נקודת ההכרח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נקודת ההכרח

נקודת ההכרח

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 44 דק'

תקציר

״כשנגמרו הקרבות ירדנו לנַפַח להתארגנות. פתאום אבא צץ לידי במדים. עמדתי על יד הטנק שלי, שנראה בדיוק כמו שנראה טנק שחטף טיל. בתוך שנייה קלטתי את המבט של אבא, את העיניים שלו שמתרוצצות ממני אל הטנק הפגוע, ושוב אלי. הוא חיבק אותי בדמעות ואמר:
׳כשנלחמתי בחטיבת הנגב בפלמ״ח לא דמיינתי שאצטרך להילחם ליד הבן שלי באותה מלחמה׳״.
 
״למה אני חושבת שיש טעם ומשמעות לכתוב את הדברים שלא כותבים, שלא מדברים עליהם, על דם וריח ועיסה? כי אולי ההכאבה הזאת תעיר אותנו. חשוב לכתוב ולדבר על הדברים. להראות כמה נורא, כמה טיפשי לא לחיות עוד רגע של חברות ויצירה ואהבה. לחפש עוד שביל, עוד דרך אל הדבר שיותר ויותר מכנים אותו שקט לאורך זמן או הסדר מדיני, אך אין לו שם מלבד שלום״.
 
שלושים וחמש שנה שירת איל בן ראובן בצבא ההגנה לישראל.
עם הגעת צו הגיוס של בנו השלישי רועי, החלו המילים להיכתב.
סיפורו של איל, המובא בידי רעייתו יעל, מגולל ביוגרפיה ייחודית, דו־קולית, האוצרת בתוכה קול נוסף, נשי, זה שממעטים לשומעו. שזורות בה מלחמות ישראל: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה, ומלחמה נוספת – החשובה מכולן – המלחמה על השיבה לשגרה, לשפיות, לבית.
 
לאורך כל שירותו הצבאי נלחם איל למען השלום. מתוך ניסיונו כחייל, כמפקד וכמפקד בכיר צמחה ההבנה שדו־שיח וחינוך למוסריות וליושרה הם הדרך להיחלץ מתוך מעגל הכאב והשכול.
כאזרח וכחבר כנסת הוא עושה כל שביכולתו למען הידברות והגעה להסדרים מדיניים.
 
זהו סיפור אישי על החיים בעורף, על החיים בחזית ועל מה שביניהם. זהו סיפור על הבית שעליו יוצאים להילחם ועל הבית שלמענו מוכרחים להפסיק להילחם. זהו סיפור על הנקודה שבה מתוך הכאב חייבים להתעלות – נקודת ההכרח.

פרק ראשון

פתח דבר

שתי הכורסאות במרכז החדר טומנות בחובן מפגש אנושי. ביניהן פרוס שטיח קטן ופשוט - מרחב מאפשר. ברקע מתנשאת כוננית ספרים. בפעם הראשונה שאיל ייכנס וישלח מבט לעבר הכוננית, הוא יקלוט מיד את התקליט של ידין, ניצב על המדף העליון כמו תמונה. בדממה. המוזיקה הכי שותקת שהוא מכיר. אל התקליט מוצמד פתק בכתב ידו המסודר של צבי, אביו של ידין.
לאלוף איל בן ראובן, ממשפחתו של ידין טננבוים הי"ד.
הוא ייזכר בימים על גבי ימים שבהם היה מניח את התקליט על הפטפון, ומקשיב. מה לידין ולטנק! עדינות וכישרון נדיר בצלילי החליל שלו. שוב יעיב עליו צל של אִם, אילו, אילולי, ושוב יחיה את אז ואת שם ויחזור לכאן.
עיניו יימשכו אל הספר הכחול משמאל לתקליט. מילה אחת גדולה: שלום. הספר של לובה אליאב הנועז והתמים. הוא יודה לי בלבו על שאינני מוותרת. ואני אבקש בלבי שגם בימים אלה ימשיך להתמסר למטרה ולהאמין שאפשר: שלום.
עוד הלאה שמאלה, מגן פשוט שקיבל, ועליו, באותיות כחולות על גבי זכוכית, נכתב: "לחופש נולד" - מזכרת מהעמותה. כמו נעדרי צה"ל, נוכחים ונפקדים במקביל: הכיתוב הכחול, כמעט בלתי־נראה, כמעט שקוף, נבלע בזכוכית על רקע הספר הכחול של לובה. פעימת לב אחת מוחסרת ונעדרת גם היא. להם, שנתנו הכול ושאינם עוד, ולמשפחות, שנתנו הכול וחייהן אינם עוד, למשפחות השכולות, לכלל נעדרי ישראל ולכלל הציבור - לאלה הוא מחויב.
מחויב לא רק לַחיים, אלא לְחיים עם ערך.
על המדף התחתון, כמה ספרים על גדוד 198 - הגדוד שלו במלחמת יום הכיפורים, ומדליה לציון 40 שנה לפרוץ המלחמה. מחשבה ודאי תחלוף במוחו: יותר מ-45 שנה למלחמה - מי היה מאמין? ועוד שמאלה, אל קצה המדף: שתי תמונות מחזור. באחת, הוא חניך קורס מפקדי טנקים. כשהקורס הזה יצא לדרך, איש לא העלה בדעתו שיסתיים בתמונה שבה למעלה ממחציתם של המצולמים כבר אינם בחיים. הם נמצאים שם. זה לצד זה, החיים והמתים. המתים, ממוסגרים בפס שחור מובלט. טעם מר. למי היה העוז להנפיק תמונה שכזו?! ובכלל - הרי נהוג להצטלם בסוף הקורס. אבל הקורס הזה לא הסתיים ממש. כמו קורס הקצינים המזורז שעבר אחרי המלחמה. כל כך מזורז עד שמעולם לא הרגיש ראוי לענוד את סיכת המ"מ על דש הצווארון. רק דרגות. בתמונה השנייה, שצולמה כעבור כמה שנים, הוא כבר פיקד על קורס קציני שריון, ודמותו מתנוססת מעל דמויות החניכים.
אולי שם התחיל להבין שהוא לא מתגלגל. שיש בדרכו זו בחירת חיים - הכרח חיים! לגדול ולגדל בארגון הזה. בגוף הגדול, החי, הנושם, הכואב, הנלחם.
נלחם על כל הטוב. נלחם על הנשמה ועל הרוח של גוף גדול ורב־אנשים, שמתרכב לדבר אחד. ואט־אט מתברר שהוא אוהב אותו. צה"ל.
על המדף שמעל התחתון, על יצחק רבין זיכרונו לברכה, נשענים כרכים לבנים: תחקירי מלחמת לבנון השנייה. את שני הספרים הישנים של פנקס שירות, שנכתבו הרבה לפני הקדנציה השנייה של יצחק רבין כראש הממשלה, קניתי לו בחנות אספנים כשנתיים לאחר הרצח.
משהו בו ייעצר. שורה ארוכה של כרכים לבנים ללא כיתוב. למולם, ירגיש את הנימה הלבנה הנמשכת בתוך לבו - על אף שמונחים פה התחקירים, והכול ידוע ולכאורה ברור - מין פס לבן של תהייה נמתח, בקול דממה דקה. כמו התדהמה שהכתה בעת הרצח. כמו הפתקים הלבנים, הקשים, במלחמה. אלה שהגיעו עם השמות, והכבידו עוד ועוד. שוב תתעורר בו השאלה הגדולה: למה?! אולי, אילולי אירע הרצח, כל כך הרבה דברים יכולים היו להיות אחרת. אולי.
הלוא חשב שהמלחמה אינה מנוהלת על ידי המטה הכללי וראש הממשלה בצורה נכונה. הלוא עשה כמיטב יכולתו במסגרת המגבלות שעמדו לפניו. אבל, הוא ישאל את עצמו אם היה עליו לפעול אחרת. אין זה אותו "אִם" של פעם, של מלחמת יום הכיפורים, וגם אין זו התהייה המתבקשת שאחרי הקרבות ופקודיו ההרוגים במלחמת לבנון הראשונה. שהרי במלחמת לבנון השנייה הוא צפה ותכנן והכין תוכניות מפורטות. אבל את הרתיעה המדינית ואת ההססנות במטכ"ל ואת העצירוֹת האינסופיות שהשרו כלפי מטה חלחול מתסכל של חוסר אונים, בלבול והפחתת עוצמה קיצוניים - את כל אלה לא צפה. ללא הרף הוא תוהה אם היה אפשר לצעוק חזק יותר. להנחית אגרוף ברור על השולחן! שיֵצאו סוף־סוף התוכניות אל הפועל! הוא היה עסוק כל כך בניהול הדברים עצמם, עם אודי אדם. אפילו השיחה הנוקבת בארבע עיניים עם דן חלוץ לא שינתה דבר.
שבועות אחרי המלחמה עוד הייתי מתעוררת לשמע קריאתו מתוך שנתו: "צריך לתת מכה! צריך לתת מכה!"
ומעל המדף הזה, ביוגרפיות. כאן, כולם יושבים להם בנחת, זה לצד זה. יצחק שדה ליד בן־גוריון. יגאל אלון מסב עם משה דיין. אהוד ברק עם אריאל שרון. דן חלוץ על יד גל הירש. בוגי יעלון וביבי נתניהו. הם בוטחים. יודעים את הדרך. שפתם קולחת.
לצדם - כאב! שאלות ואבדון. הספר על עוזי ארד של רותי. הספר על תובל גבירצמן של חיותה. ועוד ועוד ספרים שמספרים וסופדים לדמותו של נער צעיר, שיכול היה להיות...
על המדף העליון, ספרים על השסעים בחברה הישראלית, ספרים של אסא כשר, ספרים של ישעיהו ליבוביץ. ספרים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ועל מנהיגות, ועל ארגונים. חומרים שמאגדים בתוכם כיוון ודרך. איך לארגן, איך להוביל, איך להבין מציאות כל כך מורכבת - מסובכת ומסתבכת. ואיך להנהיג ולכוון. ואיך להשפיע.
דבר אחד לא השתנה. לוח עץ בלתי־מהוקצע, יקר ללבנו, שהיה בלשכתו של איל כל השנים, נמצא כעת בביתנו על הקיר, ועליו מוטמעות המילים: כשאדם פשוט צובר ידע, הוא נעשה אדם חכם. כשאדם חכם מגיע להבנה, הוא נעשה אדם פשוט.2
הוא ודאי יהרהר: מתי היא הספיקה לסדר את כל זה?
את כל זה הוא אסף. לא ויתר על שום דבר. למרות שהצעתי: אולי תזרוק, אולי תגנוז, אולי תשכח.
עכשיו סידרתי הכול כאן. כואב.

עוד על הספר

  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2019
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 44 דק'
נקודת ההכרח איל ויעל בן ראובן

פתח דבר

שתי הכורסאות במרכז החדר טומנות בחובן מפגש אנושי. ביניהן פרוס שטיח קטן ופשוט - מרחב מאפשר. ברקע מתנשאת כוננית ספרים. בפעם הראשונה שאיל ייכנס וישלח מבט לעבר הכוננית, הוא יקלוט מיד את התקליט של ידין, ניצב על המדף העליון כמו תמונה. בדממה. המוזיקה הכי שותקת שהוא מכיר. אל התקליט מוצמד פתק בכתב ידו המסודר של צבי, אביו של ידין.
לאלוף איל בן ראובן, ממשפחתו של ידין טננבוים הי"ד.
הוא ייזכר בימים על גבי ימים שבהם היה מניח את התקליט על הפטפון, ומקשיב. מה לידין ולטנק! עדינות וכישרון נדיר בצלילי החליל שלו. שוב יעיב עליו צל של אִם, אילו, אילולי, ושוב יחיה את אז ואת שם ויחזור לכאן.
עיניו יימשכו אל הספר הכחול משמאל לתקליט. מילה אחת גדולה: שלום. הספר של לובה אליאב הנועז והתמים. הוא יודה לי בלבו על שאינני מוותרת. ואני אבקש בלבי שגם בימים אלה ימשיך להתמסר למטרה ולהאמין שאפשר: שלום.
עוד הלאה שמאלה, מגן פשוט שקיבל, ועליו, באותיות כחולות על גבי זכוכית, נכתב: "לחופש נולד" - מזכרת מהעמותה. כמו נעדרי צה"ל, נוכחים ונפקדים במקביל: הכיתוב הכחול, כמעט בלתי־נראה, כמעט שקוף, נבלע בזכוכית על רקע הספר הכחול של לובה. פעימת לב אחת מוחסרת ונעדרת גם היא. להם, שנתנו הכול ושאינם עוד, ולמשפחות, שנתנו הכול וחייהן אינם עוד, למשפחות השכולות, לכלל נעדרי ישראל ולכלל הציבור - לאלה הוא מחויב.
מחויב לא רק לַחיים, אלא לְחיים עם ערך.
על המדף התחתון, כמה ספרים על גדוד 198 - הגדוד שלו במלחמת יום הכיפורים, ומדליה לציון 40 שנה לפרוץ המלחמה. מחשבה ודאי תחלוף במוחו: יותר מ-45 שנה למלחמה - מי היה מאמין? ועוד שמאלה, אל קצה המדף: שתי תמונות מחזור. באחת, הוא חניך קורס מפקדי טנקים. כשהקורס הזה יצא לדרך, איש לא העלה בדעתו שיסתיים בתמונה שבה למעלה ממחציתם של המצולמים כבר אינם בחיים. הם נמצאים שם. זה לצד זה, החיים והמתים. המתים, ממוסגרים בפס שחור מובלט. טעם מר. למי היה העוז להנפיק תמונה שכזו?! ובכלל - הרי נהוג להצטלם בסוף הקורס. אבל הקורס הזה לא הסתיים ממש. כמו קורס הקצינים המזורז שעבר אחרי המלחמה. כל כך מזורז עד שמעולם לא הרגיש ראוי לענוד את סיכת המ"מ על דש הצווארון. רק דרגות. בתמונה השנייה, שצולמה כעבור כמה שנים, הוא כבר פיקד על קורס קציני שריון, ודמותו מתנוססת מעל דמויות החניכים.
אולי שם התחיל להבין שהוא לא מתגלגל. שיש בדרכו זו בחירת חיים - הכרח חיים! לגדול ולגדל בארגון הזה. בגוף הגדול, החי, הנושם, הכואב, הנלחם.
נלחם על כל הטוב. נלחם על הנשמה ועל הרוח של גוף גדול ורב־אנשים, שמתרכב לדבר אחד. ואט־אט מתברר שהוא אוהב אותו. צה"ל.
על המדף שמעל התחתון, על יצחק רבין זיכרונו לברכה, נשענים כרכים לבנים: תחקירי מלחמת לבנון השנייה. את שני הספרים הישנים של פנקס שירות, שנכתבו הרבה לפני הקדנציה השנייה של יצחק רבין כראש הממשלה, קניתי לו בחנות אספנים כשנתיים לאחר הרצח.
משהו בו ייעצר. שורה ארוכה של כרכים לבנים ללא כיתוב. למולם, ירגיש את הנימה הלבנה הנמשכת בתוך לבו - על אף שמונחים פה התחקירים, והכול ידוע ולכאורה ברור - מין פס לבן של תהייה נמתח, בקול דממה דקה. כמו התדהמה שהכתה בעת הרצח. כמו הפתקים הלבנים, הקשים, במלחמה. אלה שהגיעו עם השמות, והכבידו עוד ועוד. שוב תתעורר בו השאלה הגדולה: למה?! אולי, אילולי אירע הרצח, כל כך הרבה דברים יכולים היו להיות אחרת. אולי.
הלוא חשב שהמלחמה אינה מנוהלת על ידי המטה הכללי וראש הממשלה בצורה נכונה. הלוא עשה כמיטב יכולתו במסגרת המגבלות שעמדו לפניו. אבל, הוא ישאל את עצמו אם היה עליו לפעול אחרת. אין זה אותו "אִם" של פעם, של מלחמת יום הכיפורים, וגם אין זו התהייה המתבקשת שאחרי הקרבות ופקודיו ההרוגים במלחמת לבנון הראשונה. שהרי במלחמת לבנון השנייה הוא צפה ותכנן והכין תוכניות מפורטות. אבל את הרתיעה המדינית ואת ההססנות במטכ"ל ואת העצירוֹת האינסופיות שהשרו כלפי מטה חלחול מתסכל של חוסר אונים, בלבול והפחתת עוצמה קיצוניים - את כל אלה לא צפה. ללא הרף הוא תוהה אם היה אפשר לצעוק חזק יותר. להנחית אגרוף ברור על השולחן! שיֵצאו סוף־סוף התוכניות אל הפועל! הוא היה עסוק כל כך בניהול הדברים עצמם, עם אודי אדם. אפילו השיחה הנוקבת בארבע עיניים עם דן חלוץ לא שינתה דבר.
שבועות אחרי המלחמה עוד הייתי מתעוררת לשמע קריאתו מתוך שנתו: "צריך לתת מכה! צריך לתת מכה!"
ומעל המדף הזה, ביוגרפיות. כאן, כולם יושבים להם בנחת, זה לצד זה. יצחק שדה ליד בן־גוריון. יגאל אלון מסב עם משה דיין. אהוד ברק עם אריאל שרון. דן חלוץ על יד גל הירש. בוגי יעלון וביבי נתניהו. הם בוטחים. יודעים את הדרך. שפתם קולחת.
לצדם - כאב! שאלות ואבדון. הספר על עוזי ארד של רותי. הספר על תובל גבירצמן של חיותה. ועוד ועוד ספרים שמספרים וסופדים לדמותו של נער צעיר, שיכול היה להיות...
על המדף העליון, ספרים על השסעים בחברה הישראלית, ספרים של אסא כשר, ספרים של ישעיהו ליבוביץ. ספרים על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ועל מנהיגות, ועל ארגונים. חומרים שמאגדים בתוכם כיוון ודרך. איך לארגן, איך להוביל, איך להבין מציאות כל כך מורכבת - מסובכת ומסתבכת. ואיך להנהיג ולכוון. ואיך להשפיע.
דבר אחד לא השתנה. לוח עץ בלתי־מהוקצע, יקר ללבנו, שהיה בלשכתו של איל כל השנים, נמצא כעת בביתנו על הקיר, ועליו מוטמעות המילים: כשאדם פשוט צובר ידע, הוא נעשה אדם חכם. כשאדם חכם מגיע להבנה, הוא נעשה אדם פשוט.2
הוא ודאי יהרהר: מתי היא הספיקה לסדר את כל זה?
את כל זה הוא אסף. לא ויתר על שום דבר. למרות שהצעתי: אולי תזרוק, אולי תגנוז, אולי תשכח.
עכשיו סידרתי הכול כאן. כואב.