תעשיית השקרים

פרק ראשון: פרק 1

המדריך לפענוח שקרים

יש סוגים רבים של שקרים, וכולם משמשים, לעתים בערבוביה, את תעשיית השקרים נגד ישראל. על שקרים בוטים, על הטעיות, על ניפוח מפלצתי ועל שקרים בניחוח אקדמי

תעשיית השקרים היא אחת ההצלחות המסחררות של העשורים האחרונים. זו הצלחה מפחידה. להצלחה הזאת אין מטה מרכזי. זו הצלחה שתחילתה ברצון טוב, הזדהות עם הצד החלש. הערבים והפלסטינים. סטודנטים במערב שהחלו לעטות כאפיות לא עשו זאת מתוך מניעים אנטישמיים. הם עשו זאת מתוך הזדהות עם אלה שנראו להם הקורבנות. הזדהות עם העולם החלש, העולם השלישי. אלא שמשהו השתבש בדרך. הרצון הטוב הפך לרצון קצת פחות טוב. הביקורת הלגיטימית הפכה בחלקה הגדול לביקורת לגיטימית הרבה פחות. היא תיעלה עצמה למסלולים שונים ורבים של סילופים, הטעיות, שקרים. ישראל נעשתה לסמל של דיכוי, מדינה שמסכנת את שלום העולם, מדינה שמבצעת הפרת זכויות אדם בקנה מידה אדיר, מדינה שאם לא הפכה עדיין למדינת אפרטהייד, היא הולכת ונעשית כזו, מדינה שמבצעת הרג המוני באויביה, הרג שהמחמירים מגדירים ג'נוסייד, מדינה שכל קיומה מתבסס על ביצוע פשע אדיר של טיהור אתני, והפשעים נמשכים והולכים ללא הפסקה.

ישראל ראויה לגינוי בתחומים רבים. הספר הזה אינו עוסק בביקורת לגיטימית, לא על מדיניות ההתנחלויות של ישראל, ולא על מהלכים מדיניים כאלה או אחרים, גם לא על הצהרות מטופשות של פוליטיקאים או אנשי ציבור. עניינו של הספר בתעשיית השקרים, שמנסה להציג את ישראל כמפלצת, ובחוגים רבים כבר הצליחה להפוך את ישראל לשטן עלי אדמות. תעשיית השקרים מורכבת מהטפה שיטתית, עקבית, חסרת מעצורים. יש לה אינספור גילויים, היא מבוססת על סוגים רבים ושונים של שקרים. הנה סוגי השקרים העיקריים:

השקרים הבוטים

לפי פרסומים שונים, "ישראל העלתה את תמותת התינוקות בקרב הפלסטינים", "נתניהו קרא לגירוש ערביי ישראל", "חיילי צה"ל קושרים פלסטינים לחמורים, כדי שיגררו אותם אל מותם", "רוב הפרופסורים בישראל תומכים בטרנספר". מדובר בשקרים. תמוה במקצת שאנשי אקדמיה ועיתונאים הם המקור העיקרי לשקרים מהסוג הזה. השקרים הללו זוכים להפרכה מיידית. אלא שההפרכות, בדרך כלל, אינן יעילות. השקרים מקבלים פרסום רחב, לפעמים בכותרות ראשיות. ההפרכה, לעומת זאת, מתפרסמת באתרי אינטרנט או בעמודים פנימיים בעיתונים. רוב הצופים, המאזינים, הקוראים, אינם יודעים שמדובר בשקרים. הם אינם יודעים שלצד פירורי מידע נכון, עיתונאים ומרצים מסוג מסוים שותלים במוחם פיסות מידע לא מדויק, ואין סיכוי שהם ידעו שמדובר בשקרים. כאשר השקרים הללו מופצים באווירה עוינת לישראל, בדרך כלל כתוצאה מפרסומים דומים, של מרצים ועיתונאים אחרים, השקרים נעשים לאמת. באופן תיאורטי, קל מאוד אם כן לחשוף את השקרים הללו. באופן מעשי, גם שקרים בוטים הופכים לעתים לאמת.

שקרים של הטעיה

פטר ביינרט (Peter Beinart), אינטלקטואל יהודי־אמריקני, פרסם מאמר על כישלון ההנהגה היהודית בארצות הברית. המאמר עורר הדים רבים.[14] ביינרט ניסה, בין השאר, להציג את העיוורון של ההנהגה היהודית האמריקנית למדיניות הסרבנית של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. לשם כך ציטט מהמהדורה האנגלית של הספר שכתב נתניהו "מקום תחת השמש",[15] ובו הוא דוחה את הרעיון של מדינה פלסטינית. הציטוט מדויק, אלא שהמאמר של ביינרט נכתב ב־2010, והספר של נתניהו ב־1993. באותה שנה היתה זו העמדה של רוב הבכירים בממשל האמריקני ושל רוב השמאל הישראלי, בכלל זה של יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה. מאז יצא לאור הספר התרחשו כמה אירועים בעלי חשיבות. היתה פסגת קמפ־דיוויד, היתה הצעת קלינטון, שממשלת ישראל קיבלה וערפאת דחה, היתה ההתנתקות, שאפילו נתניהו תמך בה, היתה הצעה נוספת של אהוד אולמרט למדינה פלסטינית, שהפעם דחה אותה אבו מאזן, ובעיקר - היה גם שינוי דרמטי בעמדתו של נתניהו עצמו, בנאום בר־אילן המפורסם, מחודש יוני 2009, שבו הכיר בעיקרון של שתי מדינות. שינוי קיצוני לעומת עמדתו משנת 1993.[16]

לא חסרות סיבות לביקורת קצת יותר עניינית על ישראל, אלא שביינרט בחר בשיטת ההטעיה. הוא הציג את העמדות של נתניהו מ־1993 כדי לנגח את ישראל של שנת 2010. זו תופעה מעניינת, משום שזה בדיוק מה שעושה הימין הקיצוני בישראל לפלסטינים. הוא מציג עמדות משנות השישים או השבעים של המאה שעברה, כדי ליצור את הרושם שדבר לא השתנה. זה בערך כמו להציג את ההתנגדות של רונלד רייגן או של המפלגה הרפובליקנית למדינה פלסטינית, בשנת 1980,[17] כמדיניות של הממשל האמריקני הנוכחי.

ההטעיה הנפוצה ביותר בתקשורת העולמית היא פועל יוצא של דיווח חלקי. כך, למשל, יש דיווח על "הפצצה ישראלית על עזה". הדיווח מדויק, אלא שאין דיווח על כך ששעות אחדות לפני כן חמאס התקיף יישובים הסמוכים לעזה, באמצעות ירי רקטות או מרגמות, או שהמידע הזה מוצנע בתוך הדיווח. הכותרת מציירת את ישראל כצד התוקפן. הטעיה כזו הופכת לדפוס קבוע בכל הנוגע לסיקור הסכסוך.

מדי פעם מוצגים סקרים על דעת הקהל בישראל, על ההתנגדות כביכול לשוויון לערבים, על התמיכה בטרנספר ועוד. יש כאן הטעיה רבתי. ראשית, נדמה שלעומת כל סקר שהזמין גוף פוליטי כלשהו, יש סקר רציני ומקצועי יותר שמציג נתונים סותרים לחלוטין. שנית, בכל הקשור, למשל, לתמיכה בטרנספר, לעומת כל הסקרים הלא אמינים, ניצב סקר הסקרים, הבחירות. בשנים מסוימות היתה מפלגה אחת ויחידה שתמכה בטרנספר, והיא זכתה בשלושה מנדטים. בבחירות של 2013 היה רק מועמד אחד, בתוך מפלגת ימין, שעמדותיו תומכות בטרנספר. המפלגה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

שקרים של פרופורציות

הסכסוך הישראלי-פלסטיני גורר אינספור פרסומים של ארגוני זכויות אדם, האו"ם, מועצת זכויות האדם של האו"ם, גופים בינלאומיים, מכוני מחקר ואוניברסיטאות. מדובר בפרסומים שעוסקים בהפרת זכויות אדם. יש מקום לפרסום הדברים, יש מקום לביקורת. הבעיה נעוצה בפרופורציות. כאשר מצמידים שוב ושוב מילה טעונה כמו "אפרטהייד" לתופעות רגילות של אפליה, כאשר גופי האו"ם למיניהם מגנים את ישראל יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם, כאשר אמנסטי וגופים אחרים עוסקים בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת - התוצאה היא עיוות טוטלי.

כך, למשל, בשנת 2012 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם 22 החלטות נגד ישראל, לעומת ארבע החלטות נגד שאר מדינות העולם.[18] נכון לשנת 2010 קיבלה מועצת זכויות האדם של האו"ם 33 החלטות נגד מדינות מסוימות, מאז הקמתה בשנת 2006, 27 מתוכן נגד ישראל.[19] בשנת 2013 הספיקה המועצה לקבל 25 החלטות, ארבע מתוכן לכלל מדינות העולם ו־21 נגד ישראל.[20] מאות אלפים בעולם היו קורבנות למשטרים רודניים, לאינספור מעשי טבח ופוגרום, שבחלקם תמכו מדינות החברות באו"ם. ישראל לא ביצעה אפילו חלק זעיר ממה שעשו האחרות. אבל ישראל קיבלה יותר גינויים מכל מדינה אחרת.

הטענה איננה נגד עצם הפרסום, והטענה איננה שישראל פטורה מביקורת, והטענה איננה ש"בגלל שמדינות אחרות פוגעות בזכויות אדם או בחפים מפשע, גם לישראל מותר". עוול אחד אינו מעניק היתר לעוול אחר. הבעיה בשקרים של פרופורציות שונה לחלוטין. השקר הוא בעצם ההתייחסות המוגזמת, המפלצתית, למדינת ישראל, תוך התעלמות מעימותים אחרים שבהם מעורבות מדינות אחרות. הדבר דומה לשוטר לבן בדרום ארצות הברית, שעוברות לנגד עיניו עשר מכוניות שחוצות את מהירות הנסיעה המרבית שהיא 100 קמ"ש. תשעה נהגים לבנים נוהגים במהירות שבין 110 ל־200 קמ"ש. רק הנהג השחור שנוהג במהירות 105 קמ"ש נעצר ונענש שוב ושוב, בעוד שכל תשעת הנהגים הלבנים אינם נענשים. התופעה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. בשטח יש עשרות שוטרים. ובאופן תמוה, רק הנהג השחור מקבל עוד ועוד כתבי אישום. האם הרדיפה הזו היא שמירה על שלטון החוק או שזו רדיפה גזענית?

איך אפשר לְכַמֵת שטיפת מוח? איך אפשר להפוך מדינה למפלצת? מדובר בשילוב של אופי הסיקור, שהוא כמעט תמיד עוין, וכמות הסיקור, שהיא מעבר לכל פרופורציה שפויה. כך, למשל, בשנת 2011 הזכיר עיתון ה"גרדיאן" הבריטי את ישראל 1,008 פעמים.[21] ממוצע של שלוש פעמים בכל גיליון. באותה שנה נהרגו 115 פלסטינים, רובם אנשי טרור.[22] עיראק הוזכרה 504 פעמים. באותה שנה נהרגו בעיראק 4,059 אזרחים ו־3,021 אזרחים באפגניסטן. לפחות 410 מהם נהרגו על ידי כוחות שחיילי בריטניה היו חלק מהם.[23] באותה שנה נהרגו על אותה אדמה 46 חיילים בריטים.[24] אבל עיראק ואפגניסטן, שבהן נהרגו אלפי אזרחים, הרג שבו היו הבריטים מעורבים הן כהורגים והן כנהרגים - הוזכרו בעיתון פחות פעמים מאשר ישראל. באותה שנה לא התרחש דבר מיוחד בסכסוך הישראלי-ערבי, משום שזו היתה השנה של האביב הערבי. לא בדיוק אביב, בעיקר מרחץ דמים. עשרות אלפים נהרגו בסוריה ובלוב, מצרים געשה, אבל ה"גרדיאן" היה עסוק בישראל. האובססיה הכמותית היא גם אובססיה אנטי־ישראלית. לאחר סיקור כזה, אין פלא שאנשי אקדמיה בריטים תומכים בחרם על ישראל. לא על בריטניה. כאשר מצרפים לכך את התכנים התמונה משחירה עוד יותר.

ביינרט טען שהביקורת על ישראל היא מפני שהיא מדינה דמוקרטית ולא מפני שהיא מדינה יהודית. בריטניה היא מדינה דמוקרטית. חייליה נמצאים על אדמות עיראק ואפגניסטן. הורגים ונהרגים. אבל עיתון הדגל של חוגי הקדמה עסוק בישראל. ביינרט טעה כמובן, האובססיה אינה מפני שישראל דמוקרטית. האם זה מפני שהיא יהודית?

שקרים על בסיס של סיפורי אמת

רבנים בישראל רואים בערבים יצורים נחותים. צעירים יהודים ניסו לשרוף מסגד. חיילי צה"ל פגעו בקבוצת נשים פלסטיניות שהתקדמה לעברם. חיילי צה"ל החזיקו במשך שעתיים בילד פלסטיני בן חמש והמצלמות הציגו אותו ממרר בבכי. יהודים חרדים ירקו על כמרים בעיר העתיקה. צעירים בדרום תל אביב פגעו בגן ילדים של משפחות מבקשי מקלט. חברי כנסת ממפלגות הימין העלו הצעות חוק שמגבילות את חופש הביטוי או את זכויות המיעוטים. כל הדברים הללו נכונים. אפשר להוסיף עוד. בישראל יש קשת תוססת של דעות וארגונים, יש חברי כנסת או רבנים המחזיקים בעמדות מגונות ולפעמים גזעניות.

לא קשה לחבר ספר ארוך ומלומד, שכולו מבוסס על סיפורי אמת, שמציג את ישראל כמפלצת. כל סיפור, בפני עצמו, הוא חלק מהפסיפס הישראלי. אם מתמקדים רק במעללי הימין הקיצוני או האולטרה־דתי, והופכים אותם למאמר או לספר, התוצאה איננה הצגה ראויה של החברה הישראלית או של מדינת ישראל, אלא רצף אירועים שיכול להתאים לכל מדינה באירופה, שפועלים בה אנשי ימין קיצוני, צעירים ניאו־נאצים, גזענים עם ניחוח דתי, שונאי זרים ועוד.

איך יודעים שפרסומים כאלה הם הטעיה רבתי? ובכן, יש צורך להעמיד את הטענות במבחן המובהקות הסטטיסטית: האם הפרסום, ספר או מאמר, מציג מידע סטטיסטי והשוואתי, או שהוא מציג תופעות?[25] רבים מהכותבים, השייכים לזן האנטי־ישראלי, מציגים תופעות, אלא שתופעות חוליגניות קיימות בכל חברה דמוקרטית. ארצות הברית איננה מדינה גזענית בגלל הקו־קלוקס־קלאן או תופעות כמו דיוויד דיוק (המאמין בעליונות הגזע הלבן), נורווגיה איננה מדינה פשיסטית רק מפני שאנדרס בריוויק רצח עשרות צעירים, על רקע של שנאת זרים, גרמניה איננה מדינה נאצית מפני שצעירים גלוחי ראש שרפו מעונות של פועלים תורכים. בישראל, בניגוד לפרסומים העוסקים בה, הימין הקיצוני הוא חלש, וייתכן אף שחלש יותר מאשר ברוב מדינות אירופה. בבחירות 2013, מפלגת הימין הקיצוני לא עברה את אחוז החסימה. בישראל, כמו במדינות אחרות, יש תכניות ריאליטי, שבהן צופים בעיקר בני המעמד הבינוני והבינוני הנמוך. הצופים בוחרים את המועמד שלדעתם הוא הזמר הטוב ביותר, הטיפוס המעניין ביותר או הבשלן הטוב ביותר. בפרק זמן של שנה אחת, בארבע מתוך חמש התכניות הפופולריות ביותר בישראל, בחרו הישראלים את המשתתפות האלה: ערבייה ישראלית בתכנית "דה־ווייס", שחורה מאתיופיה שבאפריקה בתכנית "האח הגדול", עובדת זרה מהפיליפינים בתכנית "אקס פקטור" וערבייה נוספת ב"מאסטר־שף". כולן הגיעו למקום הראשון. אין זה סימן היכר של חברה גזענית, זה סימן היכר של חברה מעורבת, פתוחה וליברלית. אין אף פרסום עיוני או אקדמי על הצד הזה של החברה הישראלית, אבל יש אינספור פרסומים על תופעות שוליות, שאין בהן מובהקות סטטיסטית, ובהם מוצגת ישראל כמדינה גזענית.

שקרים בניחוח אקדמי

בדצמבר 2013 טען פרופ' ריצ'רד פאלק, יועץ מיוחד של המועצה לזכויות אדם של האו"ם, שמה שעושה ישראל לפלסטינים הוא בעל כוונה לביצוע ג'נוסייד ("genocidal intent").[26] לכאורה, קל להפריך שקר כזה. נכון למועד שבו דיבר פאלק, מתחילת השנה ועד אמצע דצמבר, נהרגו 30 פלסטינים, רובם פעילי טרור,[27] הרבה פחות מהממוצע היומי, באותם ימים, במקומות כמו עיראק, סוריה, סומליה, וכנראה גם פקיסטן ואפגניסטן. יש להצטער על מותם של 30 פלסטינים בשנה. אפשר גם למתוח ביקורת על ישראל. אבל השימוש במילה "ג'נוסייד" הוא עיוות טוטלי. פאלק איננו היחיד. אנשי רוח ואקדמיה, רבים מהם מהשורה הראשונה, מאשימים את ישראל בשורה של פשעים נגד האנושות, תוך כדי הוספת כוונות זדון, תוך כדי השוואות לנאצים, תוך כדי קביעות שמה שעשתה ישראל הוא אחד הפשעים החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית, או שמעשיה של ישראל מתקרבים למה שעשתה בלגיה בקונגו, ותוך כדי שימוש חוזר ונשנה במילה "ג'נוסייד".

פסטיבל האפרטהייד מושך אליו אנשי אקדמיה רבים. הם עושים זאת, לעתים, בדרך מתוחכמת. כך, למשל, הם מצמידים לישראל את התואר "אתנוקרטיה", ועוברים מיד ל"אפרטהייד". למעשה, רוב מדינות העולם הן מדינות לאום, שבהן חיים גם מיעוטים. אפליה נגד מיעוטים אתניים, במידה כזו או אחרת, קיימת בכל מדינה, גם בישראל, אבל כפי שיובהר בהמשך, באמצעות נתונים, בישראל פחות מאשר במדינות אחרות. ולמרות זאת, אין עוד מדינות שזוכות לפסטיבלים בנוסח "שבוע האפרטהייד". ואין עוד מדינה שאנשי אקדמיה מצמידים לה, בכמויות רבות כל כך, את הכינוי הזה.

כאשר בסילבוסים שלמים בקורסים העוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי מופיעים ספרים ומאמרים של מרצים או עיתונאים, שרבים מהם משתייכים לאותה אסכולה, בדרך כלל "פוסט־קולוניאלית", וכאשר רבים מהם פעילים פוליטית נגד ישראל, חתומים על עצומות נגד ישראל או שותפים לקמפיין הדמוניזציה, התוצאה היא שטיפת מוח וסירוס מוחלט של החופש האקדמי.[28] הדבר בולט במיוחד בגוף כמו MESA (Middle East Studies Association), המאגד את המרצים ללימודי המזרח התיכון בארצות הברית, שרבים מחבריו נגועים בהטיות פוליטיות, שהופכות את הקמפוסים למוקדי תעמולה אנטי־ישראליים.[29]

השקרים שמקורם באנשי אקדמיה הם המסוכנים ביותר, משום שהם חוסים לא רק תחת מטריית החופש האקדמי, אלא גם תחת אצטלה של רצינות. הביקורת על הטיות באקדמיה נתקלת בחומה בצורה שמנסה למנוע אותה. למעשה, ההטיות הללו היו המבוא למפנה הגדול יותר שהחל בשנת 2001. ספרו של מרטין קרמר על הטיות אקדמיות יצא לאור לפני הגל הגדול של הפרסומים על "ג'נוסייד", "פשעים נגד האנושות" ועוד, שהחל בשרשרת אירועים כמו תחילת האינתיפאדה השנייה, ועידת דרבן ופיגועי התופת בארצות הברית (2001).[30] אפשר לקרוא להם "השקרים המכוננים" או "מגה־שקרים".

השקרים הגדולים

מלחמת התעמולה של השלטון הנאצי ביהודים קדמה לפרויקט ההשמדה. השלטון הנאצי ידע שכדי לגייס את ההמונים, יש צורך בשקר גדול ("big lie").[31] שקר כל כך מגוחך, כל כך מופרך, שההמונים יתקשו לעמוד בפניו. השקר הגדול ביקש להפוך את היהדות הבינלאומית לאויב הגדול של הרייך השלישי. לפי השקר הגדול, היהדות הבינלאומית שולטת בברית המועצות, בבריטניה ובארצות הברית. היא זוממת "מלחמת השמדה" נגד גרמניה.[32] השקר הגדול יוצר היפוך מוחלט של המציאות. חייל מהוורמאכט, שלחם בחזית הרוסית, כתב למשפחתו בשנת 1941 על "הזוועות שלא־ייאמנו שמבצעים היהודים".[33] הוא ככל הנראה האמין בדברים שכתב. השקר לא נגמר אז. הוא גם אינו מוגבל לחיילים שעברו שטיפת מוח. בגרסה של ימינו, ישראל, שפוגעת בחפים מפשע פחות מכל צד אחר שנמצא בעימות דומה, הופכת למדינה שמבצעת ג'נוסייד. אנשי טרור וחמאס, שמכריזים שרצונם להשמיד יהודים, הופכים ל"לוחמי חופש".

באופן מפתיע, שקרים מהסוג הזה משמיעים הן פעילי שמאל, הן פעילי תעמולה אסלאמית ואנטי־ישראלית, והן אנשי אקדמיה. האנטישמים החדשים קובעים ש"הציונות הבינלאומית שולטת בלונדון, במוסקבה ובוושינגטון". המעודנים ביניהם קובעים ש"ישראל היא הגורם העיקרי לאלימות בעולם", או ש"תרבות האלימות של ישראל והיהודים תוביל להרס האנושות". אלה אינם ביטויים של אנשי שוליים אנטישמים. אלה ביטויים שמשמיעים אנשי מפתח בפוליטיקה ובאקדמיה. האנטישמים הישנים דיברו על "היהדות הבינלאומית". האנטישמים החדשים מדברים על "הציונות הבינלאומית" או על "ישראל". ההמשך זהה לחלוטין. היטלר אמר "The Jew is the great danger to humanity",[34] כך בדיוק אומרים היום על ישראל, על הציונות ולפעמים על היהודים עצמם. חמור מכך, העידן הדמוקרטי מאפשר לשקר לנצח. סקרים במדינות המערב מוכיחים שקרוב ל־50% מהנשאלים מאמינים שישראל מסוכנת לשלום העולם. צריך לחשוף את השקר הגדול, משום שבסרט אימים אחד כבר היינו.

הסוגיה הקשה בנוגע לקשר בין אנטישמיות לאנטי־ציונות תישאר בעיקרה מחוץ לתחומו של הספר הזה. אבל דבר אחד ברור: התעמולה האנטי־ציונית או האנטי־ישראלית חוזרת בדיוק נמרץ על אותם דפוסים של התעמולה הנאצית האנטישמית. השקרים הגדולים של אז, כמעט באותו נוסח, חוזרים למרכז הבמה וזוכים לניצחון מפחיד.

***

יש שקרים שהם ייחודיים לסיפור הישראלי. הם מצויים לרוב בתקשורת העולמית. כך, למשל, כתבה ב"אינדיפנדנט" הוקדשה לנוצרים בעולם המוסלמי. הנושא אכן ראוי לדיון נרחב. מאות אלפי נוצרים הופכים לפליטים, מאות נרצחים, רבים נרדפים. ישראל היא המקום היחידי במזרח התיכון שבו הנוצרים משגשגים. הכתבה הוקדשה כולה למצב הנוצרים בישראל ולהצגתם כנרדפים. העיתון הוסיף כותרת שדורשת מהנסיך צ'רלס להתגייס למענם.[35] הכתבה הכילה כל כך הרבה שקרים והטעיות וזכתה להפרכה ניצחת.[36] שקרים מהסוג הזה, שהם עניין של יום־יום, ראויים לספר נפרד. הספר הזה יעסוק בהם פחות משום שהם זוכים לטיפול שוטף, יום־יומי, של אתרי אינטרנט כמו "CAMERA", "Honest Reporting" ו־"ELDER of Ziyon" בארצות הברית, "פרספקטיבה" בישראל, או "BBCwatch" ו־"CIF" בבריטניה.[37] השקרים נחשפים, אבל הבעיה היא שלעומת מאות אלפי או מיליוני הקוראים את הכתבות במקור, רק אלפים בודדים נחשפים להפרכות.

אותו עיתון פרסם ש"ממשלת ישראל מחזיקה אסירים, ילדים פלסטינים, בכלובים פתוחים במשך החורף".[38] אין ספק שמדובר בסדיזם מעוות, שמציג את ישראל כנאצית. הנכון הוא שלא מדובר בילדים פלסטינים, לא מדובר באסירים, ולא במהלך החורף. מדובר בנוהל של החזקת עצירים, שהמתינו שעות אחדות להעברה. מי שהתלונן על כך היתה הסנגוריה הציבורית ב... ישראל.[39] אחת העמותות המתיימרות לעסוק בזכויות אדם שינתה לחלוטין את הדיווח. ה"אינדיפנדנט" הבריטי ערך עוד שינוי, והתוצאה היא סדיזם לשמו. הנוהל עצמו עבר שינוי, עקב הביקורת בתוך ישראל, אבל ה"אינדיפנדנט" הבריטי לא פרסם תיקון. במאמר הבא שיכתוב אחד מאנשי "כוחות הקדמה" נגד ישראל, אולי בפרסום אקדמי, הוא יזכיר את הנוהל הסדיסטי של ישראל נגד ילדים פלסטינים.

סיפור זה, שחוזר על עצמו שוב ושוב, הוא דוגמה למה שקרה לשיח הזכויות, שהפך לשיח השקרים. הוא אינו עוסק בשמירה על זכויות אדם. הוא עוסק ברדיפה אחרי מדינה אחת, שהתנהלותה גורמת לפגיעה בזכויות אדם, אבל פחות ממדינות אחרות שנקלעו לנסיבות דומות. אין עימות בעשורים האחרונים שלא היו בו גם נפגעים חפים מפשע. אין עימות שלא היו בו פגיעות בזכויות אדם, אבל רק העימות בין ישראל לחמאס זכה לדו"ח מיוחד, דוגמת דו"ח גולדסטון (Richard J. Goldstone). טענו נגד ישראל שאמנם היתה לה זכות להגיב, אך התגובה היתה "בלתי פרופורציונלית". ההפך הוא הנכון. התגובה של ישראל היתה בפרופורציה הנכונה. התגובה לתגובה סבלה מתסמונת של חוסר פרופורציונליות.

שקרים מהסוג הזה גולשים לפעמים לאנטישמיות. כשישראל מוצגת, שוב ושוב, כ"רוצחת ילדים", הבעיה אינה רק בפרופורציות. הבעיה היא בשימוש במוטיב אנטישמי ישן, שהוצמד ליהודים בתקופות אפלות בהיסטוריה.

***

אחת הטענות שנשמעות תדיר בשיח הציבורי היא ש"הופכים כל ביקורת על ישראל לאנטישמיות". גם כותבת העלילה על רדיפת הנוצרים בישראל העלתה את הטענה הזו. גם מוחמד מהאטיר, ראש ממשלת מלזיה לשעבר, העלה טענה כזו בעקבות ביקורת על נאום אנטישמי שלו בכינוס ארגון המדינות המוסלמיות.[40] יש לחזור ולהדגיש: הבעיה איננה בביקורת. הבעיה נעוצה בשקרים. גם הכתבה ב"אינדיפנדנט" וגם מהאטיר הם דוגמה מצוינת לבעיה הפוכה: השיח האנטישמי והאנטי־ציוני מפיץ שקרים או עלילות דם, ומבקש לזכות בחופש פעולה בתואנה של עיסוק ב"ביקורת".

סוגי השקרים שהוצגו אינם ממצים את הרשימה. גם החלוקה ביניהם אינה חד־משמעית. שקרים רבים אפשר לשייך ליותר מקטגוריה אחת. התוצאה המצטברת היא אחת ההונאות הגדולות ביותר של העשורים האחרונים. השקר הופך לאמת. האמת הופכת לשקר.