לשון הרע ולשון טובה

הקדמה

מאת השופט אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס)

 

 

כל דמוקרטיה חוקתית עומדת בפני הצורך לבחון את היחס המשפטי בין הזכות לשם הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי. שתי זכויות אלה חשובות הן לדמוקרטיה. הזכות לשם הטוב הוכרה בפסיקה של בית המשפט העליון מיום הקמתו. היא היוותה חלק מהמשפט המקובל הישראלי והוכרה בחקיקה של הכנסת. עם כינונו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לא נקבעה בו זכות עצמאית, העומדת על רגליה היא, לשם הטוב. עם זאת, ברשימה ארוכה של פסקי דין נפסק כי ההיבט של השם הטוב המגן על כבוד האדם מהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם.

 

בצד ההכרה בזכות לשם הטוב, הכיר המשפט הישראלי בזכות לחופש הביטוי. זכות זו הוכרה בפסיקתו של בית המשפט העליון מיום היווסדו. השופט ש' אגרנט הדגיש כבר ב-1953 כי הזכות לחופש הביטוי היא "זכות עילאית... אשר... מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות." עם כינונו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, נפסק כי ההיבט של חופש הביטוי המגן על כבוד האדם מהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם.

 

הזכות החוקתית לשם הטוב והזכות החוקתית לחופש הביטוי הן זכויות של האדם כלפי רשויות השלטון. רשויות אלה - ובהן הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת - נמצאות לעתים קרובות במצב בו קיימת סתירה בין שתי הזכויות. חובתן של רשויות השלטון להגן על שמו הטוב של האדם עשויה לעמוד בסתירה לחובתן שלא לפגוע בחופש הביטוי. כיצד נפתרת סתירה זו? האם יש מקום להגביל את היקפן של שתי הזכויות כדי למנוע סתירה ביניהן? התשובה שניתנה על כך הינה כי במישור החוקתי כל זכות חוקתית תישאר במלוא היקפם של הטעמים המונחים ביסודה. פתרון הסתירה בין שתי הזכויות לא יימצא במישור החוקתי אלא במישור התת-חוקתי. החקיקה של הכנסת, המשפט המקובל הישראלי פרי פסיקתו של בית המשפט ופעולת הביצוע של הממשלה - כל אחת מרשויות אלה בתחומים שנקבעו להן - יאזנו בין שתי הזכויות המתנגשות על-פי כללי המידתיות. ניתן לפגוע בכל אחת מהזכויות הללו, ובלבד שהפגיעה הינה מידתית. נמצא כי שמו הטוב של אדם זכאי להגנה בישראל כל עוד הגנה זו אינה פוגעת באופן לא מידתי בחופש הביטוי; חופש הביטוי זכאי להגנה בישראל כל עוד הגנה זו אינה פוגעת באופן לא מידתי בשם הטוב.

 

הגנה זו על שתי הזכויות מתמקדת בישראל בעיקר בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. חוקתיותו של חוק זה אינה יכולה להיפגע בישראל גם אם פגיעתו בשם הטוב או בחופש הביטוי אינה מידתית. הטעם לכך הוא בהוראת חוק-היסוד לפיה אין בו "כדי לפגוע בתקפו של כל דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד". עם זאת, חוק-היסוד משפיע על פרשנותו של חוק איסור לשון הרע. בעשרים ותשעה פסקי הדין שבספר שלפנינו, פרש השופט נעם סולברג את חוק איסור לשון הרע ברוח העקרונות שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והפעיל את הוראותיו של החוק על מערכת העובדות כפי שנקבעה על-ידו.

 

בכך, פותח הספר שלפנינו צוהר אל עולמו הפרשני של נעם סולברג - האדם והשופט - בהתנגשות בין הזכות לשם הטוב לבין הזכות לחופש הביטוי. שתי זכויות אלה מעוגנות בערכיה של ישראל כמדינה יהודית ובערכיה כמדינה דמוקרטית. שתיהן יקרות ללבו. אילו ניתן היה, היה בוודאי מבקש להגשים כל אחת מהן כדי מלוא היקפה. אך הדבר אינו אפשרי. ההתנגשות בין השתיים בלתי נמנעת. כל מי ששתי הזכויות חשובות לו צריך לאזן ביניהן. איזון זה נעשה על ידי הכנסת בחוק איסור לשון הרע. הוא מבטא את האיזון העקרוני של המחוקק. חוקתיותו של איזון זה לא הונחה לדיון בפני השופט סולברג. בפניו ניצב האיזון החקיקתי אותו היה עליו לפרש, הן ברמתו העקרונית והן ברמתו הקונקרטית. בכל הנוגע לאיזון העקרוני, עמדה לעזרתו פסיקה ענפה של בית המשפט העליון. בכל הנוגע לאיזון הקונקרטי הוא מצוי אך עם עצמו. זוהי בלשונו של השופט סולברג, "בדידותו של השופט, לעצמו ולמצפונו".

 

חשיבותו של ספר זה נעוצה בשני טעמים. ראשית, משום שיש בו, כדבריו של סולברג עצמו, "צוהר לאנשים מכל שדרות הציבור לעולם המשפט". אין לך דרך טובה יותר להסביר את המשפט למי שאינו משפטן מזו המתבססת על דוגמאות מהחיים. הספר הזה מביא פסיפס מחיי החברה הישראלית. פסקי הדין כתובים בלשון שאינה טכנית - לשון שמי שאינו משפטן מבין אותה. הקריאה בפסקי הדין שוטפת, תוך שהחברה הישראלית על גווניה השונים, ניצבת חיה ותוססת לעיני הקורא. משוכנע אני כי רבים, כמוני, שיפתחו ספר זה לא יוכלו להניח לו בטרם יסיימו אותו. כל דמות המצויה בו יכלה להוות נושא לרומן ספרותי רב ערך. אך לא רק דמותם של אלה שפסקי הדין עוסקים בהם עולה מהפסיקה. אלא גם דמותו של השופט מתבררת מהם. בדברי התודה שכתב נעם סולברג הוא הודה לרעייתו מאירה אשר "בשׂכל חושבת, ברגש תומכת וביושר עושה". כזה הוא גם השופט סולברג. בשׂכל חושב, ברגש מבין את הצדדים, וביושר פוסק. אנושיותו של השופט סולברג כאדם עולה מפסיקתו של האדם סולברג כשופט.

 

הטעם השני הוא מחקרי. לפנינו עשרים ותשעה פסקי דין בהם מתעוררת בעיקרה אותה בעיה משפטית. עניינה הוא היחס העקרוני והפרטיקולרי בין הזכות לשם הטוב והזכות לחופש הביטוי. הצדדים, היצרים, האינטרסים החברתיים והפוליטיים משתנים ממקרה למקרה. אך השופט אינו משתנה. אותו שופט - במסגרת תקופה של כעשר שנים - מכריע את הדין. וכי יש לך מעבדה טובה יותר להבנת שיקול הדעת השיפוטי ולניתוחו? וכי יש לך "מחקר שדה" טוב הימנו? בדיקת שדה זו עשיתי בכלים המעטים העומדים לרשותי. לא שאלתי את עצמי אם הייתי פוסק כמו השופט סולברג בפרשות שניצבו בפניו. שאלתי את עצמי אם שיקול הדעת השיפוטי - שיקול דעת המכיר בגדריו דעות שונות ונוגדות - הופעל כנדרש משופט היושב לדין. מסקנתי היא אחת ויחידה. האובייקטיביות השיפוטית עולה מפסקי הדין המובאים בספר זה; שיקול הדעת השיפוטי מופעל בעקביות, בקוהרנטיות, בסבירות, במידתיות, ומתוך נאמנות לערכי היסוד של שיטת המשפט בה הוא פועל. בוודאי, השופט סולברג הוא פרי תקופתו. הוא חי בזמן נתון ובחברה נתונה. יש לו דעות משלו על ענייני העם והמדינה. האובייקטיביות השיפוטית ושיקול הדעת השיפוטי לא נועדו לנתקו מסביבתו. אך החינוך המשפטי והשיפוטי של נעם סולברג הצליחו לפתח בו רגישות לכבוד משׂרתו ולכבלים שהיא מטילה עליו. "כמדומין אתם ששׂררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם." מה נאה היא עבדות זו, ומה יפים הם פירותיה.

 

ברכות לנעם סולברג על עשרים ותשעה פסקי הדין מהם עולה אנושיות של השופט כאדם ומשפטנותו של האדם כשופט. והשניים הם שלמות אחת.