נשים בתמונות

פרולוג

הוּגוֹ אַלווִין התאהב באישה מצוירת שראה באחר צהריים אפלולי אחד של חודש נובמבר בקופנהגן.
הוא תמיד ידע מתי הוא מתאהב, הודות לצליל מסוים ששמע. זה היה ארפג'יו מהוסס קטן, אשד זעיר של צלילי פיאניסימו גבוהים, חרישיים עד כדי כך שנעלמו במהירות מהאוזן, כמִתגרים. ואז נשמעו תיבה או שתיים של... גְרִיג? - לא, בטח של אלווין, מוזיקה שלו עצמו, שעדיין לא נכתבה. הצלילים המהדהדים בקעו מאגם רחוק ועמוק, אי שם בלב ההרים, במקום שבו מתגלגלות מנגינות מפסגה מושלגת אחת לאחרת, יפות מכדי שאפשר יהיה לאחוז בהן, ונמוגות בכמיהה.
הוגו נאנח. העורף הענוג הזה! סדרת תווים העולים בקלילות מעלה-מעלה ללא הפסקה ואז נתקלים מעדנות זה בזה בדרכם מטה, ולולאת השיער השחור כאקורד סוגר שעוצר את שטף התווים. תלתל בודד השתחרר ונתלה מעל פניה המתוקים, אפוג'טורה.
הוגו הפנה את גבו לתמונה. "מי היא?" שאל.
"נפלת בקסמיה, מה?" היתה התשובה המלגלגת.
"מי היא?" חזר ושאל הוגו, שהתרגז על שעליו לשאול שוב.
"זוהי... היפהפייה הלאומית שלנו," ענה לו חברו בחגיגיות.
"איזה שטויות! אין דבר כזה יפהפייה לאומית, זה לא כמו דגל או המנון."
"ובכל זאת," אמר חברו ופרש את ידיו, "היא כאן לפניך."
"היא יפה כמעט כמו שוודית," אמר הוגו, בלגלוג מה. "אני עוד אהפוך אותה לשוודית, חכה ותראה." הוא תחב את צעיפו בתוך דשי המעיל העליון שלו בתנועה מיומנת.
"תהפוך אותה לשוודית?" שאל חברו. "התחלת לחלק אזרחות בחינם ליער הזה שאתם מכנים אותו מדינה? או שאולי עזבת את הקונסרבטוריון ומצאת לעצמך תפקיד במשרד הפנים, כדי שתוכל להעניק דרכונים שוודיים לנשים שנראות לך יפות מספיק?"
"באמת, אתה מדבר שטויות ידידי היקר," אמר הוגו ולבש את הכפפות שלו. "בוא, כבר מאוחר. אנחנו צריכים ללכת. אני מרגיש שסוֹנָטָה קרבה ובאה."
"אתה זה שמדבר שטויות," אמר חברו. "מה זאת אומרת, תהפוך אותה לשוודית? תסביר את עצמך."
"אני מתכוון לכך שאתחתן איתה," אמר הוגו. הוא עמד בקומת הכניסה, נופף במקל ההליכה שלו והתווה בעזרתו מעגל, כאילו בכך הסדיר את העניין. "אלוהים אדירים, אין לך שום יכולת הקשה? אתה לא יכול לעקוב אחרי שיחה פשוטה?"
"להתחתן איתה? אתה מתכוון להתחתן עם אישה מתמונה! עם אישה מצוירת."
"היא לא סתם אישה מתמונה. היא קיימת. אתה בעצמך אמרת את זה, דִירְק. ואגב, זה פחות או יותר הדבר הכי טוב שאמרת במשך כל אחר הצהריים הזה. ולכן, מאחר שהיא קיימת, אוכל למצוא אותה, ולאחר שאמצא אותה אוכל להתחתן איתה, ואם אתחתן איתה, היא תהפוך לשוודית, נכון? טיפש שכמותך?"
"כן, אבל אתה לא יכול להתחתן איתה. היא כבר נשואה. בעלה הוא שצייר את התמונה הזאת.
"גירושים, ידידי היקר. גירושים. הם נועדו בדיוק למקרים כגון אלו. ועכשיו, בוא כבר!"
הוגו התחיל להתרחק מהתמונה, בדרכו אל היציאה.
"אתה משוגע," אמר החבר שלו, שהתחיל ללכת לצדו, אבל הוא אמר את זה כאילו מדובר היה במחמאה, כאילו נראה לו שיש משהו ראוי להערכה ביכולת להתאהב באישה מציור. ואז הוסיף, בצחוק רם, "אני באמת חושב שזאת הפעם הראשונה שאתה חווה את זה."
"את מה?" שאל הוגו.
"את האהבה," אמר דירק.
"אהבה?" אמר הוגו, שעדיין התקדם בצעד נחוש. "ברור שחוויתי אהבה בעבר. מה לגבי אָנְקֶה?" הוא נקב בשמה של המאהבת האחרונה שלו.
"וקרין," הוסיף החבר שלו. "אורסולה, אליס."
"אתה רואה," אמר הוגו בנימת ניצחון. "אהבתי את כולן."
"לא, הוגו. לא. הן אהבו אותך. זה דבר שונה לגמרי."
"הממ," אמר הוגו. הוא השתתק, ואז הוסיף: "ובכל זאת, אני מקנא בו. ואתה עוד תראה, היא תהיה שלי."
"זה ייגמר בדמעות, הוגו, תזכור מה שאמרתי. אתה יודע, הם שונים מאיתנו, חבורת האמנים הזו. הם חיים כולם באיזה מקום מטורף בצפון דנמרק..."
הוגו נחר. "צפון? אין דבר כזה בדנמרק!"
"אף על פי כן. והם כולם נשואים זה לזה."
"זה די שגרתי," אמר הוגו בכעס. "אדם לא יכול להיות נשוי לעצמו."
"לא, לא, אני מתכוון לזה שהם כולם נשואים בינם לבין עצמם. כולם התחתנו עם האחיות והדודנים של חבריהם וכולם ילדו זה לזה ילדים."
הוגו נאנח.
"כלומר, הם אימצו זה את הממזרים של זה. תשמע, זה נשמע כמו איזו עדת מכשפות. ועוד משהו, תדע לך שהנשים שלהם כותבות ומציירות, ממש כמו גברים. לא רק בצבעי מים. ציורים של ממש. לא כדאי לך אפילו להתקרב לשם."
"אתה מציג את זה באור מרתק ממש, ידידי היקר," אמר הוגו, "ועכשיו אני בטוח עוד יותר מקודם. אני לא יכול להשאיר את היפהפייה הזאת בתוך עדת מכשפות! אצטרך להציל אותה. גם אם יש לה הרבה ממזרים."
"לא, לה אין ממזרים בכלל," אמר בן לווייתו. "נדמה לי שהיא הכי מכובדת מביניהם. לא מציירת. שום טירוף במשפחה, שום חצאי-אחים בבית. היא ממוצא גרמני." קולו נחלש בסוף דבריו.
הוגו נחר שוב. "זה בטח לא ירתיע אותי. עוד תראה. אני אמצא אותה, אני אשיג אותה. אתה תהיה השושבין שלי."
בן לווייתו של הוגו משך בכתפיו. עד שהגיעו לדלת הגלריה והביטו החוצה אל האפלולית הצהבהבה של אותו אחר צהריים בנובמבר, והאורות נדלקו בזה אחר זה בגני טיבולי, נראה היה שהוגו כבר שכח את האישה המצוירת שרק חמש דקות קודם לכן כבשה לגמרי את דמיונו.