המשך לאַת מאת קרוליין קפנס
"מהפנט וומצמרר." סטיבן קינג
מותחן מצמרר־מטריד־סקסי על אהבה אובססיבית והונאה מבעיתה ומתוחכמת.
גופות מוסתרות: ג'ו גולדברג הגיע ללוס אנג'לס כדי להתחיל מחדש, כדי לשכוח ממה שקרה בניו יורק. אבל אז בחדר חשוך ב'סוהו האוס' הכול משתנה פתאום. היא לא דומה לאף אחת שהוא אי- פעם פגש. היא לא יודעת על העבר שלו, ולעולם לא תוכל לדעת. הבעיה היא שגופות מוסתרות לא תמיד נשארות ככה.
אַת: כשבֶּק, צעירה בעלת שאיפות ספרותיות, נכנסת לחנות הספרים של ג'ו, הוא נִשבה בקסמה בן רגע. בק היא כל מה שג'ו תמיד רצה: קשוחה, שנונה וסקסית. הוא מוכן להרוג כדי שתהיה שלו. בק נמשכת אליו, כאילו נתפר עבורה. כשסדרה של אירועים מקאבריים ממוטטים את עולמה, יש רק אדם אחד שתוכל לפנות אליו. אבל בק לא יודעת הכול על ג'ו, וגם היא מסתירה משהו מאחורי החזות המושלמת שלה. כך הופכת מערכת היחסים האובססיבית למערבולת קטלנית.
שני הספרים הללו הם מעין ״התפסן בשדה השיפון״ מודרני וקיצוני (מאוד!!!) בגלל טון הדיבור האנטי-ממסדי של גיבורם ג'ו, ובאופן שבו הוא בוחן ומבקר את החברה. זהו אחד הרומנים הראשונים שמדבר על הfalse self- בעידן המודרני: הפער האדיר בין מי שאנחנו באמת לבין איך שאנו מציגים את עצמנו במציאות וברשתות חברתיות. גיבורי הספר מוצגים בשלושה אופנים דרך עיניו הבוחנות של ג'ו: הוא מנתח בסכין חדה את אופיים ומחשבותיהם, מתאר את התנהגותם ומשווה את אלה ליֵשוּת הדיגיטאלית של כל אחד מהם ע"י ציטוטים מדפי הפייסבוק שלהם, חשבונות הטוויטר והאינסטגרם, וכמובן המיילים שלהם.
נדיר למצוא רומן שלם שגיבורו הוא הנבל, במקרה הזה פסיכופת אובססיבי. יותר מכך, הספר כולו מובא מנקודת מבטו ובקולו של הנבל, ובכך זוכה לסימפתיה ואהדה של הקורא. בראיונות איתה אומרת קפנס: "תמיד הוקסמתי מהרעים. ברור שכאשר אנו עושים מעשה טוב אנחנו מרגישים טוב עם עצמנו כי הפכנו את העולם למקום טוב יותר, אותי מעניין הצד השני... מסוכן להיכנס לראש של ג'ו: להיות מבועת ממה שהוא עושה אבל לעתים להסכים איתו עד כדי בלבול ואי-נוחות. לדעתי, התודעה של ג'ו היא כמו מבוך רדוף רוחות: אם יוצאים אי-אפשר לחזור, הסכנה היא בהתקדמות – ואין ברירה אלא להתקדם – אבל אם נכנסנו זו ככל הנראה חוויה שרצינו לחוות."
