בית הממתקים

קַטְרִינֶהוֹלם, אוקטובר 1968

האחוזה החומה והמרשימה ניצבת על ראש הגבעה, מוקפת עצי אורן רמים. היא נראית כלקוחה מאגדה, על פינותיה הלבנות ועל חלונותיה המעוגלים, והיא עוטה זוהר קסום ומזמין. בחודשי הקיץ הצמרות מצלות על הילדים שמשחקים סביב הבית, אך כעת, בעונת הסתיו, הן נראות כמעט מאיימות, כשומרים מתוחים שתפקידם לשמור על הגן מפני הקור החורפי ומפני אורחים לא קרואים. השלג הראשון, שטרם הספיק להפשיר, נח על המרחבים כסמרטוט לח. הדממה מוחלטת, פרט לנביחות מרוחקות של כלב.

לפתע דלת הכניסה נפתחת וילדים נפוצים לכל עבר; ילדים משתובבים בבגדים חדשים או ישנים וקרועים, ילדים גבוהים וילדים נמוכים, ילדים עגולים וילדים רזים, ילדים בהירים, ילדים כהים עם צמות, עם נמשים, משקפיים או כובעים, ילדים שהולכים וילדים שמקפצים, ילדים שמרעישים וילדים שמקשיבים, ילדים שמובילים וילדים שמצטרפים.
הדלת נטרקת, אך נפתחת שוב כעבור כמה רגעים, וילדה קטנה בכובע פרווה לבן ובאפודה אדומה ומרופדת יוצאת. מיד אחריה יוצא ילד במעיל כחול, צעיף וכובע אדום-לבן-שחור של KSK* - רצוי לאהוד את ה-KSK, לפחות בחלק הזה של העיר. הילדים לא מדברים זה עם זה. הילדה, ששמה קַטָרִינָה, פוסעת במהירות במורד התלולית עד גדר הברזל הגדולה. במעט מאמץ היא מצליחה לחמוק דרך הפתח הצר. כמה רגעים אחריה מגיע הילד, ששמו תוֹמַס, ולפני שהוא מספיק לפתוח את השער ולהידחק החוצה, הוא עוצר לשנייה ונושם נשימה עמוקה.
[* קבוצת ההוקי הביתית של העיירה קטרינהולם - Katrineholms SK FK.]
כשהוא כבר בחוץ, על המדרכה, חששותיו מתאמתים: כל הילדים התקבצו במין אשכול בפינת הרחוב שממול. הוא רואה איך קטָרינה, ללא כל היסוס, למראית עין, חוצה את הרחוב ונכנסת היישר לתוך מלתעותיהם. תומס מקבל החלטה מהירה ובמקום לחצות את הרחוב הוא פונה שמאלה כדי להגיע הביתה בדרך עוקפת. הוא מספיק לפסוע רק צעדים בודדים לפני שהם מתנפלים עליה. אחת הילדות, אַן-קרַייסְטִין בעלת התושייה, תמיד עם חיוך מעוקם וניצוץ מרושע בעיניים, תולשת את הכובע שלה וזורקת אותו להַנְס, המלך הַנְס, על רקע צהלות ההערכה של הילדים.
תומס עוצר לרגע ושוקל אם לנסות ולעזור לקטרינה, אבל לפני שהוא מספיק לסיים את המחשבה, הם מבחינים בו. בהינתן האות של הנס, החרוצים שבהם ממהרים בחזרה לצד השני של הרחוב ומתנפלים על תומס. שאר הילדים מצטרפים, כמו כלבים צמאי דם, וקטרינה נשארת עומדת במקומה, חשה הפתעה והקלה: בכל זאת זה לא התור שלה היום. היא מתכופפת ומרימה את כובע הפרווה שלה, שכבר איננו לבן כל כך, חובשת אותו בכל זאת, ולאחר מכן חוצה גם היא את הרחוב כדי לעקוב מקרוב אחר הדרמה.
מנַין התושייה הזו? והאחווה האיתנה הזו, שמקיפה עשרים ואחד - אולי עשרים ושניים - ילדים מתוך עשרים ושלושה? והעוצמה הלא מפורשת אך הבלתי-מעורערת שבַמנהיגות, שבזכותה כמחצית מהילדים, באופן פתאומי ובחדווה גדולה, מוצאים את עצמם כאיש אחד עסוקים בקשירתו - בצעיפים ובחבלים - של ילד קטן ואחוז אימה אל עמוד תאורה, בעוד האחרים אוספים אבנים כדי לפגוע בו?

תומס, לא מסוגל להתנגד, לא מסוגל לצעוק, יושב על האספלט הרטוב, הקר. נוקשה, אילם. בכניעה הוא בוהה בחבריו. מישהו משליך עליו אבנים, על הראש, הפנים, הגוף. מישהו חובט שוב ושוב את ראשו בעמוד התאורה, מישהו מצליף בו בְחבל אחד שנותר. חלק מהילדים רק עומדים וצוחקים, אחרים מתלחששים ביניהם, הבעות מתנשאות ומעט שנונות על פניהם הקטנות, וחלק רק עומדים ובוהים באדישות. שם עומדת גם קטרינה; עכשיו מותר לה לעמוד איתם - עם החברים.

בשלב מסוים במהלך מפגן האלימות הגננת חולפת על פני הילדים על המדרכה. היא מעיפה מבט מהיר לעבר הילד הקשור וחבריו, ומחווה בידה ברכת שלום לילדות שעומדות סמוך אליה.

באותה מהירות בה החלו, סיימו. תוך חצי דקה הילדים מתפזרים והם שוב ילדים רגילים, נפלאים, בדרכם הביתה מגן חובה. הם פונים לדרכים נפרדות, בודדים או בזוגות, לפעמים בשלשות או ברביעיות. על המדרכה נותר רק ילד אחד בן שש, בגוף חבול ובעצב אינסופי.