האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף
הוספה למועדפים

האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: ינואר 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 443 עמ' מודפסים

    תקציר

    פרגמנט מנובלה צ'כית נשכחת, פרי ניסיון של החוג הספרותי של פראג ובראשו פרנץ קפקא לכתוב סיפור על אחת ההמצאות המשפיעות של המאה הקודמת, מכונת הכתיבה, מתגלגל בדרכים עקלקלות למזרח התיכון. מחבר הרומן, שהסיפור נזכר במכתביו של סבו, יוצא בעקבות היצירה האבודה למסע כמו־בלשי. נדודיו מובילים אותו מצ'כוסלובקיה לירדן, מיפו לגוש עציון; אך לא פחות מכך מתגלגל המחבר בין סגנונות וז'אנרים, המנביעים עוד ועוד גלגולים למעשייה המזרח־אירופית הלא גמורה וממשיכים אותה באמצעות עלילות אחרות: החל בסיפור מדע בדיוני ברוח הנואר, שבמרכזו פרשת רצח המתרחשת באולימפיאדה 'מעורבת' שבה משתתפים בני אדם מן הזן הישן ('סאפיינסים') ואנשים־מכונות ('היברידים'); דרך ערבסקה סיפורית מפותלת בסגנון אלף לילה ולילה; ועד גרסה מצחיקה עד דמעות לשירות צבאי במהלך מלחמת המפרץ, המכליאה את דמותו של שווייק בזו של חייל המבקש לשווא לפצח את הוראות השימוש במזרקי אטרופין. וזהו רק אפס קצהו של השפע, שהמחבר עצמו מופיע בתוכו כדמות קפקאית הנלכדת בין עלילות מתחלפות ואובדת בסבך יחסיהם של האדם והמכונה.

     

    הרומן המסחרר של אורי יצחק כץ הוא בעצמו מכונה סיפורית שוקקת: בעודנו מוקסמים מביצועיה המשתכללים, היא מבקיעה את הים הקפוא שבליבנו ומגלה לנו מחדש את האנושי.

    פרק ראשון

    האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף
    מאת: פאבל קלמצ'ק
    מצ'כית: יצחק ישעיהו כץ
     
    רשימה ראשונה — הועברה לחמדה אל־חוסייני במוצ"ש,
    כ"ג בכסלו, 6.12.1947
    ~ פרק 1 ~ 
    הפרצוף הזועף נתקע — אצל הרופא — התלבטות
     
    הפרצוף הזועף נתקע
    זה קרה קצת אחרי עשר בבוקר. המנהל הבכיר של "החברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי" ישב במשרדו כאשר נכנסה הפקידה שלו, גברת סוֹפזֶ'ק, עם כוס הקפה של עשר. נוסף לאיחור במועד ההגשה, הקפה היה ממותק יתר על המידה. הוא חשב להעיר לה אולם בשל מידע שהגיע לידיו, כמובן בשוגג ומבלי שדרש, על משבר ביחסים בין הפקידה לבעלה, כנראה בשל ניאופיו הרבים של זה האחרון, החליט לפטור את פקידתו הרשלנית במבט זועף בלבד. הוא כיווץ את הגבות, עיקם את הזווית השמאלית של פיו, ואז זה נתקע. גברת סופז'ק כבר יצאה מהחדר כשהיא ממלמלת התנצלות בלי שום כוונה לתקן את העוולה בהכנת קפה ראוי. מה גדולה היא סלידתה מהמין הגברי, חשב לעצמו, אך החליט לטפל בעניינה במועד מאוחר יותר בשל המצב החדש, פרצוף זעוף תקוע.
    הוא ניגש לחדר הרחצה הפרטי שבלשכתו. אחד היתרונות של מנהל בכיר הוא חדר רחצה פרטי, ואין אלה מותרות או הטבה שנועדה לטפח אגו אלא צורך אמיתי. הרי לא יתקבל על הדעת שרגע אחד יעמוד ויטיל את מימיו לצד עובד זוטר ורגע אחר כך יטיל את מרותו על אותו עובד, שלבטח, בזמן שעמדו זה לצד זה במשתנה, הגניב מבט ומעכשיו ימלא הוראות כשחיוך אירוני על פניו, וכשיצא אחרי העבודה עם חבריו לשתייה בבר יספר בדיחה על כך שהמנהל הגדול הוא לא כל כך "גדול". הוא יודע כיצד הדברים מתגלגלים, הרי לא נולד מנהל בכיר. גם הוא היה פעם זוטר ושמע הלצות של עמיתיו על מנהלים בכירים. אם כי הוא, בניגוד לאחרים לא צחק, אלא הגיב על הרכיל בפרצוף זועף כמו זה שעכשיו תקוע על פניו וניבט אליו מהמראה שמעל הכיור. הוא שטף אותו במים קרים, הפרצוף נשאר זועף. הוא ניסה מים חמים, ואחר כך חמים מאוד. נדמה שהפרצוף זועף עוד יותר. אולי הוא כבר לא תקוע, חשב לעצמו. אולי הוא באמת זועף על אותו זוטר בעל פה גדול ומלוכלך שנכון לרגע זה זהותו עדיין עלומה אך יום יבוא ושמו יתגלה ואז הוא יינזף, ואולי אפילו יפוטר באשמת לגלוג על מנהל בכיר והוצאת דיבה על דברים שרק אשתו של המנהל הבכיר ואולי גם רופאו הפרטי יודעים... הוא הבין שאסור לו לחשוב על כך, שעליו לחשוב על דברים משמחים, אך הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר משמח וזה הכעיס אותו עוד יותר. קשה לכפות שמחה כשם שקשה לזייף את הצחוק, לעומת זיוף כעס שבא בטבעיות. או שאולי רק אצלו כך הדבר? הוא אמר לעצמו שמנהל בכיר מצליח חייב לנהוג בקשיחות, והפרצוף הזועף שבמראה הנהן בהסכמה זעופה.
    עליו לחשוב מחשבות משמחות, אולי יעלה זיכרון ילדות. חופשה בכפר אפְּשָה,1 יום קיץ באגם, שמיים כחולים, ילדה יפה עם נמשים בשמלה ירוקה וחבורת ילדים מקומיים המסבירים לילד מהעיר שכאן שוחים עירומים, וכולם קופצים למים והם קרים ונעימים, והבנות בשמלות קיץ רודפות אחרי פרפרים, חוץ מהילדה עם הנמשים שקוראת ספר על שפת האגם ורגליה משכשכות במים, ואין סיבה לזעוף, הכול רגוע ושקט, שקט נורא כי כל הילדים נעלמו, עם הבגדים שלו, והוא יוצא מהמים, מסתיר את מבושיו, וכל הילדות מפסיקות לרדוף אחר הפרפרים וצוחקות עליו, אולי גם הילדה עם הנמשים, הוא לא מעז להביט לכיוונה, וילדה אחרת זורקת לו את הכובע שלה, עלבון וזעם מציפים אותו כשהוא חוזר כל הדרך אל החווילה בריצה ובבכי.
    הוא יצא מחדר הרחצה הפרטי. נדמה שכל החיים שלו עד עכשיו היו רצף של רגעים זעופים שהופרעו לסירוגין על ידי אשליות קטנות של אושר, שנועדו רק להעצים את הכאב שבא אחר כך. אולי תה יעשה את העבודה? אך איזה תה, הוא לא מבין בזה כלום. בדרך כלל, כשהוא חש בבטנו או בראשו הוא קורא לגברת סופז'ק והיא מביאה לו את התה המתאים, הוא אפילו לא שואל מהו. הוא קרא לפקידה אך מאחר שהתבייש לבקש ממנה תה לפרצוף תקוע, ביקש ממנה תה לכאב ראש, ולו רק משום שזה הגיוני יותר מתה לכאב בטן.
    רק אחרי עשרים דקות, ורק אחרי שהמנהל הבכיר נאלץ להזכיר לה שוב, נכנסה גברת סופז'ק עם התה. כה גדול כעסה על בעלה הבוגדני שהפעם אפילו לא טרחה להתנצל. המנהל הבכיר התלבט האם לוותר לה הפעם ולפטור אותה ללא מבט זועף ומיד הבין שאפשרות זו אינה קיימת עוד. עם פרצוף זועף תקוע יש פחות מרחב תמרון אך החלטות נחתכות ביתר קלות. הוא טעם את התה. טעמו היה מר. הוא הרגיש שפניו מזדעפות עוד יותר.
    את שארית הבוקר ואת הצהריים העביר במשרדו זעוף פנים. לקראת שתים־עשרה הודיעה לו גברת סופז'ק בשפופרת הדיבור הפנימית2 שהיא יוצאת לאכול צהריים. הוא חיכה שתשאל אותו אם להביא לו משהו מבית הקפה שבפינה, אולם דווקא היום היא פסחה על השאלה. לפני שנים, עוד בטרם היה המנהל למנהל, הייתה אשתו מכינה לו מדי יום ארוחה קלה לקחת עימו למשרד. עם השנים הלכו והתמעטו הארוחות עד שלבסוף הכריזה אשתו שאין לה פנאי להכין לו ארוחות כלל וכלל. המנהל הבכיר מצא את זה אירוני. כשהיו דחוקים באמצעים ואשתו דאגה למשק הבית ולניקיונו בעצמה, היא מצאה זמן להתקין לו ארוחות צהריים, ומאז שהתקדם בדרגתו וגדלה רווחתם עד כדי שידם משגת להעסיק שתי משרתות ומבשלת, לאשתו יש פחות פנאי, ומוזר הוא הדבר שהרי כל עיסוקה הוא ללכת לקנות כובע אחר כובע. כמה כובעים צריך אדם? תהה המנהל הבכיר. עכשיו כבר היה רעב. רעב וזעוף. בתחושת בטן הוא ידע שרעב הוא לא הדרך לשחרר פנים תקועות. הוא כמובן יכול היה לצאת בעצמו וללכת לאכול אולם חשש, מה יהיה אם בדרך החוצה ייגש אליו מוסטוביץ ויגיש לו את הדוחות מוקדם מהצפוי? כיצד יסביר את הפרצוף הזועף? ויתרה מכך, מה יקרה אם דווקא היום ירד ההר דירקטור הראשי לקומת הביניים ויברך אותו לשלום? הוא אינו יכול להרשות לעצמו להזעיף פנים להר דירקטור הראשי. זה הזמן להודות, הוא אינו בכיר דיו בשביל שיוכל להסתובב יום שלם בפנים זעופות. ואם, נניח, יצליח לחמוק מהמשרד, וכי יוכל לשבת ארוחה שלמה בבית קפה ולזעוף על המלצר ללא סיבה? לבטח יישלל ממנו השולחן הפינתי הנחשק כל כך ומי יודע, אולי אף ירקקו לו במרק.
    על השולחן, לצד כוס התה שהתקרר, נח לו פלח לימון שגברת סופז'ק הניחה בשוגג, מאחר שאינו מתאים כלל וכלל לתה של כאב ראש. לגברת סופז'ק כאב ראש משלה ואין לסמוך עליה בזמן הקרוב. הוא נגס בלימון שהיה חמוץ במיוחד, והבעת פניו לא השתנתה כהוא זה. רק כעבור שעה ומחצה חזרה הפקידה מהפסקת הצהריים, והוא ביקש ממנה לזמן את מר גוֹגֶל ללשכתו.
    מר גוגל היה מנהל זוטר שעבד תחתיו. הוא היה חייכן, פעלתן, רב־תושייה ורכלן לא קטן. ממנו למד המנהל הבכיר על צרותיה של פקידתו, ושוב כמובן מבלי שדרש לדעת. מר גוגל התחיל את דרכו ב"חברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי" כשליח בחדר הדואר. רק שמונה שנים לקח לו לטפס ולהגיע לדרגת מנהל זוטר. המנהל הבכיר עצמו קידם לא פעם את גוגל הצעיר עד שזה האחרון הפך ליד ימינו כמעט. הוא הזכיר לו את עצמו כשהיה צעיר או את עצמו כפי שרצה לזכור: אינטליגנט, מסודר, חד מחשבה ולא נטול קסם אישי לחלוטין. בינו לבין עצמו הודה לא פעם המנהל הבכיר שעבודתו קלה ויעילה הרבה יותר בשל גוגל, ושהוא אפילו מפתח תלות במנהל הזוטר. בדיוק בשל כך לא רצה לערב אותו בסוגיית הפרצוף התקוע, אולם השעה הייתה כבר שתיים בצהריים ובטנו הייתה ריקה. המנהל הבכיר הבין שאין מנוס, גוגל בוודאי יוכל למצוא תשובה במהרה. הוא אמנם ייאלץ לגמול לו על הטרחה והדיסקרטיות וזו בעיה בפני עצמה, משום שכבר אין לו למנהל הבכיר לאן לקדם יותר את מר גוגל. הדרגה הבאה אחרי מנהל זוטר היא מנהל בכיר, דרגתו שלו. לא יעלה על הדעת שהוא יקדם אותו לדרגתו שלו. הוא בכלל לא בטוח שמותר הדבר ואם כן, האם יוכל גוגל להוריד אותו בדרגה לכשיהיה בדרגתו? גם בהעלאת שכר לא ניתן לתגמל אותו, מאותה סיבה בדיוק. מנהל זוטר לא יכול להרוויח שכר של מנהל בכיר. אולי ייאלץ להפריש לו משכרו בדיסקרטיות תמורת שמירה על דיסקרטיות?
    גם לזה, כמו לתפקודה הלוקה של גברת סופז'ק, הוא יידרש במועד מאוחר יותר. הקול שבקע משפופרת הדיבור הודיע לו שמר גוגל נמצא מחוץ לדלת, והאחרון לא חיכה להזמנה ונכנס פנימה בחיוך רחב כבן בית. אולם משראה מולו את הפרצוף הזועף קפא במקום והחיוך נעלם. ועם זאת, על פניו לא הייתה הבעת תימהון של עובד שאינו מבין מדוע הבוס שלו כועס עליו, הבעה של חף מפשע. להפך, הבעת פושע שנתפס הייתה על פניו, כמי שמתכנן את קרב הבלימה ומנסה להעריך מה יודע המנהל הבכיר ועד כמה חמור מצבו. גוגל פתח בדברים, בקצב מהיר, "כבוד המנהל הבכיר בוודאי שמע ממקור לא מהימן ולא נטול אינטרסים על ארוחת צהריים שהייתה לי לגמרי במקרה עם ההר דירקטור הראשי." המנהל הבכיר של "החברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי" היה מופתע לגמרי, רק שבמקום ארשת של הפתעה נשאר על פניו המבע הזועף, מה שגרם לגוגל לשקוע בבוץ עוד יותר. "הסיבה שטרם הבאתי את המידע הזה לידיעתך היא שאני עובד עתה על דוח מפורט המתאר את מהלך הארוחה ויכלול את כל המידע הדרוש, החל בכל מה שנאמר וכלה בטעמו של הקינוח." המנהל הבכיר חשב לעצמו כי בעתיד יהיה עליו לזעוף יותר על עובדיו אם ברצונו לדלות מהם מידע. הוא הודיע לגוגל שלא זה העניין שלשמו הוא זומן. עכשיו, משנודע לו דבר פגישתו של המנהל הזוטר עם ההר דירקטור הראשי, צעד שבהחלט יכול להתפרש כחתירה תחתיו, הרגיש המנהל הבכיר בטוח לחשוף בפני גוגל את מקרה הפרצוף התקוע. הוא סיפר לו על אירועי הבוקר ועל הניסיונות שעשה ביוזמתו לתקן את המעוות. הוא הזכיר את התה נגד כאב הראש שרק החריף את המצב, ולא פסח גם על ארוחת הצהריים שהוחמצה. מר גוגל הקשיב ברצינות, בחן את פרצופו של המנהל הבכיר ואחר כך הוציא מהכיס את פנקסו וכתב בו על דף חדש:
     
    משימות דחופות:
    1. למצוא רופא
    2. למצוא משהו לאכול
     
    המנהל הבכיר חש הקלה, אין ספק שגוגל הצעיר קורץ מחומר של מנהלים. קר מזג ואינו נלחץ. המנהל הבכיר חש גאווה על כך שהוא זה שקידם אותו. אולי הוא לא חותר תחתיו, אולי רק במקרה נפגש עם ההר דירקטור הראשי בבית הקפה, וההר דירקטור הראשי הזמין אותו להצטרף לשולחנו מתוך נימוס, וכי יכול היה לסרב?
    גוגל ניגש לבצע את המשימה הראשונה. הם הסכימו שאין הוא יכול ללכת לרופא המשפחה הרגיל שלו, הן בשל הדיסקרטיות והן משום שזה אינו מקרה רגיל. גוגל נזכר בקרוב רחוק שלו שדימה כי הפך למקק ואחרי שכל הרופאים לא הועילו, כולל רופאי עצבים מגרמניה, הוא טופל על ידי רופא מומחה לרפואה סינית, דוקטור צ'אן שמו. הוא כתב בפנקסו: "דוקטור צ'אן" ויצא.
    תוך שתי שניות חזר גוגל עם תוצאות. כתובת המרפאה של דוקטור צ'אן. הוא כבר הספיק לשלח את הנער השליח עם טלגרמה לרופא, המבשרת לו כי המנהל הבכיר עומד להגיע בקרוב ומסבירה מהו טיב החולי. לאחר שמסר למנהל הבכיר פתק עם הכתובת, פתח את פנקסו ומחק בקו אופקי חד את השורה: 1. למצוא רופא. אחר כך הוציא מכיסו מפית מגולגלת שבתוכה היו כמה מקלות לחם. "אני תמיד שומר משהו מארוחת הצהריים לקפה של ארבע," חייך גוגל. "כמו כן הזמנתי משלוח של רקיקים שיגיעו בשעה הקרובה כדי שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד." הוא פתח את הפנקס ומחק את השורה: 2. למצוא משהו לאכול.
    המנהל הבכיר הביט בעוזרו בפרצוף זועף שמתחתיו נחבא פרצוף זועף עוד יותר. הוא זיהה את המפית שעטפה את מקלות הלחם, היא הייתה מ"המסעדה של רֶמי" ולא מבית הקפה הפינתי. לפני שמונה שנים, כשעוד היה מנהל זוטר, הזמין אותו ההר דירקטור הראשי לצהריים במסעדה היוקרתית של רֶמי ובישר לו כי הוא עומד להתמנות למנהל בכיר במקום מנהלו הבכיר שפורש. הוא סיים לאכול את מקלות הלחם. גוגל האיץ בו להזדרז, מרפאתו של דוקטור צ'אן מרוחקת ומי יודע אם ייאות לקבל אותו בשעה כה מאוחרת, גם כשמדובר במנהל בכיר ובמצב שאינו סובל דיחוי. הם רקמו מזימה, המנהל הבכיר יצעק על גוגל וכך יוכל לצאת מלשכתו ולחצות את אולם הפקידים הראשי בפרצוף זועף מבלי לעורר כל חשד. גוגל פתח את דלת הלשכה לכדי חריץ צר וסימן למנהל הבכיר לצעוק עליו.
    "מי אתה חושב שאתה..." אמר המנהל הבכיר בטון מגומגם מעט. גוגל סימן לו להרים את קולו. "שמנהל זוטר יתנהג כך למנהל בכיר? זוהי שערורייה!" עפרונות באולם הראשי חדלו לכתוב והמנהל הבכיר החל לצבור ביטחון. הוא הרים את קולו עוד יותר, "זוהי חוצפה! יעברו עוד מאה שנה עד שתלמד חצי מהדברים שאני יודע!" גוגל זקף את אגודלו כסימן לאישור. "אתה מפוטר, מנוול!" ומבלי להביט בו, יצא המנהל הבכיר מלשכתו וחצה את האולם בפרצוף זועף.
    אצל הרופא
    חדר הקבלה של דוקטור צ'אן היה דומה לכל חדר קבלה של כל רופא. קירותיו היו צבועים בצבע קרם, עליהם היו תלויים ציורי שמן אחדים, בנאליים למדי, של נופים וסוסים ובפינה היה מעמד לעיתונים. פרט לפסלון קטן של בודהה ששימש כמשקולת נייר על הדלפק של פקידת הקבלה, לא היה בחדר שום אזכור לתרבות הסינית. פקידת הקבלה עצמה הייתה אישה גדולת ממדים, בלונדינית עם עיניים כחולות מדי. היא לבשה שמלה צהובה ועליה חלוק לבן של אחות. כובע מחודד של מסיבת יום הולדת הודק לראשה בסרט נמתח שנח לו בין שני סנטריה. היא חייכה אל המנהל הבכיר ואמרה במבטא גרמני כבד, "לרופא יש היום יום הולדת." המנהל הבכיר החל מציג את עצמו אך הפקידה כבר ידעה במי מדובר. הוא התנצל על שהגיע כל כך באיחור, מסתבר שרכבי הכרכרות אינם ששים לשרת אנשים זעופים. הפקידה פטרה אותו בחיוך וסיפרה שגם הרופא מתעכב היום באופן חריג וסימנה למנהל הבכיר להתיישב על ספת ההמתנה. על הספה ישב אדם אחד בלבד במדי שוטר תנועה, ששתי עיניו פזלו באופן קיצוני כלפי אפו. המנהל הבכיר התיישב בחוסר נוחות. הוא שלף עיתון ממעמד העיתונים ונוכח לגלות שהוא בגרמנית. מלבד עיתונים בגרמנית היה שם גם עיתון אחד ברוסית. עיתון צ'כי לא היה שם, וגם לא עיתון סיני. המנהל הבכיר הניח את העיתונים חזרה ושילב את ידיו בחוסר מעש.
    "עשיתי קונץ," פתח הפוזל בדברים, "עשיתי פרצוף פוזל להצחיק את החברים בתחנה והוא נתקע," והרי זו שטות גמורה כי הזהירו אותו כמה וכמה פעמים שזה עלול להיתקע אולם הוא לא שעה. "בשביל בדיחה, בשביל הסיכוי לעורר צחוק שווה לקחת את הסיכון, לא כך?" המנהל הבכיר לא הספיק להשיב והפוזל המשיך, "שמי פיפקין אבל כולם קוראים לי פיפ כי כשאני מכוון את התנועה תשמע הרבה פיפ. כמו הצופרים של האופניים והאוטומוביל, פיפ, פיפ, פיפ... בקיצור, פיפ," והוא הושיט את ידו ללחיצה אך בשל הפזילה לא אמד נכון את המרחק ויצא שסטר קלות על אפו של המנהל הבכיר. "הו, אני מתנצל, אדוני." המנהל הבכיר קם ונעמד מול אחד הציורים. זה היה ציור של חבורת גברים ונשים בלבוש בווארי מסורתי במה שנראה כמו פסטיבל בירה. כמה אנשים ישבו מול שולחנות עץ, אחרים רקדו במעגל ולכולם היו כוסות בירה גדולות ביד. במרכז, מחזיקה מגש עמוס בכוסות בירה, עמדה מלצרית בווארית שדמתה באופן מדויק לפקידה בקבלה. המנהל הבכיר הביט בה שוב, ושוב במלצרית שבתמונה, והסכים בינו לבין עצמו שהדמיון יותר ממקרי. הוא התקרב ובחן את החתימה שעל הציור, "בוריס 1871" היה כתוב שם. הוא הביט שוב בפקידה, שחייכה אליו. מאחוריו ניסה הפוזל להצית לעצמו סיגריה וכמעט שרף לעצמו את הגבות. המנהל הבכיר חש שהוא הולך ונהיה זועף עוד יותר. הוא ניגש לפקידה, "כמה זמן עוד יתעכב הרופא?" רעש של מים זורמים בקע מתא השירותים. "בקרוב ממש," השיבה הפקידה, עדיין בחיוך. דלת השירותים נפתחה וממנה יצא איש בחלוק רופאים. הפקידה פנתה אליו, "דוקטור צ'אן, המנהל הבכיר פה זה מכבר." המנהל הבכיר הסתובב ולרגע חש כאילו הבעת פניו התחלפה מזעף לפליאה. מן הסתם ציפה לרופא סיני, ודוקטור צ'אן לא היה סיני כלל וכלל. הוא היה קירח, גדול גוף כבן חמישים, כובע יום הולדת לראשו ועיתון בצ'כית תחת זרועו. הוא העביר את העיתון לידו השנייה ולחץ את ידו של המנהל הבכיר, "אני מתנצל על העיכוב. קמתי הבוקר עם כאב ראש ורקחתי לעצמי תה סיני, רק שבמקום זעפרן שמזרים את הדם למוח שמתי זנגביל המזרז את פעולת המעיים, ועכשיו גם הבנתי שמחזק את שרירי הרגליים משום שרצים לשירותים כל דקתיים." הוא צחק בקול רם, והפוזל הצטרף אליו בצחוק פרוע של אדם הנהנה לצחוק ללא שום קשר למהות הבדיחה או ליכולתו להבינה.
    "זו לא בדיחה," אמרה הפקידה, עדיין בחיוך, "אתה באיחור נוראי." הרופא פנה אל המנהל הבכיר, "אתה חייב לסלוח לאשתי הלנה, היא גרמנייה ואצלם חריגה מלוח הזמנים הינה פשע שדינו לא פחות ממיתה." הפוזל געה בצחוק. "את רואה, אפילו פיפ חושב שזו בדיחה," הוכיח הרופא את פקידתו ומיד פנה אל הפוזל, "מה יהיה, פיפ? שוב ניסית להצחיק את חבריך לעבודה? בוא, היכנס לחדר הטיפולים ונשחרר לך את הפזילה." המנהל הבכיר ניסה למחות, "כבוד הרופא, אני בכל זאת מנהל בכיר ב'חברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי' ומצפים לשובי במהרה..."
    "אתה אמנם מנהל בכיר," השיב הרופא, "אבל פיפ מכוון את התנועה, ואם יכוון בעודו סובל מפזילה תיווצר בעיר מהומה גדולה. אנשים יחכו בכרכרות יותר מעשרה רגעים, אתה יכול להעלות בנפשך אי־נוחות שכזו? ואולי אפילו הכרכרה בה תשב אתה תכוון בשל הפזילה למקום אחר, ובמקום להגיע ל'חברה הממשלתית לייצור עפרונות' תמצא את עצמך ב'חברה הבין־לאומית לייצור פאות'."
    דומה שהרעיון זעזע את המנהל הבכיר והוא נאלם. הרופא סימן לפיפ להיכנס לחדר הטיפולים, וזה האחרון צעד בבטחה ובהתרסה היישר לתוך הקיר. הרופא אחז בידו ושניהם נכנסו אל החדר. המנהל הבכיר התיישב זעוף על הספה.
    התלבטות
    גוגל נשאר לעמוד דקות ארוכות בלשכתו של המנהל הבכיר וחיוך קפוא על פניו. האם איבד את משרתו? איך ייתכן שרק לפני שעה קלה אכל, במסעדה היוקרתית של רֶמי, קורקבנים במיץ3 לצד ההר דירקטור הראשי, שרמז לו בצורה מפורשת כי הוא הולך להתמנות למנהל הבכיר במקום המנהל הבכיר כשזה יצא לפנסיה מוקדמת, וכל זאת בעוד פחות מחצי שנה, ולפתע פתאום הוא מפוטר. האומנם פוטר או שמא הייתה זו גחמה של המנהל הבכיר, שנסחף בלהט פעולת ההסחה? גם אם אכן נאמרו הדברים בלהט הם עדיין תקפים וגרוע מכך, כולם שמעו זאת. גם אם לא התכוון המנהל הבכיר לפטרו, כיצד יוכל לחזור בו כשיש עדים רבים כל כך, באיזו אמתלה יצדיק את ביטול הפיטורין מבלי ליצור רושם של מנהל הפכפך? אולי מלכתחילה הייתה זו מזימה של המנהל הבכיר וההר דירקטור הראשי להיפטר ממנו, כל הסיפור על הפרצוף הזועף היה בדיה ועכשיו יושבים להם השניים במסעדה של רֶמי, אוכלים קורקבנים במיץ וצוחקים על חשבונו. גוגל הרגיש שהמחשבות רצות מהר מדי. הוא הוציא את פנקסו, פתח בעמוד חדש וכתב:
     
    דרכי פעולה אפשריות
    1. לגשת ללשכת הפקידים הכללית4 ולהירשם כמפוטר
    2. לגשת חזרה לעמדה ולהמשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה
    3. ללכת למשרדו של ההר דירקטור הראשי, לדרוש ריאיון בלעדי ולספר לו על הפרצוף הזועף של המנהל הבכיר
    4. להישאר כאן בלשכתו של המנהל הבכיר עד שהוא יחזור
    5. להתאבד
     
    מיותר לציין שגוגל לא שקל התאבדות כלל וכלל, אולם הרגיש חייב לכתוב את כל דרכי הפעולה האפשריות, ומוות, אם הוא רוצה ואם לא, הוא אחת מהן. הוא מחק את אפשרות מספר אחת בטענה שזו פשוט לא דרך פעולה כי אם תוצאה אפשרית, ולכן מקומה אינו ברשימת דרכי הפעולה האפשריות אלא ברשימה עתידית שמן הסתם תיקרא: "מה עושים עכשיו?". הוא מחק גם את אפשרות מספר שתיים. אם ימשיך לעבוד כרגיל כאילו כלום לא קרה הוא יפר את הודעת הפיטורין של הממונה עליו ופעולה זו עצמה היא עילה לפיטורין, כך שגם אלמלא פוטר באמת הוא יפוטר לאלתר. הוא מחק גם את אפשרות מספר שלוש. ההר דירקטור הראשי לא יוכל לגבות אותו, שהרי אז יפליל את עצמו בכך שזמם להחליף את המנהל הבכיר במנהל צעיר יותר. עוד דקה עברה והוא מחק גם את אפשרות מספר חמש, להתאבד. נשארה רק אפשרות מספר ארבע, להישאר פה עד שיחזור המנהל הבכיר. לפתע חש עייף מאוד, והתיישב בכיסא האורחים. בטנו החלה משמיעה רעשים משונים. הוא הרגיש צורך ללכת לשירותים, ככל הנראה קיבתו העדינה של המנהל הצעיר לא הסתדרה עם הקורקבנים של רֶמי. הוא חשב ללכת לשירותים הפרטיים שבלשכה אך תהה מה יקרה אם המנהל הבכיר בדיוק יחזור שמח וטוב לב אחרי טיפול מוצלח, ומהשירותים הפרטיים שלו יבקעו קולות לא ממש מחמיאים שלהם אחראי לא אחר מאשר המנהל הזוטר, קו נטוי מפוטר. הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה קצת אחרי שלוש. גם אם המנהל הבכיר סיים את הטיפול יעברו לפחות עשרים דקות עד שיחזור. ועם זאת, ואף על פי שהקורקבנים נתנו עוד סימן, עדיין נמנע גוגל מלהשתמש בשירותים, שכן כשמזרימים בהם מים5 שומעים זאת בכל אולם הפקידים המרכזי. גוגל עצמו נהג להתבדח בכל פעם ששמעו באולם את המים זורמים ולומר לכולם, "הנה המנהל הבכיר סיים עוד ישיבה חשובה" או "ישיבה מכרעת" או "ישיבה ארוכה במיוחד". אם יזרים את המים עכשיו ידעו כולם שהוא משתמש בשירותים הפרטיים של המנהל הבכיר כשזה נעדר. האפשרות לא להזרים מים אחרי השימוש היא כמובן לא אופציה. אם לומר את האמת, "להתאבד" היא אופציה סבירה ממנה.
     
    סופר מחפש סגנון, פתח דבר מאת העורך
    או שקר ובדיה, ספרות בעידן האינטרנטי ואי־יכולתו של סופר לצוות לשרוף את כל כתביו
     
    באחד מהבקרים הבלתי מתבלטים של הקיץ קיבלתי טלפון מהעורך הראשי של ההוצאה, ששאל אותי אם אני יודע מי זה פאבל קלמצ'ק. ברור שידעתי. זה מכבר קיבלתי לערוך עבור ההוצאה את "הסדרה הצ'כית", שאמורה הייתה לכלול שלושה־עשר כותרים של מיטב הסופרים הצ'כים לדורותיהם. קלמצ'ק נחשב לרוח רפאים, סופר שהוזכר כעילוי על ידי סופרים צ'כים אבל ככל הנראה שרף את כל כתביו ודבר מהם לא שרד. יש הטוענים שהוא בכלל פסבדונים של מקס ברוד, או אפילו של קפקא עצמו. "אני יודע מי זה קלמצ'ק," אמרתי לעורך הראשי.
    "את אורי כץ אתה מכיר?" שאל. אותו לא הכרתי. "הוא תסריטאי, הוא טוען שיש לו חצי סיפור של קלמצ'ק."
    נחנקתי. בעיקר כי דברים כאלה הולכים ומתמעטים. קשה למצוא סיפורים נשכחים, בעידן האינטרנטי דומה שאי אפשר להשכיח כלום. קפקא, אילו חי בימינו, היה מתקשה לצוות לשרוף את כל כתביו. מאידך גיסא, גם בעידנו תוכניתו לא ממש יצאה אל הפועל.
    את אורי פגשתי למחרת, ומהר למדי הבנתי שהסיפור על איך התגלגל הסיפור לידיו לא פחות מרתק מהנובלה עצמה. בשלב זה לא ידענו מה הסוף של הסיפור ואם בכלל יהיה לו סוף. המשימה הראשונה הייתה לנסות למצוא את המשכו של הסיפור. לרשותנו עמדו מעט רמזים, מאגר המידע האינטרנטי והרשתות החברתיות שהחלו צוברות תאוצה. מודעה נוסחה ופורסמה בפורומים המתאימים ובאתרי בלוגים ספרותיים, שקראה לכל מי שמכיר את קלמצ'ק או נתקל בסיפור על "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף" ליצור קשר. המשימה השנייה שנתתי לאורי הייתה לכתוב הקדמה ולספר בה איך התגלגל לידיו חצי הסיפור, שנכתב בכתב יד על נייר רשמי של קיבוץ כפר עציון ותוארך לי"ג בטבת תש"ח, פרשת ויחי, 6 בדצמבר 1947, כשבוע אחרי ההכרזה באו"ם.6
    אורי התגלה כסופר כמעט "צ'כי" בעצמו. ציני, מלא הומור ועם זאת מפוזר ומתפזר מעט, או כפי שהוא הגדיר את עצמו, מאני דפרסיבי שמחכה למאניה.
    לאחר כחודש קיבלתי ממנו מייל:
     
    היי,
    התחלתי לכתוב. אני לא יודע כמה להרחיב, מה לקצר. האם הסגנון צריך להיות סיפורי, קליל או אינפורמטיבי? מצרף מסמך להתרשמות,
    אורי
     
    החלטתי לכלול בספר את רשימותיו, שיהוו מעין making of 7 של היצירה הגמורה, ולצידן סיפורים חיצוניים שנחשפו או התגלגלו לידינו ועוד יתבררו כקשורים לעניין. האפשרות לשזור את תהליך העבודה לאורך הסיפור בסדר כרונולוגי היא נחלתם של קוראי הגרסה המודפסת בלבד. בפני קוראים במדיה הדיגיטלית עומדת האופציה להיות העורכים של עצמם ולקרוא כך, מבעד לתוספות, או את כל הסיפורים ברצף, גם אם אינם, כפי שיתברר בהמשך, מקשה אחת.
    בלא שהתכוונו, מעורר הספר שאלות בדבר תפקידו של העורך בספרות המודרנית. לשיטתי, גם לא לערוך היא החלטה עריכתית. או כפי שניסח זאת הסופר הטרי בעל הניחוח הצ'כי, "מעולם לא קיבל עורך כל כך הרבה כסף בשביל לא להפריע". במסגרת ההחלטה המושכלת שקיבלתי בדעה צלולה, עליי לכלול גם הערות פוגעניות מסוג זה. אני מבקש להסתייג ולומר שלא מדובר בכל כך הרבה כסף. בכל זאת, מדובר בספרות.
     
    העורך
     
     
    פתח דבר מאת אורי יצחק כץ, גרסה רזה
     
     
    את השם פאבל קלמצ'ק שמעתי לראשונה ב-1991 כשישבתי עם סבתא ציפורה, זכרה לברכה, לצד מיטתה בבית החולים וסיפרתי לה את חוויותיי מהטירונות שעברתי [תיאור גרוטסקי ומשעשע של טירונות בזמן מלחמה]. סבתא הזכירה את קלמצ'ק יחד עם הסופרים הצ'כים האחרים של תחילת המאה ששנינו אהבנו מאוד. הפעם השנייה ששמעתי את השם הייתה שנים אחר כך, כשהאזנתי שוב לקלטות האודיו שהקליטה טרם מותה ובהן סקרה בקול מונוטוני משהו את חייה המאוד לא מונוטוניים. איכשהו חמק ממני שמו בפעם הראשונה שהקשבתי לקלטות, אולי כי הייתי אז בן עשרים ושלוש ומותה היה טרי מכדי שאשים לב לפרטים. בפעם השנייה שהקשבתי להן אחרי שנים, עשיתי זאת כדי למצוא סיפור שיהווה בסיס לרומן שכמוהו טרם נכתב, שאולי מתחבא בין הזיכרונות הרבים. לא העליתי על דעתי עד כמה טוב הוא מתחבא.
    באחת הקלטות תיארה סבתא שיחה שהתקיימה ערב קום המדינה בין החותן שלה, אבי בעלה, הסופר אנשל כץ, ובין הסופר שמואל יוסף עגנון. סבתא זה עתה פונתה עם שני ילדיה הקטנים ושאר הנשים והילדים מכפר עציון הנצור אל מנזר רטיסבון בירושלים. בעלה של סבתא, יצחק, נשאר עם שאר הגברים להגן על הגוש [הערה על האבסורד של למות למען "גוש"]. באחר צהריים אחד שבו שהתה סבתא אצל חותנה, הגיע אל אנשל ידידו הוותיק עגנון, והם התווכחו (כפי שנהגו לעשות בדרך כלל כשנפגשו) על השאלה מיהו הסופר הצ'כי הגדול בכל הזמנים. עגנון אמר שזה הוא עצמו, ואנשל, שנעדר כל חוש הומור כשזה נגע לעגנון, הזכיר לו שהוא בכלל גליצאי, אך עגנון פטר אותו בביטול ואמר שהוא כל כך גדול שאין זה משנה כלל וכלל מאיזה לאום הוא. לבסוף, כשראה עגנון שאנשל מאבד את סבלנותו, פלט בחצי פה שהסופר הצ'כי הגדול מכולם הוא ככל הנראה פאבל קלמצ'ק. "מי?" שאל אנשל כלא מאמין, ועגנון חזר ואמר, "פאבל קלמצ'ק." "שמעתי, שמעתי," אמר אנשל, הוא פשוט לא האמין שזו הבחירה של עגנון ופלט בבוז, "פאבל קלמצ'ק, אפילו לטרזיינשטט לא היו מקבלים אותו." [פיתוח הרעיון של גטו טרזיינשטט כסמל סטאטוס ותו איכות לאנשי רוח]. עגנון אמר לו שהוא לא מבין כלום ושקלמצ'ק הוא אבי הספרות הצ'כית שממנו הושפעו כולם. אנשל אמר שמלבד הסיפור הזה על מכונת הכתיבה, הוא לא עשה שום דבר ראוי, ועגנון אמר שמקס ברוד בכבודו ובעצמו אמר לו שקלמצ'ק הוא הסופר שהשפיע הכי הרבה על קפקא ושבלעדיו הוא לא היה כותב, לא את "הגלגול" ולא את "המשפט" ו"הטירה" ואולי גם לא את "אמריקה". "נו באמת," אמר אנשל בביטול, "אין לך מושג עד כמה אין לך מושג," והוסיף ש"אמריקה" זה בכלל שם שמקס ברוד המציא ושקפקא קרא לרומן "האיש שנעלם". עגנון ביטל את זה בהינף יד, דבר שהרתיח עוד יותר את אנשל, שאיים לשלוח מכתב לחברו "מקסי" כדי שזה האחרון יוכיח את הסופר היהיר. הוויכוח לא הוכרע באותו יום והצעקות לא פסקו עד שהגיע זמנו של עגנון ללכת הביתה. "משהלך עגנון, הודיתי בפני אבא," כך כינתה סבתי את חותנה, "שלמרות ששמעתי רק סיפור אחד שלו, 'האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף', קלמצ'ק הוא הסופר האהוב עליי." פה עשתה סבתי הפסקה ואולי אף לקחה שלוק מתה לוהט וכהה שנהגה לשתות, ואחר אמרה, "אבא רק חייך ואמר, 'זהו באמת סיפור מצוין, מי היה מאמין,' אבל הבהיר שלא רצה להודות בכך בפניו של עגנון כדי לא להזין את יהירותו." סבתא הודתה בפני חותנה שהסופר המוערך אכן סובל מסינדרום ירושלים קל ואנשל צחק ואמר שעגנון הוא היחיד הסובל מסינדרום ירושלים גם כשהוא בתל אביב. "אבא חשש שביום בו יסכים עם הסופר האגוצנטרי, הוא יחדל לבקר אותו," סיפרה סבתא בקול יבש. כעבור כמה חודשים באמת פסק עגנון מלבקר אותו, אבל לא מפני שהסכימו על דברים אלה או אחרים אלא משום שבנו של אנשל, יצחק, אביו של אבי ובעלה של סבתי, נהרג בקרב על הגנת כפר עציון. מאז חדל אנשל לארח ולהתארח.
    באותו שבוע שמעתי שוב את השם פאבל קלמצ'ק כשישבתי בפאב תל אביבי וניסיתי להרשים את יוליה, התיירת הצ'כית, בידע שלי בספרות ארצה. התחלתי למנות בפניה את הסופרים הצ'כים הגדולים של המאה העשרים והיא קטעה אותי ואמרה שהסופר האהוב עליה הוא בכלל פאבל קלמצ'ק. אמרתי, "אה, זה שכתב את 'האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף'," ויוליה כמעט התעלפה. היא לא האמינה שמישהו מכיר את קלמצ'ק, היא זרקה את השם שלו רק כי הייתה בטוחה שלא אכיר אותו ורצתה להוריד אותי מהגב שלה. בכל זאת, היא הייתה תיירת יפהפייה בשנות העשרים לחייה ואני הייתי כמעט פי שניים מגילה. לבסוף לא רק שלא הורידה אותי מהגב אלא גם נתנה לי את מספר הטלפון שלה וביקשה שאתקשר בערב למחרת. היו לי קצת פחות מעשרים וארבע שעות למצוא מידע על פאבל קלמצ'ק ולקרוא תקציר של אחד או שניים מספריו, עד כמה זה יכול להיות מסובך בעידן האינטרנטי?
    לא מצאתי כלום באינטרנט. בוויקיפדיה הייתה שורה אחת: "פאבל קלמצ'ק, 1936-1866, סופר ומשורר צ'כי". חזרתי לקלטות של סבתא, למרות שהסיכוי למצוא בזמן קצר משהו מתוך שישים שעות של אודיו היה אפסי. [הערה על איך פעם הסתדרנו עם מדיה שאין בה אפשרות לעשות חיפוש]. ואכן לא מצאתי אזכור נוסף לקלמצ'ק, בעיקר מפני שעברתי על הקלטות ברפרוף. מריץ קדימה לעיתים תכופות ומשתדל לא להעלות בזיכרוני את דמותה של יוליה בשמלה הוורודה הקצרה [שיותר לא תלבש לעולם] לצד דמותה של סבתי מחוברת למכונת הדיאליזה. נאלצתי להודות שיש ביניהן דמיון, ככל הנראה בשל ההשתייכות לאותו לאום. בערב, כשנפגשתי עם יוליה, הודיתי בפניה שאיני יודע דבר על קלמצ'ק ושלא קראתי אף ספר שלו, לרבות "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף".
    "אני יודעת, גם אני לא, אי אפשר להשיג את זה, ככל הנראה זה לא הודפס מעולם."
    פתיתי המידע של יוליה הגיעו אליה מסבא רבא שלה, שבילדותו השכירה משפחתו, בקיץ אחד, חדר לקפקא בביתם בכפר קליקרי וילרי. דייר המשנה נהג להרדים את הסב כל ערב עם הסיפור האהוב עליו על "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף" מאת פאבל קלמצ'ק. שנים אחר כך נהג הסבא לספר לבנו לפני השינה את אותו סיפור עצמו, ובנו סיפר אותו בתורו לנכדתו, יוליה. סיפרתי ליוליה כיצד התוודעתי אני לקלמצ'ק, ומיד הצעתי את מה שללא ספק יירשם כמשפט הפיתוי הגרוע של כל הזמנים, "רוצה לעלות אליי לשמוע קלטות של סבתי המתה?"
    לשמחתי, יוליה נענתה בחיוב ויצאנו מהמסעדה, צועדים לכיוון ביתי. הבטחנו זה לזה שלא נשקוט עד שנמצא את "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף". המשכנו ללכת בשתיקה ולאחר רגע לא ארוך היא נעצרה והביטה בי כבוחנת את האיש שהיא עומדת להכניס לחייה. נעצרתי גם אני.
    אותו ערב לא שמענו את הקלטות של סבתא. שמתי פורטיסהד, איכשהו הרגשתי שזה יכניס לאווירה הרבה יותר. בבוקר ביקשתי מיוליה לכתוב בגוגל את שם הסיפור של קלמצ'ק בצ'כית. "כבר ניסיתי את זה," היא אמרה, "אין לו או לסיפור שלו שום אזכור ברשת."
    "יש שורה אחת בוויקיפדיה," אמרתי.
    "אני יודעת," היא אמרה, "אני הכנסתי אותה לשם."
    [מכל פלאי האינטרנט, ויקיפדיה הוא המוזר מכולם. הכול מותר שם, הכול אפשרי. במשטרים הטוטליטריים האפלים ביותר לא שכתבו את ההיסטוריה כפי שעושה זאת הוויקיפדיה.]
    בחודשים הבאים חזרתי מדי פעם לנסות ולאתר את הסיפור האבוד של קלמצ'ק, בעיקר כי הרגשתי שזה החוט המקשר ביני ובין יוליה, שעברה בינתיים לגור איתי. ועם זאת, הייתה לי תחושה עגומה שכשאמצא את הסיפור יוליה תיעלם. למרות זאת החלטתי שאסור לי לוותר ועליי למצוא את הסיפור. באותו זמן, כאמור, חיפשתי נואשות רעיון לסיפור, קצה חוט, והמחשבה למצוא סיפור נשכח, לעשות לו מעט אדפטציה ומודרניזציה, נראתה לי הגיונית לחלוטין גם אם לא ממש אתית. את מכונת הכתיבה אחליף במעבד תמלילים, את פראג בתל אביב. ואת יוליה, בלית ברירה, באסתי או מיה או השד יודע מי. בפועל, בשל אופי הסיפור זה לא היה אפשרי, אך באותו הזמן הרעיון קסם לי כל כך שהתחלתי ללמוד צ'כית כהכנה ליום שבו אתקל בסיפור שעגנון הגדיר כערש הספרות המודרנית. זה כמובן התגלה כמיותר שכן קפקא כתב בגרמנית, הסביר לי העורך הרבה יותר מדי מאוחר. יוליה מצידה, לאות סולידריות החלה ללמוד עברית. היא ישבה על הספה בתחתונים ותרגלה את המשפטים שכתבתי לה במבטא מזרח אירופי כבד, "כושלי ראב ראב ראבק," "אמש'ך!"
    באמצעות האינטרנט הצלחתי למצוא את כתובת המייל של הסופר הצ'כי החי המפורסם ביותר, מילן קונדרה. שלחתי לו מייל בו שאלתי האם הוא מכיר את קלמצ'ק והאם הוא יודע היכן ניתן להשיג את כתביו. קונדרה השיב לי תשובה לקונית למדי: "תפסיקו כבר לבלבל לי את המוח עם הקלמצ'ק הזה, הוא לא קיים ולא היה קיים מעולם. זו אגדה, מיתוס או סתם פסבדונים לא מוצלח".
    חודשים חלפו ללא התפתחות. נדמה היה שהאיש שנתקע לו הפרצוף הזועף לא היה מעולם. כשנסענו בחורף לפראג כדי להציג אותי בפני משפחתה של יוליה, כבר ידעתי לגמגם לא מעט בצ'כית. סבא של יוליה אישר שהסיפור על האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף סופר לו על ידי אביו, שתמיד טען שקפקא סיפר לו אותו בילדותו. הסב מעולם לא ראה עותק כתוב. סבא רבא של יוליה נפטר זה מכבר אך אחותו הקטנה, יולי, עדיין הייתה בחיים והראתה לעולם כולו שגם כשאת בת מאה וארבע, אם היה לך אח גדול, את עדיין תיקראי "האחות הקטנה". שכרנו רכב ונסענו לחווה שלה בכפר הראצ'וב שבחבל הסודטים. [תיאורי נוף, תיאורי נוף, תיאורי נוף]. הדודה רבתא יולי גרה בחווה שלה זה שישים שנה, מאז נישואיה השלישיים. רק רגעים אחדים ביום היא הייתה צלולה דיה כדי לתקשר, ובאותם רגעים לא זכרה לא את קלמצ'ק ולא את הסיפור שלו. אם להיות כנים היא גם לא זכרה מי זאת יוליה וטעתה לחשוב שאני הגנן שלה. רק כשהוזכר שמו של קפקא אורו פניה והיא החלה מתארת את חדרו בפרוטרוט. אחר כך התעייפה והשתתקה, לא לפני שביקשה ממני לקטוף את העגבניות הבשלות בטרם יקפאו. לא קטפתי אותן, לא מפאת כבודי אלא משום ששיח העגבניות האחרון שהיה בחווה נרמס על ידי גלגלי הטנקים של הוורמאכט ב-1939. בדרכנו חזרה למכונית עיכבה אותנו מנהלת המשק וסיפרה שלפני שנים אחדות (ובאומרה אחדות התכוונה לכמעט ארבעים) הגיע לחווה בחור בשם קלמצ'ק שחקר את יולי על אודות מפתח לתא בכספת של הבנק הלאומי של פראג. "פאבל קלמצ'ק?" שאלה יוליה.
    "לא," השיבה מנהלת המשק, "קראו לו מילוש קלמצ'ק אבל הוא הציג את עצמו גם בעוד שם."
    "פרנץ קפקא?" ניסיתי אני.
    "לא," השיבה האישה ללא חיוך, "אנשל קראו לו, אנשל כץ."
     
    הוריה של יוליה היו קצת יותר מבוגרים ממני. כשישבתי בחברתם הרגשתי בנוח אם כי חזרתי להיות זקן. רק אז הבנתי עד כמה גדול השינוי שחל בי מאז שהכרתי את בתם. אמרתי ליוליה שהיא גורמת לי להרגיש צעיר והיא אמרה שזה המשפט הכי זקן שהיא שמעה מימיה. העלילה ללא ספק מסתבכת, אמרתי. מדוע הגיע לדודה רבתא שלך הסבא רבא שלי, ומדוע הציג עצמו בשם מילוש קלמצ'ק ואחר כך בשם אנשל כץ?
    ישבנו על ספסל עץ בסניף הראשי של הבנק הלאומי הצ'כי בפראג וחיכינו לממונה על ארכיון הכספות. לאחר קצת פחות משעה הוא הגיע. [תיאור גרוטסקי של אדם זקן, תוצר של מאה ותרבות שנשכחו]. למרות שבדקנו פעמיים, לא מצאנו רישום של כספת על שם קלמצ'ק, פאבל או מילוש, גם לא אנשל כץ. בארכיון העיתונות הלאומי האיר לנו המזל מעט יותר. מצאנו שלושה אזכורים הקשורים לקלמצ'ק. הראשון היה מודעה מטעם משרד הפטנטים הממשלתי של פראג המברכת את הפקיד פ' קלמצ'ק על הולדת בנו. האזכור השני היה ככל הנראה טעות דפוס וסיפר על הסופר יאנוש קלמצ'ק ועל ספרו "המלך מוטל הראשון" שתורגם לצ'כית. הנחתי שמדובר ביאנוש קורצ'ק, מחבר הספר "המלך מתיא הראשון". האזכור השלישי והמעניין מכולם נמצא בגיליון הראשון של כתב העת הספרותי "נושאי הארון" מ-1908 וכלל ריאיון של הכתב ועורך העיתון, מקס ברוד, עם הסופר המבטיח פאבל קלמצ'ק. באותו ריאיון קלמצ'ק מספר על חייו ועבודתו כפקיד במשרד הפטנטים, וגם מסביר מה הניע אותו לכתוב את "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף". "רציתי לכתוב סיפור על המצאתה של מכונת הכתיבה," סיפר קלמצ'ק לברוד, שמצידו לא חסך תשבחות לסיפור והבטיח לפרסם קטעים ממנו בגיליון הבא של כתב העת. למרבה הצער "נושאי הארון" לא הגיע לגיליון נוסף. באותו כתב עת הופיעה גם תמונה שמתחתיה נכתב "פ' קלמצ'ק ועמיתים לעבודה".
     
    כשחזרנו לארץ הראיתי את התמונה לאבא. הוא בחן אותה ארוכות בעוד יוליה בוחנת את תמונות הילדות שעל שולחנו.
    "זאת אחותי הגדולה, זאת הקטנה וזה בן דודי איציק שנקרא על שם סבא יצחק שמת," הסברתי ליוליה.
    "זה לא אתה שנקרא על שם הסבא שמת?"
    "גם. זה מורכב... זאת אימא שלי כשהייתה בגילך בערך."
    היא הרימה את התמונה של אימא, מעשנת במדי אחות. "אז גם היא אחות." הבטתי ביוליה בחוסר הבנה. "גם היא אחות, כמו סבתא שלך." לראשונה התחוור לי שאבי התחתן עם אישה שעבדה במקצועה של אימו. הגילוי הסמי־אדיפאלי הזה לא השאיר רושם על אבי. הוא החזיר לי את התמונה. "אני לא מזהה את קלמצ'ק," אמר, "אבל זה שמאחוריו זה ללא ספק סבא אנשל בצעירותו." הבטתי בו מופתע ואחר כך ביוליה, שהמשיכה לבחון את התמונות על השולחן. "מעניין," אמרה בפיזור דעת. אחר קמה כדי לאותת שמבחינתה הביקור נגמר והגיע הזמן ללכת.

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: ינואר 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 443 עמ' מודפסים
    האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף אורי כץ
    האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף
    מאת: פאבל קלמצ'ק
    מצ'כית: יצחק ישעיהו כץ
     
    רשימה ראשונה — הועברה לחמדה אל־חוסייני במוצ"ש,
    כ"ג בכסלו, 6.12.1947
    ~ פרק 1 ~ 
    הפרצוף הזועף נתקע — אצל הרופא — התלבטות
     
    הפרצוף הזועף נתקע
    זה קרה קצת אחרי עשר בבוקר. המנהל הבכיר של "החברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי" ישב במשרדו כאשר נכנסה הפקידה שלו, גברת סוֹפזֶ'ק, עם כוס הקפה של עשר. נוסף לאיחור במועד ההגשה, הקפה היה ממותק יתר על המידה. הוא חשב להעיר לה אולם בשל מידע שהגיע לידיו, כמובן בשוגג ומבלי שדרש, על משבר ביחסים בין הפקידה לבעלה, כנראה בשל ניאופיו הרבים של זה האחרון, החליט לפטור את פקידתו הרשלנית במבט זועף בלבד. הוא כיווץ את הגבות, עיקם את הזווית השמאלית של פיו, ואז זה נתקע. גברת סופז'ק כבר יצאה מהחדר כשהיא ממלמלת התנצלות בלי שום כוונה לתקן את העוולה בהכנת קפה ראוי. מה גדולה היא סלידתה מהמין הגברי, חשב לעצמו, אך החליט לטפל בעניינה במועד מאוחר יותר בשל המצב החדש, פרצוף זעוף תקוע.
    הוא ניגש לחדר הרחצה הפרטי שבלשכתו. אחד היתרונות של מנהל בכיר הוא חדר רחצה פרטי, ואין אלה מותרות או הטבה שנועדה לטפח אגו אלא צורך אמיתי. הרי לא יתקבל על הדעת שרגע אחד יעמוד ויטיל את מימיו לצד עובד זוטר ורגע אחר כך יטיל את מרותו על אותו עובד, שלבטח, בזמן שעמדו זה לצד זה במשתנה, הגניב מבט ומעכשיו ימלא הוראות כשחיוך אירוני על פניו, וכשיצא אחרי העבודה עם חבריו לשתייה בבר יספר בדיחה על כך שהמנהל הגדול הוא לא כל כך "גדול". הוא יודע כיצד הדברים מתגלגלים, הרי לא נולד מנהל בכיר. גם הוא היה פעם זוטר ושמע הלצות של עמיתיו על מנהלים בכירים. אם כי הוא, בניגוד לאחרים לא צחק, אלא הגיב על הרכיל בפרצוף זועף כמו זה שעכשיו תקוע על פניו וניבט אליו מהמראה שמעל הכיור. הוא שטף אותו במים קרים, הפרצוף נשאר זועף. הוא ניסה מים חמים, ואחר כך חמים מאוד. נדמה שהפרצוף זועף עוד יותר. אולי הוא כבר לא תקוע, חשב לעצמו. אולי הוא באמת זועף על אותו זוטר בעל פה גדול ומלוכלך שנכון לרגע זה זהותו עדיין עלומה אך יום יבוא ושמו יתגלה ואז הוא יינזף, ואולי אפילו יפוטר באשמת לגלוג על מנהל בכיר והוצאת דיבה על דברים שרק אשתו של המנהל הבכיר ואולי גם רופאו הפרטי יודעים... הוא הבין שאסור לו לחשוב על כך, שעליו לחשוב על דברים משמחים, אך הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר משמח וזה הכעיס אותו עוד יותר. קשה לכפות שמחה כשם שקשה לזייף את הצחוק, לעומת זיוף כעס שבא בטבעיות. או שאולי רק אצלו כך הדבר? הוא אמר לעצמו שמנהל בכיר מצליח חייב לנהוג בקשיחות, והפרצוף הזועף שבמראה הנהן בהסכמה זעופה.
    עליו לחשוב מחשבות משמחות, אולי יעלה זיכרון ילדות. חופשה בכפר אפְּשָה,1 יום קיץ באגם, שמיים כחולים, ילדה יפה עם נמשים בשמלה ירוקה וחבורת ילדים מקומיים המסבירים לילד מהעיר שכאן שוחים עירומים, וכולם קופצים למים והם קרים ונעימים, והבנות בשמלות קיץ רודפות אחרי פרפרים, חוץ מהילדה עם הנמשים שקוראת ספר על שפת האגם ורגליה משכשכות במים, ואין סיבה לזעוף, הכול רגוע ושקט, שקט נורא כי כל הילדים נעלמו, עם הבגדים שלו, והוא יוצא מהמים, מסתיר את מבושיו, וכל הילדות מפסיקות לרדוף אחר הפרפרים וצוחקות עליו, אולי גם הילדה עם הנמשים, הוא לא מעז להביט לכיוונה, וילדה אחרת זורקת לו את הכובע שלה, עלבון וזעם מציפים אותו כשהוא חוזר כל הדרך אל החווילה בריצה ובבכי.
    הוא יצא מחדר הרחצה הפרטי. נדמה שכל החיים שלו עד עכשיו היו רצף של רגעים זעופים שהופרעו לסירוגין על ידי אשליות קטנות של אושר, שנועדו רק להעצים את הכאב שבא אחר כך. אולי תה יעשה את העבודה? אך איזה תה, הוא לא מבין בזה כלום. בדרך כלל, כשהוא חש בבטנו או בראשו הוא קורא לגברת סופז'ק והיא מביאה לו את התה המתאים, הוא אפילו לא שואל מהו. הוא קרא לפקידה אך מאחר שהתבייש לבקש ממנה תה לפרצוף תקוע, ביקש ממנה תה לכאב ראש, ולו רק משום שזה הגיוני יותר מתה לכאב בטן.
    רק אחרי עשרים דקות, ורק אחרי שהמנהל הבכיר נאלץ להזכיר לה שוב, נכנסה גברת סופז'ק עם התה. כה גדול כעסה על בעלה הבוגדני שהפעם אפילו לא טרחה להתנצל. המנהל הבכיר התלבט האם לוותר לה הפעם ולפטור אותה ללא מבט זועף ומיד הבין שאפשרות זו אינה קיימת עוד. עם פרצוף זועף תקוע יש פחות מרחב תמרון אך החלטות נחתכות ביתר קלות. הוא טעם את התה. טעמו היה מר. הוא הרגיש שפניו מזדעפות עוד יותר.
    את שארית הבוקר ואת הצהריים העביר במשרדו זעוף פנים. לקראת שתים־עשרה הודיעה לו גברת סופז'ק בשפופרת הדיבור הפנימית2 שהיא יוצאת לאכול צהריים. הוא חיכה שתשאל אותו אם להביא לו משהו מבית הקפה שבפינה, אולם דווקא היום היא פסחה על השאלה. לפני שנים, עוד בטרם היה המנהל למנהל, הייתה אשתו מכינה לו מדי יום ארוחה קלה לקחת עימו למשרד. עם השנים הלכו והתמעטו הארוחות עד שלבסוף הכריזה אשתו שאין לה פנאי להכין לו ארוחות כלל וכלל. המנהל הבכיר מצא את זה אירוני. כשהיו דחוקים באמצעים ואשתו דאגה למשק הבית ולניקיונו בעצמה, היא מצאה זמן להתקין לו ארוחות צהריים, ומאז שהתקדם בדרגתו וגדלה רווחתם עד כדי שידם משגת להעסיק שתי משרתות ומבשלת, לאשתו יש פחות פנאי, ומוזר הוא הדבר שהרי כל עיסוקה הוא ללכת לקנות כובע אחר כובע. כמה כובעים צריך אדם? תהה המנהל הבכיר. עכשיו כבר היה רעב. רעב וזעוף. בתחושת בטן הוא ידע שרעב הוא לא הדרך לשחרר פנים תקועות. הוא כמובן יכול היה לצאת בעצמו וללכת לאכול אולם חשש, מה יהיה אם בדרך החוצה ייגש אליו מוסטוביץ ויגיש לו את הדוחות מוקדם מהצפוי? כיצד יסביר את הפרצוף הזועף? ויתרה מכך, מה יקרה אם דווקא היום ירד ההר דירקטור הראשי לקומת הביניים ויברך אותו לשלום? הוא אינו יכול להרשות לעצמו להזעיף פנים להר דירקטור הראשי. זה הזמן להודות, הוא אינו בכיר דיו בשביל שיוכל להסתובב יום שלם בפנים זעופות. ואם, נניח, יצליח לחמוק מהמשרד, וכי יוכל לשבת ארוחה שלמה בבית קפה ולזעוף על המלצר ללא סיבה? לבטח יישלל ממנו השולחן הפינתי הנחשק כל כך ומי יודע, אולי אף ירקקו לו במרק.
    על השולחן, לצד כוס התה שהתקרר, נח לו פלח לימון שגברת סופז'ק הניחה בשוגג, מאחר שאינו מתאים כלל וכלל לתה של כאב ראש. לגברת סופז'ק כאב ראש משלה ואין לסמוך עליה בזמן הקרוב. הוא נגס בלימון שהיה חמוץ במיוחד, והבעת פניו לא השתנתה כהוא זה. רק כעבור שעה ומחצה חזרה הפקידה מהפסקת הצהריים, והוא ביקש ממנה לזמן את מר גוֹגֶל ללשכתו.
    מר גוגל היה מנהל זוטר שעבד תחתיו. הוא היה חייכן, פעלתן, רב־תושייה ורכלן לא קטן. ממנו למד המנהל הבכיר על צרותיה של פקידתו, ושוב כמובן מבלי שדרש לדעת. מר גוגל התחיל את דרכו ב"חברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי" כשליח בחדר הדואר. רק שמונה שנים לקח לו לטפס ולהגיע לדרגת מנהל זוטר. המנהל הבכיר עצמו קידם לא פעם את גוגל הצעיר עד שזה האחרון הפך ליד ימינו כמעט. הוא הזכיר לו את עצמו כשהיה צעיר או את עצמו כפי שרצה לזכור: אינטליגנט, מסודר, חד מחשבה ולא נטול קסם אישי לחלוטין. בינו לבין עצמו הודה לא פעם המנהל הבכיר שעבודתו קלה ויעילה הרבה יותר בשל גוגל, ושהוא אפילו מפתח תלות במנהל הזוטר. בדיוק בשל כך לא רצה לערב אותו בסוגיית הפרצוף התקוע, אולם השעה הייתה כבר שתיים בצהריים ובטנו הייתה ריקה. המנהל הבכיר הבין שאין מנוס, גוגל בוודאי יוכל למצוא תשובה במהרה. הוא אמנם ייאלץ לגמול לו על הטרחה והדיסקרטיות וזו בעיה בפני עצמה, משום שכבר אין לו למנהל הבכיר לאן לקדם יותר את מר גוגל. הדרגה הבאה אחרי מנהל זוטר היא מנהל בכיר, דרגתו שלו. לא יעלה על הדעת שהוא יקדם אותו לדרגתו שלו. הוא בכלל לא בטוח שמותר הדבר ואם כן, האם יוכל גוגל להוריד אותו בדרגה לכשיהיה בדרגתו? גם בהעלאת שכר לא ניתן לתגמל אותו, מאותה סיבה בדיוק. מנהל זוטר לא יכול להרוויח שכר של מנהל בכיר. אולי ייאלץ להפריש לו משכרו בדיסקרטיות תמורת שמירה על דיסקרטיות?
    גם לזה, כמו לתפקודה הלוקה של גברת סופז'ק, הוא יידרש במועד מאוחר יותר. הקול שבקע משפופרת הדיבור הודיע לו שמר גוגל נמצא מחוץ לדלת, והאחרון לא חיכה להזמנה ונכנס פנימה בחיוך רחב כבן בית. אולם משראה מולו את הפרצוף הזועף קפא במקום והחיוך נעלם. ועם זאת, על פניו לא הייתה הבעת תימהון של עובד שאינו מבין מדוע הבוס שלו כועס עליו, הבעה של חף מפשע. להפך, הבעת פושע שנתפס הייתה על פניו, כמי שמתכנן את קרב הבלימה ומנסה להעריך מה יודע המנהל הבכיר ועד כמה חמור מצבו. גוגל פתח בדברים, בקצב מהיר, "כבוד המנהל הבכיר בוודאי שמע ממקור לא מהימן ולא נטול אינטרסים על ארוחת צהריים שהייתה לי לגמרי במקרה עם ההר דירקטור הראשי." המנהל הבכיר של "החברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי" היה מופתע לגמרי, רק שבמקום ארשת של הפתעה נשאר על פניו המבע הזועף, מה שגרם לגוגל לשקוע בבוץ עוד יותר. "הסיבה שטרם הבאתי את המידע הזה לידיעתך היא שאני עובד עתה על דוח מפורט המתאר את מהלך הארוחה ויכלול את כל המידע הדרוש, החל בכל מה שנאמר וכלה בטעמו של הקינוח." המנהל הבכיר חשב לעצמו כי בעתיד יהיה עליו לזעוף יותר על עובדיו אם ברצונו לדלות מהם מידע. הוא הודיע לגוגל שלא זה העניין שלשמו הוא זומן. עכשיו, משנודע לו דבר פגישתו של המנהל הזוטר עם ההר דירקטור הראשי, צעד שבהחלט יכול להתפרש כחתירה תחתיו, הרגיש המנהל הבכיר בטוח לחשוף בפני גוגל את מקרה הפרצוף התקוע. הוא סיפר לו על אירועי הבוקר ועל הניסיונות שעשה ביוזמתו לתקן את המעוות. הוא הזכיר את התה נגד כאב הראש שרק החריף את המצב, ולא פסח גם על ארוחת הצהריים שהוחמצה. מר גוגל הקשיב ברצינות, בחן את פרצופו של המנהל הבכיר ואחר כך הוציא מהכיס את פנקסו וכתב בו על דף חדש:
     
    משימות דחופות:
    1. למצוא רופא
    2. למצוא משהו לאכול
     
    המנהל הבכיר חש הקלה, אין ספק שגוגל הצעיר קורץ מחומר של מנהלים. קר מזג ואינו נלחץ. המנהל הבכיר חש גאווה על כך שהוא זה שקידם אותו. אולי הוא לא חותר תחתיו, אולי רק במקרה נפגש עם ההר דירקטור הראשי בבית הקפה, וההר דירקטור הראשי הזמין אותו להצטרף לשולחנו מתוך נימוס, וכי יכול היה לסרב?
    גוגל ניגש לבצע את המשימה הראשונה. הם הסכימו שאין הוא יכול ללכת לרופא המשפחה הרגיל שלו, הן בשל הדיסקרטיות והן משום שזה אינו מקרה רגיל. גוגל נזכר בקרוב רחוק שלו שדימה כי הפך למקק ואחרי שכל הרופאים לא הועילו, כולל רופאי עצבים מגרמניה, הוא טופל על ידי רופא מומחה לרפואה סינית, דוקטור צ'אן שמו. הוא כתב בפנקסו: "דוקטור צ'אן" ויצא.
    תוך שתי שניות חזר גוגל עם תוצאות. כתובת המרפאה של דוקטור צ'אן. הוא כבר הספיק לשלח את הנער השליח עם טלגרמה לרופא, המבשרת לו כי המנהל הבכיר עומד להגיע בקרוב ומסבירה מהו טיב החולי. לאחר שמסר למנהל הבכיר פתק עם הכתובת, פתח את פנקסו ומחק בקו אופקי חד את השורה: 1. למצוא רופא. אחר כך הוציא מכיסו מפית מגולגלת שבתוכה היו כמה מקלות לחם. "אני תמיד שומר משהו מארוחת הצהריים לקפה של ארבע," חייך גוגל. "כמו כן הזמנתי משלוח של רקיקים שיגיעו בשעה הקרובה כדי שמקרים כאלו לא יישנו בעתיד." הוא פתח את הפנקס ומחק את השורה: 2. למצוא משהו לאכול.
    המנהל הבכיר הביט בעוזרו בפרצוף זועף שמתחתיו נחבא פרצוף זועף עוד יותר. הוא זיהה את המפית שעטפה את מקלות הלחם, היא הייתה מ"המסעדה של רֶמי" ולא מבית הקפה הפינתי. לפני שמונה שנים, כשעוד היה מנהל זוטר, הזמין אותו ההר דירקטור הראשי לצהריים במסעדה היוקרתית של רֶמי ובישר לו כי הוא עומד להתמנות למנהל בכיר במקום מנהלו הבכיר שפורש. הוא סיים לאכול את מקלות הלחם. גוגל האיץ בו להזדרז, מרפאתו של דוקטור צ'אן מרוחקת ומי יודע אם ייאות לקבל אותו בשעה כה מאוחרת, גם כשמדובר במנהל בכיר ובמצב שאינו סובל דיחוי. הם רקמו מזימה, המנהל הבכיר יצעק על גוגל וכך יוכל לצאת מלשכתו ולחצות את אולם הפקידים הראשי בפרצוף זועף מבלי לעורר כל חשד. גוגל פתח את דלת הלשכה לכדי חריץ צר וסימן למנהל הבכיר לצעוק עליו.
    "מי אתה חושב שאתה..." אמר המנהל הבכיר בטון מגומגם מעט. גוגל סימן לו להרים את קולו. "שמנהל זוטר יתנהג כך למנהל בכיר? זוהי שערורייה!" עפרונות באולם הראשי חדלו לכתוב והמנהל הבכיר החל לצבור ביטחון. הוא הרים את קולו עוד יותר, "זוהי חוצפה! יעברו עוד מאה שנה עד שתלמד חצי מהדברים שאני יודע!" גוגל זקף את אגודלו כסימן לאישור. "אתה מפוטר, מנוול!" ומבלי להביט בו, יצא המנהל הבכיר מלשכתו וחצה את האולם בפרצוף זועף.
    אצל הרופא
    חדר הקבלה של דוקטור צ'אן היה דומה לכל חדר קבלה של כל רופא. קירותיו היו צבועים בצבע קרם, עליהם היו תלויים ציורי שמן אחדים, בנאליים למדי, של נופים וסוסים ובפינה היה מעמד לעיתונים. פרט לפסלון קטן של בודהה ששימש כמשקולת נייר על הדלפק של פקידת הקבלה, לא היה בחדר שום אזכור לתרבות הסינית. פקידת הקבלה עצמה הייתה אישה גדולת ממדים, בלונדינית עם עיניים כחולות מדי. היא לבשה שמלה צהובה ועליה חלוק לבן של אחות. כובע מחודד של מסיבת יום הולדת הודק לראשה בסרט נמתח שנח לו בין שני סנטריה. היא חייכה אל המנהל הבכיר ואמרה במבטא גרמני כבד, "לרופא יש היום יום הולדת." המנהל הבכיר החל מציג את עצמו אך הפקידה כבר ידעה במי מדובר. הוא התנצל על שהגיע כל כך באיחור, מסתבר שרכבי הכרכרות אינם ששים לשרת אנשים זעופים. הפקידה פטרה אותו בחיוך וסיפרה שגם הרופא מתעכב היום באופן חריג וסימנה למנהל הבכיר להתיישב על ספת ההמתנה. על הספה ישב אדם אחד בלבד במדי שוטר תנועה, ששתי עיניו פזלו באופן קיצוני כלפי אפו. המנהל הבכיר התיישב בחוסר נוחות. הוא שלף עיתון ממעמד העיתונים ונוכח לגלות שהוא בגרמנית. מלבד עיתונים בגרמנית היה שם גם עיתון אחד ברוסית. עיתון צ'כי לא היה שם, וגם לא עיתון סיני. המנהל הבכיר הניח את העיתונים חזרה ושילב את ידיו בחוסר מעש.
    "עשיתי קונץ," פתח הפוזל בדברים, "עשיתי פרצוף פוזל להצחיק את החברים בתחנה והוא נתקע," והרי זו שטות גמורה כי הזהירו אותו כמה וכמה פעמים שזה עלול להיתקע אולם הוא לא שעה. "בשביל בדיחה, בשביל הסיכוי לעורר צחוק שווה לקחת את הסיכון, לא כך?" המנהל הבכיר לא הספיק להשיב והפוזל המשיך, "שמי פיפקין אבל כולם קוראים לי פיפ כי כשאני מכוון את התנועה תשמע הרבה פיפ. כמו הצופרים של האופניים והאוטומוביל, פיפ, פיפ, פיפ... בקיצור, פיפ," והוא הושיט את ידו ללחיצה אך בשל הפזילה לא אמד נכון את המרחק ויצא שסטר קלות על אפו של המנהל הבכיר. "הו, אני מתנצל, אדוני." המנהל הבכיר קם ונעמד מול אחד הציורים. זה היה ציור של חבורת גברים ונשים בלבוש בווארי מסורתי במה שנראה כמו פסטיבל בירה. כמה אנשים ישבו מול שולחנות עץ, אחרים רקדו במעגל ולכולם היו כוסות בירה גדולות ביד. במרכז, מחזיקה מגש עמוס בכוסות בירה, עמדה מלצרית בווארית שדמתה באופן מדויק לפקידה בקבלה. המנהל הבכיר הביט בה שוב, ושוב במלצרית שבתמונה, והסכים בינו לבין עצמו שהדמיון יותר ממקרי. הוא התקרב ובחן את החתימה שעל הציור, "בוריס 1871" היה כתוב שם. הוא הביט שוב בפקידה, שחייכה אליו. מאחוריו ניסה הפוזל להצית לעצמו סיגריה וכמעט שרף לעצמו את הגבות. המנהל הבכיר חש שהוא הולך ונהיה זועף עוד יותר. הוא ניגש לפקידה, "כמה זמן עוד יתעכב הרופא?" רעש של מים זורמים בקע מתא השירותים. "בקרוב ממש," השיבה הפקידה, עדיין בחיוך. דלת השירותים נפתחה וממנה יצא איש בחלוק רופאים. הפקידה פנתה אליו, "דוקטור צ'אן, המנהל הבכיר פה זה מכבר." המנהל הבכיר הסתובב ולרגע חש כאילו הבעת פניו התחלפה מזעף לפליאה. מן הסתם ציפה לרופא סיני, ודוקטור צ'אן לא היה סיני כלל וכלל. הוא היה קירח, גדול גוף כבן חמישים, כובע יום הולדת לראשו ועיתון בצ'כית תחת זרועו. הוא העביר את העיתון לידו השנייה ולחץ את ידו של המנהל הבכיר, "אני מתנצל על העיכוב. קמתי הבוקר עם כאב ראש ורקחתי לעצמי תה סיני, רק שבמקום זעפרן שמזרים את הדם למוח שמתי זנגביל המזרז את פעולת המעיים, ועכשיו גם הבנתי שמחזק את שרירי הרגליים משום שרצים לשירותים כל דקתיים." הוא צחק בקול רם, והפוזל הצטרף אליו בצחוק פרוע של אדם הנהנה לצחוק ללא שום קשר למהות הבדיחה או ליכולתו להבינה.
    "זו לא בדיחה," אמרה הפקידה, עדיין בחיוך, "אתה באיחור נוראי." הרופא פנה אל המנהל הבכיר, "אתה חייב לסלוח לאשתי הלנה, היא גרמנייה ואצלם חריגה מלוח הזמנים הינה פשע שדינו לא פחות ממיתה." הפוזל געה בצחוק. "את רואה, אפילו פיפ חושב שזו בדיחה," הוכיח הרופא את פקידתו ומיד פנה אל הפוזל, "מה יהיה, פיפ? שוב ניסית להצחיק את חבריך לעבודה? בוא, היכנס לחדר הטיפולים ונשחרר לך את הפזילה." המנהל הבכיר ניסה למחות, "כבוד הרופא, אני בכל זאת מנהל בכיר ב'חברה הממשלתית לייצור עפרונות וציוד משרדי' ומצפים לשובי במהרה..."
    "אתה אמנם מנהל בכיר," השיב הרופא, "אבל פיפ מכוון את התנועה, ואם יכוון בעודו סובל מפזילה תיווצר בעיר מהומה גדולה. אנשים יחכו בכרכרות יותר מעשרה רגעים, אתה יכול להעלות בנפשך אי־נוחות שכזו? ואולי אפילו הכרכרה בה תשב אתה תכוון בשל הפזילה למקום אחר, ובמקום להגיע ל'חברה הממשלתית לייצור עפרונות' תמצא את עצמך ב'חברה הבין־לאומית לייצור פאות'."
    דומה שהרעיון זעזע את המנהל הבכיר והוא נאלם. הרופא סימן לפיפ להיכנס לחדר הטיפולים, וזה האחרון צעד בבטחה ובהתרסה היישר לתוך הקיר. הרופא אחז בידו ושניהם נכנסו אל החדר. המנהל הבכיר התיישב זעוף על הספה.
    התלבטות
    גוגל נשאר לעמוד דקות ארוכות בלשכתו של המנהל הבכיר וחיוך קפוא על פניו. האם איבד את משרתו? איך ייתכן שרק לפני שעה קלה אכל, במסעדה היוקרתית של רֶמי, קורקבנים במיץ3 לצד ההר דירקטור הראשי, שרמז לו בצורה מפורשת כי הוא הולך להתמנות למנהל הבכיר במקום המנהל הבכיר כשזה יצא לפנסיה מוקדמת, וכל זאת בעוד פחות מחצי שנה, ולפתע פתאום הוא מפוטר. האומנם פוטר או שמא הייתה זו גחמה של המנהל הבכיר, שנסחף בלהט פעולת ההסחה? גם אם אכן נאמרו הדברים בלהט הם עדיין תקפים וגרוע מכך, כולם שמעו זאת. גם אם לא התכוון המנהל הבכיר לפטרו, כיצד יוכל לחזור בו כשיש עדים רבים כל כך, באיזו אמתלה יצדיק את ביטול הפיטורין מבלי ליצור רושם של מנהל הפכפך? אולי מלכתחילה הייתה זו מזימה של המנהל הבכיר וההר דירקטור הראשי להיפטר ממנו, כל הסיפור על הפרצוף הזועף היה בדיה ועכשיו יושבים להם השניים במסעדה של רֶמי, אוכלים קורקבנים במיץ וצוחקים על חשבונו. גוגל הרגיש שהמחשבות רצות מהר מדי. הוא הוציא את פנקסו, פתח בעמוד חדש וכתב:
     
    דרכי פעולה אפשריות
    1. לגשת ללשכת הפקידים הכללית4 ולהירשם כמפוטר
    2. לגשת חזרה לעמדה ולהמשיך לעבוד כאילו כלום לא קרה
    3. ללכת למשרדו של ההר דירקטור הראשי, לדרוש ריאיון בלעדי ולספר לו על הפרצוף הזועף של המנהל הבכיר
    4. להישאר כאן בלשכתו של המנהל הבכיר עד שהוא יחזור
    5. להתאבד
     
    מיותר לציין שגוגל לא שקל התאבדות כלל וכלל, אולם הרגיש חייב לכתוב את כל דרכי הפעולה האפשריות, ומוות, אם הוא רוצה ואם לא, הוא אחת מהן. הוא מחק את אפשרות מספר אחת בטענה שזו פשוט לא דרך פעולה כי אם תוצאה אפשרית, ולכן מקומה אינו ברשימת דרכי הפעולה האפשריות אלא ברשימה עתידית שמן הסתם תיקרא: "מה עושים עכשיו?". הוא מחק גם את אפשרות מספר שתיים. אם ימשיך לעבוד כרגיל כאילו כלום לא קרה הוא יפר את הודעת הפיטורין של הממונה עליו ופעולה זו עצמה היא עילה לפיטורין, כך שגם אלמלא פוטר באמת הוא יפוטר לאלתר. הוא מחק גם את אפשרות מספר שלוש. ההר דירקטור הראשי לא יוכל לגבות אותו, שהרי אז יפליל את עצמו בכך שזמם להחליף את המנהל הבכיר במנהל צעיר יותר. עוד דקה עברה והוא מחק גם את אפשרות מספר חמש, להתאבד. נשארה רק אפשרות מספר ארבע, להישאר פה עד שיחזור המנהל הבכיר. לפתע חש עייף מאוד, והתיישב בכיסא האורחים. בטנו החלה משמיעה רעשים משונים. הוא הרגיש צורך ללכת לשירותים, ככל הנראה קיבתו העדינה של המנהל הצעיר לא הסתדרה עם הקורקבנים של רֶמי. הוא חשב ללכת לשירותים הפרטיים שבלשכה אך תהה מה יקרה אם המנהל הבכיר בדיוק יחזור שמח וטוב לב אחרי טיפול מוצלח, ומהשירותים הפרטיים שלו יבקעו קולות לא ממש מחמיאים שלהם אחראי לא אחר מאשר המנהל הזוטר, קו נטוי מפוטר. הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה קצת אחרי שלוש. גם אם המנהל הבכיר סיים את הטיפול יעברו לפחות עשרים דקות עד שיחזור. ועם זאת, ואף על פי שהקורקבנים נתנו עוד סימן, עדיין נמנע גוגל מלהשתמש בשירותים, שכן כשמזרימים בהם מים5 שומעים זאת בכל אולם הפקידים המרכזי. גוגל עצמו נהג להתבדח בכל פעם ששמעו באולם את המים זורמים ולומר לכולם, "הנה המנהל הבכיר סיים עוד ישיבה חשובה" או "ישיבה מכרעת" או "ישיבה ארוכה במיוחד". אם יזרים את המים עכשיו ידעו כולם שהוא משתמש בשירותים הפרטיים של המנהל הבכיר כשזה נעדר. האפשרות לא להזרים מים אחרי השימוש היא כמובן לא אופציה. אם לומר את האמת, "להתאבד" היא אופציה סבירה ממנה.
     
    סופר מחפש סגנון, פתח דבר מאת העורך
    או שקר ובדיה, ספרות בעידן האינטרנטי ואי־יכולתו של סופר לצוות לשרוף את כל כתביו
     
    באחד מהבקרים הבלתי מתבלטים של הקיץ קיבלתי טלפון מהעורך הראשי של ההוצאה, ששאל אותי אם אני יודע מי זה פאבל קלמצ'ק. ברור שידעתי. זה מכבר קיבלתי לערוך עבור ההוצאה את "הסדרה הצ'כית", שאמורה הייתה לכלול שלושה־עשר כותרים של מיטב הסופרים הצ'כים לדורותיהם. קלמצ'ק נחשב לרוח רפאים, סופר שהוזכר כעילוי על ידי סופרים צ'כים אבל ככל הנראה שרף את כל כתביו ודבר מהם לא שרד. יש הטוענים שהוא בכלל פסבדונים של מקס ברוד, או אפילו של קפקא עצמו. "אני יודע מי זה קלמצ'ק," אמרתי לעורך הראשי.
    "את אורי כץ אתה מכיר?" שאל. אותו לא הכרתי. "הוא תסריטאי, הוא טוען שיש לו חצי סיפור של קלמצ'ק."
    נחנקתי. בעיקר כי דברים כאלה הולכים ומתמעטים. קשה למצוא סיפורים נשכחים, בעידן האינטרנטי דומה שאי אפשר להשכיח כלום. קפקא, אילו חי בימינו, היה מתקשה לצוות לשרוף את כל כתביו. מאידך גיסא, גם בעידנו תוכניתו לא ממש יצאה אל הפועל.
    את אורי פגשתי למחרת, ומהר למדי הבנתי שהסיפור על איך התגלגל הסיפור לידיו לא פחות מרתק מהנובלה עצמה. בשלב זה לא ידענו מה הסוף של הסיפור ואם בכלל יהיה לו סוף. המשימה הראשונה הייתה לנסות למצוא את המשכו של הסיפור. לרשותנו עמדו מעט רמזים, מאגר המידע האינטרנטי והרשתות החברתיות שהחלו צוברות תאוצה. מודעה נוסחה ופורסמה בפורומים המתאימים ובאתרי בלוגים ספרותיים, שקראה לכל מי שמכיר את קלמצ'ק או נתקל בסיפור על "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף" ליצור קשר. המשימה השנייה שנתתי לאורי הייתה לכתוב הקדמה ולספר בה איך התגלגל לידיו חצי הסיפור, שנכתב בכתב יד על נייר רשמי של קיבוץ כפר עציון ותוארך לי"ג בטבת תש"ח, פרשת ויחי, 6 בדצמבר 1947, כשבוע אחרי ההכרזה באו"ם.6
    אורי התגלה כסופר כמעט "צ'כי" בעצמו. ציני, מלא הומור ועם זאת מפוזר ומתפזר מעט, או כפי שהוא הגדיר את עצמו, מאני דפרסיבי שמחכה למאניה.
    לאחר כחודש קיבלתי ממנו מייל:
     
    היי,
    התחלתי לכתוב. אני לא יודע כמה להרחיב, מה לקצר. האם הסגנון צריך להיות סיפורי, קליל או אינפורמטיבי? מצרף מסמך להתרשמות,
    אורי
     
    החלטתי לכלול בספר את רשימותיו, שיהוו מעין making of 7 של היצירה הגמורה, ולצידן סיפורים חיצוניים שנחשפו או התגלגלו לידינו ועוד יתבררו כקשורים לעניין. האפשרות לשזור את תהליך העבודה לאורך הסיפור בסדר כרונולוגי היא נחלתם של קוראי הגרסה המודפסת בלבד. בפני קוראים במדיה הדיגיטלית עומדת האופציה להיות העורכים של עצמם ולקרוא כך, מבעד לתוספות, או את כל הסיפורים ברצף, גם אם אינם, כפי שיתברר בהמשך, מקשה אחת.
    בלא שהתכוונו, מעורר הספר שאלות בדבר תפקידו של העורך בספרות המודרנית. לשיטתי, גם לא לערוך היא החלטה עריכתית. או כפי שניסח זאת הסופר הטרי בעל הניחוח הצ'כי, "מעולם לא קיבל עורך כל כך הרבה כסף בשביל לא להפריע". במסגרת ההחלטה המושכלת שקיבלתי בדעה צלולה, עליי לכלול גם הערות פוגעניות מסוג זה. אני מבקש להסתייג ולומר שלא מדובר בכל כך הרבה כסף. בכל זאת, מדובר בספרות.
     
    העורך
     
     
    פתח דבר מאת אורי יצחק כץ, גרסה רזה
     
     
    את השם פאבל קלמצ'ק שמעתי לראשונה ב-1991 כשישבתי עם סבתא ציפורה, זכרה לברכה, לצד מיטתה בבית החולים וסיפרתי לה את חוויותיי מהטירונות שעברתי [תיאור גרוטסקי ומשעשע של טירונות בזמן מלחמה]. סבתא הזכירה את קלמצ'ק יחד עם הסופרים הצ'כים האחרים של תחילת המאה ששנינו אהבנו מאוד. הפעם השנייה ששמעתי את השם הייתה שנים אחר כך, כשהאזנתי שוב לקלטות האודיו שהקליטה טרם מותה ובהן סקרה בקול מונוטוני משהו את חייה המאוד לא מונוטוניים. איכשהו חמק ממני שמו בפעם הראשונה שהקשבתי לקלטות, אולי כי הייתי אז בן עשרים ושלוש ומותה היה טרי מכדי שאשים לב לפרטים. בפעם השנייה שהקשבתי להן אחרי שנים, עשיתי זאת כדי למצוא סיפור שיהווה בסיס לרומן שכמוהו טרם נכתב, שאולי מתחבא בין הזיכרונות הרבים. לא העליתי על דעתי עד כמה טוב הוא מתחבא.
    באחת הקלטות תיארה סבתא שיחה שהתקיימה ערב קום המדינה בין החותן שלה, אבי בעלה, הסופר אנשל כץ, ובין הסופר שמואל יוסף עגנון. סבתא זה עתה פונתה עם שני ילדיה הקטנים ושאר הנשים והילדים מכפר עציון הנצור אל מנזר רטיסבון בירושלים. בעלה של סבתא, יצחק, נשאר עם שאר הגברים להגן על הגוש [הערה על האבסורד של למות למען "גוש"]. באחר צהריים אחד שבו שהתה סבתא אצל חותנה, הגיע אל אנשל ידידו הוותיק עגנון, והם התווכחו (כפי שנהגו לעשות בדרך כלל כשנפגשו) על השאלה מיהו הסופר הצ'כי הגדול בכל הזמנים. עגנון אמר שזה הוא עצמו, ואנשל, שנעדר כל חוש הומור כשזה נגע לעגנון, הזכיר לו שהוא בכלל גליצאי, אך עגנון פטר אותו בביטול ואמר שהוא כל כך גדול שאין זה משנה כלל וכלל מאיזה לאום הוא. לבסוף, כשראה עגנון שאנשל מאבד את סבלנותו, פלט בחצי פה שהסופר הצ'כי הגדול מכולם הוא ככל הנראה פאבל קלמצ'ק. "מי?" שאל אנשל כלא מאמין, ועגנון חזר ואמר, "פאבל קלמצ'ק." "שמעתי, שמעתי," אמר אנשל, הוא פשוט לא האמין שזו הבחירה של עגנון ופלט בבוז, "פאבל קלמצ'ק, אפילו לטרזיינשטט לא היו מקבלים אותו." [פיתוח הרעיון של גטו טרזיינשטט כסמל סטאטוס ותו איכות לאנשי רוח]. עגנון אמר לו שהוא לא מבין כלום ושקלמצ'ק הוא אבי הספרות הצ'כית שממנו הושפעו כולם. אנשל אמר שמלבד הסיפור הזה על מכונת הכתיבה, הוא לא עשה שום דבר ראוי, ועגנון אמר שמקס ברוד בכבודו ובעצמו אמר לו שקלמצ'ק הוא הסופר שהשפיע הכי הרבה על קפקא ושבלעדיו הוא לא היה כותב, לא את "הגלגול" ולא את "המשפט" ו"הטירה" ואולי גם לא את "אמריקה". "נו באמת," אמר אנשל בביטול, "אין לך מושג עד כמה אין לך מושג," והוסיף ש"אמריקה" זה בכלל שם שמקס ברוד המציא ושקפקא קרא לרומן "האיש שנעלם". עגנון ביטל את זה בהינף יד, דבר שהרתיח עוד יותר את אנשל, שאיים לשלוח מכתב לחברו "מקסי" כדי שזה האחרון יוכיח את הסופר היהיר. הוויכוח לא הוכרע באותו יום והצעקות לא פסקו עד שהגיע זמנו של עגנון ללכת הביתה. "משהלך עגנון, הודיתי בפני אבא," כך כינתה סבתי את חותנה, "שלמרות ששמעתי רק סיפור אחד שלו, 'האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף', קלמצ'ק הוא הסופר האהוב עליי." פה עשתה סבתי הפסקה ואולי אף לקחה שלוק מתה לוהט וכהה שנהגה לשתות, ואחר אמרה, "אבא רק חייך ואמר, 'זהו באמת סיפור מצוין, מי היה מאמין,' אבל הבהיר שלא רצה להודות בכך בפניו של עגנון כדי לא להזין את יהירותו." סבתא הודתה בפני חותנה שהסופר המוערך אכן סובל מסינדרום ירושלים קל ואנשל צחק ואמר שעגנון הוא היחיד הסובל מסינדרום ירושלים גם כשהוא בתל אביב. "אבא חשש שביום בו יסכים עם הסופר האגוצנטרי, הוא יחדל לבקר אותו," סיפרה סבתא בקול יבש. כעבור כמה חודשים באמת פסק עגנון מלבקר אותו, אבל לא מפני שהסכימו על דברים אלה או אחרים אלא משום שבנו של אנשל, יצחק, אביו של אבי ובעלה של סבתי, נהרג בקרב על הגנת כפר עציון. מאז חדל אנשל לארח ולהתארח.
    באותו שבוע שמעתי שוב את השם פאבל קלמצ'ק כשישבתי בפאב תל אביבי וניסיתי להרשים את יוליה, התיירת הצ'כית, בידע שלי בספרות ארצה. התחלתי למנות בפניה את הסופרים הצ'כים הגדולים של המאה העשרים והיא קטעה אותי ואמרה שהסופר האהוב עליה הוא בכלל פאבל קלמצ'ק. אמרתי, "אה, זה שכתב את 'האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף'," ויוליה כמעט התעלפה. היא לא האמינה שמישהו מכיר את קלמצ'ק, היא זרקה את השם שלו רק כי הייתה בטוחה שלא אכיר אותו ורצתה להוריד אותי מהגב שלה. בכל זאת, היא הייתה תיירת יפהפייה בשנות העשרים לחייה ואני הייתי כמעט פי שניים מגילה. לבסוף לא רק שלא הורידה אותי מהגב אלא גם נתנה לי את מספר הטלפון שלה וביקשה שאתקשר בערב למחרת. היו לי קצת פחות מעשרים וארבע שעות למצוא מידע על פאבל קלמצ'ק ולקרוא תקציר של אחד או שניים מספריו, עד כמה זה יכול להיות מסובך בעידן האינטרנטי?
    לא מצאתי כלום באינטרנט. בוויקיפדיה הייתה שורה אחת: "פאבל קלמצ'ק, 1936-1866, סופר ומשורר צ'כי". חזרתי לקלטות של סבתא, למרות שהסיכוי למצוא בזמן קצר משהו מתוך שישים שעות של אודיו היה אפסי. [הערה על איך פעם הסתדרנו עם מדיה שאין בה אפשרות לעשות חיפוש]. ואכן לא מצאתי אזכור נוסף לקלמצ'ק, בעיקר מפני שעברתי על הקלטות ברפרוף. מריץ קדימה לעיתים תכופות ומשתדל לא להעלות בזיכרוני את דמותה של יוליה בשמלה הוורודה הקצרה [שיותר לא תלבש לעולם] לצד דמותה של סבתי מחוברת למכונת הדיאליזה. נאלצתי להודות שיש ביניהן דמיון, ככל הנראה בשל ההשתייכות לאותו לאום. בערב, כשנפגשתי עם יוליה, הודיתי בפניה שאיני יודע דבר על קלמצ'ק ושלא קראתי אף ספר שלו, לרבות "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף".
    "אני יודעת, גם אני לא, אי אפשר להשיג את זה, ככל הנראה זה לא הודפס מעולם."
    פתיתי המידע של יוליה הגיעו אליה מסבא רבא שלה, שבילדותו השכירה משפחתו, בקיץ אחד, חדר לקפקא בביתם בכפר קליקרי וילרי. דייר המשנה נהג להרדים את הסב כל ערב עם הסיפור האהוב עליו על "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף" מאת פאבל קלמצ'ק. שנים אחר כך נהג הסבא לספר לבנו לפני השינה את אותו סיפור עצמו, ובנו סיפר אותו בתורו לנכדתו, יוליה. סיפרתי ליוליה כיצד התוודעתי אני לקלמצ'ק, ומיד הצעתי את מה שללא ספק יירשם כמשפט הפיתוי הגרוע של כל הזמנים, "רוצה לעלות אליי לשמוע קלטות של סבתי המתה?"
    לשמחתי, יוליה נענתה בחיוב ויצאנו מהמסעדה, צועדים לכיוון ביתי. הבטחנו זה לזה שלא נשקוט עד שנמצא את "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף". המשכנו ללכת בשתיקה ולאחר רגע לא ארוך היא נעצרה והביטה בי כבוחנת את האיש שהיא עומדת להכניס לחייה. נעצרתי גם אני.
    אותו ערב לא שמענו את הקלטות של סבתא. שמתי פורטיסהד, איכשהו הרגשתי שזה יכניס לאווירה הרבה יותר. בבוקר ביקשתי מיוליה לכתוב בגוגל את שם הסיפור של קלמצ'ק בצ'כית. "כבר ניסיתי את זה," היא אמרה, "אין לו או לסיפור שלו שום אזכור ברשת."
    "יש שורה אחת בוויקיפדיה," אמרתי.
    "אני יודעת," היא אמרה, "אני הכנסתי אותה לשם."
    [מכל פלאי האינטרנט, ויקיפדיה הוא המוזר מכולם. הכול מותר שם, הכול אפשרי. במשטרים הטוטליטריים האפלים ביותר לא שכתבו את ההיסטוריה כפי שעושה זאת הוויקיפדיה.]
    בחודשים הבאים חזרתי מדי פעם לנסות ולאתר את הסיפור האבוד של קלמצ'ק, בעיקר כי הרגשתי שזה החוט המקשר ביני ובין יוליה, שעברה בינתיים לגור איתי. ועם זאת, הייתה לי תחושה עגומה שכשאמצא את הסיפור יוליה תיעלם. למרות זאת החלטתי שאסור לי לוותר ועליי למצוא את הסיפור. באותו זמן, כאמור, חיפשתי נואשות רעיון לסיפור, קצה חוט, והמחשבה למצוא סיפור נשכח, לעשות לו מעט אדפטציה ומודרניזציה, נראתה לי הגיונית לחלוטין גם אם לא ממש אתית. את מכונת הכתיבה אחליף במעבד תמלילים, את פראג בתל אביב. ואת יוליה, בלית ברירה, באסתי או מיה או השד יודע מי. בפועל, בשל אופי הסיפור זה לא היה אפשרי, אך באותו הזמן הרעיון קסם לי כל כך שהתחלתי ללמוד צ'כית כהכנה ליום שבו אתקל בסיפור שעגנון הגדיר כערש הספרות המודרנית. זה כמובן התגלה כמיותר שכן קפקא כתב בגרמנית, הסביר לי העורך הרבה יותר מדי מאוחר. יוליה מצידה, לאות סולידריות החלה ללמוד עברית. היא ישבה על הספה בתחתונים ותרגלה את המשפטים שכתבתי לה במבטא מזרח אירופי כבד, "כושלי ראב ראב ראבק," "אמש'ך!"
    באמצעות האינטרנט הצלחתי למצוא את כתובת המייל של הסופר הצ'כי החי המפורסם ביותר, מילן קונדרה. שלחתי לו מייל בו שאלתי האם הוא מכיר את קלמצ'ק והאם הוא יודע היכן ניתן להשיג את כתביו. קונדרה השיב לי תשובה לקונית למדי: "תפסיקו כבר לבלבל לי את המוח עם הקלמצ'ק הזה, הוא לא קיים ולא היה קיים מעולם. זו אגדה, מיתוס או סתם פסבדונים לא מוצלח".
    חודשים חלפו ללא התפתחות. נדמה היה שהאיש שנתקע לו הפרצוף הזועף לא היה מעולם. כשנסענו בחורף לפראג כדי להציג אותי בפני משפחתה של יוליה, כבר ידעתי לגמגם לא מעט בצ'כית. סבא של יוליה אישר שהסיפור על האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף סופר לו על ידי אביו, שתמיד טען שקפקא סיפר לו אותו בילדותו. הסב מעולם לא ראה עותק כתוב. סבא רבא של יוליה נפטר זה מכבר אך אחותו הקטנה, יולי, עדיין הייתה בחיים והראתה לעולם כולו שגם כשאת בת מאה וארבע, אם היה לך אח גדול, את עדיין תיקראי "האחות הקטנה". שכרנו רכב ונסענו לחווה שלה בכפר הראצ'וב שבחבל הסודטים. [תיאורי נוף, תיאורי נוף, תיאורי נוף]. הדודה רבתא יולי גרה בחווה שלה זה שישים שנה, מאז נישואיה השלישיים. רק רגעים אחדים ביום היא הייתה צלולה דיה כדי לתקשר, ובאותם רגעים לא זכרה לא את קלמצ'ק ולא את הסיפור שלו. אם להיות כנים היא גם לא זכרה מי זאת יוליה וטעתה לחשוב שאני הגנן שלה. רק כשהוזכר שמו של קפקא אורו פניה והיא החלה מתארת את חדרו בפרוטרוט. אחר כך התעייפה והשתתקה, לא לפני שביקשה ממני לקטוף את העגבניות הבשלות בטרם יקפאו. לא קטפתי אותן, לא מפאת כבודי אלא משום ששיח העגבניות האחרון שהיה בחווה נרמס על ידי גלגלי הטנקים של הוורמאכט ב-1939. בדרכנו חזרה למכונית עיכבה אותנו מנהלת המשק וסיפרה שלפני שנים אחדות (ובאומרה אחדות התכוונה לכמעט ארבעים) הגיע לחווה בחור בשם קלמצ'ק שחקר את יולי על אודות מפתח לתא בכספת של הבנק הלאומי של פראג. "פאבל קלמצ'ק?" שאלה יוליה.
    "לא," השיבה מנהלת המשק, "קראו לו מילוש קלמצ'ק אבל הוא הציג את עצמו גם בעוד שם."
    "פרנץ קפקא?" ניסיתי אני.
    "לא," השיבה האישה ללא חיוך, "אנשל קראו לו, אנשל כץ."
     
    הוריה של יוליה היו קצת יותר מבוגרים ממני. כשישבתי בחברתם הרגשתי בנוח אם כי חזרתי להיות זקן. רק אז הבנתי עד כמה גדול השינוי שחל בי מאז שהכרתי את בתם. אמרתי ליוליה שהיא גורמת לי להרגיש צעיר והיא אמרה שזה המשפט הכי זקן שהיא שמעה מימיה. העלילה ללא ספק מסתבכת, אמרתי. מדוע הגיע לדודה רבתא שלך הסבא רבא שלי, ומדוע הציג עצמו בשם מילוש קלמצ'ק ואחר כך בשם אנשל כץ?
    ישבנו על ספסל עץ בסניף הראשי של הבנק הלאומי הצ'כי בפראג וחיכינו לממונה על ארכיון הכספות. לאחר קצת פחות משעה הוא הגיע. [תיאור גרוטסקי של אדם זקן, תוצר של מאה ותרבות שנשכחו]. למרות שבדקנו פעמיים, לא מצאנו רישום של כספת על שם קלמצ'ק, פאבל או מילוש, גם לא אנשל כץ. בארכיון העיתונות הלאומי האיר לנו המזל מעט יותר. מצאנו שלושה אזכורים הקשורים לקלמצ'ק. הראשון היה מודעה מטעם משרד הפטנטים הממשלתי של פראג המברכת את הפקיד פ' קלמצ'ק על הולדת בנו. האזכור השני היה ככל הנראה טעות דפוס וסיפר על הסופר יאנוש קלמצ'ק ועל ספרו "המלך מוטל הראשון" שתורגם לצ'כית. הנחתי שמדובר ביאנוש קורצ'ק, מחבר הספר "המלך מתיא הראשון". האזכור השלישי והמעניין מכולם נמצא בגיליון הראשון של כתב העת הספרותי "נושאי הארון" מ-1908 וכלל ריאיון של הכתב ועורך העיתון, מקס ברוד, עם הסופר המבטיח פאבל קלמצ'ק. באותו ריאיון קלמצ'ק מספר על חייו ועבודתו כפקיד במשרד הפטנטים, וגם מסביר מה הניע אותו לכתוב את "האיש שנתקע לו הפרצוף הזועף". "רציתי לכתוב סיפור על המצאתה של מכונת הכתיבה," סיפר קלמצ'ק לברוד, שמצידו לא חסך תשבחות לסיפור והבטיח לפרסם קטעים ממנו בגיליון הבא של כתב העת. למרבה הצער "נושאי הארון" לא הגיע לגיליון נוסף. באותו כתב עת הופיעה גם תמונה שמתחתיה נכתב "פ' קלמצ'ק ועמיתים לעבודה".
     
    כשחזרנו לארץ הראיתי את התמונה לאבא. הוא בחן אותה ארוכות בעוד יוליה בוחנת את תמונות הילדות שעל שולחנו.
    "זאת אחותי הגדולה, זאת הקטנה וזה בן דודי איציק שנקרא על שם סבא יצחק שמת," הסברתי ליוליה.
    "זה לא אתה שנקרא על שם הסבא שמת?"
    "גם. זה מורכב... זאת אימא שלי כשהייתה בגילך בערך."
    היא הרימה את התמונה של אימא, מעשנת במדי אחות. "אז גם היא אחות." הבטתי ביוליה בחוסר הבנה. "גם היא אחות, כמו סבתא שלך." לראשונה התחוור לי שאבי התחתן עם אישה שעבדה במקצועה של אימו. הגילוי הסמי־אדיפאלי הזה לא השאיר רושם על אבי. הוא החזיר לי את התמונה. "אני לא מזהה את קלמצ'ק," אמר, "אבל זה שמאחוריו זה ללא ספק סבא אנשל בצעירותו." הבטתי בו מופתע ואחר כך ביוליה, שהמשיכה לבחון את התמונות על השולחן. "מעניין," אמרה בפיזור דעת. אחר קמה כדי לאותת שמבחינתה הביקור נגמר והגיע הזמן ללכת.