ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון10
הנוסע 2 - סטלה מאריס

תקציר

1972, ויסקונסין. אלישה וֶֶסטרן, דוקטורנטית מבריקה למתמטיקה באוניברסיטת שיקגו, מגיעה באוטובוס לבית חולים פסיכיאטרי ומתאשפזת שם מרצונה. היא רק בת עשרים, ובתיק היד שלה שקית ניילון ובה יותר מארבעים אלף דולר, שהיא מתעקשת למסור לפקידת הקבלה. פרט לדמות ילד שכפּוֹת ידיו מזכירות צורת סנפירים, ודמויות נוספות שרק היא הוזה ורואה, לא מלווה אותה איש; רק זיכרונות ילדותה, תשוקתה למתמטיקה וגעגועיה העזים לאחיה האהוב בובי, שנמצא באיטליה והוא שרוי בתרדמת בעקבות תאונה על מסלול המרוצים.

בשבעה מפגשים עם המטפל שלה נפרשׂת תודעתה של אלישה, ואל מולה עולות שאלות בדבר שפיות, תפיסת מציאות, אֵֵבל ואהבה על צורותיה, כמו גם תהיות על אופן ההקשבה הטיפולי וגבולותיו.

סטלה מאריס העדין והאלגי מסופר כולו מהזווית של אלישה, והוא החלק השני והמשלים של הנוסע, החלק הראשון, שמסופר מנקודת מבטו של בובי, אחיה הגדול. ביצירה מונומנטלית זו - שחותמת את מפעלו הספרותי של מקארתי, שבו הִִרבה לעסוק בשאלות של גבריות ואלימות - הוא בוחר לראשונה להתמקד באישה ובעולמה.

קוֹרמאק מקארתי, שהלך לעולמו בשנת 2023 , נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו. יצירתו תורגמה לעשרות שפות וזיכתה אותו בפרסים ספרותיים רבים, ובהם פרס פוליצר, פרס הספר הלאומי ופרס חוג מבקרי הספרות הלאומי. ספריו 'הדרך' ו'קו־אורך דם או אדום של ערב במערב' ראו אף הם אור בסדרה לספרות יפה.

"אם המטרה של מקארתי הייתה להמשיך ולהעסיק את הקוראים זמן רב לאחר שסיימו לקרוא את ספרו, הרי שהדבר עלה בידו." לוס אנג'לס בוק ריוויו

"בצמד הרומנים החדש נוצר מרחב מרענן המאפשר חילופי רעיונות... הדמויות חושבות ומדברות באופן רציונלי, יומיומי, אינטליגנטי ומטורף — כפי שקורה בחיים עצמם... ולצד הדיאלוגים המצוינים יש אינספור הבחנות יפות." ניורקר

מקארתיזם / רן בן נון
אקורד הסיום הקוואנטי של הגדול מכולם
מקארתיזם / רן בן נון
אקורד הסיום הקוואנטי של הגדול מכולם
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • אלישה בת העשרים, במקור אליס ווסטרן מווטרברג טנסי, מאשפזת את עצמה בסטלה מאריס, מוסד פסיכיאטרי הממוקם בבלאק פולז, ויסקונסין. "לא היה לי לאן ללכת. שום מקום אחר. הייתי כאן בעבר", היא מסבירה לפסיכיאטר ד"ר כהן, אבל לא זה שלו ציפתה. בסטלה מאריס אין מחסור בד"ר כהנים וזהו מייקל כהן, שישוחח איתה במהלך 7 פגישות; על מה? על הכל ועל לא כלום – ממתמטיקה גבוהה ועד פילוסופיה עילאית, ממכניקת קוואנטים ועד למדע הנפש, בטקסט קצר, מבריק עד כאב ועצוב עד מוות, ממש עד מוות, שהוא הנוסע 2 – סטלה מאריס, החלק החותם את דואט המופת המכונן של קורמאק מקארתי המנוח, שירת הברבור הנועלת את מכלול היצירה של גדול סופרי אמריקה בדור הנוכחי.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • המניא"ק/ בנחמין לבטוט
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • ממש לא קל.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • השנה היא 1972 ואלישה חוזרת מאיטליה, שם מאושפז אחיה בובי, המבוגר ממנה ב-7 שנים, גיבור החלק הראשון של הדואט. בובי נהג המרוצים נתון בתרדמת אחרי שעבר תאונה קשה על המסלול. הוא ואלישה היו הכל זה עבור זו. באופן קצת מוגזם, אפשר לומר - מערכת יחסים שתמיד היתה בעייתית, שלא לומר גבולית ממש. הרופאים באיטליה רצו שאלישה תחתום על ניתוקו של בובי ממכשירי ההחייאה, אז היא ברחה חזרה לאמריקה וכעת היא שבורת לב, אולי אפילו אובדנית. אלישה כבר התקבלה ללימודי דוקטורט במתמטיקה, אבל כעת היא לא נמצאת בקשר עם אף אחד, לא קולגות, לא חברים. נמצאים שם רק החברים הדמיוניים שלה, ובראשם הילד המוזר עם הזרועות דמויות הסנפירים, יצור אימה חידתי שהתרופות הפסיכיאטריות מאיימות לחסלו, הזכור באופן מצמרר מהספר הראשון. אלישה ממשיכה לכתוב למנחה שלה בעבודת הדוקטורט, למרות שעזב את המכון ללימודי מדע גבוהים מזמן. המתמטיקה שלה כה עילאית ומופשטת, שאין עם מי לדבר עליה. בעיני רוחה המתעתעת, המתמטיקה הזאת בגדה בה בצורת שורת משוואות שטניות, כשהעולם המופלא שמקארתי יצר כאן מתחיל להיפתח כמו תהום עמוקה ואנו נבלעים לתוכו שוב. "אם לא היית מתמטיקאית מה היית רוצה להיות", שואל ד"ר כהן, ואלישה משיבה: "מתה". המתמטיקה היא הכל, העולם, הממשות, המציאות. ברגע שאת מאבדת בה אחיזה, לא נותר לך דבר. לפי מקארתי, זו מעין חדירה אל האינסוף, עצירה על סיפו של עולם אחר, ואולי זה העולם הבא. הלוואים, כמו שהיא קוראת לחברים הדמיוניים, הופיעו המוחה של אלישה עם המחזור הראשון, בגיל 12, כשעברה לגור אצל סביה לאחר מות אמה. אביה, מהנדס שעבד בפרויקט מנהטן לפיתוח פצצת האטום, כבר לא היה בתמונה. ילדותה עברה עליה בלוס אלמוס בין האנשים החכמים בעולם, כך שלא נותרה לאליס הילדה כל ברירה אחרת מלבד לנסות מלהבין מה קורה סביבה. כלומר ללמוד מתמטיקה; ומכיוון שמוזיקה היא בבסיסה מתמטיקה, האהבה למוזיקה קדמה לאהבה לתורת המספרים והיא ניגנה בכינור (בין היתר תמצאו כאן את ההסבר הכי יפה והכי פחות מובן לשאלה הנצחית, למה אנו כל כך אוהבים מוזיקה). אבל אז היא קיבלה מלגה לאוניברסיטת שיקגו, ופשוט עזבה.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • בסטלה מאריס הפילוסופיה הצרופה של מקארתי מתעלה לרמה הכי גבוהה שיש, בציניות אלוהית, רמת תחכום שמיימית וניהיליזם גאוני. הדיון הוא אונטולוגי ובעצם אפיסטמולוגי. מה יש שם בחוץ, כלום. מה אנחנו תופסים ממה שיש, כלום. ועל כן מוזרותה של מכניקת הקוונטים; אין שום טעם בשום דבר, אפילו המתמטיקה שאמורה להיות האפשרות הבודדה שלנו להבין באמת את העולם. מהרגע שהמתמטיקה עצמה הכזיבה, כבר לא ניתן לתפוס את הממשות ועקב כך גם לא ניתן לתפוס את העצמי. המסקנה היא שאת לא קיימת, או שאת לא עצמך, הכל נגמר ונותר רק להתאשפז. תתפלאו, אבל לאורך הדיאלוג עם הפסיכיאטר יש קטעים מצחיקים ממש, ואנו מוצאים את עצמנו פשוט מגחכים בקול רם מההומור הכי שחור והכי מופרע בספרות כל הזמנים והדורות. כשזה נהיה מסובך מדי, ד"ר כהן מחליף נושא באלגנטיות ועובר לדבר על החבר הדמיוני של אלישה, להלן הילד, ומכאן הם גולשים לפסיכולוגיה. בסטלה מאריס אין נופים, אין מסעות, אין זמן, כמעט אין דמויות. זה ספר עירום, גולמי, כמו מחזה קאמרי של מחשבה עילאית טהורה; שיא יצירה מושלם ואדיר. בבסיסו, סטלה מאריס מהווה מעין זיקוק ומיצוי לרעיונות שעלו בחלקו הראשון של הנוסע: היקום כקונסטרוקט אמורפי מופשט של נוסחאות מתמטיות, מבנה חסר צורה ונטול ודאות שבו אין משמעות ואפילו אין מובן לשום דבר, כולל האדם עצמו. מה הטעם לחיות פה בכלל. אז זהו, שכבר אין את מי לשאול.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • יש כאן גם תהומות עצב בלתי נתפסים. אין מספיק ממחטות בעולם.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • כולם נמצאים פה, כולל כולם. ויטגנשטיין, אופנהיימר, איינשטיין, דיראק, פון נוימן, שופהנהאואר, קאנט, פיינמן, יונג, צ'וסר, הוסרל והיידגר, פרגה וכמובן גדל הבלתי נמנע. רק תבחרו.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "הניחוש שלי הוא שאפשר להיות מאושרים עד נקודה מסוימת. ואילו לצער נראה שאין קרקעית. כל אומללות עמוקה יותר מזאת שקדמה לה היא מצב שלא ניתן לדמיין אותו עד אותו רגע. וכל אחת כזאת מרמזת שתהיה גם גרועה ממנה."
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • אי שם בין היערות הקפואים של ויסקונסין. וממש לא בטוח שנצליח לצאת.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • באמת שהיינו רוצים, אבל זהו, אין יותר, תם ונשלם.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • בסטלה מאריס גם התודעה עצמה היא בכלל לא מה שאנחנו חושבים: האם התת מודע שייך אלינו בכלל או שיש לו חיים משל עצמו, שבהם השפה האנושית מתפקדת כווירוס מהחלל החיצון, כפי שהגדיר פעם ויליאם בורוז; שהרי כך עברנו מעיסוק בממשות עצמה שלנגד עינינו, לעיסוק בייצוג הלשוני שלה, כפי שהגדיר זאת לאקאן. מקארתי, מצידו, מגדיר מחדש את המושג מיינד בלואינג, הרעיונות שלו מפוצצי מוחות באופן מילולי לגמרי, ואילו הלב מתרסק שוב ושוב מול דמות הצעירה הגאונית, היפה והאבודה הזו, שלא מוצאת את מקומה בעולם. ואנו, מוצפים ושבורים, מבינים למה המשורר הדגול של הגבריות המודרנית בחר לסיים את שירת הברבור המופתית שלו דווקא עם אישה שאומרת זהו, חברים, זה הסוף הכי סופני, אין מה לראות פה, פשוט אין כלום. הכל נגמר.