולי זה שוב רואן — זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוא חזר כי נזכר בעוד חטא חדש וזניח ששכח לספר לי על אודותיו.
אבל לא. זה היה אותו קול צרוד ויודע דבר, הקול שעורר בי השראה לסבב נוסף של מחרוזת תפילה בשבוע שעבר.
"שוב אני," אמרה האישה בצחוק מתוח.
"אה, הלא־קתולית?"
המילים יצאו עמוקות משהתכוונתי, קצרות יותר. בנימה שלא דיברתי בה אל אישה זה תקופה ארוכה.
"אני זוכר אותך."
"אה," אמרה. היא נשמעה מעט מופתעת, כאילו לא באמת ציפתה שאזכור. "יופי. נראה לי."
היא זעה קלות ומבעד לפרגוד ראיתי סימנים קלושים לאישה שמאחוריו — שיער כהה, עור לבן, הבזק של שפתון אדום.
גם אני זעתי קלות בלי להרגיש וגופי פתאום נעשה מודע לכול. למכנסיים המחויטים (מתנה מאחיי אנשי העסקים), לעץ הנוקשה של הספסל, לצווארון שלפתע נעשה הדוק הרבה יותר מדי.
"אתה האב בל, נכון?" שאלה.
"זה אני."
"ראיתי את התמונה שלך באתר. אחרי השבוע שעבר, חשבתי שאולי יהיה קל יותר אם אדע איך קוראים לך ואיך אתה נראה. אתה יודע, כדי שארגיש כאילו אני מדברת אל אדם ולא אל קיר."
"וזה באמת קל יותר?"
היא היססה. "לא ממש." היא לא הרחיבה ואני לא לחצתי, בעיקר כי ניסיתי להרחיק את עצמי משלל היצרים הלא הגיוניים שהתגודדו במחשבותיי.
לא, אסור לך לשאול לשמה.
לא, אסור לך לפתוח את הדלת כדי לראות איך היא נראית.
לא, אסור לך לבקש שתספר לך רק על חטאי תאוות הבשרים שלה.
"את מוכנה להתחיל?" שאלתי וניסיתי לכוון את מחשבותיי לעניין שלפניי, אל הווידוי.
פעל לפי ההוראות, טיילר.
"כן," לחשה. "כן, אני מוכנה."
.jpg)
