ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון10

תקציר

שישה אסטרונאוטים, גברים ונשים ממדינות שונות, מתעוררים לעוד יום חדש בתחנת חלל, שבו יקיפו את כדור הארץ שש־עשרה פעמים, יתבוננו בזריחות ושקיעות כל תשעים דקות, יחלפו על פני עונות, מדבריות, קרחונים ואזורי מלחמה. כל אחד, על אישיותו ומומחיותו, מתפקד כמו איבר אחר של גוף אחד.   

על אף היותם מופרדים מן העולם, האסטרונאוטים אינם יכולים לחמוק מההשפעה שיש להתרחשויות שקורות בו עליהם, גם לא מהמחשבות והזיכרונות שמתעוררים בהם למראה הכדור הפלאי הזה שמתגלגל אל תוך האינסוף.

מסלולים, זוכה פרס בוקר לשנת 2024, שנחל הצלחה אדירה ותורגם ליותר מ־30 שפות, אינו מציית לכללים של שום ז'אנר ספרותי. להסרת כל ספק, הוא בוודאי שלא ספר מדע בדיוני.

סמנתה הארווי מזמינה את הקורא להיפרד מכוח הכבידה ולהצטרף למסע התבוננות מדיטטיבי ומעורר מחשבה שכולו אהבה לכדור הארץ. ספר הביכורים של הארווי, בקצה המדבר, ראה אף הוא אור בהוצאת כתר.

"ספר מרהיב ביופיו." - ניו יורק טיימס

מבט מלמעלה / רן בן נון
הצרות שלנו מקבלות פרופורציה כשמסתכלים עליהן מהחלל
מבט מלמעלה / רן בן נון
הצרות שלנו מקבלות פרופורציה כשמסתכלים עליהן מהחלל
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • נל האנגלייה, צ'י היפנית, שון האמריקני, פייטרו האיטלקי, ורומן ואנטון הרוסים חיים כבר תשעה חודשים בתחנת חלל המקיפה את כדור הארץ כל 90 דקות, 16 פעמים ביממה, שסיפורה הוא "מסלולים" המפעים של סמנתה הארווי, זוכה פרס הבוקר 2024. בכל פעם שהם מתעוררים הם חייבים להגיד לעצמם שזהו בוקר של יום חדש, אחרת יאבדו את תחושת הזמן בתוך הסיבוב האינסופי, וזוהי רק אחת הדרכים בהן הארווי יודעת לכתוב דברים פשוטים לכאורה, שאיכשהו מרגישים הכי עמוקים ופילוסופיים. זה מתחיל כשאמה של צ'י היפנית מתה, והארץ שמתחתם היא האמא היחידה שנותרה לה, אמא אדמה, אמא של כולם. צ'י רוצה להישאר בתחנה לנצח, כי ברגע שתרד בחזרה לארץ, מותה של אמה יהיה אמיתי. ואז, במהלן ספרuתי מסחרר, הארווי מתחברת לתודעתה של האם הגוססת שבתה חגה במסלול אי שם מעליה בחלל. ומהמקום שבו האם נפטרה מתחילה להתחולל סופת טייפון אדירה, אפוקליפטית, המלווה את כל הספר מתחילתו ועד סופו. אלו מבט ומגע של מספרת נדירה, שחודרת שכבות של אטמוספרה והכרה עד לשורשי הדברים כולם. כשנמצאים על האדמה מביטים מעלה וחולמים להיות במקום אחר, אבל כשמביטים בו מלמעלה, מבינים שכדור הארץ הוא גן העדן עצמו. זו פרוזה פילוסופית עילאית, שמיימית, ובעצם – חללית.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • השמיים של חאם/ אורי גרשט
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • הכי מושלם.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • יש מסלולים שמהם כלל לא נראית נוכחות אדם על הארץ, כאילו הם לגמרי לבד מול הבריאה האדירה הזו. האסטרונאוטים עסוקים בניסויים שונים ומשונים, מתעלמים מהנזקים הבריאותיים שגורמת השהיה בחלל למרות כל האימונים, מבינים שכל אדם בחלל, גם המדען קר הרוח והשכלתני ביותר, הופך לקצת דתי ומאמין מול עוצמת הבריאה, מול ההתפעמות מהזוהר הצפוני. איך אפשר להאמין באלוהים ולהיות אסטרונאוט, ומצד שני, איך אפשר להיות אסטרונאוט ולא להאמין באלוהים. "מסלולים" עוקב אחר התהליך המייסר שבו אנו מבינים שלמרות שהכוכב שלנו כה יפה, אנחנו לא במרכז היקום ואפילו די בשוליו, חושבים שאנו לא לבד ומנסים ליצור קשר ונכשלים, ואז מרוב בדידות ותסכול שוקעים לניהיליזם והרס עצמי; מטבע הדברים, האקולוגיה וחורבן הסביבה תופסים כאן מקום חשוב ומכובד. ששת האסטרונאוטים מקנאים בחבריהם שטסים עכשיו לירח וחוששים מהיום ההולך וקרב שבו יחליפו אותם רובוטים. זה ספר על אנושיות, במובן הכי פשוט ועירום וחשוף שלה, שמתגלה רק כשאנו הכי רחוקים מהבית.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • האם לאסטרונאוט מותר לפנטז על האסטרונאוטית שלצידו? ובעצם, איך אפשר שלא, אחרי הכל, אנו רק בשר ודם. ומה הביא כל אחד מהם אל החלל? אנטון הרוסי שתמיד קינא באמריקאים, נל שפיתחה אובססיה לאסטרונאוטים שנספו באסון הצ'לנג'ר, פיייטרו שרוצה להוכיח לבתו שהשאפתנות האנושית היא תכונה נעלה, צ'י שאמה תלתה מעל מיטתה תצלום שלה ביום הנחיתה על הירח; תמונה בכלל לא קשורה, על חוף הים, שבעצם אמרה - את יכולה לעשות את זה, להיות שם, כמו הגברים הלבנים אלה, לא כמו סבתך שנספתה בפיצוץ האטומי בנגסקי. כמה מדהימה האנושות וכמה נוראה; כמה מופלאה הקידמה וכמה מחרידה. ההליכה בחלל מרגישה כמו זיכרון של ציפה ברחם ומכניסה הכל לפרופורציה; כמה קטנים וטיפשיים נראים משם סכסוכי הגבול והמלחמות בין בני האדם - עד שמבינים שהאדם משנה את הפלנטה, מעצב אותה מחדש, ולא לטובה; גם החלל עצמו מלא בכמות מזעזעת של ג׳אנק שהושלך אליו במרוצת השנים. אך בינתיים, הנופים המדהימים שהם חולפים מעליהם ביעף הם שיר אהבה יפהפה לפלנטה, באינסוף צבעים וגוונים, כמו ציור של אמן גאוני; תיאורים שהם מתקפה אדירה על כל החושים, על ההכרה והתודעה.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • זה קורה בחלל, אבל זה בפירוש לא מד"ב. אם חיפשתם פייזרים וקרבות אינטרגלקטיים, אתם לא במקום הנכון.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • אשתו של שון, האנליטית, קרת הרוח, המאוזנת, האדם היחיד שהוא מעריץ. מי שמרחף בחלל צריך את מי שתחזיק אותו על האדמה.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "איך אנחנו כותבים את עתיד האנושות? אנחנו לא כותבים שום דבר, הוא כותב אותנו. אנחנו עלים מתעופפים ברוח. אנחנו חושבים שאנחנו הרוח, אבל אנחנו רק העלה".
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • מכיוון שלא סביר שנספיק להגיע לחלל, נסתפק בחוף קטן ושקט עם כפר דייגים יפני, מים צלולים ושלווה אינסופית.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • הו כן. מאוד מעניין לגלות מה תכתוב הארווי המבריקה כאן על פני האדמה.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • "מסלולים" בנוי כולו על הפער הבלתי נתפס שבין היותנו פחות מפסיק זערורי וחסר חשיבות בשולי השוליים של יקום עצום ואינסופי, לבין הדרמה האנושית הנצחית שלא מפסיקה להתגלגל מאז בריאתנו. אנו טרודים בעשייה כפייתית, אף פעם לא עוצרים להביט מעלה אל הרקיע המנצנץ מכוכבים, כי תכף נמות, תוך חלקיק אינפיניטיסימלי של רגע במונחים קוסמיים. האהבות, השנאות, היצירה, ההתרגשות, האכזבה, החלומות, הפגישות, הפרידות; לנו זה כה גדול ועצום, ובעצם זה לגמרי חסר משמעות כשרואים מלמעלה את התמונה כולה. ואז מבינים: אז מה אם זה לא חשוב - לנו זה הכי חשוב.