האישה האחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האישה האחרת
הוספה למועדפים

האישה האחרת

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

הנק פיליפי ריאן היא עיתונאית חוקרת בטלוויזיה. היא זכתה ב־33 פרסי אמי, ב־13 פרסי אדוארד מורו ובעשרות אותות הוקרה. בעבודתה חוללה שינויי חקיקה, שלחה אנשים לכלא והביאה להחזרת מיליוני דולרים לצרכנים ולקורבנות פשיעה. היא חיברה שבעה מותחנים רבי־מכר וזכתה בפרסים יוקרתיים על כתיבת ספרי מתח, כולל פרס מרי היגינס קלארק הנחשק על האישה האחרת.
רב המכר "האישה האחרת" הוא הראשון בסדרה החדשה בכיכובה של ג'יין ריילנד.
ריאן מתגוררת באזור בוסטון עם בעלה, עורך דין פלילי מפורסם ולוחם למען זכויות האדם.

תקציר

העיתונאית ג'יין ריילנד מצליחה לאתר פילגש סודית של מועמד מוביל, ימים ספורים לפני בחירות חשובות לסנאט. הבלש ג'ייק ברוגן חוקר אפשרות שרוצח סדרתי משוטט חופשי ברחובות בוסטון ומחסל נשים צעירות מתחת לגשריה של העיר.
בעוד מניין הגופות הולך וגדל והבחירות הולכות וקרבות, מתברר לג'יין ולג'ייק — שאת המתח המיני ביניהם אפשר לחתוך בסכין — שלא רק חייהם קשורים, אלא גם החקירות שלהם. הם מבינים שהם ניצבים מול רוצח אכזרי, שלא יבחל בדבר כדי להשתיק שערורייה.
עם סקס, בגידה ורצח — יהיה צורך בהרבה יותר מקולות המצביעים כדי לנצח בבחירות האלה.
שופע פוליטיקה מלוכלכת, תכסיסים נבזיים ותפניות מפתיעות בעלילה, האישה האחרת הוא ספר ראשון בסדרת מותחנים חדשה מאת הנק פיליפי ריאן, סופרת ועיתונאית עטורת פרסים.

פרק ראשון

פרק 1
 
 
״תעיפו לי את התאורה הזאת מהפרצוף! ותעמדו מאחורי סרט הסימון. כולכם. עכשיו!״ בלש ג'ייק ברוֹגן כיוון את פנסו על חבורת הכתבים. אורו הקר של הפנס בחשכת אוקטובר הבליט פרצוף תאב־חדשות אחד בכל פעם. הוא זיהה נציגים מהטלוויזיה. מהרדיו. מהעיתון. איך לעזאזל הם הגיעו לכאן כל כך מהר? מסוק, אחד משלהם, ריחף מעל גדת הנהר, זרקוריו מאירים את המציאות שאין לטעות בה — עוד לילה ארוך בעבודה. וביקור ביום שני בבוקר אצל משפחה מתאבלת, אם יצליחו לברר את זהות הקורבן.
גופה ליד הנהר. הפעם, נהר צ'רלס, ליד המזח הישן. רגליה - גרבונים שחורים מרוחים בפסי בוץ, מגפי עור, הרוכסן של אחד מהם פתוח — נחות על מצע העלים והעשבים החלקלקים שעל הגדה. ראשה, שיער ערמוני צף כמו אופליה פאנקיסטית, נראה מגוחך בתוך סבך העשבים.
חבל שאני לא יכול להתקשר לג'יין. היא הייתה אוהבת את זה.
אלומת האור הצהובה של ג'ייק נחה על טאקר, עם הפנקס השלוף, בתנוחת גהירה מעל הגופה. מגפי גומי שכשכו בבוץ שעל גדת הנהר, עדיין רך, תוצאה של ימים רצופים של מזג אוויר גרוע בבוסטון. ״היי, החוצה. יהיה חבל אם אצטרך להתקשר לעורך החדש שלך כדי שישחרר אותך בערבות.״
״רוצח סדרתי?״ הקול של טאקר, דקיק וחלול, נישא ברוח הקרה. הירוק הזרחני של שלטי הענק באולם הבוסטון גארדן, האורות הסגולים המקשטים את גשר זאקים עם המיתרים הלבנים, הצהוב הזוהר של זרקורי המסוק, כל אלה צבעו את זירת הפשע בצבעי קרנבל מסרט סוג ב'. ״היית מגדיר את זה רצח סדרתי? אתה חושב שזה אדם אחד? היא נרצחה באותו אופן כמו האחרת?״
״כן, דבר איתנו, ג'ייק,״ דרש קול אחר. ״שתי רציחות זה נחשב סדרתי?״
״אחת לפני שבועיים, אחת היום, זה שתיים.״ קול של כתב אחר. ״שתיהן נשים. שתיהן ליד מים. ליד גשרים. שני המקרים בלילה של סופשבוע. שתיהן מתות. זה סדרתי. אנחנו הולכים על זה. אולי... 'רוצח הנהר'.״
״גם אנחנו. רוצח הגשר.״
״כבר גיליתם מי הייתה הנרצחת הראשונה?״
״עופו מכאן, כולכם!״ ג'ייק תחב את הפנס מתחת לזרועו ורכס את מעיל העור החום שלו, לבוש רשמי של משטרת בוסטון. כתבים שממהרים למצוא כינוי לרוצח. טירוף. איך אומרת ג'יין? דם עושה כותרות? לפחות הכתבות שלה לא כאלה. יללת צופרים נשמעה ברחוב קוזוויי, ואז הגיח אמבולנס עטור פסים אדומים במורד הכביש המחורץ. כל המצלמות הופנו אל החובשים שמיהרו לצאת מדלתותיו הנפתחות של הרכב.
אין צורך למהר, חשב ג'ייק. שעונו הורה על השעה 02:15. היא מתה כבר שלוש שעות לפחות.
בדיוק כמו האישה האחרת.
 
*
 
 
ג'יין ריילנד הקיאה לאחר פסק הדין.
היא הרחיקה את שערה הלח מעל פניה, התחמקה מבבואתה במראה והרהרה עד מתי תוכל להתחבא בשירותי הנשים של בית המשפט של מחוז סאפוק. לתמיד, זה יהיה טוב. במקום זאת הצליחה לסחוט מעצמה חיוך למען סוללת המצלמות, בעוד עורך הדין של ערוץ 11 מבטיח לעמיתיה מהטלוויזיה כי יערער מיד על פסיקת המושבעים. לאחר מכן ירדו השניים במדרגות השחם של בית המשפט, כשזרועו של עורך הדין, הנתונה בז'קט חליפה מפוספס, מגוננת על כתפה של ג'יין, כאילו פסיקת דמי נזיקין בסך מיליון דולר היא מחיר מכובד לעיסוק בעיתונות.
אבל קצת לאחר מכן, ג'יין יכלה לראות את החיוכים המזויפים, את הפגישות שנדחו, את המשימות העלובות שהוקצו לה. היא ידעה שהקריירה שלה ככתבת טלוויזיה מחוסלת. היא הגנה על מקור, אבל איש לא הגן עליה.
טעות של מיליון דולר, זעקו הכותרות. ריילנד נוקבת בשם שגוי כלקוח בפרשת זנות. הסמרטוטון בוסטון וויקלי קרא לה ריילנד טעות־בזיהוי.
ג'יין ידעה שהיא לא טעתה. לא הייתה שום טעות, אבל זה לא חשוב. כעבור כמה ימים היא פוטרה.
״ומה שהכי צבוע, כולם העמידו פנים שזה לא בגלל פסק הדין,״ מיהרה ג'יין לכתוב אימייל מריר ומבולבל לחברתה איימי. בתחילת דרכן הגישו יחד חדשות באייווה, ומאז הצליחה איימי להשיג תפקיד נחשק של כתבת בכירה בוושינגטון די.סי. בעוד ג'יין הגיעה למשרה דומה בבוסטון. כוכבה של איימי המשיך לנסוק. ובנוסף, כמו שהיא לא הפסיקה להזכיר לג'יין — היא נשואה.
״אחרי שלוש שנים של פרומואים, כל ההבטחות האלה,״ הקלידה ג'יין בשצף קצף, ״הם אמרו שהם רוצים 'ללכת לכיוון אחר' עם הסיקור הפוליטי שלהם. הם רציניים? יש בחירות בדרך. זה הסיפור הגדול ביותר מאז קנדי. לאיזה כיוון אחר הם יכולים ללכת, לעזאזל?״
״אני כל כך מצטערת, ג'ייני מותק,״ ענתה לה איימי. ״הם היו חייבים להאשים מישהו. כולם שונאים את כתבי הטלוויזיה. וכולם שונאים את הטלוויזיה. אני כנראה הבאה בתור, את יודעת? היינו צריכות ללכת על עבודות נורמליות, חומד.״
עכשיו אלכס ווייאט — ראש דסק החדשות של הרג'יסטר, מכל האנשים! — עמד להציע לג'יין עבודה נורמלית. לפחות הכותרות של הרג'יסטר היו אובייקטיביות. איל הסופרמרקטים מנצח בתביעת דיבה.
ג'יין עצמה לרגע את עיניה כשעלה בה הזיכרון. אבא שלה ידאג לה, אם זה יגיע לכדי כך. אפילו ידחק בה לחזור הביתה, לאוק פארק. ואז כנראה ידחק בה להירשם לבית ספר למשפטים, כמו אחותה הצעירה, אחותה המאורסת, אחותה הטובה, ליסה. אבא יציע כתף, או לפחות ינסה, אבל ד״ר ריילנד מעולם לא ראה בעין יפה כישלון. היא תצטרך להסתדר בעצמה. והיא תהיה בסדר גמור.
ג'יין ישבה על הכורסה במשרדו החדש של אלכס בבוסטון רג'יסטר, שכבר היה זרוע כולו קלסרים, מוקפת בבלגן של ארגזים שחלקם טרם נפתחו, ומתאמצת מאוד להיות בסדר גמור.
הלוואי שיכלה פשוט לסרב. לעזוב את העיר. להחליף את שמה. לשכוח מהמושבעים, לשכוח מפסק הדין. לדבר עם אימא רק עוד פעם אחת.
אבל המציאות כללה משכנתה דשנה על הדירה שלה, תשלומים על האאודי TT שלה, שנראית עכשיו כפריט מותרות ראוותני, חשבונות חשמל וגז, דמי הפיצויים ההולכים ומתאדים. בעבר שידרה כתבות עם כותרות מכמירות לב על מוראות האבטלה. כעת היא עצמה מובטלת. ג'יין ידעה שתשיב בחיוב להצעתו של אלכס.
״נתתי את המילה שלי לבכירים בקומה החמישית.״ אלכס הצמיד את תעודת הסיום הממוסגרת שלו מבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה לאחד הקירות הצבועים בצבע בז', הרים את משקפיו בעלי מסגרת התיל הדקיקה אל מצחו, ואז סימן משהו בעיפרון על הקיר, מפנה אליה את גבו. ״אמרתי להם שאת קשוחה והגונה. הקדמת אותי בכמה ידיעות, זה בטוח. העניין ההוא עם בית החולים בשנה שעברה, זוכרת?״
בטח שאני זוכרת. ״העניין ההוא עם בית החולים״ היה מארב לילי על פוליטיקאי שנפצע בחשד לתאונת פגע וברח. אלכס וג'יין, שאף אחד מהם לא הסכים לעזוב את המקום כל עוד האחר נמצא שם, חלקו ביניהם את כוס הקפה הדלוחה האחרונה. ג'יין שקלה בינה לבין עצמה לחלוק יותר מהקפה. למרבה המזל, כפי שהודתה מאוחר יותר באוזני איימי, היא בדקה את האצבע האמצעית בידו השמאלית של אלכס. תפוס. לפחות היא השיגה בסוף ריאיון בלעדי עם הקורבן.
אלכס עדיין דיבר. ״אבל כאן בעיתון, אנחנו מכבדים כתבים המגוננים על מקורותיהם. אנחנו לא מפטרים אותם. אמרתי להם שהמקור שלך כנראה זרק אותך לכלבים.״
הוא פנה אליה, החזיר את משקפיו למקומם ותחב את העיפרון מאחורי אוזנו. ״אגב, בקשר למקרה הזה. סֶליקה דרדן סיפרה לך את זה, נכון? היא בטוח המקור שלך. את רוצה לדבר על זה? שלא לציטוט?״
לא עכשיו, אף פעם לא. ״עורכי דין, אתה יודע? הערעור?״ ג'יין יישרה את חצאית הצמר השחורה שלה מעל ברכיה, מושכת בזהירות את שוליה מעל מגפי העור השחורים שלה, מגפיה הטובים ביותר. מסתכלת על כל דבר, רק לא על אלכס. למה לחיים אין כפתור ״חזור אחורה״? היא לא ידעה שהיא מסכנת את הקריירה שלה למען סליקה. היא ניסתה להעלים את הצער מקולה. ״אני לא יכולה. באמת שאני לא יכולה.״
אלכס צמצם את עיניו לסדקים. ״אין שום דבר שעלול להזיק לעיתון, נכון? שום דבר שיחזור אלינו כמו בומרנג? כל מה שיש לנו הוא שמנו הטוב, את יודעת.״
״נכון,״ אמרה ג'יין.
משכנתה. חימום. ביטוח בריאות. אוכל. אימא הייתה אומרת: ״ג'יין אליזבת, את צריכה לזכור שעם כל דלת שנסגרת נפתחת דלת אחרת.״
״סמוך עליי, אלכס. אני יודעת שהמצב בעיתונות קשה. אני אסירת תודה לג'ייק — בלש ג'ייק ברוגן — שהתקשר אליך בענייני. אני באמת אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לי.״
דממה השתררה בחדר.
אולי אלכס מתחיל להתחרט, ולא משנה מה אמר לו ג'ייק. אולי איש כבר לא יבטח בה לעולם. המושבעים טעו, לא היא. אבל איך אפשר להתמודד עם מראית עין? ג'יין לקחה את תיק העור השחור שלה, מוכנה לקבל את הדחייה. אולי זה היה מוקדם מדי. או מאוחר מדי.
אלכס הניח את התעודה הממוסגרת על הרדיאטור המתקלף ונשען על צד אחד של שולחן הכתיבה החבוט. הוא חייך וההעביר את ידו על משטח העץ הפגום. ״אומרים שט.ר. ביילור עצמו, מייסד הרג'יסטר, השתמש בשעתו בשולחן הזה עצמו. הסיפור של ברינקס, ראש העיר קרלי, החונק מבוסטון. כל בני משפחת קנדי. הציעו לי שולחן חדש, את יודעת? אבל נראה לי נכון להשאיר את השולחן הזה.״
ג'יין חייכה אליו בחזרה. ״מעניין מה היה חושב ט.ר. על מהדורת האינטרנט שלכם. ואולי יש עכשיו 'חונק מבוסטון' חדש, זה שקוראים לו 'רוצח הגשר'.״
״הזמנים משתנים; החדשות לא,״ ענה אלכס. ״והאנשים בוודאי לא משתנים. הרג'יסטר מסקר את זה, אבל אנחנו עוד לא קוראים לאף אחד 'רוצח הגשר', זה בטוח. מי יודע אם הרציחות האלה בכלל קשורות? אבל כן, אי אפשר להבין את העתיד, אם לא מבינים את העבר. אני מקווה שהשולחן יזכיר לי את זה.״
הוא שלף פנקס צהוב מתוך ערימה לידו, עלעל בדפים העליונים ואז הרים לוח שנה משורטט ביד. בתוך אחדות מהמשבצות נכתב בעיפרון ג'יין.
״בכל אופן,״ המשיך אלכס והצביע על הלוח. ״את במשמרת יום. אנחנו בקטע של עבודת צוות כאן, וגם מנסים לחסוך, אז תצטרכי לחלוק שולחן עם טאק ועם סיקור 'רציחות הגשר' — או איך שתרצי לקרוא להן — טאק כל הזמן בחוץ, אז כנראה בכלל לא תיפגשו.״
היא בפנים. היא הרגישה בתוכה רפרוף מרגיע של ג'יין האמיתית. אני אכסח את הצורה של המניאקים האלה מערוץ 11. ״נשמע לגמרי—״ התחילה לומר.
״אני חייב לתת לך תקופת ניסיון של חצי שנה,״ קטע אותה אלכס, מחווה בפנקסו לעבר ״למעלה״ ערטילאי. ״מהקומה החמישית אומרים שזה ההסכם. את איתנו?״
ג'יין הצליחה להעלות על פניה חיוך באיכות טלוויזיונית, גם אם הטלוויזיה כבר לא נראתה באופק שלה.
״יש לך כתבת חדשות חדשה,״ אמרה ג'יין. היא הביטה ישר בעיניו של ראש דסק החדשות, משדרת לו שלא זו בלבד שהיא הבחירה הנכונה לסקר את הבחירות ולחלוק שולחן עם טאק, מי שזה לא יהיה, היא גם תוספת חשובה למערכת העיתון. אחת שלא עושה טעויות.
אבל עיניו של אלכס היו צמודות לצג האייפון שלו.
״אלכס?״ אמרה. אם הוא מזלזל בה ככה כבר ביום הראשון, היו לה תקוות קלושות למדי לעבודת הצוות שהבטיח. אבל למען האמת, תקוותיה היו קלושות למדי מלכתחילה. היא עדיין התבוססה ביגון החשוף בעקבות פיטוריה מערוץ 11.
חלף זמן מאז לבה נשבר.
ג'יין נמנעה מכל הפרידות. היא הגיעה לתחנה, בפעם האחרונה, לאחר חצות. ארזה את קלטות הווידאו שלה, את כרטסת השמות, את מכתבי המעריצים וגם שלושה פסלונים מוזהבים ונוצצים שקיבלה כפרסים. אפסנה את הקופסאות במרתף הטחוב בבראונסטון1 שקנתה בברוקליין. בשבועיים שלאחר מכן עטפה את עצמה באחת השמיכות הסרוגות של אימא, החנתה את עצמה בפינת ספת העור העגלגלה שלה ובהתה בטלוויזיה. צג שכבר אינו הממלכה שלה.
היא לא יצאה מהדירה. לא ענתה לאימיילים או לטלפונים. בכמה הזדמנויות היא שתתה יותר מדי יין.
אבא נשמע נוקשה כשהתקשרה לספר לו. ״בטח עשית משהו לא בסדר,״ אמר. וזה היה בסדר. אפילו אחרי כל השנים האלה, ג'יין ידעה שהוא עדיין מתגעגע לאימא. גם היא.
גברת וושברן מהקומה התחתונה הופיעה עם הדואר, מביאה את מנת המקרוני בגבינה המפורסמת שלה, האהובה ביותר על ג'יין. איליי הקטן, בנה בן השמונה של משגיחת הבניין, ניסה לפתות אותה, כמו תמיד, למרתון של משחקי אקס־בוקס. סטיב ומרג'רי, שהיו המפיק שלה והצלמת שלה בערוץ 11, שלחו לה פרחי צבעוני לבנים עם פתק: ״הטלוויזיה מחורבנת״ והזמינו אותה לבירה.
״הטלוויזיה מחורבנת״ הצליח להצחיק אותה. רק לרגע.
בשבוע השלישי לאבטלה, הספיק לה. היא כיבתה את הטלוויזיה, סילקה את ערימת אריזות הפיצה הריקות ופתחה את קובץ קורות החיים שלה בלפטופ. למחרת פתחה את התריסים בסלון, הוציאה לפינת הרחוב את העיתונים שלא קראה וקיצצה את שערה שהיה באורך טלוויזיוני — מעצב השיער קרא לצבע ״חום אגוז״ — לתספורת ״שפיצים״ קצרה. היא ארגנה בפראות את ארבעת ארונות הבגדים ותרמה לצדקה את כל הבלייזרים שאיתם הופיעה בשידור. היא הקשיבה לכל אחת מההודעות הקוליות שהושארו לה, ואחת הייתה של ג'ייק. עם טיפ לגבי משרה פנויה ברג'יסטר.
ועכשיו היא קיבלה הצעה. שיהיה.
״מצטער, ג'יין, הייתי חייב לענות להודעה הזאת. נו? את יכולה להתחיל מחר?״ אלכס כיבה את הצג המהבהב של הטלפון והכניס את האייפון לכיס ז'קט הטוויד שלו. הוא קיבל קידום מתפקיד כתב מדיני בכיר לתפקיד ראש דסק החדשות בדיוק בזמן שהרג'יסטר נערך לסיקור הבחירות. מי שהיה המתחרה הקשוח ביותר של ג'יין, אלכס ווייאט — ״אלכס הלוהט״, כפי שהתעקשה לקרוא לו איימי — עומד להיות הממונה עליה.
ג'יין לא יכלה להתעלם מהאירוניה. ג'יין ריילנד, העיתונאית החוקרת זוכת הפרסים, זו שניבאו לה גדולות ונצורות, התרסקה על הכביש המהיר ופספסה את זה, בגיל שלושים־ושתיים. ככל הנראה שיא מהירות חדש לכישלון. עדיין מחייכת, העמידה פנים שלא שמה לב לכך שהבוס החדש־בפוטנציה שלה התעלם ממנה.
״אז יש לך כתבת חדשה,״ אמרה שוב. עכשיו היא רק צריכה להוכיח את זה.
הנק פיליפי ריאן היא עיתונאית חוקרת בטלוויזיה. היא זכתה ב־33 פרסי אמי, ב־13 פרסי אדוארד מורו ובעשרות אותות הוקרה. בעבודתה חוללה שינויי חקיקה, שלחה אנשים לכלא והביאה להחזרת מיליוני דולרים לצרכנים ולקורבנות פשיעה. היא חיברה שבעה מותחנים רבי־מכר וזכתה בפרסים יוקרתיים על כתיבת ספרי מתח, כולל פרס מרי היגינס קלארק הנחשק על האישה האחרת.
רב המכר "האישה האחרת" הוא הראשון בסדרה החדשה בכיכובה של ג'יין ריילנד.
ריאן מתגוררת באזור בוסטון עם בעלה, עורך דין פלילי מפורסם ולוחם למען זכויות האדם.

עוד על הספר

האישה האחרת הנק פיליפי ריאן
פרק 1
 
 
״תעיפו לי את התאורה הזאת מהפרצוף! ותעמדו מאחורי סרט הסימון. כולכם. עכשיו!״ בלש ג'ייק ברוֹגן כיוון את פנסו על חבורת הכתבים. אורו הקר של הפנס בחשכת אוקטובר הבליט פרצוף תאב־חדשות אחד בכל פעם. הוא זיהה נציגים מהטלוויזיה. מהרדיו. מהעיתון. איך לעזאזל הם הגיעו לכאן כל כך מהר? מסוק, אחד משלהם, ריחף מעל גדת הנהר, זרקוריו מאירים את המציאות שאין לטעות בה — עוד לילה ארוך בעבודה. וביקור ביום שני בבוקר אצל משפחה מתאבלת, אם יצליחו לברר את זהות הקורבן.
גופה ליד הנהר. הפעם, נהר צ'רלס, ליד המזח הישן. רגליה - גרבונים שחורים מרוחים בפסי בוץ, מגפי עור, הרוכסן של אחד מהם פתוח — נחות על מצע העלים והעשבים החלקלקים שעל הגדה. ראשה, שיער ערמוני צף כמו אופליה פאנקיסטית, נראה מגוחך בתוך סבך העשבים.
חבל שאני לא יכול להתקשר לג'יין. היא הייתה אוהבת את זה.
אלומת האור הצהובה של ג'ייק נחה על טאקר, עם הפנקס השלוף, בתנוחת גהירה מעל הגופה. מגפי גומי שכשכו בבוץ שעל גדת הנהר, עדיין רך, תוצאה של ימים רצופים של מזג אוויר גרוע בבוסטון. ״היי, החוצה. יהיה חבל אם אצטרך להתקשר לעורך החדש שלך כדי שישחרר אותך בערבות.״
״רוצח סדרתי?״ הקול של טאקר, דקיק וחלול, נישא ברוח הקרה. הירוק הזרחני של שלטי הענק באולם הבוסטון גארדן, האורות הסגולים המקשטים את גשר זאקים עם המיתרים הלבנים, הצהוב הזוהר של זרקורי המסוק, כל אלה צבעו את זירת הפשע בצבעי קרנבל מסרט סוג ב'. ״היית מגדיר את זה רצח סדרתי? אתה חושב שזה אדם אחד? היא נרצחה באותו אופן כמו האחרת?״
״כן, דבר איתנו, ג'ייק,״ דרש קול אחר. ״שתי רציחות זה נחשב סדרתי?״
״אחת לפני שבועיים, אחת היום, זה שתיים.״ קול של כתב אחר. ״שתיהן נשים. שתיהן ליד מים. ליד גשרים. שני המקרים בלילה של סופשבוע. שתיהן מתות. זה סדרתי. אנחנו הולכים על זה. אולי... 'רוצח הנהר'.״
״גם אנחנו. רוצח הגשר.״
״כבר גיליתם מי הייתה הנרצחת הראשונה?״
״עופו מכאן, כולכם!״ ג'ייק תחב את הפנס מתחת לזרועו ורכס את מעיל העור החום שלו, לבוש רשמי של משטרת בוסטון. כתבים שממהרים למצוא כינוי לרוצח. טירוף. איך אומרת ג'יין? דם עושה כותרות? לפחות הכתבות שלה לא כאלה. יללת צופרים נשמעה ברחוב קוזוויי, ואז הגיח אמבולנס עטור פסים אדומים במורד הכביש המחורץ. כל המצלמות הופנו אל החובשים שמיהרו לצאת מדלתותיו הנפתחות של הרכב.
אין צורך למהר, חשב ג'ייק. שעונו הורה על השעה 02:15. היא מתה כבר שלוש שעות לפחות.
בדיוק כמו האישה האחרת.
 
*
 
 
ג'יין ריילנד הקיאה לאחר פסק הדין.
היא הרחיקה את שערה הלח מעל פניה, התחמקה מבבואתה במראה והרהרה עד מתי תוכל להתחבא בשירותי הנשים של בית המשפט של מחוז סאפוק. לתמיד, זה יהיה טוב. במקום זאת הצליחה לסחוט מעצמה חיוך למען סוללת המצלמות, בעוד עורך הדין של ערוץ 11 מבטיח לעמיתיה מהטלוויזיה כי יערער מיד על פסיקת המושבעים. לאחר מכן ירדו השניים במדרגות השחם של בית המשפט, כשזרועו של עורך הדין, הנתונה בז'קט חליפה מפוספס, מגוננת על כתפה של ג'יין, כאילו פסיקת דמי נזיקין בסך מיליון דולר היא מחיר מכובד לעיסוק בעיתונות.
אבל קצת לאחר מכן, ג'יין יכלה לראות את החיוכים המזויפים, את הפגישות שנדחו, את המשימות העלובות שהוקצו לה. היא ידעה שהקריירה שלה ככתבת טלוויזיה מחוסלת. היא הגנה על מקור, אבל איש לא הגן עליה.
טעות של מיליון דולר, זעקו הכותרות. ריילנד נוקבת בשם שגוי כלקוח בפרשת זנות. הסמרטוטון בוסטון וויקלי קרא לה ריילנד טעות־בזיהוי.
ג'יין ידעה שהיא לא טעתה. לא הייתה שום טעות, אבל זה לא חשוב. כעבור כמה ימים היא פוטרה.
״ומה שהכי צבוע, כולם העמידו פנים שזה לא בגלל פסק הדין,״ מיהרה ג'יין לכתוב אימייל מריר ומבולבל לחברתה איימי. בתחילת דרכן הגישו יחד חדשות באייווה, ומאז הצליחה איימי להשיג תפקיד נחשק של כתבת בכירה בוושינגטון די.סי. בעוד ג'יין הגיעה למשרה דומה בבוסטון. כוכבה של איימי המשיך לנסוק. ובנוסף, כמו שהיא לא הפסיקה להזכיר לג'יין — היא נשואה.
״אחרי שלוש שנים של פרומואים, כל ההבטחות האלה,״ הקלידה ג'יין בשצף קצף, ״הם אמרו שהם רוצים 'ללכת לכיוון אחר' עם הסיקור הפוליטי שלהם. הם רציניים? יש בחירות בדרך. זה הסיפור הגדול ביותר מאז קנדי. לאיזה כיוון אחר הם יכולים ללכת, לעזאזל?״
״אני כל כך מצטערת, ג'ייני מותק,״ ענתה לה איימי. ״הם היו חייבים להאשים מישהו. כולם שונאים את כתבי הטלוויזיה. וכולם שונאים את הטלוויזיה. אני כנראה הבאה בתור, את יודעת? היינו צריכות ללכת על עבודות נורמליות, חומד.״
עכשיו אלכס ווייאט — ראש דסק החדשות של הרג'יסטר, מכל האנשים! — עמד להציע לג'יין עבודה נורמלית. לפחות הכותרות של הרג'יסטר היו אובייקטיביות. איל הסופרמרקטים מנצח בתביעת דיבה.
ג'יין עצמה לרגע את עיניה כשעלה בה הזיכרון. אבא שלה ידאג לה, אם זה יגיע לכדי כך. אפילו ידחק בה לחזור הביתה, לאוק פארק. ואז כנראה ידחק בה להירשם לבית ספר למשפטים, כמו אחותה הצעירה, אחותה המאורסת, אחותה הטובה, ליסה. אבא יציע כתף, או לפחות ינסה, אבל ד״ר ריילנד מעולם לא ראה בעין יפה כישלון. היא תצטרך להסתדר בעצמה. והיא תהיה בסדר גמור.
ג'יין ישבה על הכורסה במשרדו החדש של אלכס בבוסטון רג'יסטר, שכבר היה זרוע כולו קלסרים, מוקפת בבלגן של ארגזים שחלקם טרם נפתחו, ומתאמצת מאוד להיות בסדר גמור.
הלוואי שיכלה פשוט לסרב. לעזוב את העיר. להחליף את שמה. לשכוח מהמושבעים, לשכוח מפסק הדין. לדבר עם אימא רק עוד פעם אחת.
אבל המציאות כללה משכנתה דשנה על הדירה שלה, תשלומים על האאודי TT שלה, שנראית עכשיו כפריט מותרות ראוותני, חשבונות חשמל וגז, דמי הפיצויים ההולכים ומתאדים. בעבר שידרה כתבות עם כותרות מכמירות לב על מוראות האבטלה. כעת היא עצמה מובטלת. ג'יין ידעה שתשיב בחיוב להצעתו של אלכס.
״נתתי את המילה שלי לבכירים בקומה החמישית.״ אלכס הצמיד את תעודת הסיום הממוסגרת שלו מבית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה לאחד הקירות הצבועים בצבע בז', הרים את משקפיו בעלי מסגרת התיל הדקיקה אל מצחו, ואז סימן משהו בעיפרון על הקיר, מפנה אליה את גבו. ״אמרתי להם שאת קשוחה והגונה. הקדמת אותי בכמה ידיעות, זה בטוח. העניין ההוא עם בית החולים בשנה שעברה, זוכרת?״
בטח שאני זוכרת. ״העניין ההוא עם בית החולים״ היה מארב לילי על פוליטיקאי שנפצע בחשד לתאונת פגע וברח. אלכס וג'יין, שאף אחד מהם לא הסכים לעזוב את המקום כל עוד האחר נמצא שם, חלקו ביניהם את כוס הקפה הדלוחה האחרונה. ג'יין שקלה בינה לבין עצמה לחלוק יותר מהקפה. למרבה המזל, כפי שהודתה מאוחר יותר באוזני איימי, היא בדקה את האצבע האמצעית בידו השמאלית של אלכס. תפוס. לפחות היא השיגה בסוף ריאיון בלעדי עם הקורבן.
אלכס עדיין דיבר. ״אבל כאן בעיתון, אנחנו מכבדים כתבים המגוננים על מקורותיהם. אנחנו לא מפטרים אותם. אמרתי להם שהמקור שלך כנראה זרק אותך לכלבים.״
הוא פנה אליה, החזיר את משקפיו למקומם ותחב את העיפרון מאחורי אוזנו. ״אגב, בקשר למקרה הזה. סֶליקה דרדן סיפרה לך את זה, נכון? היא בטוח המקור שלך. את רוצה לדבר על זה? שלא לציטוט?״
לא עכשיו, אף פעם לא. ״עורכי דין, אתה יודע? הערעור?״ ג'יין יישרה את חצאית הצמר השחורה שלה מעל ברכיה, מושכת בזהירות את שוליה מעל מגפי העור השחורים שלה, מגפיה הטובים ביותר. מסתכלת על כל דבר, רק לא על אלכס. למה לחיים אין כפתור ״חזור אחורה״? היא לא ידעה שהיא מסכנת את הקריירה שלה למען סליקה. היא ניסתה להעלים את הצער מקולה. ״אני לא יכולה. באמת שאני לא יכולה.״
אלכס צמצם את עיניו לסדקים. ״אין שום דבר שעלול להזיק לעיתון, נכון? שום דבר שיחזור אלינו כמו בומרנג? כל מה שיש לנו הוא שמנו הטוב, את יודעת.״
״נכון,״ אמרה ג'יין.
משכנתה. חימום. ביטוח בריאות. אוכל. אימא הייתה אומרת: ״ג'יין אליזבת, את צריכה לזכור שעם כל דלת שנסגרת נפתחת דלת אחרת.״
״סמוך עליי, אלכס. אני יודעת שהמצב בעיתונות קשה. אני אסירת תודה לג'ייק — בלש ג'ייק ברוגן — שהתקשר אליך בענייני. אני באמת אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לי.״
דממה השתררה בחדר.
אולי אלכס מתחיל להתחרט, ולא משנה מה אמר לו ג'ייק. אולי איש כבר לא יבטח בה לעולם. המושבעים טעו, לא היא. אבל איך אפשר להתמודד עם מראית עין? ג'יין לקחה את תיק העור השחור שלה, מוכנה לקבל את הדחייה. אולי זה היה מוקדם מדי. או מאוחר מדי.
אלכס הניח את התעודה הממוסגרת על הרדיאטור המתקלף ונשען על צד אחד של שולחן הכתיבה החבוט. הוא חייך וההעביר את ידו על משטח העץ הפגום. ״אומרים שט.ר. ביילור עצמו, מייסד הרג'יסטר, השתמש בשעתו בשולחן הזה עצמו. הסיפור של ברינקס, ראש העיר קרלי, החונק מבוסטון. כל בני משפחת קנדי. הציעו לי שולחן חדש, את יודעת? אבל נראה לי נכון להשאיר את השולחן הזה.״
ג'יין חייכה אליו בחזרה. ״מעניין מה היה חושב ט.ר. על מהדורת האינטרנט שלכם. ואולי יש עכשיו 'חונק מבוסטון' חדש, זה שקוראים לו 'רוצח הגשר'.״
״הזמנים משתנים; החדשות לא,״ ענה אלכס. ״והאנשים בוודאי לא משתנים. הרג'יסטר מסקר את זה, אבל אנחנו עוד לא קוראים לאף אחד 'רוצח הגשר', זה בטוח. מי יודע אם הרציחות האלה בכלל קשורות? אבל כן, אי אפשר להבין את העתיד, אם לא מבינים את העבר. אני מקווה שהשולחן יזכיר לי את זה.״
הוא שלף פנקס צהוב מתוך ערימה לידו, עלעל בדפים העליונים ואז הרים לוח שנה משורטט ביד. בתוך אחדות מהמשבצות נכתב בעיפרון ג'יין.
״בכל אופן,״ המשיך אלכס והצביע על הלוח. ״את במשמרת יום. אנחנו בקטע של עבודת צוות כאן, וגם מנסים לחסוך, אז תצטרכי לחלוק שולחן עם טאק ועם סיקור 'רציחות הגשר' — או איך שתרצי לקרוא להן — טאק כל הזמן בחוץ, אז כנראה בכלל לא תיפגשו.״
היא בפנים. היא הרגישה בתוכה רפרוף מרגיע של ג'יין האמיתית. אני אכסח את הצורה של המניאקים האלה מערוץ 11. ״נשמע לגמרי—״ התחילה לומר.
״אני חייב לתת לך תקופת ניסיון של חצי שנה,״ קטע אותה אלכס, מחווה בפנקסו לעבר ״למעלה״ ערטילאי. ״מהקומה החמישית אומרים שזה ההסכם. את איתנו?״
ג'יין הצליחה להעלות על פניה חיוך באיכות טלוויזיונית, גם אם הטלוויזיה כבר לא נראתה באופק שלה.
״יש לך כתבת חדשות חדשה,״ אמרה ג'יין. היא הביטה ישר בעיניו של ראש דסק החדשות, משדרת לו שלא זו בלבד שהיא הבחירה הנכונה לסקר את הבחירות ולחלוק שולחן עם טאק, מי שזה לא יהיה, היא גם תוספת חשובה למערכת העיתון. אחת שלא עושה טעויות.
אבל עיניו של אלכס היו צמודות לצג האייפון שלו.
״אלכס?״ אמרה. אם הוא מזלזל בה ככה כבר ביום הראשון, היו לה תקוות קלושות למדי לעבודת הצוות שהבטיח. אבל למען האמת, תקוותיה היו קלושות למדי מלכתחילה. היא עדיין התבוססה ביגון החשוף בעקבות פיטוריה מערוץ 11.
חלף זמן מאז לבה נשבר.
ג'יין נמנעה מכל הפרידות. היא הגיעה לתחנה, בפעם האחרונה, לאחר חצות. ארזה את קלטות הווידאו שלה, את כרטסת השמות, את מכתבי המעריצים וגם שלושה פסלונים מוזהבים ונוצצים שקיבלה כפרסים. אפסנה את הקופסאות במרתף הטחוב בבראונסטון1 שקנתה בברוקליין. בשבועיים שלאחר מכן עטפה את עצמה באחת השמיכות הסרוגות של אימא, החנתה את עצמה בפינת ספת העור העגלגלה שלה ובהתה בטלוויזיה. צג שכבר אינו הממלכה שלה.
היא לא יצאה מהדירה. לא ענתה לאימיילים או לטלפונים. בכמה הזדמנויות היא שתתה יותר מדי יין.
אבא נשמע נוקשה כשהתקשרה לספר לו. ״בטח עשית משהו לא בסדר,״ אמר. וזה היה בסדר. אפילו אחרי כל השנים האלה, ג'יין ידעה שהוא עדיין מתגעגע לאימא. גם היא.
גברת וושברן מהקומה התחתונה הופיעה עם הדואר, מביאה את מנת המקרוני בגבינה המפורסמת שלה, האהובה ביותר על ג'יין. איליי הקטן, בנה בן השמונה של משגיחת הבניין, ניסה לפתות אותה, כמו תמיד, למרתון של משחקי אקס־בוקס. סטיב ומרג'רי, שהיו המפיק שלה והצלמת שלה בערוץ 11, שלחו לה פרחי צבעוני לבנים עם פתק: ״הטלוויזיה מחורבנת״ והזמינו אותה לבירה.
״הטלוויזיה מחורבנת״ הצליח להצחיק אותה. רק לרגע.
בשבוע השלישי לאבטלה, הספיק לה. היא כיבתה את הטלוויזיה, סילקה את ערימת אריזות הפיצה הריקות ופתחה את קובץ קורות החיים שלה בלפטופ. למחרת פתחה את התריסים בסלון, הוציאה לפינת הרחוב את העיתונים שלא קראה וקיצצה את שערה שהיה באורך טלוויזיוני — מעצב השיער קרא לצבע ״חום אגוז״ — לתספורת ״שפיצים״ קצרה. היא ארגנה בפראות את ארבעת ארונות הבגדים ותרמה לצדקה את כל הבלייזרים שאיתם הופיעה בשידור. היא הקשיבה לכל אחת מההודעות הקוליות שהושארו לה, ואחת הייתה של ג'ייק. עם טיפ לגבי משרה פנויה ברג'יסטר.
ועכשיו היא קיבלה הצעה. שיהיה.
״מצטער, ג'יין, הייתי חייב לענות להודעה הזאת. נו? את יכולה להתחיל מחר?״ אלכס כיבה את הצג המהבהב של הטלפון והכניס את האייפון לכיס ז'קט הטוויד שלו. הוא קיבל קידום מתפקיד כתב מדיני בכיר לתפקיד ראש דסק החדשות בדיוק בזמן שהרג'יסטר נערך לסיקור הבחירות. מי שהיה המתחרה הקשוח ביותר של ג'יין, אלכס ווייאט — ״אלכס הלוהט״, כפי שהתעקשה לקרוא לו איימי — עומד להיות הממונה עליה.
ג'יין לא יכלה להתעלם מהאירוניה. ג'יין ריילנד, העיתונאית החוקרת זוכת הפרסים, זו שניבאו לה גדולות ונצורות, התרסקה על הכביש המהיר ופספסה את זה, בגיל שלושים־ושתיים. ככל הנראה שיא מהירות חדש לכישלון. עדיין מחייכת, העמידה פנים שלא שמה לב לכך שהבוס החדש־בפוטנציה שלה התעלם ממנה.
״אז יש לך כתבת חדשה,״ אמרה שוב. עכשיו היא רק צריכה להוכיח את זה.