מבוא וברכה
בדצמבר 1945, בחפשם אחר מקום מנוחה, מצאו שני אחים תיבה גדושת פפירוסים במערה באזור חמרה דום שבמצרים העליונה. במקום להודיע לרשויות המקומיות — כפי שדרש החוק — וכדי לא לעורר את תשומת לבם של פקידי הממשל, החליטו השניים למכור אותם טיפין־טיפין בשוק העתיקות. אִמם של הבחורים, שחששה מפני "אנרגיות שליליות", שרפה אחדים מהם.
שנה מאוחר יותר, מסיבות שלא נרשמו בהיסטוריה, הסתכסכו שני האחים. אִמם, שייחסה את המריבה ל"אנרגיות השליליות", מסרה את כתבי היד לכומר, וזה מכר אחד מהם למוזיאון הקופטי בקהיר. שם הוענק לכתבי היד השם שהם נושאים עד היום: "כתבי היד של נאג' חמאדי" (על שם העיר הסמוכה ביותר למערות שבהן נמצאו). אחד המומחים, ההיסטוריון הדתי ז'אן דורס, זיהה את חשיבות התגלית והזכיר אותה לראשונה בפרסום משנת 1948.
שאר הפפירוסים החלו לצוץ בשוק השחור. במהרה עמד הממשל המצרי על חשיבות התגלית וניסה למנוע את הוצאתם של כתבי היד מהמדינה. רוב החומר נמסר למוזיאון הקופטי בקהיר בשנת 1952, מיד לאחר המהפכה, והוכרז כנכס לאומי. כתב יד בודד הצליח לפרוץ את המצור והתגלה אצל סוחר עתיקות בלגי. לאחר ניסיונות כושלים למכור אותו בניו יורק ובפריז, רכש אותו בשנת 1951 המכון ע"ש קארל יונג. כשמת הפסיכואנליטיקאי המפורסם, הפפירוס, שכעת מוכר בשם "קודקס יונג", הוחזר לקהיר, שם מרוכזים היום כאלף דפים וקטעים מכתבי היד של נאג' חמאדי.
* * * * *
הפפירוסים שנחשפו הם תרגום ליוונית של כתבים מהתקופה שבין סוף המאה הראשונה לפני הספירה לבין שנת 180 לספירת הנוצרים. הם מוכרים גם בשם "האוונגליונים האפוקריפיים", שכן אינם כלולים בברית החדשה המוכרת לנו היום.
מדוע?
בשנת 170 לספירה התכנסה קבוצת הגמונים כדי לקבוע אילו טקסטים ייכללו בברית החדשה. הקריטריון היה פשוט: צירוף כל מה שבאמצעותו היה אפשר להילחם בכפירה ובמחלוקות ששררו אז בין הדוקטרינות השונות. נבחרו ארבעת האוונגליונים הידועים היום, איגרות השליחים וכל מה ש"התיישב" עם עקרונות הנצרות כפי שההגמונים ראו אותם. אזכור לפגישת ההגמונים ולרשימת הספרים נמצא ב"קנון של מוּרָטוֹרִי"1 שאינו מוכר. הספרים האחרים, כמו אלה שנמצאו בנאג' חמאדי, נותרו בחוץ משום שנכתבו בידי נשים (כמו האוונגליון של מריה מגדלנה) או בשל העובדה שהם מציגים דמות של ישו המודעת למשימתה האלוהית, דבר שהופך את דרך הייסורים לפחות מענה וכואבת.
* * * * *
בשנת 1974, הארכיאולוג הבריטי סֶר וולטר וילקינסון גילה סמוך לנאג' חמאדי כתב יד נוסף, הפעם בשלוש שפות: ערבית, עברית ולטינית. מאחר שהיה בקיא בחוקים המגינים על התגליות באזור, וילקינסון העביר את הטקסט לאגף העתיקות במוזיאון שבקהיר. התשובה לא איחרה לבוא: מסתובבים בעולם לא פחות מ-155 עותקים של אותו מסמך (שלושה מתוכם נמצאים במוזיאון) וכולם זהים כמעט בכול. בדיקות בפחמן 14 (שבו השתמשו לתיארוך חומרים אורגניים) הראו שהפפירוס מאוחר יחסית, ונכתב כנראה בשנת 1307 לספירה. עקבותיו אותרו די בקלות ונקבע שמקורו בעיר עכו, מחוץ לשטחה של מצרים. לפיכך לא היתה מניעה כלשהי להוציאו מגבולות המדינה, וסר וילקינסון קיבל אישור בכתב ממשלת מצרים (מס' 75-IPF/317/1901 מתאריך 23 בנובמבר 1974) להעבירו לאנגליה.
* * * * *
את בנו של סר וולטר וילקינסון פגשתי בחג המולד של שנת 1982, בפורסמדוג, ויילס שבבריטניה. זכור לי שהוא הזכיר בפגישה את כתב היד שמצא אביו, אך איש מאיתנו לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. במשך כל השנים הללו שמרנו על קשרי ידידות, והזדמן לי לפגוש אותו לפחות עוד פעמיים בביקורי בארצו לצורך קידום ספרי.
ב-30 בנובמבר 2011 הגיע לידי עותק של הטקסט שהוא הזכיר בפגישתנו הראשונה.
כעת אגש לתרגמו ככתבו וכלשונו.
